מלאכת חורש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חרישת קרקע
חרישה באמצעות כלי רכב

מְלֶאכֶת הַחוֹרֵשׁ היא אחת מל"ט מלאכות שבת, הנחשבות למלאכה מכיוון ששימשו למלאכת המשכן. במשכן, היו זורעים זרעים שונים כדי להצמיח חלק[1] מהעשבים והצמחים השונים שהיו דרושים לצורך סממני הקטורת ושמן המשחה[2], ולצורך הזריעה חרשו את הקרקע.

הגדרת המלאכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגדרה כללית של המלאכה היא הכשרת קרקע (הראויה לזריעה[3]) למטרת זריעה, נטיעה, או יפויהּ[4]. שיעורה כל שהוא (כדי לזרוע גרגר אחד של חיטה[5])

השוואת גומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההלכה פסקה כי גם השוואת גומות נכללת במלאכות האסורות לעשייה בשבת. חכמים אף גזרו, שאדם המפנה את חפציו האצורים במחסן, בשבת, גם באופן המותר לו - למשל אם הוא צריך את המקום בו נמצאים החפצים לשם קיום מצווה, למשל לצורך מצוות הכנסת אורחים או לימוד התורה, לא יפנה את כל האוצר, שמא יבוא להשוות גומות. כך גם גזרו חז"ל, שאדם שהתלכלכו נעליו בבוץ או בטיט יקנח את נעליו בקיר ולא בקרקע שמא יבא להשוות גומות.

חכמים אסרו אף עשיית צרכים בשדה חרוש, שמא ישכח ויטול רגב אדמה לכסות את צרכיו[6] משחק בגולות באזור שאינו מרוצף[7].

דוגמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה לאיסור השוואת גומות היא אדם שירק מפיו רוק שהפריע לו. חז"ל אסרו על אדם זה לשפשף את הרוק בקרקע באופן רגיל לאחר שירק, ורק דרך הילוכו, באופן שאינו משפשף במיחד את הרוק, כך שלא שייך חשש שמא יבוא להשוות גומות, מותר לו לדרוס את הרוק[8].

תולדות המלאכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתולדותיה של המלאכה, חפירת בור (שלא בתוך בניין), סיקול שדה מאבנים וכל פעולה המכשירה את הקרקע לזריעה. פעולות אלו נחשבות לתולדותיה של מלאכת חורש, שכן כמו שחרישה מכשירה את הקרקע לזריעת הצמחים, גם הן מכשירות את פני הקרקע לזריעה - בעקיפין[9].

מחלוקת המוזכרת פעמים מספר במסכת שבת[10][11][12], היא המחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון על אדם הגורר ספסל או שולחן על העפר, באופן שייתכן שיגרם חריץ, אם כי אין הדבר פסיק רישיה (לא בטוח שיגרם חריץ), לפי רבי יהודה אף כי אין בכך כוונה ליצור תלם, אין לגרור ספסל על הקרקע שמא יגרם חריץ, רבי שמעון אומר שדבר שנעשה ללא כוונה מותר, מותר לגרור ספסל קל שלא מובון מאליו שיגרם חריץ על ידי גרירתו.

לפי הסברו של רש"י, במסכת ביצה[13], חלוקים שני תנאים לפי שיטתו של רבי יהודה, האם מותר לגרור עגלת תינוק בשבת, שכן במצב רגיל, כאשר גלגי העגלה עובדים באופן תקין, הם אינן גורמים לחרישה אלא לכבישת העפר. ההבדל בין חרישה לכבישה, הוא שחרישה היא גרימת חריץ בקרקע על ידי סילוק העפר לצדדים, ואילו כבישה היא כבישת העפר פנימה. לפי דעה אחת, יש לחשוש שמא גלגלי העגלה יפסיקו את פעולתם דבר שיגרור לחרישה, ולפי דעה שנייה אין לחשוש לכך. לפי הסבר תוספות[14] מדובר בעגלה המיועדת ללימוד הליכה לילדים קטנים, יש לה שלושה גלגלים, הילד הולך תוך כדי אחיזה בעגלה, וכך לומד ללכת.

מחלוקת זו אינה אקטואלית, שכן ההלכה נפסקת כרבי שמעון שאין לחשוש שמא גלגלי העגלה יעשו חריץ בקרקע, אם כי גם לפי רבי שמעון אסור להוביל תינוק בעגלה כבדה שידוע שגלגליה יעשו חריץ בקרקע.

כוונת המלאכה המקורית היא להשתמש בבור הנוצר, ולא בעפר. החופר על מנת להשתמש בעפר, זוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ונחלקו בה חכמים האם היא מדאורייתא או מדרבנן.

איסורים דרבנן הנובעים ממלאכה זו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עשיית צרכים בשדה חרוש[15], משחק בגולות באזור שאינו מרוצף[7].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חלק אחר יובא למשכן ממקומות אחרים
  2. ^ ירושלמי, שבת, פ"ז, ה"ב (מז, א בדפוס וילנא)
  3. ^ אור זרוע, הלכות שבת נד, על-פי הבבלי, פסחים, מז, א
  4. ^ ירושלמי, שבת, פ"ז, ה"ב (מז, ב בדפוס וילנא)
  5. ^ ירושלמי פרק ז'
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פ"א, עמוד ב'
  7. ^ 7.0 7.1 בבלי, עירובין קד, א (שם מדובר על אגוזים ותפוחים - גולות עתיקות
  8. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שבת, הלכות כא, פרק ב'
  9. ^ לרשימה יותר כוללנית (המשקפת את המציאות החקלאית בארץ ישראל בתקופת התלמוד) ראו: ירושלמי, שבת, פ"ז, ה"ב (מז, ב בדפוס וילנא).
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"ב, עמוד א'
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"ט, עמוד ב'
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף מ"ו, עמוד ב'
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף כ"ג, עמוד ב'
  14. ^ ד"ה עגלה
  15. ^ שמא ישכח ויטול רגב אדמה לכסות את צרכיו - בבלי, שבת, פא, ב