מלאכת זורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הזורה

מְלֶאכֶת הַזּוֹרֶה היא אחת מל"ט המלאכות האסורות בשבת, ועיקרה הוא זריית התבואה כלפי מעלה לאחר הדישה, על מנת להיעזר ברוח להפרדה בין השיבולים (הכבדים יותר) לקני החיטים (הקלים יותר, ועפים ברוח).

מחלוקת התלמודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחלקו שני התלמודים בגדר מלאכה זו. לפי התלמוד בבלי שווה מלאכה זו במהותה למלאכת בורר ומלאכת מרקד, שכולם מטרתן לברור אוכל מתוך פסולת המעורבת בו, וכן נפסק ברמב"ם[1].

לעומת זאת, על פי התלמוד ירושלמי מלאכת זורה היא מלאכה לעצמה, ותוכנה הוא זריית אובייקט ברוח (לדוגמה רקיקה), וכן פסק להלכה המהרי"ל בשם האור זרוע, והרמ"א[2]. דעה אחרת אומרת כי גם התלמוד הירושלמי אינו מחייב ברוקק ברוח משום מלאכת זורה, וחיוב ברקיקה יכול להיות רק משום מלאכת הוצאה מרשות לרשות[3].

להלכה נחלקו האחרונים: רבי עקיבא איגר פסק שאין לחשוש לדברי הרמ"א, וכן פסק המשנה ברורה[4] (אלא שלכתחילה כתב שיש לחוש לדבריו[5]). בנוסף, חיוב זרייה הוא אפשרי רק ברוק, שהוא חומר הנוצר מגופו של אדם הנחשב בהלכה ל"גידולי קרקע" (מכיוון שהוא מתפרנס מגידולי הקרקע ומהם גופו חי), אך לא במים, שאינם גידולי קרקע. לעומת זאת השולחן ערוך הרב העתיק את דברי הרמ"א כלשונם וכך הוא פוסק להלכה.

תולדות המלאכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי דעת הירושלמי, כתב האבני נזר שתולדות מלאכה זו הוא כאשר עושה זרייה בפה[6], אך הערוך השולחן מתיר את הדבר[7]

טעם המחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

האבני נזר מסביר, כי שני התלמודים נחלקו במחלוקת זו, לשיטתם במחלוקת בעניין מלאכת בורר, האם ברירה שאינה מושלמת והאוכל נזקק עדיין לברירה נוספת, נחשבת למלאכה. לפי הירושלמי, לא ייתכן שמלאכת זורה תחשב למלאכה, מכיוון שלאחר הפרדת הגרעינים מהתבואה, נותרים עדיין בתבואה צרורות אבנים שהם אינן מופרדים באמצעות זריית התבואה לרוח, שבה רק קשי התבואה (המוץ) הקלים מתפזרים לכל עבר אך גרגירי התבואה - ועימם צרורות האבנים - נופלות לקרקע, ומכיוון שהירושלמי סבור שברירה שאינה מושלמת אינה נחשבת לברירה, הוא אינו יכול לפרש שחיוב מלאכת זורה הוא משום חיוב ברירה, ולכן הוא מפרש שמדובר במלאכה חדשה שמהותה זריית גוף אחד לרוח, למרות שלא מדובר בהפרדת שני גופים זה מזה. לעומת זאת, התלמוד הבבלי, סבור שגם ברירה שאינה מושלמת - כמו מלאכה זורה - נחשבת לברירה, ולכן הוא מונה את שלוש המלאכות, זורה ומרקד ובורר, כמלאכה שמהותה שווה.

האבני נזר מתייחס לשאלה צדדית העולה על הסברו, והיא, כיצד ברירת צרורות האבנים מתוך גרגירי התבואה נחשבת לברירה, אם יש עדיין להפריד אחר כך את גרגירי התבואה מתוך הקליפה הדקה שדבוקה בהם במלאכת מרקד, והוא מסביר כי נהוג להפריד את הקליפה - השומרת על נקיות גרגירי התבואה - רק סמוך לזמן טחינת החיטים, שאינו צמוד לזמן הזרייה, ומכיוון שבשעת ברירת צרורות האבנים מתוך גרגירי התבואה שנעשית לאחר הזרייה, אין המנהג להפריד את קליפות התבואה ולפעמים אף אין צורך בכך כלל וההפך, אין הקליפה נחשבת ל"קליפה" ומלאכת הברירה נחשבת למושלמת[8].

מעורבות כח אחד בדיני שבת מול דיני נזיקין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלאכה זו מיוחדת בכך שלמרות שהיא נעשית בשותפות כוח נוסף, הרוח, נחשב האדם לעושה המלאכה הבלעדי מבחינת הלכות שבת. עקרון זה מנוגד לעקרון בדיני נזיקין, שם נזק שנגרם על ידי פעולת האדם יחד עם מעורבות כח נוסף נחשבת לגרמא בנזיקין, ובתנאי שהמזיק עצמו נוצר באופן עצמאי ללא שותפות אחרת[9]. ההסבר לכך מפורש בדברי רב אשי ש"מלאכת מחשבת אסרה תורה", שלגבי הלכות שבת החשיבות היא בכך שהמלאכה נעשתה כפי שתוכננה על ידי האדם, גם כשמעורבים בה כוחות נוספים כדוגמת הרוח[10].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ח', הלכה י"א.
  2. ^ סימן שי"ט סעיף י"ד.
  3. ^ ביאור הלכה סימן שי"ט בשם ספר אלפי מנשה.
  4. ^ סימן שי"ט ס"ק ס"ז.
  5. ^ כן כתב הרב בנימין יהושע זילבר בספרו בדעת המשנה ברורה.
  6. ^ אגלי טל ה'.
  7. ^ יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן שי"ט, סעיף כ"ז.
  8. ^ אגלי טל מלאכת זורה עמ' 181.
  9. ^ תוספות בבבא בתרא כ"ו ע"א, ושיטה מקובצת שם, ובכך מסבירים את ההבדל בין אבנו סכינו ומשאו (ב"ק ו ע"א) ואש, ששם המזיק עצמו נוצר על ידי הבן אדם עצמו, לבין "רקתא" בבבא בתרא שם, ששם הרקתא עצמו אינו מזיק כלל ללא שותפות הרוח המכה בה בכוח.
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ס', עמוד א', ותוספות.