אוניות המערכה מסדרת איווה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אוניות המערכה מסדרת איווה
Uss wisconsin bb.jpg
אוניית צי ארצות הברית ויסקונסין, הרביעית בסדרה
תיאור כללי
סוג אונייה אוניית מערכה
צי הצי האמריקני
סדרה איווה
סדרה קודמת אוניות המערכה מסדרת דקוטה הדרומית
סדרה עוקבת אוניות המערכה מסדרת מונטנה
אוניות בסדרה "איווה" (BB-61), "ניו ג'רזי" (BB-62),
"מיזורי" (BB-63), "ויסקונסין" (BB-64).
לא הושלמו:
"אילינוי" (BB-65), "קנטקי" (BB-66)
US Naval Jack.svg
ציוני דרך עיקריים
מספנה מספנת חיל הים ניו יורק
מספנת חיל הים פילדלפיה
מספנת חיל הים נורפוק
הוזמנה 1 ביולי 1939
הושקה 27 באוגוסט 1942
הוכנסה לשירות 22 בפברואר 1943
גורלה הוצאו משירות
נתונים כלליים
הדחק 45,000 טון (סטנדרטי);
52,000 טון (ממוצע בזמן מלחמה);
58,000 טון (מקסימלי)
אורך בין הניצבים: 262.5 מטרים;
כללי: 271.27 מטרים
רוחב 32.92 מטר
שוקע 10.97 מטר
מהירות מהירות נקובה: 33 קשרים (61 קמ"ש);
מהירות מקסימלית: 35 קשרים
גודל הצוות 2,700 קצינים ומלחים
טווח שיוט 8,100 מיילים ימיים (15,000 ק"מ) במהירות של 25 קשרים;
14,600 מיילים ימיים (27,000 ק"מ) במהירות של 15 קשרים
הנעה 8 דודי קיטור, 4 טורבינות קיטור של ג'נרל אלקטריק בהספק 212,000 כוחות סוס בתנועה קדימה, 44,000 כוחות סוס בתנועה אחורה. 10 מגה-וואט חשמל המיוצרים בגנרטורים מונעי קיטור. גנרטורים קטנים מדיזל לשעת חירום
צורת הנעה 4 מדחפים
כמות הדלק 9,033 טון מזוט
מתקני התפלה מתקנים להתפלת מי ים המייצרים 225,000 ליטר מים מתוקים ביום
שריון גוף האונייה:307 מ"מ,
המחיצות: 287 מ"מ,
בתי הצריח: בין 295 ל-439 מ"מ
הצריחים: 500 מ"מ,
הסיפון:191 מ"מ
חימוש ראו חימוש
מסוקים ראו מטוסים וכלי טיס
מטוסים ראו מטוסים וכלי טיס

אוניות המערכה מסדרת איווה היו אוניות המערכה האחרונות שנבנו עבור צי ארצות הברית. ארבע האוניות, שהיו הגדולות ביותר והחזקות ביותר בצי, נבנו בתחילת שנות ה-40 ונטלו חלק במלחמת העולם השנייה. כולן הוצאו משירות פעיל לאחר מלחמת קוריאה, אך אונייה אחת הוחזרה לשירות והשתתפה במלחמת וייטנאם. כל האוניות חודשו והופעלו שוב במהלך שנות ה-80, הודות לתוכנית צי 600 הספינות של ממשל רייגן, והן הוצאו סופית מהשרות לאחר מלחמת המפרץ. בנייתן של שתי אוניות נוספות מהסדרה נפסקה לפני השלמתן, והן נגררו ופורקו לחלקי חילוף לארבע האוניות הפעילות.

האוניות נבנו בתקציב נדיב, ונחשבות על ידי מומחים לפסגת ההתפתחות של אוניית המערכה‏[1]. אוניות הקרב היחידות בעלות יכולות דומות היו אה"מ ואנגארד (HMS Vanguard) מהצי הבריטי, וסדרת אוניות המערכה יאמאטו מהצי הקיסרי היפני. ברם, יריבתן האמיתית הייתה נושאת המטוסים, אשר הוכיחה את עליונותה בקרבות הימיים באוקיינוס השקט.

אוניות המערכה מסדרת איווה היו שיפור ניכר לעומת קודמותיהן מסדרת דקוטה הדרומית (South Dakota), בכך שהיו בהן תוספת של 60 מטר באורך, מנועים חזקים יותר, וכן תותחים ימיים בעלי קליבר מוגדל המסוגלים לירות למרחקים גדולים יותר. עיצוב האוניות מסדרת איווה נחשב לאחד היפים ביותר של אוניית קרב שנבנו אי פעם, ומתאפיין בחרטום צר וארוך ובשלושה צריחי תותחים רבי עוצמה. אף שהן נחשבות אוניות ים פתוח מצוינות, לעתים קרובות החרטום נשטף במי ים בגלל צורתו הצרה ובשל המרחק הרב ממרכז הכובד של האונייה. צורתו הצרה של החרטום הקשתה גם על מיגון הצריח הקדמי של האוניות, הקרוי "צריח מספר אחד". כמו כל אוניות המערכה של אמריקה בתקופת בנייתן, החימוש כלל שני צריחים עיקריים לפני מבנה העל, וצריח נוסף מאחור. תותחי חמישה אינץ' משניים דו-תכליתיים נוספים (נגד מטוסים ונגד אוניות) הקיפו את מבנה העל של האונייה.

