אלן ג'ונס
 | |||||||||||||||
| ג'ונס במסלול זנדוורט (1980) | |||||||||||||||
| לידה |
2 בנובמבר 1946 (בן 77) מלבורן, אוסטרליה | ||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| שם לידה |
Alan Stanley Jones  | ||||||||||||||
| לאום |
 אוסטרלי | ||||||||||||||
| השכלה |
Xavier College | ||||||||||||||
| פרסים והוקרה |
חבר במסדר האימפריה הבריטית | ||||||||||||||
| |||||||||||||||
  | |||||||||||||||
אלן סטנלי ג'ונס (באנגלית: Alan Stanley Jones, נולד ב-2 בנובמבר 1946) הוא נהג מרוצים אוסטרלי שזכה באליפות הפורמולה 1 בשנת 1980. ג'ונס היה הנהג הראשון שזוכה באליפות עבור קבוצת ויליאמס. בשנת 1978 זכה באליפות ה-Can-Am.
קריירת מרוצים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלן הוא בנו של סטן ג'ונס, נהג מרוצים שהתחרה במהלך שנות החמישים ואף ניצח את גרנד פרי אוסטרליה בשנת 1959. בצעירותו עבד בסוכנות רכב של הולדן, שהייתה בבעלות אביו והתחרה במיני ובקופר. בשנת 1967 עבר לאירופה במטרה להתחרות, אך גילה שאינו יכול לאפשר לעצמו אפילו השתתפות בפורמולה פורד. הוא חזר לאוסטרליה, אך שב לאירופה בשנת 1970 יחד עם בן ארצו בראיין מקגיוור. השניים עסקו במסחר במכוניות משומשות. ג'ונס הצליח לרכוש מכונית פורמולה 3 מדגם לוטוס 41, אותה התכוון להתאים למרוצי פורמולה 2 ולמכור באוסטרליה על מנת לממן השתתפות בעונת מרוצי הפורמולה 3. התוכנית לא יצאה לפועל לאחר שהרכב נפגע בתאונה במהלך נסיעת מבחן, תאונה בה שבר ג'ונס את רגלו. לקראת סוף שנת 1970 חתם בחברה שבה עבד מקגיוור ונבחר להשתתף בסבב מרוצים בברזיל. בשני המרוצים הראשונים נאלץ לפרוש בשל כשל במנוע ובמרוץ השלישי פרש בשל ביה בתיבת ההילוכים.
בעונת 1971 התחרה בפורמולה 3. פתיחת עונה טובה הובילה ל זימונו לסדרה של מבחנים במסלול סילברסטון במהלך חודש מרץ. אף על פי שהפגיגן יכולת טובה במבחנים לא קיבל אף הצעה בסיומן והמשיך להתחרות בפורמולה 3 גם בשנתיים הבאות. בשנת 1974 עבר להתחרות בפורמולה אטלנטיק. רמת התחרויות הייתה חובבנית, אך ההשתתפות באליפות סייעה לו להכיר את הארי סטילר. בסיום העונה ערך את הופעת הבכורה שלו באליפות ה-F5000 בקבוצתו של סטילר, במרוץ שהיה סיבוב הסיום של אליפות אירופה. התכנון המקורי של סטילר היה שג'ונס יתחרה עבורו ב-F5000 במהלך עונת 1975. עיכוב בתוכניות השאיר את ג'ונס מובטל לתקופה מסוימת. בהמשך רכש סטילר מכונית פורמולה 1 מתוצרת Hesketh והחתים את ג'ונס כנהג באליפות.
פורמולה 1[עריכת קוד מקור | עריכה]
גרנד פרי ספרד, המרוץ הרביעי של עונת 1975, שנערך במסלול המונז'ואיק היה מרוץ הבכורה של ג'ונס בפורמולה 1. לאחר ארבעה מרוצים הקבוצה הפסיקה את פעילותה בעקבות מעבר של סטילר לחו"ל. ג'ונס הצטרף לארבעה מרוצים נוספים לקבוצת גרהאם היל כמחליפו של רולף סטולמן. בגרנד פרי גרמניה, המרוץ האחרון בו לקח חלק, סיים במקום החמישי וצבר נקודות ראשונות באליפות.
בעונת 1976 התחרה לראשונה עונה מלאה בקבוצתו של ג'ון סורטיס. במהלך העונה התחרה כשעל רכבו מופיעה חסות גדלה של יצרנית הקונדומים דורקס, דבר שהוביל את ה-BBC לביטול השידור של גרנד פרי בריטניה[1]. אף על פי שהציג ביצועים טובים במהלך העונה סירב להמשיך בקבוצה עונה נוספת.
