נלסון פיקה
 | |||||||||||||||||
| פיקה בשנת 2013 | |||||||||||||||||
| לידה |
17 באוגוסט 1952 (בן 72) ריו דה ז'ניירו שבברזיל | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| לאום |
 ברזילאי | ||||||||||||||||
| השכלה |
אוניברסיטת ברזיליה  | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
  | |||||||||||||||||
נלסון פיקה סוטו מאיור (באנגלית: Nelson Piquet Souto Maior, נולד ב-17 באוגוסט 1952) הוא נהג מרוצים ברזילאי שזכה 3 פעמים באליפות הפורמולה 1. לאחר פרישתו דורג כאחד מנהגי הפורמולה 1 הטובים בכל הזמנים[1][2]. בשנת 1992 עבר להתחרות באליפות האינדי 500, בה השתתף במשך שנתיים.
בנו, נלסון פיקה ז'וניור, התחרה גם הוא בפורמולה 1.
קריירה מוקדמת
[עריכת קוד מקור | עריכה]פיקה נולד בריו דה ז'ניירו, אז עיר הבירה של ברזיל. אביו, שהיה רופא, העביר את המשפחה לברזיליה בשנת 1960 ושנה לאחר מכן התמנה לשר הבריאות בממשלתו של ז'ואאו גולאר. אביו רצה שיהפוך לשחקן טניס ובגיל 11 החל להתחרות בתחרויות בברזיל וניצח מספר טורנירים[3]. בגיל 14 החל להתחרות בקארטינג ללא ידיעתו של אביו. כדי להסתיר את העובדה שהוא מתחרה נרשם לתחרויות תחת השם Piket, כתיב שגוי של שם משפחתו. בשנת 1971 זכה באליפות ברזיל בקארטינג, הישג עליו חזר שוב שנה לאחר מכן. בשנת 1976 זכה באליפות ברזיל בפורמולה סופר וי (Super Vee). בעצת אמרסון פיטיפלדי עבר להתחרות באירופה. בשנת 1978 התחרה בפורמולה 3 הבריטית ובמהלך העונה שבר את שיאו של ג'קי סטיוארט, כשניצח שמונה מרוצים וזכה באליפות.
פורמולה 1
[עריכת קוד מקור | עריכה]פיקה ערך את הבכורה בפורמולה 1 במהלך גרנד פרי גרמניה, המרוץ ה-11 של עונת 1978, כשהתחרה עבור קבוצת Ensign. אל המרוץ זינק מהמקום ה-21, אך פרש מהמרוץ עקב תקלה במנוע. לאחר המרץ חתם על חוזה לשלושה מרוצים בקבוצת BS Fabrications. לקראת המרוץ האחרון של העונה חתם על חוזה בקבוצת ברבהאם, מרוץ אותו סיים במקום ה-11.
1985-1979: ברבהאם
[עריכת קוד מקור | עריכה]עונת הבכורה המלאה, לצידו של ניקי לאודה, לא הייתה מוצלחת במיוחד עבור הקבוצה. הוא פרש מ-11 מתוך 15 המרוצים. בגרנד פרי הולנד סיים במקום הרביעי וצבר את נקודות האליפות הראשונות בקריירה והיחידות באותה עונה. בגרנד פרי האיטלקי היה מעורב בתאונה קשה, אך יצא ממנה ללא פגע. לאודה הודיע על פרישה לפני הגרנד פרי הקנדי והותיר את פיקה כנהג המוביל של הקבוצה בשני המרוצים שחתמו את העונה.
