פמיניזם בדלני
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הערך תורגם בתרגום מכונה.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הערך תורגם בתרגום מכונה. | |
פמיניזם בדלני הוא זרם של פמיניזם רדיקלי, הגורס שהתנגדות לפטריארכיה תהיה אפקטיבית רק באמצעות פעילות נפרדת של נשים וילדות.[1] לפי עקרונות הפמיניזם הבדלני, דיכוי הנשים מקורו בפטריארכיה, שהיא הכוח המדכא הגדול ביותר, לכן פעילות בתוך מסגרת הכוללת גברים אינה יכולה להביא לשחרור והעצמת נשים. רק במרחבים של נשים בלבד, בהם נוכחות גברית אסורה, יוכלו הנשים להשתחרר מהמבט הגברי. הגברים לא יכולים בשום אופן לתרום באופן חיובי לתנועה הפמיניסטית, גם כאשר כוונותיהם טובות, כי הם משכפלים את הדינמיקה ואת יחסי הכוח של הפטריארכיה.[2] התאורטיקנית מרילין פריי מתארת את הפמיניזם הבדלני כ"סוגים ומצבים שונים של הפרדה מגברים ב:מוסדות, מערכות יחסים, תפקידים, ופעילויות אשר מוגדרות על ידי גברים, או נשלטות על ידי גברים, אשר פועלות לטובת גברים לשימור הפריווילגיות של גברים – הפרדה זו יזומה ומתוחזקת על ידי נשים, כרצונן".[3]
|
עיינו גם בפורטל
פמיניזם היא אסופה של אידאולוגיות, תנועות פוליטיות, תנועות חברתיות ותאוריות אשר מטרתן שחרור נשים מדיכוי וקידום שוויון בין המינים, מבחינה משפטית, פוליטית, חברתית, כלכלית ואישית. |
בחוברת על הפמיניזם הסוציאליסטי שיצא לאור בשנת 1972 על ידי איחוד שחרור הנשים של שיקגו, נרשמה הבחנה בין בדלנות כ"עמדה אידאולוגית" לבין בדלנות כ"עמדה טקטית".[4] החוברת גם הבחינה בין בדלנות כפרקטיקה אישית לעומת בדלנות כעמדה פוליטית.
פמיניזם בדלני הטרוסקסואלי[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחת הדוגמאות הראשונות לפמיניזם בדלני הטרוסקסואלי היה תא 16, ארגון שנוסד בשנת 1968 על ידי רוקסן דנבר.[5][6]
בכתב העת הרדיקלי שהוציאה הקבוצה, חברות התא רוקסן דנבר וליסה לגהורן המליצו לנשים "להיפרד מגברים שאינם פועלים באופן מודע לשחרור נשים". אך הקבוצה מעולם לא תמכה בלסביות כאסטרטגיה פמיניסטית, אלא קידמה התנזרות, או לחלופין תקופות של התנזרות במסגרת יחסים הטרוסקסואליים. דנבר ולגהורן ראו בלסביות "לא יותר מאשר פתרון אישי".
עם זאת, העבודה של תא 16 הניחה את היסודות התאורטיים של הבדלנות הלסבית.[7]
בדלנות לסבית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדלנות לסבית היא צורה של בדלנות פמיניסטית הספציפית ללסביות. היא נחשבה על ידי פמיניסטיות לסביות גם כטקטיקה מיידית וגם כאסטרטגיה לכל החיים. לסביות בדלניות רבות קנו שטחי קרקע בהם יכלו לחיות בנפרד מגברים ומנשים הטרוסקסואליות.[8]
בדלנות לסבית הפכה לפופולרית בשנות ה-1970 בעת שלסביות רבות היו בספק אם למיינסטרים החברתי, ואף לתנועה הלהט"בית, היה מה להציע להן.
בדלנות לסבית בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1970, שבע נשים (כולל הפעילה הלסבית דל מרטין) התעמתו עם הכנס הצפוני של ארגונים הומופילים לגבי הרלוונטיות של התנועה לזכויות הגייז לנשים שבה. הצירים בכנס קיבלו החלטה לטובת שחרור נשים, אך דל מרטין הרגישה שהם לא עשו מספיק, וכתבה את "אם זה כל מה שיש" ("If That's All There Is"), מאמר רב השפעה בו היא גינתה את ארגוני זכויות הגייז כסקסיסטיים.[9][10] בקיץ 1971, קבוצה לסבית המכנה את עצמה "The Furies" ("האיריניות" או פיוריז - על שם אלות הנקמה הרומיות) הקימה קומונה ללסביות בלבד,שפרסמה ירחון באותו שם. הקומונה כללה 12 נשים בגילאי 18 עד 28, כולן פמיניסטיות, לסביות ולבנות, וכן שלושה ילדים.[11] הן חלקו מטלות ובגדים, התגוררו יחדיו, והחזיקו גם בכסף משותף. הן פתחו בית ספר בו לימדו נשים כישורים כמו תיקון כלי רכב ותיקוני בית, כדי שלא יהיו תלויות בגברים. העיתון יצא מינואר 1972 ועד יוני 1973;[12] והקומונה עצמה התפרקה ב-1972.[13] קבוצות ידועות אחרת של לסביות בדלניות כוללות את "The Gutter Dykes", "The Gorgons", ו-"The Radicalesbians".[14]
שרלוט באנץ', אחת החברות בקומונה, ראתה את הבדלנות הפמיניסטית כאסטרטגיה, "צעד ראשון", או נסיגה זמנית מאקטיביזם של המיינסטרים כדי להשיג מטרות ספציפיות ולקדם התפתחות אישית.[15] לסביות אחרות, כגון זוכת למדה את פרס, הסופרת אילנה דייקוומון (Elana Dykewomon), בחרו בבדלנות כפרקטיקה לכל החיים.
