שלמה לביא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שלמה לביא
Shlomo Lavi.jpg
שלמה לביא, 1951
לידה דצמבר 1882
חנוכה ה'תרמ"ג
פלונסק, פולין
פטירה 23 ביולי 1963 (בגיל 80)
עפולה, ישראל
מדינה ישראלישראל  ישראל
תאריך עלייה 1905
מקום קבורה בית העלמין, גדעונה
עיסוק פוליטיקאי, חבר איגוד מקצועי, סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפא"י עריכת הנתון בוויקינתונים
חבר הכנסת
14 בפברואר 194915 באוגוסט 1955
(6 שנים ו-26 שבועות)
כנסות 1 - 2
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

שלמה לביא (לבקוביץ) (חנוכה תרמ"ג, 1882ב' באב תשכ"ג, 23 ביולי 1963) היה חלוץ איש העלייה השנייה, מאבות התנועה הקיבוצית וחבר הכנסות הראשונה והשנייה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלמה לביא נולד למשפחת לבקוביץ מחסידי גור בשנת 1882 בעיר פלונסק שבפולין הרוסית (עיר הולדתו של דוד בן-גוריון). היה פעיל בתנועת הנוער הציונית "אגודת עזרא" שהקימו בפלונסק בן-גוריון ושלמה צמח.

שלמה לביא עלה לארץ ישראל בשנת 1905, בימי העלייה השנייה. עבד כפועל בפרדסים בפתח תקווה וסג'רה. בשנות מלחמת העולם הראשונה עבד בחוות כנרת. בשנת 1905 השתתף בכנס היסוד של "הפועל הצעיר". בשנת 1909 השתתף בהקמת ארגון "השומר", ובמרוצת הזמן עבר מהפועל הצעיר לאחדות העבודה ולאחר מכן, בשנת 1931, עם איחוד שתי המפלגות היה לאיש מפא"י וממנהיגיה.

שלמה לביא היה אבי הרעיון של מעבר מן הקבוצה, שהייתה חבורה קטנה ואינטימית, לקבוצה הגדולה (שבמרוצת הזמן הפכה לקיבוץ). לביא היה ממקימי הקיבוץ עין חרוד בשנת 1921, וגר בו עד מותו.

בשנת 1922 נשא את רחל זיסלה (תשרי תרנ"טט"ז בחשוון תרצ"א).

בימי מלחמת העולם השנייה, בהיותו בן 60, התנדב שלמה לביא לצבא הבריטי ושירת כנהג ביחידת תובלה. שני בניו, ירובעל והלל, נפלו במלחמת העצמאות.

לאחר הקמת המדינה היה חבר הכנסת הראשונה והשנייה. קיבוץ עין חרוד העמיד מדי פעם לרשותו של לביא טנדר של הקיבוץ לשם נסיעותיו לישיבות הכנסת. באחת מנסיעותיו בוואדי ערה, בעת שנעשו עבודות בכביש, פגע בפועל שעבד בכביש והרגו. למרות חסינותו כחבר כנסת דרש לביא להסיר חסינותו ולעמוד לדין בשל התאונה. דרישתו נענתה לבסוף והוא הועמד לדין, הורשע בגרימת מוות מתוך חוסר זהירות שאין בה רשלנות פושעת ונקנס בסכום של 100 ל"י.[1]

בשנות החמישים, בעת הפילוג בקיבוץ המאוחד, עבר לביא לעין חרוד איחוד והיה לאחד מראשי איחוד הקבוצות והקיבוצים. שלמה לביא כתב מספר ספרים ובהם מאמרים בענייני היישוב והתנועה הקיבוצית. כן פרסם קובצי סיפורים וחיבר רומן אוטוביוגרפי בשם "עלייתו של שלום ליש" (עינות; עם עובד, תשט"זתשכ"ד), שזיכה אותו בפרס אוסישקין לשנת תשט"ז.[2]

שלמה לביא נקבר לצד אשתו רחל שנפטרה בדמי ימיה בבית העלמין ליד היישוב גדעונה שלמרגלות הגלבוע. הותיר את בתו אילנה לוז, גננת בעברה ותושבת מושב בני עטרות.

בן-גוריון כינה אותו "האיש המופלא ביותר בעליה השנייה".[3]

שלוש שנים לאחר מותו נחנך בקיבוצו "בית לביא", בית תרבות ואולם עיון.[4] על שמו רחוב שלמה לביא בקריית חיים.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אחדות הקבוצה, תל אביב: דבר, תרצ"ז.
  • ש’ לביא (הביא לדפוס), יום אחד, תל אביב : המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בארץ ישראל, ת"ש. (על "עלית קבוצת "השדה" על אדמתה") (ספרון)
  • כתבים נבחרים; עם מבוא מאת ב' כצנלסון, תל אביב: עם עובד ('כתבי תנועת העבודה'), תש"ד.
  • מגילתי בעין חרוד: רעיונות, זכרונות ומעשים, תל אביב: עם עובד, תש"ז. (לחצי יובלו של עין חרוד, י"ח באלול תש"ו)
  • זימוני חיים: ספורים; מבוא: דב סדן, תל אביב: מ' ניומן, תשי"ב.
  • עליתו של שלום ליש, 2 כרכים, תל אביב: עינות; עם עובד, תשט"ז–תשכ"ד.[5] (כרך א בהוצאת עינות, כרך ב ("עלייתו של שלום ליש") בהוצאת עם עובד) (הדפסה נוספת: חיפה: מועצת פועלי חיפה – ועדת התרבות ('ספרית ילקוט'), תשי"ז) (מהדורה ב: תל אביב: עיינות, תשי"ז) (רומן אוטוביוגרפי, על עלייתו של חלוץ עברי)
    • עלייתו של שלום ליש, 2 ספרונים; מעובד בעברית קלה בידי גליה ירדני, ירושלים: המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית ('גשר: ספרונים בעברית קלה'), תשכ"א. (הופיע במהדורות נוספות)
  • מערכות; בעריכת יהודה ארז, תל אביב: עיינות, תשכ"ח. (קובץ מאמרים על בעיות המדינה)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שלמה לביא: ליום השלושים, עין חרוד: איחוד הקבוצות והקבוצים, תשכ"ג.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על "עלייתו של שלום ליש":

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שלמה לביא נקנס ב-100 ל"י, זמנים, 9 בספטמבר 1954
  2. ^ לביא ורפאלי זכו בפרס אוסישקין, מעריב, 17 בספטמבר 1956; לביא ורפאלי זכו בפרס אוסישקין, דבר, 18 בספטמבר 1956; "פרס אוסישקין" ללביא ורפאלי, הצופה, 18 בספטמבר 1956; ש. לביא וא. רפאלי זכו בפרס אוסישקין, חרות, 18 בספטמבר 1956; א. ח. א., עם פרס אוסישקין, דבר, 18 בספטמבר 1956.
  3. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ג, פרק יב, עמ' 1407.
  4. ^ מ. טננבוים, עין חרוד מכבדת זכר מייסדה: בית לביא ייחנך בשבוע הבא, מעריב, 23 באוגוסט 1966; בית לביא נחנך בעין-חרוד, דבר, 2 בספטמבר 1966.
  5. ^ ביקורת: יעקב פיכמן, חזון העבודה, דבר, 13 ביולי 1956; ע. ב. ג. [עמנואל בן-גריון], ספרו של שלמה לביא, דבר, 5 בספטמבר 1956; אנדה עמיר, "עליתו של שלום ליש", דבר, 2 בנובמבר 1956; י. ז. יונתן, ספר הגורלות, הצופה, 2 בנובמבר 1956.