בגרנד פרי ארגנטינה, שפתח את עונת 1980, הגיע לראשונה לפודיום לאחר שסיים במקום השני. בגרנד פרי האמריקאי זינק מהפול פוזישן, שמר על ההובלה לאורך כל המרוץ והשיג את ניצחון הבכורה בקריירה[4]. בהמשך העונה השיג 2 ניצחונות נוספים ובסיומה דורג במקום השני באליפות הנהגים, בפער של 13 נקודות מאלן ג'ונס[5]
עונת 1981 נפתחה בגרנד פרי דרום אפריקה, שהתקיים בתחילת חודש פברואר. פיקה סיים את המרוץ במקום השני, אך לאחר מכן הוחלט על המרוץ מסבב האליפות. בגרנד פרי ארצות הברית, המרוץ הראשון בו נצברו נקודות סיים במקום השלישי. בגרנד פרי הברזילאי, מרוץ הבית, זינק מהפול פוזישן, אך סיים במקום ה-12 ולא צבר נקודות. שני ניצחונות רצופים בארגנטינה ובסן מרינו הציבו את פיקה במקום השני בטבלת האליפות, בפער של 3 נקודות בלבד מקרלוס ראוטמן המוביל. בשלושת המרוצים הבאים לא צבר נקודות. בגרנד פרי הצרפתי הוליך לאורך מרבית המרוץ, אך סערה עזה שפרצה במהלך ההקפה ה-58 הובילה לעצירת המרוץ ל-45 דקות. לאחר שהתחדש המרוץ הצליח אלן פרוסט ליטול את ההובלה ולנצח את המרוץ אותו סיים פיקה במקום השלישי. בגרנד פרי הבריטי פרש פעם נוספת והפער בינו ובין המקום הראשון גדל ל-17 נקודות. ניצחון בגרנד פרי הגרמני ושני פודיומים בגרנד פרי אוסטריה ובהולנד העלו אותו למקום הראשון בשיווין נקודות עם ראוטמן. הקרב בין השניים נמשך עד לסיום העונה. אל המרוץ האחרון הגיע פיקה בפיגור של נקודה אחרי ראוטמן. במרוץ, שנערך בלאס וגאס, סיים במקום החמישי שהעניק לו 2 נקודות וזכייה בתואר האליפות לאחר שראוטמן נותר מחוץ לטבלת הניקוד[6].
לקראת עונת 1982 עברה הקבוצה להשתמש במנועים מתוצרת ב.מ.וו, מנועים שסבלו מבעיות מכניות רבות ופגעו בצבירת הנקודות במהלך העונה. פיקה ניצח את הגרנד פרי הברזילאי והתעלף על הפודיום לאחר קבלת הגביע. מאוחר יותר נפסל הניצחון עקב חריגה ממשקל המינימום הנדרש[7]. נקודת השפל בעונה הייתה בגרנד פרי האמריקאי, שנערך בדטרויט, בו לא הצליח להשלים את הקפות הדירוג עקב בעיות מכניות. הניצחון היחיד בעונה הושג בגרנד פרי הקנדי, ניצחון שהיה הראשון עבור ב.מ.וו כיצרנית מנועים.
עונת 1983 נפתחה בניצחון בגרנד פרי הברזילאי. במהלך המחצית הראשונה של העונה סיים פעמיים במקום השני, אך נאלץ לפרוש משלושה מרוצים. אי היציבות נמשה גם בתחילת המחצית השנייה של העונה ובארבעת המרוצים הבאים סיים פעמיים בפודיום ופעמיים ללא נקודות. 2 ניצחונות רצופים באיטליה וגרנד פרי האירופאי, שנערך בבריטניה, צמצמו את הפער לקראת המרוץ האחרון בעונה לשתי נקודות בלבד מאלן פרוסט[8]. פרוסט נאלץ לפרוש במהלך מרוץ הסיום, דבר שאיפשר לפיקה, שהוביל באותו שלב את המרוץ, להאט את הקצב ולאפשר לריקרדו פטרזה, בן קבוצתו לעקוף אותו. הוא סיים את המרוץ במקום השלישי וזכה באליפות בפער של 2 נקודות[9].