בנוסף לתמיכה בהיפרדות מיחסי עבודה, וקשרים אישיים או מזדמנים עם גברים, הפיוריז המליצו שלסביות בדלניות יקיימו קשרים "רק (עם) נשים שניתקו את קשריהן לפריווילגיה גברית",[16] בנימוק ש"כל עוד נשים עדיין מפיקות תועלת מהטרוסקסואליות, ומקבלות את הביטחון והפריווילגיות שהיא מעניקה, הן ייאלצו בשלב מסוים לבגוד באחיותיהן, ובמיוחד באחיות הלסביות שלא נהנות מאותן הטבות".
היה זה חלק מרעיון גדול יותר שפיתחה באנץ' בספרה משנת 1976 Learning from Lesbian Separatism (לקחים מבדלנות לסבית), בו כתבה כי "בחברה המושתתת על עליונות גברית, הטרוסקסואליות היא מוסד פוליטי", וטענה שהפרקטיקה של בדלנות לסבית היא דרך להימלט משליטתה.[17]
במאסה שכתבה הלסבית הפמיניסטית מרילין פריי בשנת 1978, Notes on Separatism and Power (רשימות על בדלנות וכוח), נטען שבדלנות נשית היא אסטרטגיה שכל הנשים נוקטות בשלב כלשהו, ושהיא חלק מובנה מפרויקטים פמיניסטיים רבים (לדוגמה, מקלטי נשים). היא טוענת שרק כאשר נשים נוקטות בפרקטיקה באופן מודע, כהיפרדות מגברים, היחס לזה מעורר מחלוקת (או כפי שהיא מרמזת, היסטריה). לעומת זאת, בדלנות גברית, כך היא אומרת (כדוגמת מועדוני גברים, קבוצות ספורט, הצבא, ואולי גם קבלת החלטות באופן כללי) נחשבת כנורמלית, ואפילו כתופעה רצויה.
בספרה משנת 1988, Lesbian Ethics: Toward New Value (אתיקה לסבית: לקראת ערך חדש), התייחסה הפילוסופית הלסבית שרה לוסיה הוגלנד לפוטנציאל הטמון בבדלנות לסבית לעודד לסביות לפתח אתיקה קהילתית בריאה המבוססת על ערכים משותפים. הוגלנד עושה הבחנה (שבמקור נכתבה על ידי הלסבית הבדלנית, הסופרת ג'וליה פנלופי) בין "תת-התרבות הלסבית" לבין "הקהילה הלסבית", כאשר חברות בתת-התרבות "מוגדרת במונחים שליליים על ידי תרבות חיצונית, עוינת", ואילו חברות בקהילה מבוססת על "הערכים שאנחנו מאמינות שאנחנו יכולות להחיל כאן".[18]
החוקרת אקולס הבחינה בין הבדלנות של הפמיניזם הרדיקלי שצמח בחצי הראשון של שנות ה-70 לבין התנועה שצמחה מתוכה, אך באופנים מסוימים פעלה מתוך עקרונות סותרים - הפמיניזם התרבותי. בעוד הבדלניות הרדיקליות פעלו מתוך עקרונות של התנגדות לפטריארכיה, הפמיניזם התרבותי ביקש להתוות תרבות-נגד, או תרבות נשים שפועלת בתוך או במקביל לתרבות השליטה הגברית, אך מבלי למגר אותה.[19]
הפעילה בט טאלן ציינה שבניגוד לתנועות בדלניות אחרות, בדלנות לסבית "לא מכוונת להקמת מדינה עצמאית, מטרתה היא פיתוח זהות עצמית אוטונומית ויצירת קהילה לסבית חזקה ובת קיימא".[20]
הפרקטיקה של בדלנות לסביות לפעמים משלבת מושגים הקשורים להומולאומיות ולסביות פוליטית.[21]
לסביות רדיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
התנועה הלסבית הרדיקלית היא תנועה לסבית פרנקופונית, הדומה לתנועה הלסבית הבדלנית שהתקיימה בארצות הברית. היא קמה בצרפת בשנות ה-1980 המוקדמות, בהשראת כתביה של הפילוסופית והתאורטיקנית הפמיניסטית הצרפתייה מוניק ויטיג,[22] והתפשטה במהרה לפרובינציה הקנדית קוויבק.
ויטיג, בהתייחסות לרעיונות של סימון דה בובואר, אתגרה רעיונות של מהותנות ביולוגית, בטענה כי בעלי הכוח בחברה מבנים את הבדלי המין והגזע לצורך מיסוך ניגודי עניינים ושמירה על עמדות שליטה.[23] והיא ובעלות בריתה ראו בהטרוחברתיות (Heterosociability) (מונח מתחום הסוציולוגיה אשר מתאר את היחסים החברתיים עם אדם מן המגדר "ההפוך" בהקשר של בינאריה מגדרית, בדרך כלל לא מהסוג המיני או הרומנטי) כמו גם בהטרוסקסואליות, היבטים של הטרו-כוח, שאליהם צריך להתנגד.[24]
בדלנות הייתה, במובן הזה, הזדמנות עבור לסביות להפחית את ההשפעה של הבדלי הכוח המובנים האלו על חייהן.