אוניות המערכה מסדרת איווה היו ייחודיות בגלל מספר סיבות. ראשית, אוניות אלו תוכננו כאוניות קרב מהירות, הנשענות על שילוב של מהירות וכוח אש, ומסוגלות לשייט במהירות שווה למהירותן של קבוצות קרב בראשות נושאות המטוסים. שנית, הן תוכננו כך שיוכלו לעבור דרך תעלת פנמה. המרווח בין קירות תאי השיט בתעלה (תאים מבטון שבהם ניתן להעלות או להוריד אונייה בעזרת שינוי מפלס המים בתאים - והם הקובעים את הרוחב המרבי של האונייה המסוגלת לעבור בתעלה) לבין גוף האונייה הוא של שלושים ס"מ בלבד בכל צד - אלו הן האוניות הרחבות ביותר המסוגלות לעבור בתעלה. שלישית, כל האוניות בסדרה חודשו והוחזרו לשירות פעיל במהלך נשיאותו של רונלד רייגן וכחלק מתוכניתו ל-"צי 600 הספינות", ובמיוחד כתגובה לסיירות החדשות מסדרת קירוב של הצי הסובייטי. רביעית, כל האוניות היו פעילות, אם כי לסירוגין, במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20. לבסוף, כל ארבע האוניות עדיין קיימות, דבר יוצא דופן מכיוון שצי ארצות הברית בדרך כלל נפטר מאוניותיו הישנות על ידי טיבוען כאוניות מטרה או מכירתן למפעלי מיחזור מתכות.

תכנון ובנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכנונה של סדרת האוניות איווה החל בתגובה לצורך הגובר במתן ליווי מהיר לנושאות המטוסים. תהליך התכנון החל בתחילת 1938 על בסיס אוניות המערכה מסדרת דקוטה הדרומית. באותה התקופה לא היה ידוע עדיין ידה של מי תהיה על העליונה - אוניית המערכה או נושאת המטוסים. נושאת המטוסים עדיין לא נטלה חלק באף קרב ימי משמעותי, ואילו אוניית המערכה הייתה פלטפורמה ימית שהוכיחה את יעילותה לאורך שנים רבות. מחקר שנערך בתקופת התכנון הגיע למסקנה שאונייה בעלת הדחק של 45,000 טון שתכנונה יתבסס על קווי הגוף והעיצוב של סדרת דקוטה הדרומית תוכל להגיע למהירות של 33 קשרים. מאפיין נוסף של האונייה אמור היה להיות תותח "סימן 2" בקוטר 16 אינץ'. תותח זה אמור היה להיות החימוש העיקרי של אוניות המערכה וסיירות המערכה שבוטלו בעקבות החתימה על אמנת וושינגטון בשנת 1922, הסכם בינלאומי שהגביל את מספרן וגודלן של אוניות המערכה שמותר לכל מעצמה לבנות (על האמנה חתמו ארצות הברית, בריטניה, יפן, צרפת ואיטליה). ברם, התותח הנזכר לעיל נדחה לטובת התותח החדש "סימן 7" בקוטר 16 אינץ' בגלל משקלו הקל יותר. התותח החדש חייב היה להיות מותקן על האוניות בגלל ליקוי תכנוני, שנגרם על ידי אי-הבנה בין משרד החימוש ומשרד הבנייה והתחזוקה של הצי האמריקאי: אי-הבנה גרמה לכך שמגיני הצריח של האוניות תוכננו כך שהם לא היו יכולים להחזיק ולתמוך בתותחי "סימן 2" הכבדים יותר.

תותח "סימן 7" יועד לירות את אותם הפגזים במשקל של 1,016 ק"ג שירו תותחי ה-16 אינץ' שהותקנו על אוניות מערכה אחרות. אך עם ההתקדמות בתכנון פותחו פגזים חדשים עבור התותח, במשקל של 1,225 ק"ג. הפגזים החדשים יצרו בעיה מבנית שכן שריון הספינה תוכנן כך שיוכל לספוג לכל היותר פגזי 16 אינץ' רגילים (במשך שנים רבות אוזנו המיגון וכוח התקיפה של אוניות מלחמה על ידי הדרישה שאונייה תוכל לספוג פגיעה מתותחיה שלה - הדבר היווה "נוסחת זהב" בבניית אוניות מלחמה). הבעיה התעוררה מאוחר מדי בתהליך הפיתוח ולא נעשה דבר על מנת לפתור אותה, שכן הוחלט שעיבוי השריון יגרום לחריגה מההגבלה על הדחי המרבי של 45,000 טון. תכנון האוניות הושלם, וחוזים נחתמו עם המספנות בחודש יולי 1939. במקור היו האוניות "איווה" (BB-61), "ניו ג'רזי" (BB-62) ו-"מיזורי" (BB-63) אמורות להיות בעלות עיצוב זהה. "ויסקונסין" (BB-64), "אילינוי" (BB-65) ו-"קנטקי" (BB-66) היו אמורות להיות גדולות יותר, איטיות יותר ובעלות 12 תותחים ראשיים. לקראת סוף 1939 היה ברור שהצי זקוק לאוניות מערכה מהירות רבות, ולכן הוחלט שבתחילה "ויסקונסין" לבדה, אך לאחר מכן גם "אילינוי" ו-"קנטקי" יבנו בעיצוב הזהה לזה של שלוש הראשונות.