פיקה זינק 9 פעמים מהפול פוזישן במהלך עונת 1984, שווה לשיא שנקבע על ידי ניקי לאודה ורוני פטרסון. בעיות במנוע הטורבו אילצו אותו לפרוש מחמישה מתוך ששת המרוצים הראשונים בעונה. לקראת גרנד פרי קנדה הוסיפה הקבוצה רדיאטור נוסף שהותקן בחזית המכונית ונועד לשפר את אמינות המנוע. הוא ניצח את המרוץ, אך כתוצאה מהתחממות הרדיאטור נגרמו כוויות ברגליו והוא עלה לפודיום כשהוא יחף. בגרנד פרי דטרויט השיג ניצחון שני ברציפות כשהוא נוהג במכונית המשנה שלו, לאחר שהיה מעורב בתאונה בתחילת המרוץ[10]. הניצחון היה האחרון לעונה אותה סיים במקום החמישי.
בעונתו האחרונה בקבוצה לא הצליח לסיים את מרבית המרוצים לאחר שפרש מתשעה. בגרנד פרי הצרפתי רשם את הניצחון היחיד שלו בעונה. במהלך העונה קיבל הצעה מקבוצת ויליאמס שהייתה מוכנה לשלש את שכרו. הוא חתם בקבוצה לפני הגרנד פרי האוסטרי, שבעה מרוצים לסיום העונה.
1987-1986: ויליאמס
[עריכת קוד מקור | עריכה]פיקה חתם על החוזה בקבוצת ויליאמס, לצידו של נייג'ל מנסל, שבאותו הזמן טרם רשם ניצחון בקריירת הפורמולה 1 שלו. הוא הגיע לקבוצה כנהג המוביל ולא ראה במנסל כאיום על מעמדו. מנסל סיים את העונה עם שני ניצחונות בשלושת המרוצים האחרונים. בנוסף, בעקבות פציעתו של פרנק ויליאמס, הבעלים של הקבוצה, בתאונת דרכים מונה לתפקיד פטריק הד ששימש גם כמנהל הטכני בצוותו של מנסל. פיקה פתח את העונה עם ניצחון בגרנד פרי ברזיל ובהמשך העונה ניצח עוד שלושה מרוצים, בעוד מנסל ניצח חמישה מרוצים. המאבק בין שני חברי הקבוצה, שלקחו נקודות זה מזה, סייע לאלן פרוסט נהגה של קבוצת מקלארן לזכות באליפות.
קבוצת ויליאמס המשיכה להציג את הרכב המהיר ביותר באליפות ובעונת 1987 המשיכו מנסל ופיקה להתחרות ביניהם על התואר. מנסל ניצח שישה מרוצים, פי שניים יותר מהברזילאי, אך האחרון סיים שבעה מרוצים במקום השני ופעם נוספת במקום השלישי וזכה באליפות בפער של 12 נקודות. הונדה, יצרנית המנועים של הקבוצה, ששילמה את מרבית שכרו, הודיעה על הפסקת ההתקשרות עם ויליאמס בסיום העונה. פיקה שהיה מאוכזב מהיחס שקיבל בקבוצה לאחר פציעתו של ויליאמס עבר להתחרות עבור קבוצת לוטוס, ששיתפה פעולה עם הונדה.
1989-1988: לוטוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]רכבי לוטוס צוידו במנועים זהים לרכבי קבוצת מקלארן, אך רבי הקבוצה לא היו חזקים מספיק בשביל להוות יריב שקול. את העונה סיים ללא ניצחון ובמהלכה השמיע ביקורות רבות בתקשורת כלפי עמיתיו. את מנסל, שותפו לשעבר, תיאר כ"אדם לא מחונך ובעל ראש סתום" והוסיף התייחסות גם כלפי המראה של אשתו. את איירטון סנה, שזכה באליפות באותה עונה כינה "נהג המונית מסאן פאולו"[2]. בעונתו השנייה בקבוצה עברה לוטוס להשתמש במנועים מתוצרת Judd, שהיה בעלי הספק נמוך ב-125 כוח סוס, בהשוואה למנועי הונדה. גם את העונה הזאת סיים ללא ניצחון.
במהלך העונה הודיעה הקבוצה כי בעונת 1990 היא עתידה להשתמש במנועי V12 מתוצרת למבורגיני. בעקבות ההודעה הביע את רצונו לעזוב את הקבוצה וטען כי החברה האיטלקית לא השקיעה מספיק בפיתוח המנועים ושימוש בהם ימנע מהקבוצה להיות תחרותית.