בדלנות במקומות שונים בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]
צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]
התנועה הפמיניסטית המודרנית בצרפת התחילה מאוחר יותר מאשר במדינות מערביות אחרות, ונקודת הפתיחה שלה נחשבת למאורעות מאי 1968, כאשר רוח האקטיביזם הרדיקלי הביא מספר פעילות, ביניהן מוניק ויטיג, אנטואנט פוק וז'וזיאן שאנל, להקים את Mouvement de libération des femmes, התנועה לשחרור נשים. כתביה של ויטיג הפכו לקאנוניים לא רק עבור התנועה בצרפת, אלא עבור התנועה הלסבית הרדיקלית באשר היא. בספרה Les Guerilleres, מתארת ויטיג מלחמה אכזרית בין המינים, נשים הנלחמות בגברים בקרבות עקובים מדם. בעבודות מאוחרות יותר, היא הגדירה את הלסביות כמאבק נגד הפטריארכיה, וראתה את הסירוב להטרוסקסואליות כחותר תחת הבסיס המוסדי והאידאולוגי לדיכוי נשים. בכך, תרמה ויטיג לרעיון הלסביות הפוליטית, והניחה יסודות להוגות נוספות, כדוגמת אדריאן ריץ' והמאסה המכוננת שלה "הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי" (1980). אך ויטיג העבירה ביקורת על התנועה הבדלנית האמריקאית, מכיוון שזו לא מיצבה את ההטרוסקסואליות כמשטר שאותו צריך להפוך, אלא כמסגרת שבתוכו לסביות ביקשו לייצר מרחבים מהותניים משלהן.
במהלך שנות ה-1970, התנועה הרדיקלית בצרפת דעכה לטובת תנועת écriture féminine, או "כתיבת נשים", אותה מייצגת ההוגה הלן סיקסו, שהפכה את התנועה ליותר פילוסופית ומבקרת תרבות, מאשר בעלת אידאולוגיות פרקטיות.
אנגליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות ה-1970 וה-80 קמו באנגליה מספר ארגונים פמיניסטים מהפכניים, כאשר המוכרת מביניהם היא הקבוצה המהפכנית הפמיניסטית בלידס (Leeds Revolutionary Feminist Group). קבוצות אלו נוצרו כחלק מתגובת נגד לזרם הפמיניסטי הליברלי שהיה הזרם המרכזי בתקופה. קבוצת לידס הקבוצה הדגישה בעקרונותיה את החשיבות של מרחבים לנשים בלבד, ובזיהוי אלימות גברית כלפי נשים או האיום בה כאבן היסוד של דיכו נשים. הקבוצה הייתה ידועה בעיקר בשל שתי סיבות: אחת, ארגון מצעדי "לקחת בחזרה את הלילה" (Take Back the Night) למען ביטחונן של נשים ברחבי הממלכה המאוחדת, ב-1977, שנת הקמת הארגון.[25] השנייה הייתה כתיבת החוברת "Political Lesbianism: The Case Against Heterosexuality" (לסביות פוליטית: הטיעון נגד הטרוסקסואליות) ב-1979. החוברת קראה לנשים להפוך ללסביות פוליטית, כאשר היא הגדירה כלסבית כל אישה אשר נמנעת מפעילות הטרוסקסואלית, לאו דווקא כזו ששוכבת עם נשים. היא טוענת שנשים חייבות להימנע מיחסים הטרוסקסואליים, ככן זהו האמצעי העיקרי להחיל שליטה מערכתית על נשים. היא הוקיעה נשים הטרוסקסואליות כמשתפות פעולה עם האויב.[26]
קבוצת לידס הייתה שונה בקבוצות בדלניות אחרות שכן היא התנגדה להתייחסות לבדלנות כסגנון חיים או מטרה בפני עצמה, אלא כאמצעי במאבק בפטריארכיה ובדיכוי נשים. העמדות של הקבוצה גם באו תחת התקפה מצד קבוצות לסביות אחרות שהתנגדו לטענה שלסביות היא בחירה.
איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התנועה הפמיניסטית באיטליה במחצית השנייה של המאה ה-20 התמקדה בעיקר בזכויות בהקשר של איסורי הכנסייה הקתולית, כך שמאבקים מרכזיים היו על הזכות להתגרש והזכות להפלות, מאבקים המקושרים דווקא להטרונורמטיביות וחיים משותפים עם גברים. אך בסוף המאה ובתחילת המאה ה-21, הפמיניזם האיטלקי החל יותר ויותר לעסוק ברעיונות בדלניים, בדיוק כאשר התנועות-האחיות בארצות הברית ומקומות אחרים שככו. לדברי החוקרת קרון לזארו-וייס, התנועה מתקיימת בעיקר בכתיבה, תרבות ותאוריה, ולא כתנועה פרקטית או אסטרטגיה, והיא טוענת שהסיבה היא שהפמיניזם האיטלקי מעולם לא "מצא בית", והתקיים תמיד בתוך תנועות אחרות, כמו תנועות סוציאליסטיות או אנרכיסטיות. ולכן, מאז שנות ה-90 מפתחות רעיונות של הוגות שהשפיעו על דור קודם של פמיניסטיות בארצות אחרות, כמו אדריאן ריץ', מרי דיילי, ושולמית פיירסטון.[27] גם במרחב התאורטי הזה, בדלנות פמיניסטית אינה הזרם המרכזי באיטליה, שם גם פמיניזם הטרוסקסואלי מתקשה להתקיים מאז הגל הסוחף של התקופה שלאחרי התקופה הפאשיסטית, אז היו עיקר ההישגים למען זכויות נשים, מתוך המאבקים הרדיקליים של התקופה.[28]
קניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכפר אומוג'ה שבקניה קם בשנת 1990 כיישוב מטריארכלי לנשים בלבד. המייסדת, רבקה לולוסולי ייעדה את הכפר כמקום מפלט לנשים שורדות אלימות מצד בני זוגן או הסביבה, וכן ילדות הנמלטות מנישואים כפויים. לולוסולי היא בת לאומת הסמבורו, שם נשים כפופות לחלוטין לגברים: אין ביכולתן להחזיק בקרקע או רכוש אחר, והן עצמן נחשבות לרכושם של הגברים. הן עוברות השחתת איבר המין הנשי, נישואים כפויים, אונס ואלימות מצד בעליהן. בשנות ה-90 היה גל דיווחים על אונס נשות סמבורו מצד חיילים בריטים, אשר במהלכו הועמדו למשפט חיילים בגין אונס של 1,400 נשים, אך כל ההליכים בוטלו. הנשים שדיווחו על אונס נודו ממשפחותיהן, והפכו למחוסרות דיור או אמצעי מחייה. לולוסולי החליטה שעדיף להן לחיות בכוחות עצמן. היא מאמינה שביטחונן של נשים תלוי בהתנתקות מגברים. כחמישים נשים חיות בכפר, עם 200 ילדים. בנוסף להצעת מחסה לנשים וילדות בכפר, הנשים הקימו בית ספר אזורי ומעבירות סדרות חינוך בנוגע להשחתה גניטלית ונישואי ילדות. הנשים, ולולוסולי בפרט, חוות איומים והתקפות תכופות מצד גברים בני עמן.[29]
בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
התפתחות הפמיניזם הרדיקלי בישראל עבר מסלול שונה מזה של התנועות האחריות שלה [דרושה הבהרה], ובשל כך, לא התפתח בה פמיניזם בדלני.