האוניות מסדרת איווה נבנו בשלוש מספנות שונות:

  • "איווה" (BB-61) ו-"מיזורי" (BB-63) נבנו במספנת חיל הים של ניו יורק שבברוקלין, ניו יורק.
  • "ניו ג'רזי" (BB-62) ו-"ויסקונסין" (BB-64) נבנו במספנת חיל הים של פילדלפיה שנמצאת בפילדלפיה, פנסילבניה. בנייתה של "אילינוי" (BB-65) החלה במספנה עד שבוטלה בשנת 1945.
  • "קנטקי" (BB-66) החלה להבנות במספנת חיל הים של נורפוק שבפורטסמות', וירג'יניה אך בנייתה הופסקה ב-1947.

אוניות הסדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי המסורת נקראות כל אוניות המערכה של הצי האמריקאי על שם מדינות שונות בארצות הברית, וגם שש האוניות המתוכננות מסדרת איווה נקראו על שם מדינות. האוניות שירתו במהלך מלחמת העולם השנייה, מלחמת קוריאה, מלחמת וייטנאם (אונייה אחת) ומלחמת המפרץ (שתי אוניות). בזמני שלום הוקצו האוניות שוב ושוב לצי המילואים. הסיבה לכך היא העלות הגבוהה של הפעלתן ותחזוקת כלי הנשק שלהן.

"איווה" (BB-61)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-"איווה" יורה מטח מכל התותחים במהלך אימון בשנת 1984. ניתן לראות את הגלים שנוצרים כתוצאה מהירי.
Iowa crest.jpg

איווה (BB-61) הייתה האונייה הראשונה בסדרה. בנייתה של האונייה החלה ב-27 ביוני 1940 והאונייה נכנסה לשירות פעיל ב-22 בפברואר 1943. היא שירתה בחזית הפאסיפית, והשתתפה בין היתר בקרב ים הפיליפינים. לאחר סיום המלחמה צורפה איווה לצי המילואים, עד שהוחזרה לשירות על מנת להשתתף בהפגזות חוף במהלך מלחמת קוריאה. בשנת 1958 הוחזרה איווה שוב לצי המילואים והשתייכה אליו עד שנת 1984. במהלך 1984 חודשה הספינה והוחזרה לשירות, כחלק מתוכניתו של רייגן לצי 600 הספינות. ב-19 באפריל 1989 התפוצץ צריח מספר 2 של האונייה וגרם למותם של 47 אנשי צוות. התפוצצות הצריח הייתה בין הסיבות הראשיות להוצאתה הסופית מהשירות באמצע 1990.

ב-2011 נתרמה איווה למרכז אוניות המערכה הפסיפי, ארגון ללא כוונת רווח בלוס אנג'לס. האונייה הועברה לרציף 87 בנמל לוס אנג'לס בקיץ 2012 שם היא משמשת כמוזיאון צף בשם מוזיאון אוניית המערכה איווה.

"ניו ג'רזי" (BB-62)[עריכת קוד מקור | עריכה]

New Jersey crest.jpg

בנייתה של ניו ג'רזי (BB-62) החלה ב-16 בספטמבר 1940. האונייה נכנסה לשירות פעיל ב-23 במאי 1943. היא שירתה בחזית הפאסיפית, השתתפה בהפגזתם של איי מריאנה, וכן בחיפוי כוח נושאות המטוסים במהלך התקיפות על איוו ג'ימה ואוקינאווה. לאחר שהשתייכה במשך זמן קצר לצי המילואים, הוחזרה לשירות על מנת לתקוף מטרות בצפון קוריאה. בשנת 1957 הוצאה שוב מהשירות, הפעם עד שנת 1968. ניו ג'רזי הייתה הספינה היחידה מהסדרה שהשתתפה במלחמת וייטנאם, שבמהלכה היא הפגיזה מטרות על חופי וייטנאם וירתה יותר מ-3,000 פגזים. באותה תקופה הייתה הניו ג'רזי אוניית המערכה הפעילה היחידה בעולם. בין 1969 ל-1982 שהתה שוב בהספנה. במהלך שנות ה-80 שירתה האונייה באזור הים התיכון והפגיזה מטרות בעמק הבקאע שבלבנון, בעקבות פיגוע התאבדות כפול במפקדת המארינס האמריקאית בביירות. בשנת 1991 הוצאה הספינה משירות פעיל בפעם האחרונה, והיא עוגנת כיום בקמדן שבניו ג'רזי ומשמשת כמוזיאון צף.

"מיזורי" (BB-63)[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתימת הסכם הכניעה של יפן בידי דאגלס מקארתור, על סיפון המיזורי
Missouri crest.jpg

בנייתה של מיזורי (BB-63) החלה ב-6 בינואר 1941, והיא נכנסה לשירות פעיל ב-11 ביוני 1944. במלחמת העולם השנייה השתתפה מיזורי בקרבות איוו ג'ימה ואוקינאווה, ותקפה את האיים הונשו והוקאידו שביפן עצמה. ב-2 בספטמבר 1945, כשעגנה במפרץ טוקיו, נחתם עליה הסכם הכניעה ללא תנאי של יפן, בנוכחות האדמירל צ'סטר נימיץ והגנרל דאגלס מקארתור, שהביא לסיום מלחמת העולם השנייה. מיזורי הייתה היחידה מבין ארבע האוניות שלא הוצאה משירות פעיל לאחר תום המלחמה. היא השתתפה במלחמת קוריאה, והוחזרה להספנה בשנת 1955. בשנת 1986 הוחזרה מיזורי לשירות פעיל, ונטלה חלק במבצע "סופה במדבר", שבו ירתה טילי טומהוק והפגיזה את החוף בתותחיה הכבדים. מיזורי הוצאה משירות פעיל בשנת 1992, ונמחקה מרשימות הצי ב-1995.

