מלאכת זורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הזורה

מְלֶאכֶת הַזּוֹרֶה היא אחת מל"ט המלאכות האסורות בשבת, ועיקרה הוא זריית התבואה כלפי מעלה לאחר הדישה, על מנת להיעזר ברוח להפרדה בין גרגרי התבואה (הכבדים יותר) למוץ, הקש וקני החיטים (הקלים יותר, ועפים ברוח). אף ששלש המלאכות, מלאכת הזורה, ומלאכת בורר, ומלאכת מרקד נראות דומות זו לזו, שהרי שלשתן מטרתן היא להבדיל בין האוכל והפסולת, מ"מ נחשבות לשלש מלאכות נפרדות ברשימת שלושים ותשע אבות המלאכות[7] הואיל וכולן היו בעשיית המשכן, אין אופן העשייה שלהם זהה, אינן באותו שלב של יצירת מזון מהיבולים החקלאיים, וכל אחת מהן דרושה בפני עצמה למלאכת עשיית הפת או תיקוני סממני הצביעה שהיו במשכן, משום כך, נחשבות לשלש מלאכות נפרדות[8].

מעורבות כח אחר בדיני שבת מול דיני נזיקין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלאכה זו מיוחדת בכך שלמרות שהיא נעשית בשותפות כוח נוסף, הרוח, נחשב האדם לעושה המלאכה הבלעדי מבחינת הלכות שבת. עקרון זה מנוגד לעקרון בדיני נזיקין, שם נזק שנגרם על ידי פעולת האדם יחד עם מעורבות כח נוסף נחשבת לגרמא בנזיקין, ובתנאי שהמזיק עצמו נוצר באופן עצמאי ללא שותפות אחרת[9]. ההסבר לכך מפורש בדברי רב אשי ש"מלאכת מחשבת אסרה תורה", שלגבי הלכות שבת החשיבות היא בכך שהמלאכה נעשתה כפי שתוכננה על ידי האדם, גם כשמעורבים בה כוחות נוספים כדוגמת הרוח[10].

תולדות המלאכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלוקח תבואה בחפניו וזרקו לרוח כדי להפריח את המוץ, או אם לקח בידיו ונפח ברוח פיו להפריח מהגרגרים מוץ או עפר הרי אלו תולדות זורה.

אין לזרוק תבואה לעופות ממקום גבוה, כך שהגרגרים נופלים לפני העופות, והמוץ עף ברוח, משום שזו מלאכת זורה.[11]

בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הפועל זרה, במשמעות של פיזור לרוח נמצא בספר ירמיה פרק לא: "שִׁמְעוּ דְבַר יְדֹוָד גּוֹיִם וְהַגִּידוּ בָאִיִּים מִמֶּרְחָק וְאִמְרוּ מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרו". רש"י שם מפרש: "מזרה - ספריינ"ש (- spray) בלע"ז".
  • ספר במדבר פרק יז - (ב) "אֱמֹר אֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְיָרֵם אֶת הַמַּחְתֹּת מִבֵּין הַשְּׂרֵפָה וְאֶת הָאֵשׁ זְרֵה הָלְאָה כִּי קָדֵשׁוּ"