כאשר הפמיניזם הרדיקלי היה בשיאו באירופה ובצפון אמריקה, מסוף שנות ה-60 ועד סוף שנות ה-70, התנועה הפמיניסטית רק התחילה להתעורר בישראל, ועד מהרה, התגלו הבדלים אידאולוגיים בין שלוש הקבוצות העיקריות שקמו בשלוש הערים הגדולות - חיפה, תל אביב, וירושלים - כאשר הראשונות נטו יותר לכיוונים ליברליים, ולקחו מן הפמיניזם הרדיקלי בעיקר את המנהגים של העצמה והעלאת תודעה. בירושלים, לעומת זאת, התנועה הפמיניסטית קמה מתוך ארגוני פוליטיקה רדיקלית אחרים, אשר בהם הנשים לא הרגישו שזכויותיהן על סדר היום - ביניהם מצפן, ארגון טרוצקיסטי אנטי-ציוני, ושס"י, ארגון שמאל סוציאליסטי. עבור מספר גדול של נשים אלה, הנושא של הכיבוש היה במרכז עולמן הפוליטי, ומהן נולדו ארגונים דוגמת נשים בשחור, והן הפגינו בעד זכויות נשים באירועים פוליטיים, לצד הפנתרים השחורים, ובאחד במאי - ובמסגרת זו, מן ההכרח, לא הייתה קריאה לבדלנות. פעילות פמיניסטית לסבית מוצהרת נולדה רק בסוף שנות ה-70, כשקם הארגון אל"ף (ארגון לסבי פמיניסטי), אחר שבמהלך שנים התנועות הפמיניסטיות בישראל ניסו להיאבק בכל תפישה המקשרת בין פמיניזם ללסביות. גם במסגרת מה שכונה "תקופת הפריחה" של הפמיניזם הלסבי, היו פערים בין אלה שראו בפעילותן הפוליטית את עיקר הדברים, ואלה שראו בזהות הלסבית ובמסגרת המתואמת לה מטרה עיקרית. ארגון אל"ף התקיים רק שנה וחצי, אך התנופה של הפמיניזם הלסבי המשיך. על אף שלא הוגדר כארגון לסבי, המרכז הפמיניסטי קול האישה אשר קם בירושלים בתחילת שנות ה-80 היה בעיקרו לסבי, אך כאן צצה בעיה אחרת: רבות מן המשתתפות היו דוברות אנגלית, וביקשו לנהל פעילות בשפתן. הן גם הביאו איתן מונחים ומושגים שלא נולדו בסביבה הישראלית, ונוצר פער חד בין היתר בין החברה האשכנזית האמידה לבין נשים מקומיות, ובעיקר מזרחיות, שלא מצאו עצמן במסגרת הזו, ומאוחר יותר הקימו תנועה משלהן. הפעילה הלסבית-פמיניסטית דורית אורטל ("ציפציף"), האמינה שיש דברים שניתן לשאול מהפמיניזם האמריקאי, וארגנה ב-1981 את מצעד "לקחת חזרה את הלילה" שהיה כבר לתנועה בינלאומית נגד אלימות כלפי נשים, ואשר התקיים בירושלים ביום האישה הבינלאומי, 8 במרץ. גם כאן, הארגון לא היה בעיקרו לסבי בפעילותיו, על אף זהות חברותיו, שרבות מהן חשו שהן נלחמות על מה שחשוב לנשים סטרייטיות. אי לכך, החלו לפעול במסגרת "קהילת מלחה", מה שכינו "אזור אוטונומי ארעי", בו קראו תיגר על הנורמות של העולם הסטרייטי - בעיקר במובנים של מיניות ותשוקה, והיו מנהלות שם מסיבות לסביות "בוץ'-פם" - חלוקה בין לסביות עם נראות גברית ואלה עם נראות נשית. חלוקה זו הייתה פופולרית בארצות הברית 20–30 שנים קודם לכן, ושוב ישראל לא הייתה מתואמת עם תנועות בחו"ל. בשנות ה-80 בארצות הברית, למשל, זהויות אלה באו תחת מתקפה כשאולות מן העולם הסטרייטי. בשלב ההתפתחותי-פוליטי שבאנגליה וצפון אמריקה פנו לסביות פמיניסטיות לבדלנות, בישראל הן היו עסוקות במאבק על עצם זהותן, לצד מאבקים פוליטיים שוחקים. אך היו פעילות, כמו חיה שלום, שטענו שארגונים אלה פעלו כחממה וחישלו את הלסביות הפמיניסטיות למאבקים שעוד לפניהן. היא האמינה שיש בישראל צרכים מיוחדים ללסביות פמיניסטית, בשל האופי ה"היברידי" של המקום, וב-1987 היא הקימה את קל"ף (קהילה לסבית פמיניסטית) כמסגרת פלורליסטית, אשר גם הוציאה ביטאון "קלף חזק". במשך כשני עשורים, היה ארגון זה הארגון הלסבי-פמיניסטי המרכזי, ובשל אופיו, גם הוא לא היה בדלני, על אף שאולי היו בין חברותיו לסביות בעלות אידאולוגיה בדלנית.[30]
בעשור השני של המאה ה-21, קמה קבוצה קווירית רדיקלית, "משפריצות" שהטיפה לבדלנות מן ההטרונורמה. אך בשל אופייה ה"אנרכיסטי מגדרית", והייצוג הטרנסג'נדרי הגדול שבה, שבא לעיתים בקונפליקט ישיר עם פמיניזם של המיינסטרים בשל תפישות של בינאריה מגדרית ודטרמיניזם ביוגולי (הגישה הגורסת שמין ומגדר מתואמים לחלוטין), התקשה הקולקטיב להזדהות כפמיניסטי, ואף אירע בו פיצול בין אלה שהזדהו כפמיניסטיות ומי שגרסו שפמיניזם הוא א-פריורי טרנספובי.