כיום היא נמצאת בפרל הארבור שבהוואי ומשמשת כמוזיאון צף. בסרט הקולנוע העתידני אוניית מערכה, לאחר שחייזרים מאיימים להשמיד את כדור הארץ, מוחזרת המיזורי לפעולה מנמל פרל הארבור על ידי ותיקי הצי, יורה את פגזי הענק שלה על מתקני הקשר של החייזרים ובכך חושפת אותם להפצצה מכרעת של צי ארצות הברית.

"ויסקונסין" (BB-64)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Wisconsin crest.jpg

בנייתה של ויסקונסין (BB-64) החלה ב-25 בינואר 1941. היא נכנסה לשירות פעיל ב-16 באפריל 1944. במלחמת העולם השנייה השתתפה הוויסקונסין בין היתר בהפגזת אטול אוליטי ואיים שונים בפיליפינים, והעניקה חיפוי לכוח נושאות המטוסים תחת פיקודם של האדמירלים ויליאם הלסי וריימונד ספרואנס. משנת 1948 עד 1951 הייתה האונייה חלק מצי המילואים, ולאחר מכן הוחזרה לשירות פעיל על מנת להשתתף במלחמת קוריאה. בשנת 1958 היא הוספנה שוב. בשנת 1988 החלה הויסקונסין את תקופת השירות השלישית שלה, והשתתפה יחד עם אחותה, המיזורי, בהפגזות ובירי טילים במהלך מלחמת המפרץ. האונייה הוצאה משירות פעיל בסוף 1991. האונייה עוגנת כעת בנורפוק שבווירג'יניה, שם היא משמשת כמוזיאון צף, אך ניתן לגשת רק לסיפון הפתוח שלה (אם כי קיימת תוכנית לפתוח חלקים מהספינה לקהל המבקרים בעתיד).

"אילינוי" (BB-65)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנייתה של אילינוי (BB-65) החלה ב-15 בינואר 1945, אך הבנייה הופסקה ב-12 באוגוסט של אותה השנה. באותו הזמן הייתה האונייה במצב מוכנות של בערך 22%. גוף האוניה הלא גמור נמכר למיחזור בספטמבר 1958.

"קנטקי" (BB-66)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנייתה של קנטקי (BB-66) החלה ב-6 בדצמבר 1944, אך הבנייה הושעתה ב-17 בפברואר 1947 לאחר שהבנייה הושלמה כדי 72%. בשנת 1950 הועברה הקנטקי מהמבדוק היבש שבו שכנה, כדי לפנות מקום לתיקון המיזורי. חרטום האונייה שימש בשנת 1956 לתיקון החרטום הפגוע של הוויסקונסין. הגוף הנותר של האונייה נמכר בשנת 1958 לחברת מיחזור מתכות בבוסטון שבמסצ'וסטס.

תאונות ונזקי מלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיזורי מקורקעת לאחר שעלתה על שרטון
חרטום הוויסקונסין לאחר ההתנגשות

במהלך מלחמת העולם השנייה נפגעה רק המיזורי בקרב. היא נפגעה פעמיים בשתי התקפות קמיקזה שונות. במתקפה הראשונה, שנערכה ב-11 באפריל 1945, הצליח מטוס לחדור דרך הגנת הנ"מ המסיבית של האונייה והתרסק בצד ימין, מעט מתחת לסיפון המרכזי. הכנף הימנית של המטוס נקרעה ממקומה ונשפך ממנה דלק על אחד מתותחי ה-5 אינץ'. הדליקה כובתה במהירות והנזק לאונייה היה מועט. גופת הטייס היפני נמצאה על האונייה ורב החובל החליט שהטייס ביצע את משימתו כמיטב-יכולתו ובגבורה ולכן זכאי להלוויה צבאית. לא כל אנשי הצוות הסכימו עם ההחלטה, שכן בסופו של דבר הטייס היה אויבם וניסה להרוג אותם, אך הוראות רב החובל כובדו והטייס נקבר בים למחרת היום בטקס צבאי מלא. במתקפת הקמיקזה השנייה לא פגע המטוס באונייה עצמה, אך הכנף שלו פגעה ושיסעה את המנוף שבירכתי האונייה לפני שהמטוס נפל לים והתפוצץ. הפיצוץ שילח שברים על פני הסיפון, גרם למספר פציעות וניקב את מגן צריח מספר 3.

במהלך שנות ה-50 נפגעו גם המיזורי וגם הוויסקונסין בתאונות שונות. המיזורי עלתה על שרטון בעת שיצאה למשימת אימונים ממספנת נורפוק שבפורתסמות' ב-17 בינואר 1950. האונייה נתקעה למשך יותר משבועיים על השרטון, ולבסוף ב-1 בפברואר 1950 הצליחו לשוב ולהציף אותה על המים והיא נגררה לתיקון. הוויסקונסין נפגעה בהתנגשות עם המשחתת איטון (USS Eaton) ב-6 במאי 1956, בשעת ערפל כבד. כתוצאה מההתנגשות נהרס חרטום הוויסקונסין והיא חזרה לנורפוק. במקום לתקן את החרטום הוחלט להחליף את כולו בחרטום של האחות הלא גמורה, קנטקי. כתוצאה מההחלפה נמשכו התיקונים פרק זמן קצר מאוד, והאונייה הייתה מוכנה להפליג שוב ב-28 ביוני.

