שכר שבת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שכר שבת הוא איסור שאסרו חז"ל לקבל שכר על מלאכה שנעשתה בשבת, אפילו שמותר לעשותה, משום שחששו שמא יבואו לעשות בשבת מקח וממכר, האסור כגזירה שמא יכתוב.

גדר האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם העובד וחשבון הכסף משולם לו לפי ימים, כמו השוכר את הפועל לשמור לו זרעים או דבר אחר ומשלם לו בעד כל יום ויום והוא משמרם גם בשבת, לא יתן לו שכר עבור יום השבת בפני עצמו, ואם נתן לו אסור לו לקבל ממנו[1] (אלא אם כן נתן לו דרך מתנה,[2]) כי האיסור מוטל הן על הנותן והן על המקבל. הלכה זו משפיעה גם על המשפט העברי, שמכיוון שאין הפועל מקבל שכר עבור יום השבת אין הוא חייב בנזקי גניבה או אבידה שהתרחשו ביום זה כשומר שכר, ודינו כשומר חינם שחייב על פשיעה בלבד.

הבלעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התירו חז"ל לשלם בהבלעה, כגון שהשכירות היא לחודש שלם, ולא ניתן להפרידה. אבל אם חשבון התשלום הוא לפי כל יום ויום בנפרד, אסור לשלם על כך גם אם הוא עשה זאת חודש שלם, אלא אם כן השכירות היא לפי חודש והתשלום הוא חודשי, שאז מותר לשלם על כל החודש, מכיוון שאז הוא כולל בתוכו את השבתות בהבלעה בלבד.

דנו הפוסקים מה תהא ההלכה, כאשר ההתחייבות המקורית היא אמנם לחודש או לשבוע אך למעשה באחד מהימים לא מילא הפועל את התחייבותו. החיי אדם כתב שאם ינכה המשכיר מדמי השכיר עבור יום השבת שבו לא מילא את התחייבותו, נמצא ששוב אין זה נקרא הבלעה, כי מחשב את השכר לפי הימים, ומשלם לו פחות כי עבד רק 29 יום.[3] אך המשנה ברורה חלק עליו, וסובר שקיים הבדל בין אם השכירות היא מלכתחילה לחודש ולשבוע, אלא שהפועל לא מילא את התחייבותו, לבין פועל ששכור לפי ימים. כאשר אנו מנכים לפועל החודשי משכרו, הרי זה בעבור שלא מילא את התחייבותו החודשית, כלומר הוא לא מילא אחד דחלקי שלושים מהתחייבותו, אך אין זה קשור למספר הימים, שהרי אין החשבון לפי מספר הימים כלל[4].

קנסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהלכות קנסות הדין שווה, שאין אדם משלם עבור יום השבת אף על פי שהקנס הוטל עליו עבור בית הדין. כך למשל יש קנסות שקונסין לאדם אם עובר על תקנת חכמים[5] או אם עובר על תקנת טובי העיר, שגם אם עברו עליו מספר שבועות אינו משלם עבור כל החודש אלא עבור ימי החול, שהרי מכיוון שהיה יכול לחזור בו כל יום ולא לשלם את הקנס של אותו יום, נמצא שתשלום הקנס הוא עבור כל יום בנפרד.

הלכה מעניינת היא אודות מורד ומורדת, שהם בעל ואשה המורדים בחיובי האישות המוטלים עליהם. בעוד שכאשר האשה מורדת מורידים לה משכר כתובתה גם על יום השבת, האיש שמורד אינו חייב לשלם קנס על יום השבת. דין זה אינו קשור בעליונות של הגבר ביהדות, אלא בחילוק פשוט: אסור לגבות קנס על יום השבת, אך מותר לנכות מזכות ממונית של אדם על אדם אחר, כקנס. מכיוון שדיני מורד ומורדת משפיעים על הכתובה, הרי שבגבר כאשר הוא מורד הוא מוסיף על דמי הכתובה שהתחייב בחתונה, ואילו האשה כאשר מורדת מנכים לה מסכום הכתובה שמגיע לה, ולכן נמצא שלא ניתן לגבות מהגבר את הקנס על יום השבת, אך ניתן לנכות מהאשה את דמי כתובתה גם על יום השבת, לפי הסכום הקצוב.

לצורך מצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסור לשכור חזן להתפלל בשבת ויום טוב, אף על פי ששכרוהו מבעוד יום, כי אסור ליטול שכר שבת ויום טוב[6] ויש מתירין ואומרים שבמקום מצווה לא גזרו על שכר שבת[7], מכיוון שמדובר בשבות דשבות לצורך מצווה, שהרי כל גזירת האיסור להשתכר בשבת הוא גזירה משום מקח וממכר שגם הוא שבות - גזירה שמא יכתוב, וכן המנהג להקל[8] ובתנאי שישכור מערב שבת[9] ולא בשבת עצמה, שזה שבות ממש ולא שבות דשבות. אך לדברי הכול אינו רואה סימן ברכה משכר זה לעולם[10] מפני שהוא שכר שבת - אף על פי שאין בכך איסור (לפי דעה זו). אך אם השכר הוא בהבלעה - למשל חזן המוזכר לחודש או לשנה - אין בכך כל חשש.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרי מגדים, שולחן ערוך הרב, סימן ש"ו.
  2. ^ משנה ברורה, ס"ק ט"ו בשם הפרי מגדים
  3. ^ חיי אדם, כלל ס, דין ח.
  4. ^ ביאור הלכה, סימן ש"ו, ד"ה: "כן נראה לי ברור".
  5. ^ ראו שולחן ערוך אבן העזר סימן ע"ז סעיף א'
  6. ^ טור סימן ש"ו
  7. ^ בית יוסף שם, מגן אברהם ס"ק יב.
  8. ^ ש"ו רמ"א סעיף ה'
  9. ^ משנה ברורה, סימן ש"ו ס"ק כ"ג.
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ', עמוד ב' ממתורגמנין, שולחן ערוך, סימן תקפ"ה סעיף ה'.