ביפוביה וטרנספוביה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבדלנות הלסבית התייחסה בעוינות רבה לנשים ביסקסואליות. גישה זו לא הייתה רק משום שסקס עם גברים היה אסור על פי עקרונות התנועה, אלא כי הבדלניות הלסביות האמינו שמבחינה היררכית, לביסקסואליות יש יתרונות עליהן, ושהן יכולות להימנע מדיכוי כי הן יכולות "לעבור מתחת לרדאר", ולוודא את מעמדן כבנות זוג לגברים עם הביטחון הנלווה לכך בחברה הפטריארכלית. הן ראו ביכולת הזו לעבור, לכאורה, בין גברים לנשים לא רק כיתרון, אלא כבגידה בנשים, כסטטוס שחותר תחת המאבק הפמיניסטי, כפי שכתבה חברת הפיוריז לורטה אולמשניידר, "זה הן או אנחנו".[31]
הרוב המכריע של המרחבים הבדלניים היו מיועדים למה שהפעילות כינו Womyn-born womyn (אנ'), או "אישה שנולדה כאישה" (יחד עם האיות האלטרנטיבי שבא לאתגר את הנורמה ששמה גברים במרכז). כלומר – מי שזוהתה בלידתה כנקבה, גודלה כבת, ומזוהה ומזדהה כאישה. גישה זו מדירה מראש נשים טרנסג'נדריות או בעלות כל זהות בלתי בינארית.[32] רבות ממנהיגות הזרם הבדלני או הלסביות הפוליטית כתבו מאסות וספרים נגד טרנסג'נדריוּת וטרנסקסואליוּת, ביניהן רובין מורגן, שילה ג'פריז ((2013) Gender Hurts: A Feminist Analysis of the Politics of Transgenderism), כתבת הגרדיאן ג'ולי בינדל, והסופרת ג'רמיין גריר ((1999) The Whole Woman). הטענות המרכזיות של המחזיקות בגישה זו כוללות שטרנסג'נדריזם, כפי שהן מכנות זאת, מחזקת תפקידי מגדר פטריארכליים וסטריאוטיפים מגדריים; שמגדר הוא מהותי למין (נקבה היא אישה וזכר הוא גבר), שגם אם ניתן לכבד זהויות מגדריות, נשים טרנסג'נדריות חוברתו כגברים ומחזיקים בפריווילגיות גבריות; ושככל שמדובר בגברים מדובר בסכנה לנשים ולכן צריך להחזיק במרחבים בטוחים לנשים אליהן אין לנשים טרנסג'נדריות גישה. ג'ניס ריימונד, בספרה The Transsexual Empire: The Making of the She-Male משנת 1979, כתבה שהתופעה הטרנסקסואלית נועדה "לעשות קולוניזציה לזהות, פוליטיקה, תרבות ומיניות הפמיניסטיות" וכן ש"כל הטרנסקסואלים אונסים את גופן של נשים על ידי רידוד הצורה הנשית לכדי חפץ, וניכוס גוף זה לעצמם... הם פשוט כורתים את האמצעי הברור ביותר לפלישה אל נשים, כדי לעשות רושם שאינם פולשניים."[33]
ב-2008, נטבע המונח TERF (Trans-Exclusionary Radical Feminist) על ידי פמיניסטיות רדיקליות כדי לתאר זרם מחשבה זה, ולהבחין בינו לבין הזרם הרדיקלי שהוא פרו- או נייטרלי לגבי טרנסג'דריות. עם התעוררות האקטיביזם הטרנסג'נדרי בשנות ה-2010, וסימון והתנגדות גדולה לגישה זו, החלו רבות ממחזיקות דעות אלה לראות במונח כינוי גנאי.[34]
התייחסויות תאורטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ואלרי סולאנס, במניפסט החלאה אותו כתבה ב-1967, הציעה כי גברים הרסו את העולם, ושזה כעת תפקידן של נשים למגר את הגברים מן העולם על מנת לתקן את המעוות.[35]
בשנת 1982 פרסמה ברברה סמית, אחת המחברות של הצהרת קולקטיב נהר קומבהי, שיחה על פמיניזם שחור ואקטיביזם לסבי שניהלה עם אחותה, בברלי סמית. בדיון היא מביעה חששות כי, "מכיוון שלסביות של צבע נאלצות להיאבק בו זמנית נגד גזענות של נשים לבנות (ונגד סקסיזם), בדלנות מעכבת את היכולת לכרות בריתות (נחוצות) עם גברים של צבע". סמית כתבה כיצד גזע ממקם לסביות של צבע באופן שונה ביחס לגברים מאשר לסביות לבנות, מכיוון ש"נשים לבנות עם פריווילגיה מעמדית לא שותפות בדיכויין עם גברים לבנים. הן נמצאות בעמדה ביקורתית ואנטגוניסטית, בעוד נשים שחורות ונשים אחרות של צבע בהחלט חברות לדיכוי עם הגברים בני אותו הגזע כמותן".[36] סמית הבחינה בין התאוריה של בדלנות לפרקטיקה, וקבעה כי זו הדרך שבה הבדלנות יושמה אשר הובילה ל "התייחסות מבודדת ו'סינגל-אישו' (של סוגיה בודדת) בהבנה וביישום של פוליטיקה [פמיניסטית], אשר מתעלמת מהטווח הרחב של דיכויים אשר נשים חוות".[37]