התאונה הגדולה ביותר על סיפון אחת מהאוניות בסדרה התרחשה על סיפון האיווה ב-19 באפריל 1989. פיצוץ בצריח מספר 2 של האוניה גרם למותם של 47 אנשי צוות. המלחים הציפו במהירות את מחסן הנשק וחומרי-הנפץ שבתחתית הצריח, וכך הצליחו כנראה למנוע נזק כבד בהרבה לכל האונייה. בהתחלה העלתה חקירה של הצי תאוריה שלפיה פוצץ אחד מהמלחים המתים מטען חבלה בניסיון להתאבד בעקבות סיום של מערכת יחסים הומוסקסואלית עם מלח אחר על האונייה. אך תאוריה זו נזנחה מאוחר יותר בעקבות גילוי ממצאים חדשים. האמונה הרווחת כעת היא שסיבת הפיצוץ, שמעולם לא נקבעה בוודאות, נגרמה כתוצאה מחשמל סטטי שהצית אבקת שרפה חופשית. מכיוון שהאונייה הוצאה משירות זמן קצר לאחר מכן, לא תוקן הנזק מעולם.

במהלך מלחמת המפרץ נפגעה המיזורי מ-"אש ידידותית" שנורתה מתותח "פלנקס" שהיה ממוקם על סיפון הפריגטה ג'ארט (USS Jarrett). כמה מהכדורים פגעו במבנה העל של האונייה ופצעו מלח אחד. עד היום לא ידוע מה גרם לירי, אולם הסברה הרווחת היא שמוץ ששוגר מהמיזורי הפעיל את המערכת האוטומטית וגרם לה לנסות ולפגוע בו.

חידוש ושדרוג האוניות בתחילת שנות ה-80[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-80 הוצאו ארבע אוניות הסדרה מצי המילואים והוחזרו לשירות פעיל. הסיבה העיקרית לכך הייתה הופעתן של סיירות המערכה מסדרת קירוב של הצי הסובייטי. מניע נוסף הייתה תוכניתו של רונלד רייגן לצי 600 הספינות שמטרתה הייתה חיזוק משמעותי של הכוח הימי האמריקאי. האוניות מסדרת איווה נחשבו לתשובה הולמת לסיירות המערכה מסדרת קירוב. העלות הכוללת של חידוש ארבע האוניות הייתה 1.7 מיליארד דולר. במהלך המודרניזציה הוסרו רוב נשקי הנ"מ המיושנים של האוניות ובמקומם הותקנו מערכות נשק המיועדות לפגיעה במטרות ימיות ויבשתיות. מכיוון שהספינות לא היו יכולות עוד לפעול כנגד מטוסים וטילים הנורים עליהן, הוחלט בתחילה להתקין טילי ים-אוויר מדגם RIM-7 סי ספארו. אך התקנתם בוטלה מכיוון שלא ניתן היה להציב מסגרת סופגת זעזועים יעילה מספיק, שתוכל לספוג את הזעזוע מירי התותחים הכבדים של האונייה מבלי להרוס את רכיבי המכ"ם של הטילים. בעקבות ביטול ההתקנה נשארו האוניות ללא הגנה כנגד מטוסים, ורק מערכת ה-"פלנקס" סיפקה הגנה מסוימת כנגד טילים ומטוסים בטווח קצר.

חידוש נוסף שהותקן על האוניות היה מכ"ם הקצאת מטרות לטילים, שהותקן על התורן הראשי של האוניות, ואילו התורן שהיה מותקן לפני הארובה השנייה הוסר. מכיוון שכלי הנ"מ הישנים של האוניות הוסרו, הסיפונים הפכו להרבה פחות צפופים. כמו כן, האוניות הצריכו צוות קטן הרבה יותר על מנת להפעילן, בין היתר הודות לאוטומציה של מערכות רבות וכן ביטול תותחי ומקלעי הנ"מ שדרשו אנשי צוות רבים על מנת להפעילם.

את העובדה שהמודרניזציה תרמה רבות ליעילות הקרבית של האוניות והתאימה אותן למציאות המשתנה תדיר של האיומים בים, ניתן לראות בציטוט של אדמירל סרגיי גורשקוב, מפקד הצי הסובייטי באותה התקופה, לאחר שראה תרגיל ימי של נאטו שכלל את האיווה:‏[2]

Cquote2.svg

אתם האמריקאים לא מבינים איזה אוניות מלחמה מטילות אימה יש לכם בארבע אוניות המערכה האלו. לאחר בדיקה קפדנית הסקנו שכלי השיט המפוארים הללו הם המפחידים ביותר בכל הארסנל הימי שלכם. כשנמצא בקרב נוכל לזרוק כל מה שיש לנו על האוניות הללו וכל כוח האש שלנו יינתז מהן או יהיה בעל השפעה מעטה. אז נהיה סחוטים, נבחין בכם באים מעבר לאופק, ואז תטביעו אותנו.