את עונת 1977 החל ללא קבוצה. במרץ הוחתם בקבוצת Shadow כמחליפו של טום פרייס, שנהרג בתאונה במהלך גרנד פרי דרום אפריקה. בגרנד פרי אוסטריה השיג את הניצחון הראשון וזאת אף על פי שזינק מהמקום ה-14[2]. את העונה סיים במקום השביעי עם 22 נקודות. התוצאות שהשיג במהלך העונה משכו את תשומת ליבו של פרנק ויליאמס שהחליט להחתים אותו בקבוצתו לקראת עונת 1978. במקביל לפורמולה אחת התחרה באותה העונה עבור קבוצת Haas-Hall בסבב מרוצי ה-Can-Am. במהלך העונה ניצח חמישה מתוך תשעת המרוצים בהם השתתף וזכה באליפות[3].
במחצית השנייה של עונת 1979 רשם פריצה מרשימה. לאחר שבמחצית הראשונה של העונה צבר שבע נקודות בלבד, בששת המרוצים האחרונים השיג ארבעה ניצחונות. את העונה סיים במקום השלישי. היכולת הטובה נמשכה גם במהלך העונה הבאה, בה סיים עשר פעמים בפודיום, חמישה מהם כמנצח וזכה באליפות בפער של 13 נקודות מנלסון פיקה שסיים במקום השני. ג'ונס יכול היה לזכות בשנית גם בעונת 1981, אך היחסים התחרותיים בינו ובין קרלוס ראוטמן, חברו לקבוצה, הובילו לכך שאף אחד משניהם לא זכה בתואר שהלך לפיקה. בסיום העונה הכריז על פרישה.
למרות הפרישה בשנת 1982 לקח חלק במרוץ אחד בקבוצת Arrows. ג'ונס דורג במקום ה-12 בגרנד פרי מערב ארצות הברית, שהתקיים בלונג ביץ', אך נאלץ לפרוש אחרי 58 הקפות. שבוע לאחר מכן התחרה עבור הקבוצה במרוץ האלופים, אירוע שלא היה חלק מהאליפות. את המרוץ סיים במקום השלישי. לאחר שלא התחרה כלל במהלך שנת 1984, חזר לקראת סיום עונת 1985 והתחרה בשלושה מרוצים בקבוצת לולה האס. שנה לאחר מכן שב להתחרות בצורה מלאה בקבוצת לולה, אך התקשה לסיים את מרבית המרוצים. הקבוצה התקשתה להשיג מימון מספונסרים וסיימה את דרכה בסיום העונה. בעקבות כך פרש סופית מהאליפות.
בראיון שנתן בשנת 2012 חשף כי קבוצת פרארי רצתה לצרפו לשורותיה בעקבות מותו של ז'יל וילנב. ג'ונס התלבט ארוכות ונמנע מלהחזיר לאנשי פרארי תשובה. בסופו של דבר החליטה הקבוצה שלא להמתין עוד לתשובתו והחתימה במקומו את מריו אנדטי[4].
מרוצי מכוניות ספורט וטורינג[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הפרישה בסיום עונת 1981 עבר להתחרות במרוצי GT באוסטרליה. בשנת 1982 התחרה באליפות ה-GT האוסטרלית כשהוא נוהג בפורשה 935. הוא שלט באליפות וניצח את כל תשעת המרוצים. במהלך השנה הקים קבוצה משלו אליה צירף את בוב מוריס שהתחרה עם פורד פלקון ובארי ג'ונס שהתחרה עם מאזדה RX-7. האימונים נמשכו במהלך העונה, אך העובדה שמדבור על שני כלי רכב שונים מאוד הקשתה על התקדמות. בסיום העונה התפרקה הקבוצה. ג'ונס המשיך להתחרות במרוצי GT וסופרקארס באסיה ובאוסטרליה עד לשנת 2002.
במהלך השנים התחרה פעמיים במרוץ 24 השעות של לה מאן (1984, 1987). הישג השיא היה המקום השישי אליו הגיע בשנת 1984.
לאחר הפרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הפרישה הסופית מהפורמולה 1 בשנת 1986, הצטרף לערוץ 9 האוסטרלי ושימש כפרשן בשידורי הפורמולה 1 עד לשנת 2002. בשנת 2013 הצטרף כפרשן לשידורי האליפות בערוץ 10 במדינה. בשנת 2005 מונה למנהל הקבוצה האוסטרלית באליפות A1 GP, תפקיד אותו מילא עד לסיומה ש להאליפות בסוף עונת 2009.
בשנת 2017 הוציא לאור ספר אוטוביוגרפי "AJ: How Alan Jones Climbed to the top of Formula One" אותו כתב בסיוע אנדרו קלארק.
הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1980 מונה כחבר במסדר האימפריה הבריטית על "תרומתו לספורט המוטורי"[5]. בשנת 1985 נבחר כחבר בהיכל התהילה של הספורט באוסטרליה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלן ג'ונס, באתר DriverDB לנהגי מרוצים
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]