הפמיניסטית סוניה ג'ונסון, בעוד שבכללי עודדה מדיניות בדלנית רחבה, ציינה כי הסיכון בבדלנות פמיניסטית הוא שהיא מגדירה את עצמה באמצעות מה שהיא מנסה להיבדל ממנו, כלומר גברים.[38]
המשוררת הלסבית ג'ול גומז התייחסה במאסה Out of the Past להיסטוריה האישית שלה, ולנשים ההטרוסקסואליות והגברים השחורים השזורים בה, והסבירה כי "התנתקות מכל אלה שהיו חלק מההישרדות שלנו היא זינוק שהרבה נשים של צבע לעולם לא יוכלו לבצע".[39]
מבקרת התרבות אליס אקולס מתארת את התהוותה של התנועה הלסבית הבדלנית כתגובה למה שהיא רואה בתור גישות הומופוביות מצד ארגונים פמיניסטיים הארגון הלאומי לנשים. אקולס טוענת כי הופעת נושא המין (הלסבי) "הטריד פמיניסטיות הטרוסקסואליות רבות, שמצאו בתנועת הנשים הפוגה מבורכת מן המיניות". היא ראתה בבדלנות לסבית אסטרטגיה להתיר את הקשר בין לסביות וסקס, כדי שנשים הטרוסקסואליות בתנועה הפמיניסטית ירגישו יותר בנוח.[40]
בדלנות בספרות ובתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
עקרון מרכזי של הבדלנות הלסבית הייתה בניית קהילות חלופיות באמצעות "יצירת ארגונים, מוסדות, ומרחבים חברתיים של נשים... חנויות ספרים, מסעדות, הוצאה לאור קולקטיבים, וליגות סופטבול עודדו פריחה של תרבות לסבית".[41]
ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספרה הדיאלקטיקה של המין, קבלה התאורטיקנית הפמיניסטית-רדיקלית ש"אין אפילו ספרות אוטופית פמיניסטית בנמצא". פיירסטון הגדירה אוטופיה כזו כמקום בו החברה נפטרת מהבדלים ביולוגיים בין המינים (למשל, תפקידי רבייה), וכן ממגרת את יחסי הכוחות הקיימים בין קבוצות שונות, בהתבסס על מין, גזע, או מעמד חברתי-כלכלי.
אך למעשה, בדלנות לסבית ובדלנות פמיניסטית היוו השראה ליצירה רבה של אמנות ותרבות ששיקפו את החזון של חברה אשר נשים במרכזה, ובעיקר מדע בדיוני פמיניסטי-לסבי, שבו טכנולוגיות חדשות בתחום הרבייה האנושית יצרו אוטופיות לסביות, וביטלו את הצורך בגברים לצורך רבייה אנושית.[42]
https://www.atlantis-press.com/php/download_paper.php?id=13090 utopian wirting "rediccovered"... 70s, due to pressure/rise of women's studies These three important women's utopian texts have been largely ignored within mainstream utopian studies, and did not appear in utopian bibliographies until the 1970s. It was not until feminist critics began to address the neglect of women's utopias in the 70s that women's utopian texts became visible for the first time, and in the process, many were discovered, recovered and some republished.
בין הספרים שעסקו באוטופיות בדלניות ומיגור הבדלי מין ומגדר:
- City of Ladies מאת כריסטין דה פיזאן (Christine de Pizan) (1405):
- The Description of a New World Called the Blazing World מאת מרגרט קוונדיש (1666): האוטופיה הפמיניסטית האנגלית הראשונה
- Three Hundred Years Hence מאת מרי גריפית (1836): האוטופיה הפמיניסטית האמריקאית הראשונה
- ארצן, מאת שרלוט פרקינס גילמן (1915): חזון של חברה נשית בה קונפליקט ומלחמה כבר אינם קיימים, ורבייה נעשית באמצעים א-מיניים.
- וונדר וומן, הקומיקס מאת ויליאם מרסטון ואשתו אליזבת הולוויי מרסטון משנות ה-1940, תיאר חברה מטריארכלית של נשים בלבד, בה שוררים שלום ואחווה
- צד שמאל של החושך מאת אורסולה לה גווין: בספר זה תיארה לה גווין חברה של הרמאפרודיטים, שבה אין הבחנה מינית או מגדרית בין הנפשות המאכלסות אותה, ולכן אין פריווילגיה גברית או חלוקה לתפקידי מגדר.