Cquote3.svg
– סרגיי גורשקוב

חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוניות המערכה מסדרת איווה היו בין האוניות החמושות ביותר ששירתו בצי האמריקאי. הסוללה הראשית של תותחי ה-16 אינץ' הייתה יכולה לתקוף מטרות בטווח של יותר מ-39 קילומטר עם מגוון רחב של פגזים, החל מפגזים חודרי שריון רגילים, ועד לפגזי נשק גרעיני טקטי. הסוללה המשנית, בעלת קליבר וטווח קטנים הרבה יותר, הייתה יכולה להסב פגיעות חמורות לספינות קטנות ולמטוסים חודרים. האוניות נבנו במקור עם תותחי נ"מ רבים בקוטר 40 מ"מ. תותחים אלו הוחלפו במהלך השנים בטילי ים-אוויר, במערכות לוחמה אלקטרונית וכן במערכות נגד טילים מדגם "פלנקס".

סוללה ראשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

איווה בזמן ירי מטח מכל התותחים

החימוש העיקרי של האוניות מסדרת איווה הוא תשעה תותחי 16 אינץ' (406 מ"מ)\50-קליבר המותקנים בשלושה צריחים בעלי שלושה תותחים כל אחד: שני צריחים לפני מבנה העל וצריח נוסף מאחוריו. אורכם של התותחים הוא 20 מטר (היחס בין אורך התותח לקוטרו הוא בערך 50, ומכאן הביטוי 50-קליבר). התותח בולט כ-13 מטר מהצריח. כל תותח שוקל בערך 108,000 ק"ג, קרוב למשקלה של מעבורת החלל. התותח יורה פגזים השוקלים בין 850 ל-1200 ק"ג, במהירות לוע מקסימלית של 820 מטר לשנייה, ולטווח של עד 39 ק"מ. כשפגז נורה לטווח המקסימלי הוא שוהה באוויר יותר מדקה וחצי בזמן מעופו.

מעל פני הסיפון בולט רק ראש הצריח. הצריחים משתרעים על פני ארבעה סיפונים (צריחים מספר 1 ו-3) או חמישה סיפונים (צריח מספר 2). החללים התחתונים של הצריחים כוללים חדרים לעיבוד ולטיפול בפגזים ומקומות אחסון לחומר הנפץ ההודף המשמש לירי. תפעול כל צריח דורש צוות של בין 77 ל-110 מלחים. הצריחים אינם מחוברים לאונייה אלא מונחים על גלגלים מיוחדים. לכן, לו הייתה האונייה מתהפכת היו הצריחים נופלים החוצה. (צילומים תת-מימיים של הביסמארק מראים בתי צריח ריקים, שהתפנו בזמן טביעתה).

כל תותח בצריח יכול להתרומם ללא תלות בשני התותחים הנוספים. כמו כן יכול כל תותח לירות באופן עצמאי. האונייה יכולה לירות בכל צירוף אפשרי של תותחים, כולל מטח מכל התותחים בבת אחת. בניגוד למיתוס פופולרי אין הרתע מסיט את האונייה הצידה באופן משמעותי, אפילו בעת ירי של הסוללה כולה‏[3]. התותחים יכולים להתרומם מזווית של −5° ועד 45°+, במהירות של עד ל-12° בשנייה. הצריחים יכולים להסתובב בערך 300° במהירות של 4° לשנייה. התותחים לעולם אינם יורים ישירות קדימה.

התותחים הגדולים תוכננו לירות פגזי 16 אינץ' (406 מ"מ) רגילים, אך התקדמות ושיפורים טכנולוגיים הובילו לפיתוח סוגים נוספים של פגזים, לרבות:

  • פגז סימן 8 APC ("חודר שריון") - שוקל 1225 ק"ג ותוכנן על מנת לחדור את שריון הפלדה המחוזק שנישא על ידי אוניות מערכה אחרות. בטווח של 18,000 מטר יכול הפגז סימן 8 לחדור 500 מ"מ של שריון פלדה. באותו הטווח מסוגל הסימן 8 לחדור 6.4 מטר של בטון מזוין.
פגזים ימיים בקוטר 16 אינץ'
  • פגז סימן 13 HC ("קיבולת גבוהה", המתייחסת לכמות חומר הנפץ בפגז) - שוקל 862 ק"ג ונבנה על מנת לפגוע במטרות לא משוריינות ולצורך הפגזת חוף. בעת פגיעה ופיצוץ ייצור הפגז סימן 13 מכתש בקוטר של 15 מטר ובעומק של 6 מטר, והוא מסוגל להשיר עלים מעצים במרחק של 360 מטר מאזור הפגיעה.
  • פגזי "קטי" סימן 23 (קטי כקיצור לקילוטון) - בסביבות שנת 1953 החל צי ארצות הברית בתוכנית סודית לפיתוח וייצור של פגזי ים גרעיניים בעלי תפוקה משוערת של בין 15 ל-20 קילוטון. הפגזים הללו תוכננו להיירות מהפלטפורמה הארטילרית הימית הטובה ביותר, שבאותה תקופה היו האוניות מסדרת איווה. נראה שהפגזים היו מוכנים כבר בשנת 1956, אך לא ידוע אם הם אכן הוטענו על האוניות מהסדרה, שכן חיל הים של ארצות הברית אינו מאשר ואינו מכחיש הימצאות כלי נשק גרעיניים על סיפון אוניותיו.

