מוקצה מחמת גופו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אבנים נחשבות למוקצה מחמת גופו, אם לא ייחדו אותן לשימוש

בהלכות שבת, מוקצה מחמת גופו הוא אחד ממיני המוקצה, שהוא - דבר שאינו לא כלי ולא מאכל אדם או בהמה, כמו למשל אבנים, עצים, חול, אבק, חתיכות זכוכית ומחט שבורה.

אם אדם רוצה לייחד אחד מאלו לשימוש בשבת, יש צורך להכינו לכך במעשה מערב שבת. שימוש אקראי באבן למשל לסגירת דלת, עדיין אינו מהווה אותה לכלי, שכן היא אינה מיועדת לתשמיש זה ואין הדרך להשתמש בה לכך, ולכן אין היא מתייחדת לשימוש זה אלא אם כן עשה בה מעשה המוכיח שהיא מיועדת לכך, למרות שמייחד אותה רק לשבת אחת, או לחלופין אם ייחד אותה לעולם לשימוש מסוים.

לעומת זאת, דברים שהדרך היא לייחד אותם לכך, כמו למשל אבן לפצח בה אגוזים, ניתן בקלות יותר לייחד לתשמיש, ודי במחשבה כדי לייחד אותם לכך, או לחלופין בשימוש חד פעמי בחפץ לצורך המטרה לה הוא מכין אותה. דוגמה נוספת היא חתיכת צמר, שדי בכך ששם אותה על פצע פעם אחת כדי שתחשב ככלי המיועד לכך, וזאת מכיוון שהדרך היא להשתמש בצמר כדי לכסות מכות ופצעים, ולכן די בשימוש חד פעמי כדי לייחד אותו בכך.

כלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי אינו נחשב מוקצה מחמת גופו. כאשר כלי נמצא במהלך שלבי הייצור שלו, אם ניתן לסיים את הייצור בשלב הקיים, הוא יכול להיחשב ככלי להלכות שבת. כך כתב השולחן ערוך[1]: ”מחט...חדשה שלא ניקבה עדיין, מותר.”

אם הכלי נשבר באופן שדרכו להיזרק, תלוי הדבר אם עדיין ניתן לעשות בו פעולה דומה לפעולה הראשונה שהייתה נעשית בו, שאז דינו ככלי, אלא אם כן זרקו אותו לאשפה לפני כניסת השבת, ואם לא ניתן לעשות בו פעולה כזו, דינו כמוקצה מחמת גופו.[2]

במקום נזק[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקום שהמוקצה מחמת גופו עלול לגרום נזק, כמו למשל בקבוק זכוכית שנשבר במקום שאנשים מהלכים ועלולים להינזק מהם, מותר לפנותם, שכן חכמים לא גזרו על איסור מוקצה במקום כזה, וכן איסור טלטול בכרמלית הותר כדי לפנות את השברים[3].

גרף של רעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – גרף של רעי

בעבר, לא היו בתי שימוש, אלא היו עושים צרכים בכלי מיוחד, שהיה מאוס ועמד במקום צדדי ביותר. הצואה שבכלי, מפריעה כמובן בריחה לשהות בבית, ולכן התירו חכמים להוציא את הכלי מהבית. אם הוא במקום שהוא מפריע לו.

מותר גם להערים בעניין, אם אדם זקוק לפנות את הכלי כדי שיוכל להתפנות שם, הוא קובע את ישיבתו ליד הכלי, באופן של דירה – מעביר לשם את מיטתו או את שולחנו, ואז כאשר הכלי מפריע לו – הוא מוציא אותו.

החזרתו של הכלי מותרת רק אם יניח מים בתוכו. כך נאמר בתוספתא:

גרף של רעי ושל מימי רגלים נוטלו ושופכו ונותן לתוכו מים ומחזירו למקומו

תוספתא שבת פרק ד הלכה ח.

למרות שמותר להוציא גרף של רעי מהבית, אמרו חכמים: אין עושים גרף של רעי לכתחילה, כאשר יש ברירה אין לעשות גרף של רעי ולסמוך על כך שיוציאו אותו; ולמרות זאת, אם בדיעבד עבר האדם ועשה גרף של רעי, מותר להוציאו.

לדעת ערוך השולחן[4] יסוד ההיתר לטלטל גרף של רעי הוא משום כבוד הבריות. מסיבה זו, לדעתו, אם אפשר לטלטל את הדברים המאוסים על ידי גוי או קטן יש לעשות זאת.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גולדשטוף, דוד נחום בן יעקב יוסף שערי הלכה חלק י"א

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ש"ח, סעיף י"א
  2. ^ ראו בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן ש"ח, סעיף י"ב: "שירי מחצלאות, מותר לטלטלם דחזי לכסות בהו טינופא; ואם זרקן לאשפה מבעוד יום, אסור לטלטלם", בהשוואה לסעיף יא העוסק במחט שנשברה.
  3. ^ ארחות חיים הל' שבת אות שס"א, ונפסק בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן ש"ח.
  4. ^ ערוך השולחן אורח חיים סימן שח סעיף ס.