1991-1990: בנטון
[עריכת קוד מקור | עריכה]הודעתו של פיקה על העזיבה של לוטוס הגיעה בשלב מאוחר יחסית של העונה והותירה אותו ללא אפשרויות בחירה רבות. קבוצות הצמרת (פרארי, מקלארן וויליאמס כבר איישו את המקומות לעונה הבאה. לבסוף חתם בקבוצת בנטון. שני ניצחונות רצופים במרוצי סיום העונה הקנו לו 18 נקודות והעלו אותו מהמקום השביעי בדירוג הנהגים למקום השלישי בסיומה של העונה.
גרנד פרי קנדה היה המרוץ היחיד בו ניצח בעונת 1991, ניצחון שהיה האחרון בקריירת הפורמולה 1. בינואר 1992 הודיע פיקה באופן רשמי על פרישתו מהאליפות[11].
תחרויות נוספות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במקביל להשתתפותו בפורמולה 1, בשנים 1980 ו-1981 השתתף גם במרוץ 1000 הקילומטרים של נורבורגרינג. ובשנה השנייה אף סיים כמנצח. לאחר פרישתו השתתף פעמיים במרוץ האינדינאפוליס 500. בשנת 1992, הופעתו הראשונה בתחרות, נפגע במהלך האימון המקדים לאחר שרכבו התנגש בקיר. בעקבות התאונה סבל מפגיעות ברגלו ובקרסול אשר מנעו ממנו לקחת חלק במרוץ. שנה לאחר מכן שב לתחרות ודורג במקום ה-13 במקצי הדירוג. במהלך המרוץ נאלץ לפרוש לאחר 38 הקפות בשל בעיות במנוע.
בשנת 1996 השתתף במרוץ 24 השעות של לה מאן, כשהוא נוהג במקלארן F1 GTR לצידם של יוני סקוטו ודני סאליבן. את המרוץ סיים במקום התשיעי. שנה לאחר מכן השתתף שוב במרוץ, הפעם לצידם של ג'י.ג'י לטו וסטיב סופר. הקבוצה נאלצה לפרוש בעקבות תאונה שאירעה ללטו במהלך התחרות. בדצמבר אותה שנה ניצח יחד עם סקוטו וסופר את מרוץ 1000 המיילים הברזילאי. בינואר 2006 ניצח את המרוץ החגיגי לציון 50 שנה לקיומו של מרוץ 1000 המיילים הברזילאי, בו נהג לצד בנו נלסון.
לאחר הפרישה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1994 הקים חברה שסיפקה שירותי מעקב ואיתור למשאיות על בסיס ג'י פי אס. הטכנולוגיה, שנחשבה חדשנית בזמנה, הביאה לחברה הצלחה מרובה.
בשנת 2000 הקים את קבוצת "פיקה ספורט", קבוצת מרוצים שיועדה לתמוך בבנו נלסון בתחרויות הפורמולה 3 הברזילאית ולאחר מכן בקטגוריית ה-GP2.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נלסון פיקה, באתר DriverDB לנהגי מרוצים
- נלסון פיקה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Formula 1's Greatest Drivers – AUTOSPORT.com
- ^ 1 2 Formula 1's greatest drivers. Number 16: Nelson Piquet, BBC.com, 8 May 2012
- ^ Nelson Piquet defied father to race, The Montreal Gazette, 26 September 1981
- ^ 1980 USA West Grand Prix
- ^ Alan Jones beats Nelson Piquet to the title, ESPN
- ^ 1981 Las Vegas Grand Prix
- ^ "Piquet, Rosberg disqualified" Daytona Beach Morning Journal. 20 April 1982
- ^ Piquet Captures Prix of Europe, New York Times, 26 September 1983
- ^ Piquet Wins Driving Crown, New York Times, 16 October 1983
- ^ Piquet survives crash to capture title The Evening Independent. 25 June 1984
- ^ Three-time world champion Piquet quits Formula One. New Straits Times. 15 January 1992. p. 45
| בקרת זהויות |
|
|---|