סוללה משנית ומערכות נ"מ[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מהחימוש המשני של האוניות לפני תהליך המודרניזציה. ניתן לראות זוג צריחים של תותחי 5 אינץ' וכן מספר מקלעי "אורליקון" 20 מ"מ

הסוללה המשנית של הספינה כללה תותחים בקוטר 5 אינץ'\38-קליבר בסדרה של צריחים כפולים. בתחילה יועדה הסוללה המשנית להיות חלק ממערכת הנ"מ של האונייה, אך עם הגידול במהירות ובכושר התמרון של המטוסים קטנה יעילות התותחים בתפקיד זה. השימוש בתותחים אלה התרבה שוב לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, עם פיתוחם של פגזי 5 אינץ' בעלי מרעום קרבה שהתפוצצו ליד המטרה ולא דרשו פגיעה ישירה בה. עם הזמן, תפקידה של הסוללה המשנית עבר בעיקר להפגזת חוף מטווח קצר וכן להגנה מפני כלי שיט קטנים. עד למודרניזציה בתחילת שנות ה-80 היו מוצבים על האונייה עשרה צריחים כפולים של תותחי ה-5 אינץ', חמישה בכל צד של האונייה. במהלך תהליך המודרניזציה הוסרו מכל צד שני צריחים שנמצאו בירכתי מבנה העל על מנת לפנות מקום לטילים, וכך נשארו על האוניות שישה צריחים בלבד. התותחים הם בעלי טווח אפקטיבי של 14 ק"מ, וקצב הירי שלהם מוגבל על ידי ביצועי הצוות. צוות טוב יכול לשחרר בין 16 ל-23 פגזים בדקה.

התקיפה הבריטית בטרנטו והתקיפה היפנית על פרל הארבור הבהירו שכוח אווירי עומד לשחק תפקיד חשוב במלחמה. האוניות מסדרת איווה תוכננו להיות פלטפורמות נ"מ מטילות אימה. כל אחת מהאוניות נשאה 20 צריחים של תותחי "בופורס" בקוטר 40 מ"מ, ובכל צריח הוצבו ארבעה תותחים. כמו כן הוצבו גם 49 תותחי "אורליקון" 20 מ"מ על כל אונייה. עד סוף מלחמת העולם השנייה הפסיקו תותחי ה-20 מ"מ להיות נשק נ"מ יעיל, מכיוון שכוח העצירה שלהם לא הספיק כנגד המטוסים הכבדים והמהירים יותר שפותחו לקראת סוף המלחמה. הבעיה הייתה חמורה אף יותר בכל הקשור לעצירת מתקפות הקמיקזה. עד לשנת 1950 הוסרו מהאוניות כמעט כל תותחי ה-20 מ"מ. במהלך תהליך המודרניזציה של שנות ה-80 הבין הצי שלא ניתן יהיה לפגוע במטוס קרב סילוני מהיר בעזרת תותחי ה-40 מ"מ. על כן הוסרו מהאוניות כל תותחי ה-40 מ"מ, והמקלעים האחרונים בקוטר 20 מ"מ. במקומם התקין הצי בכל אונייה ארבע מערכות נ"מ מדגם "פלנקס".

טילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלוש מערכות הנשק החדשות (משמאל למעלה לימין למטה): מערכת הנגד-מטוסים\נגד-טילים מדגם "פלנקס", פודי השיגור של טילי ה-"הרפון", ומשגרי התיבות המשוריינות של טילי ה-"טומהוק"

במהלך תהליך המודרניזציה של שנות ה-80 הותקנו על האוניות שלוש מערכות נשק חשובות. הראשונה היא מערכת ה-"פלנקס". שתי המערכות האחרות הן טילים המסוגלים לפגוע הן במטרות יבשה והן במטרות ימיות.

כל אחת מהאוניות בסדרת איווה צוידה ב-16 טילי שיוט ים-ים מדגם AGM-84 הרפון. צינורות השיגור נמצאים בצמוד לארובה האחורית, בכל צד שלה נמצאים שמונה צינורות - ארבעה בכל פוד. טווח טיל ההרפון הוא 85 מיילים ימיים (157 ק"מ). כדי להגדיל את הטווח והדיוק כנגד מטרות יבשתיות נוספו לאוניות האיווה 32 טילי שיוט ים-חוף מדגם BGM-109 טומהוק, שנמצאים בשמונה משגרי תיבות משוריינות.

במהלך מלחמת המפרץ השתמשו האוניות מיזורי וויסקונסין בטילי הטומהוק באופן נרחב. במהלך המלחמה שימשה הוויסקונסין כמפקדת התקיפה בטילי הטומהוק, ותזמנה את רצף השיגורים שסימנו את תחילתו של מבצע "סופה במדבר". כדי לפנות מקום למערכות הנשק החדשות היה צורך להסיר ארבעה מצריחי התותחים בקוטר 5 אינץ'\38-קליבר של האוניות.

מטוסים וכלי טיס[עריכת קוד מקור | עריכה]

החזרתו של מטוס ימי מדגם "קינגפישר" למיזורי במהלך 1944

כמו רוב אוניות המערכה האחרונות, גם האוניות מסדרת איווה צוידו בכלי טיס למטרות סיור והכוונת תותחים.

