שביתת הנשים למען השלום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שביתת הנשים למען השלום במהלך משבר הטילים בקובה ב-1962. הכיתוב בשלט הקדמי: "הנשיא קנדי היה זהיר"

שביתת הנשים למען השלום (WSP, Women Strike for Peace הידועה גם נשים לשלום) היא תנועת נשים למען קידום השלום בארצות הברית. ב-1961, בעיצומה של המלחמה הקרה, כ-50,000 נשים השתתפו, בו זמנית, בהפגנות של תנועת שביתת הנשים למען השלום. הנשים צעדו ב-60 ערים ברחבי ארצות הברית, במחאה נגד הסכנה בשימוש נשק גרעיני. זה היה אירוע המחאה הארצי הגדול ביותר של נשים במאה ה-20.[1] כ-1,500 נשים בראשות דגמר וילסון(אנ') נאספו למרגלות אנדרטת וושינגטון, ונשיא ארצות הברית, ג'ון פיצג'רלד קנדי, הסתכל עליהן מחלון הבית הלבן. המחאה דחפה את ארצות הברית וברית המועצות לחתום על האמנה למניעת ניסויים גרעינים שנתיים מאוחר יותר.[1][2]

פעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שביתת הנשים למען השלום נוסדה על ידי בלה אבצוג ודגמר וילסון ב-1961,[3][4] כחלק מהתנועה לאיסור על ניסויים גרעיניים[5] וסיום מלחמת וייטנאם, כשהן דורשות חתימה על הסכם מוסכם באמצעות משא ומתן, ובהמשך נסיגה מלאה של ארצות הברית מדרום-מזרח אסיה. הצעדים דרסטיים של הסובייטים בחידוש ניסויים גרעיניים באטמוספירה, והצהרתה של ארצות הברית, כי אחרי שלוש שנות מורטוריום, שתערוך ניסויים בעצמה, השפיעה מאוד על מייסדות התנועה והובילה אותם לפעולה.

הן השתמשו בטקטיקות חוקיות שונות לייצר לחץ: עצומות, הפגנות, כתיבת מכתבים, שדולות המוניות, תביעות ופעלת לחץ של בוחרים על חברי קונגרס בודדים מהמדינות השונות. במקביל הן השתמשו גם בכמה טקטיקות מחאה לא חוקיות, לא אלימות, כמו sit-ins (אנ') במשרדי הקונגרס ותמיכה בסרבני גיוס (שאסורה על פי חוק) שמטרתן הייתה להקשות על פעילות בתי המשפט אם יערכו מעצרים המוניים.[6] במהלך מלחמת וייטנאם, נציגות מטעם הארגון נסעו לווייטנאם וערכו מפגשים עם נשים וייטנאמיות מג'קרטה ומהאנוי, ואגב כך יצרו קשר בין שבויי מלחמה למשפחותיהם.[7]

המבנה הארגוני של תנועת שביתת נשים לשלום היה רופף ולא היררכי וקבלת החלטות נעשתה בקונצנזוס. כל קבוצה או סניף של התנועה הייתה אוטונומיה כמעט מוחלטת וחלק מהסניפים הפכו במהירות לקבוצות חזקות בזכות עצמן.

לתנועת שביתת הנשים למען השלום היה תפקיד מרכזי בביטול ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקאית. כמו כן, או תאנט, מזכ"ל האו"ם והנשיא ג'ון פ. קנדי הכירו בהן כגורם משמעותי לאימוץ האמנה למניעת ניסויים גרעיניים (שנחתמה ב-5 באוגוסט 1963). התנועה הייתה מבין ראשוני המתנגדים למלחמת וייטנאם כבר בתחילת 1964.[8][9]


השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברות תנועת שביתת הנשים למען השלום היו בעיקר נשים נשואות עם ילדים ממעמד הביניים הלבן. הקריאה להפסקת הניסויים הגרעיניים באה מתוך תפקידן כאמהות. הן קראו להפסיק את הניסויים הגרעיניים מתוך חשש לעתיד ילדיהן, כשהן מדגישות שסטרונציום 90(אנ'), מנשורת גרעינית, עלול להימצא בחלב על סוגיו השונים.[4] המסאית הפמיניסטית קת'ה פוליט(אנ') הגדירה את בסיס לפעולת התנועה כ"היגיון מבוסס על אמהות להתנגדות לניסויים גרעיניים".[6] שלא כמו מתנגדים אחרים לניסויים גרעינים, אמהות ממעמד הביניים לא נחשדו ברדיקליות ובעיקר לא תויגו כקומוניסטיות אחרי עידן מקארתי,[4] עובדה שהקלה על הממשל להקשיב לטענותיהן. הדימוי שהצטייר לתנועת שביתת הנשים למען השלום היה של נשים מכובדות ממעמד הביניים בגיל העמידה, נשים הלובשות כפפות וכובעים פרחוניים שערכו משמרות מחאה הבית הלבן והפנו את מחאתן גם לקרמלין על מנת להציל את הילדים שלהן ואת כדור הארץ. דימוי זה נתן לגיטימציה לביקורת על המלחמה הקרה והמיליטריזם האמריקאי.

התנגדות לפעילות צבאית אמריקאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת שביתת הנשים לשלום נשארה קול משמעותי בתנועת השלום גם במהלך שנות השמונים וה-90. התנועה התנגדה למערבות ארצות הברית באמריקה הלטינית ובמדינות המפרץ הפרסי. ב-12 ביוני 1982, תנועת שביתת נשים למען השלום סייעה בארגון מיליון איש שדרשו את הפסקת מרוץ החימוש. בשנת 1991, הן מחו נגד מלחמת המפרץ; לאחר מכן, הן דחקו את הממשל האמריקאי להפעיל סנקציות על עיראק. בסוף 1990, שביתת נשים למען השלום התמקדו בעיקר פירוק מנשק גרעיני.[10][11]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Woo, Elaine (January 30, 2011).
  2. ^ Hevesi, Dennis (January 23, 2011).
  3. ^ http://www.uic.edu/depts/lib/specialcoll/services/rjd/findingaids/WomenForPeacef.html(הקישור אינו פעיל, 2.4.2020)
  4. ^ 1 2 3 Seattle Women Act for Peace (SWAP) archives on the site of the University of Washington.
  5. ^ Sarah V. Safstrom, A Proud History of Women Advocating for Peace, National NOW Times, Spring 2003. (הקישור אינו פעיל, 2.4.2020)
  6. ^ 1 2 Amy Swerdlow.
  7. ^ Women Strike for Peace Records (DG 115), Swarthmore College Peace Collection, www.swarthmore.edu
  8. ^ Rebecca Solnit, Three Who Made a Revolution, The Nation, posted March 16, 2006 (April 3, 2006 issue).
  9. ^ Women Strike for Peace on the site of san.beck.org.
  10. ^ http://www.history.com/topics/women-strike-for-peace--wsp(הקישור אינו פעיל, 2.4.2020)
  11. ^ http://womenforpeace.org/history.htm