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ח', הלכה י"א.
  2. ^ סימן שי"ט סעיף י"ד.
  3. ^ ביאור הלכה סימן שי"ט בשם ספר אלפי מנשה.
  4. ^ סימן שי"ט ס"ק ס"ז.
  5. ^ כן כתב הרב בנימין יהושע זילבר בספרו בדעת המשנה ברורה.
  6. ^ אגלי טל מלאכת זורה עמ' 181.
  7. ^ יש שכתבו שקיימת מחלוקת התלמודים בגדר מלאכה זו. לפי הבנה זו, לפי התלמוד בבלי שווה מלאכה זו במהותה למלאכת בורר ומלאכת מרקד, שכולם מטרתן לברור אוכל מתוך פסולת המעורבת בו, וכן נפסק ברמב"ם[1]. לעומת יש שהבינו מדברי התלמוד הירושלמי בסוגיה זו, שמלאכת זורה היא מלאכה לעצמה, ותוכנה הוא זריית אובייקט ברוח (לדוגמה רקיקה), וכן פסק להלכה המהרי"ל בשם האור זרוע, והרמ"א[2]. דעה אחרת אומרת כי גם התלמוד הירושלמי אינו מחייב ברוקק ברוח משום מלאכת זורה, וחיוב ברקיקה יכול להיות רק משום מלאכת הוצאה מרשות לרשות[3]. להלכה נחלקו האחרונים: רבי עקיבא איגר פסק שאין לחשוש לדברי הרמ"א, וכן פסק המשנה ברורה[4] (אלא שלכתחילה כתב שיש לחוש לדבריו[5]). בנוסף, חיוב זרייה הוא אפשרי רק ברוק, שהוא חומר הנוצר מגופו של אדם הנחשב בהלכה ל"גידולי קרקע" (מכיוון שהוא מתפרנס מגידולי הקרקע ומהם גופו חי), אך לא במים, שאינם גידולי קרקע. לעומת זאת השולחן ערוך הרב העתיק את דברי הרמ"א כלשונם וכך הוא פוסק להלכה. ביאור אפשרי למחלוקת בין סוגיית הבבלי לסוגיית הירושלמי בעניין זה, מבאר האבני נזר, ששני התלמודים נחלקו במחלוקת זו, לשיטתם במחלוקת בעניין מלאכת בורר, האם ברירה שאינה מושלמת והאוכל נזקק עדיין לברירה נוספת, נחשבת למלאכה. לפי הירושלמי, לא ייתכן שמלאכת זורה תחשב למלאכה, מכיוון שלאחר הפרדת הגרעינים מהתבואה, נותרים עדיין בתבואה צרורות אבנים שהם אינן מופרדים באמצעות זריית התבואה לרוח, שבה רק קשי התבואה (המוץ) הקלים מתפזרים לכל עבר אך גרגירי התבואה - ועימם צרורות האבנים - נופלות לקרקע, ומכיוון שהירושלמי סבור שברירה שאינה מושלמת אינה נחשבת לברירה, הוא אינו יכול לפרש שחיוב מלאכת זורה הוא משום חיוב ברירה, ולכן הוא מפרש שמדובר במלאכה חדשה שמהותה זריית גוף אחד לרוח, למרות שלא מדובר בהפרדת שני גופים זה מזה. לעומת זאת, התלמוד הבבלי, סבור שגם ברירה שאינה מושלמת - כמו מלאכה זורה - נחשבת לברירה, ולכן הוא מונה את שלוש המלאכות, זורה ומרקד ובורר, כמלאכה שמהותה שווה. האבני נזר מתייחס לשאלה צדדית העולה על הסברו, והיא, כיצד ברירת צרורות האבנים מתוך גרגירי התבואה נחשבת לברירה, אם יש עדיין להפריד אחר כך את גרגירי התבואה מתוך הקליפה הדקה שדבוקה בהם במלאכת מרקד, והוא מסביר כי נהוג להפריד את הקליפה - השומרת על נקיות גרגירי התבואה - רק סמוך לזמן טחינת החיטים, שאינו צמוד לזמן הזרייה, ומכיוון שבשעת ברירת צרורות האבנים מתוך גרגירי התבואה שנעשית לאחר הזרייה, אין המנהג להפריד את קליפות התבואה ולפעמים אף אין צורך בכך כלל וההפך, אין הקליפה נחשבת ל"קליפה" ומלאכת הברירה נחשבת למושלמת[6].
  8. ^ ואם עשה שלשתן מתוך טעות אחת לדוגמה ששכח ששבת באותו יום, יתחייב שלש קרבנות חטאת, על כל אחת מהן בנפרד, כיון שהן שלש אבות מלאכה. כל זה מתוך שביתת השבת, מלאכת זורה.
  9. ^ תוספות בבבא בתרא כ"ו ע"א, ושיטה מקובצת שם, ובכך מסבירים את ההבדל בין אבנו סכינו ומשאו (ב"ק ו ע"א) ואש, ששם המזיק עצמו נוצר על ידי הבן אדם עצמו, לבין "רקתא" בבבא בתרא שם, ששם הרקתא עצמו אינו מזיק כלל ללא שותפות הרוח המכה בה בכוח.
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ס', עמוד א', ותוספות.
  11. ^ יש שכתבו לפי דעת הירושלמי, שתולדות מלאכה זו הוא כאשר עושה זרייה בפה - אגלי טל ה', אך הערוך השולחן מתיר את הדבר - ערוך השולחן, אורח חיים, שיט, כז.