- ספריה של מארג' פירסי
- The Wanderground מאת סאלי מילר גריהארט (1978): רומן בדלני אוטופי המבוסס על ניסיונה האישי של המחברת בקרב קולקטיבים כפריים של לסביות בדלניות
- הגבר הנקבי מאת ג'ואנה ראס (1975)
- Sarah Hall’s Daughters of the North (2007)
כתבי עת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות ה-1970, לסביות ופמיניסטיות הקימו רשת ענפה של פרסומים, הוצאות לאור, מגזינים, וכתבי עת המיועדים, כפי שהקפידו לציין, "לנשים בלבד" או "ללסביות בלבד", מגמה שהמשיכה עד שנות ה-1990. ביניהם, המגזין הלסבי שיצא לאור בלונדון, Gossip: a journal of lesbian feminist ethics,[43] Lesbian Feminist Circle, כתב עת לסבי שפורסם על ידי קולקטיב בוולינגטון, ניו זילנד,[44][45] כתב העת האוסטרלי Sage: the separatist age[46] פרסומים קנדיים כללו את Amazones d'Hier, Lesbiennes d'Aujourd'hui, ממונטריאול,[47] והמגזין Killer Dyke פורסם על ידי "Flippies" (Feminist Lesbian Intergalactic Party המפלגה הלסבית-פמיניסטית האינטרגלקטית), שהייתה מבוססת בשיקגו.[48] והירחון The Furies של הקולקטיב הספרטיסטי באותו השם..
מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנות ה-1970 המוקדמות היו תקופה פורה בז'אנר שנקרא Womyn's music (כאשר האיות באנגלית של המילה אישה מוציאה כל הקשר למילה גבר, man או men), אשר רוב היוצרות והעוקבות שלו היו פמיניסטיות בדלניות. מקסין פלדמן ואלכס דובקין היו שתי יוצרות מוקדמות בתחום.[49]
פסטיבל מוזיקת הנשים במישיגן (Michigan Womyn's Music Festival) נוסד בשנת 1976, ונערך מדי קיץ עד שנת 2015. הפסטיבל הוקם על טהרת עקרון הבדלנות, כדי "לתמוך בצורך של נשים להתנתק מדי פעם... מהפוליטיקה, מוסד, ותרבות של גברים". בנוסף למוזיקה והופעות, הפסטיבל כלל סדנאות בנושאים פמיניסטיים ופעילויות אחרות. הפסטיבל עורר מחלוקת כאשר גירש ממנו נשים טרנסג'נדריות, והעימות החריף שנוצר בקרב קהילות פמיניסטיות ולהט"ביות בנושא זה היה בין הסיבות העיקריות שהפסטיבל הפסיק להתקיים.[50]
קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]
סרט הערפדים הגרמני משנת 2010, "We Are the Night", עוסק ברעיון הבדלנות. בסרט, הערפדיות קיימו ג'נדרסייד נגד הערפדים לקראת סוף המאה ה-19, ומסכימות בינן לבין עצמן לעולם לא להפוך גברים בני אנוש לערפדים, וכן חיות בחברה של נשים בלבד.
הסרט הפולני משנת 1984, Sexmission, עוסק בחברה דיסטופית בה חיות נשים בלבד, אחר שכל הגברים מתו. הסרט הוא קומי-סאטירי, המרמז על החיים בגוש המזרחי בתקופה לפני נפילת חומת ברלין.[51]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Lesbian Nation (1973) הוא אוסף מאסות שנכתבו על ידי ג'יל ג'ונסטון ופורסמו במקור ב"וילג' ווייס", ובו ג'ונסטון דנה באופנים שונים של התנתקות ממוסדות שבשליטת גברים.[52]
- Lucia-Hoagland, Sarah and Penelope, Julia. For Lesbians Only: A Separatist Anthology. Onlywomen Press, Ltd. (1988) ISBN 978-0-906500-28-6.
- Bev Jo, Dykes Loving Dykes: Dyke Separatist Politics For Lesbians Only, Battleaxe Press (1991) ISBN 978-0964203501
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Lesbiana – A Parallel Revolution (2012) - סרט על התנועה הבדלנית בארצות הברית בשנות ה-1980
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Christine Skelton, Becky Francis, Feminism and the Schooling Scandal, Taylor & Francis, 2009 ISBN 0-415-45510-3, ISBN 978-0-415-45510-7 p. 104.
- ^ Sarah Hoagland, Lesbian Ethics: toward new value, p. 60, 154, 294.
- ^ Marilyn Frye, "Some Reflections on Separatism and Power". In Feminist Social Thought: A Reader, Diana Tietjens Meyers (ed.) (1997) New York: Routledge, pp. 406–414.
- ^ [Chicago Women's Liberation Union, Hyde Park Chapter. Socialist Feminism: A Strategy for the Women's Movement, 1972 (booklet).
- ^ Saulnier, Christine F. Feminist Theories and Social Work: Approaches and Applications (1996) ISBN 1-56024-945-5
- ^ Echols, Alice. Daring to Be Bad: Radical Feminism in America, 1967–75, University of Minnesota Press, 1990, ISBN 0-8166-1787-2, p.164
- ^ Dunbar, Leghorn. "The Man's Problem", from No More Fun and Games, Nov 1969, quoted in Echols, 165
- ^ Kershaw, Sarah. “Lesbian Communities Struggle to Stay Vital to a New Generation.” The New York Times 30 Jan. 2009. NYTimes.com. Web. 22 Feb. 2017.
- ^ Mark Blasius, Shane Phelan We are everywhere: a historical sourcebook in gay and lesbian politics, Routledge, 1997 ISBN 0-415-90859-0 p. 352
- ^ Vern L. Bullough Before Stonewall: activists for gay and lesbian rights in historical context, Routledge, 2002 ISBN 1-56023-193-9 p. 160
- ^ Dudley Clendinen, Adam Nagourney Out for Good: The Struggle to Build a Gay Rights Movement in America, Simon & Schuster, 2001 ISBN 0684867435, p. 104
- ^ Bonnie Zimmerman Lesbian histories and cultures: an encyclopedia Garland Pub., 2000 ISBN 0-8153-1920-7, p. 322
- ^ Penny A. Weiss, Marilyn Friedman Feminism and community, Temple University Press, 1995 ISBN 1566392772 p. 131
- ^ Levy, Ariel. “Lesbian Nation”. The New Yorker, March 2, 2009
- ^ Davis, Flora. Moving the Mountain: The Women's Movement in America since 1960, University of Illinois Press, 1999, ISBN 0-252-06782-7, p271
- ^ Bunch, Charlotte/The Furies Collective, "Lesbians in Revolt", in The Furies: Lesbian/Feminist Monthly, vol. 1, January 1972, pp.8–9
- ^ Bunch, Charlotte. Learning from Lesbian Separatism, Ms. Magazine, Nov. 1976
- ^ Hoagland, Sarah Lucia. Lesbian Ethics: Towards a New Value, Institute for Lesbian Studies, Palo Alto, Ca.
- ^ Radical Feminism, Lesbian Separatism, and Queer Theory, Kathy Rudy, Feminist Studies, Vol. 27, No. 1 (Spring, 2001), pp. 190-222
- ^ Tallen, Bette S. Lesbian Separatism: A Historical and Comparative Perspective, in For Lesbians Only: A Separatist Anthology, Onlywomen Press, 1988, ISBN 0-906500-28-1, p141
- ^ Goddesses and Witches: Liberation and Countercultural Feminism, by Rosemary Ruether
- ^ Turcotte, Louise. (foreword) The Straight Mind and Other Essays, Monique Wittig, Beacon Press, 1992, ISBN 0-8070-7917-0, p ix
- ^ Hoagland, Sarah Lucia. Lesbian Ethics: Towards a New Value, Institute for Lesbian Studies, Palo Alto, Ca.
- ^ Claire Duchen, Feminism in France (1986) p. 23-4
- ^ Radical Feminism: Feminist Activism in Movement, F. Mackay, Springer, 17 Feb 2015
- ^ Love Your Enemy?: The Debate Between Heterosexual Feminism and Political Lesbianism, by Leeds Revolutionary Feminist Group, 1981
- ^ From Margins to Mainstream: Feminism and Fictional Modes in Italian Women's Writing, 1968-1990, Carol Lazzaro-Weis, University of Pennsylvania Press, 2011
- ^ Johnson, Madelaine. "Italy: Where did All the Feminism Go?". Women Make News. אורכב מ-המקור ב-20 באוגוסט 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ No Men Allowed: Umoja, the all-female matriarch village in Kenya, Francis Akhkaby, Face2face Africa, January 16, 2018
- ^ "סעודות, הפגנות והתפכחות": רדיקליזם לסבי בירושלים, 1989-1972", איריס רחמימוב. זמנים, גיליון 131, קיץ 2015.
- ^ Ulmschneider, Loretta. "Bisexuality." The Furies, Mar. - Apr. 1973.
- ^ Goldberg, Michelle (4 באוגוסט 2014). "What Is a Woman?". The New Yorker.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Janice Raymond, The Transsexual Empire. Boston, Massachusetts: Beacon Press, 1979. ISBN 9780807021644. p. 104
- ^ Vasquez, Tina (17 בפברואר 2014). "It's Time to End the Long History of Feminism Failing Transgender Women". Bitch Media.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Claire Dederer, Cutting Remarks, The Nation, May 27, 2004.
- ^ Smith, Barbara and Beverly Smith. 1983. "Across the Kitchen Table: A Sister-to- Sister Dialogue", anthologized in This Bridge Called My Back: Writings by Radical Women of Color, p121
- ^ Smith, Barbara. Response to Adrienne Rich's Notes from Magazine: What does Separatism Mean?" from Sinister Wisdom, Issue 20, 1982
- ^ Johnson, Sonia (1989). Wildfire: Igniting the She/Volution.
- ^ Gomez, Jewelle. Out of the Past, in David Deitcher's The Question of Equality:Lesbian and Gay Politics in America Since Stonewall, Scribner, 1995, ISBN 0-684-80030-6, pp44–45.
- ^ Echols, Alice. "The Eruption of Difference", from Daring to be Bad: Radical Feminism in America, 1967–1975, 1989, University of Minnesota Press, ISBN 0-8166-1787-2, p218.
- ^ McGarry & Wasserman, Becoming Visible: An Illustrated History of Lesbian and Gay Life in Twentieth-Century America, Studio, ISBN 0-670-86401-3, pp.187–188
- ^ Imagine There's No Gender: The Long History of Feminist Utopian Literature, Noah Berlatsky, The Atlantic, APR 15, 2013
- ^ "GEI to HUZ - Serials List - Lesbian & Gay Archives of New Zealand". Laganz.org.nz.
- ^ Covina 1975,pp 244-245.
- ^ "CAP to CUT - Serials List - Lesbian & Gay Archives of New Zealand". Laganz.org.nz.
- ^ "S.E to SQU - Serials List - Lesbian & Gay Archives of New Zealand". Laganz.org.nz. 1988-01-09.
- ^ Warner 2002, p 179.
- ^ "Special Identity Women's Periodicals: 1963-1983". Wifp.org. אורכב מ-המקור ב-2010-12-05.
- ^ Garofalo, Reebee. Rockin' the Boat, South End Press, 1992, ISBN 0-89608-427-2
- ^ Kath Browne, Lesbian separatist feminism at Michigan Womyn’s music festival, Feminism & Psychology 21, 2011-05-01, עמ' 248–256 doi: 10.1177/0959353510370185
- ^ "IMDB - Seksmisja (1984) synopsis".
- ^ [>https://www.nytimes.com/2010/09/21/arts/21johnston.html?_r=0 Jill Johnston, Critic Who Wrote ‘Lesbian Nation,’ Dies at 81], William Grimes, The New York Times, SEPT. 21, 2010