המטוסים המוקדמים היו מטוסי ים ששוגרו בעזרת מעוטים שהיו מותקנים על סיפון הירכתיים של האונייה. לאחר השלמת משימתם היו המטוסים נוחתים על פני המים, שטים אל ירכתי האונייה, ומורמים בעזרת עגורן חזרה אל המעוט. בתחילה נשאו האוניות מטוסים מדגם OS2U "קינגפישר" (Kingfisher). מטוסי סיור ימיים אלו היו בעלי חימוש מועט ושימשו אך ורק למטרות תצפית והכוונת תותחים. בדרך כלל נשאו האוניות מסדרת האיווה שלושה מטוסים כל אחת, שניים על המעוטים ועוד אחד על משטח קרוב. בתחילת 1945 הוחלפו מטוסי ה"קינגפישר" במטוסי SC "סי-הוק" (Seahawk).

לקראת סוף שנות ה-40 לא היה עוד צורך בשימוש בשיטה הלא בטיחותית של שיגור והחזרת מטוסי הים, שכן מסוקים הובאו על מנת להחליף את המטוסים. המסוקים יכולים היו לבצע את כל משימות הסיור וההכוונה ואף לנהל משימות חיפוש והצלה. המסוקים הראשונים פעלו מראש צריח מספר 2, שכן סיפון הירכתיים היה עדיין עמוס מדי. לאחר זמן קצר הוסרו המעוטים והפעלת המסוקים עברה לירכתי האונייה.

בתחילת שנות ה-90 קיבלו אוניות סדרת איווה כלי טיס חדש למטרות סיור והכוונת תותחים. כל אחת מהאוניות יכולה הייתה להחזיק עד שמונה כלי טיס בלתי מאוישים מדגם RQ-2 פיוניר שפותחו במשותף על ידי התעשייה האווירית לישראל ותאגיד AAI. כלי טיס אלו שוגרו מסיפון הירכתיים בעזרת רקטות עזר, שפעלו לזמן קצר והושלכו למים מיד לאחר השיגור. ה"פיוניר" היה מסוגל להגיע למהירות של 144 קמ"ש ולשהות באוויר יותר מארבע שעות. מכיוון שהנחתת ה"פיוניר" על האונייה ללא הסבת נזק לכלי עצמו קשה גם בנסיבות הטובות ביותר, מותחים רשת גדולה בירכתיים והמל"ט מוטס ישירות לתוכה.

ה"פיוניר" נושא מצלמת וידאו בפוד מתחת לגחון, ומשדר בזמן אמת תמונות וידאו חזרה אל האונייה כדי שהמפעילים יוכלו לראות את עמדות האויב, או להבחין בפגיעות הפגזים המשוגרים מהתותחים הכבדים. כלי טיס אלו שימשו באופן מקיף את האוניות מיזורי וויסקונסין במהלך מבצע "סופה במדבר". הרתעתם של אמצעים אלו היא כה רבה, עד כי הוויסקונסין הייתה האונייה הראשונה בהיסטוריה, שכוחות אויב נכנעו לה בעקבות טיסה של המל"ט שלה מעליהם. זאת גם הייתה הכניעה הראשונה בהיסטוריה לכלי טיס בלתי מאויש כלשהו.

אפשרות להפעלה מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוויסקונסין עוגנת במוזיאון נאוטיכוס (Nauticus) שבנורפוק, וירג'ינייה.
חלק מהסיפון הפתוח של המיזורי לאחר שהפכה לאוניית מוזיאון

ארצות הברית החזיקה במשך זמן רב באופציה להפעיל מחדש את האוניות איווה וויסקונסין. מחיר ההפעלה מחדש תומחר ב-430 מיליון דולר לתוכנית הפעלה שתארך כ-14 חודשים, ו-500 מיליון דולר לתוכנית של 10 חודשים‏[4]. עלות שדרוג האוניות ביכולת לשגר טילי "טומהוק" תהיה גבוהה, שכן הצי הפסיק להשתמש בתיבות השיגור המשוריינות שנמצאות על האוניות. את טילי ה-"טומהוק" החדשים אי אפשר לירות מהתיבות, ויהיה צורך להתקין מערכות שיגור אנכיות לשם הפעלתם.

הצי מחזיק ביותר מ-15,000 פגזים בקוטר 16 אינץ', אך לא יצר חדשים מאז שנות ה-60.

שתי האוניות תוחזקו בהתאם לחוק ההגנה הלאומית של שנת‏[5]1996, הכולל את דרישות המוכנות הבאות מאוניות המערכה:

  • רשום ושמור ברשומות הצי לפחות שתי אוניות מערכה מסדרת איווה שנמצאות במצב טוב ומסוגלות להעניק סיוע אש הולם לתקיפה אמפיבית.
  • שמור על הסיוע הלוגיסטי הקיים הדרוש לשמירת לפחות שתי אוניות מערכה מסדרת איווה בשירות פעיל, כולל מדריכים טכניים, חלקי חילוף וחימוש.
  • שמור על שתי האוניות ברשומות עד שחיל הים יאשר שיש לו בצי כלי שטח בעל יכולת סיוע אש השווה או עולה על היכולת של אוניות המערכה מסדרת איווה בסיוע להסתערות אמפיבית ופעולות חוף של חיל הנחתים. (סעיף 1011)

הצי האמריקאי תכנן בתחילה להחזיק את שתי האוניות ברשומות עד שתותחים וטילים חדשים לסיוע אש יכנסו לשירות בין השנים 2003 ו-2008. ב-17 במרץ 2006 מחק מזכיר הצי, שפעל תחת חוק הקצבת ההגנה לשנת 2006, את האיווה והוויסקונסין מהרשומות. האוניות יועברו כנראה לאיגודים מוזיאוניים, כמו אחיותיהן, המיזורי והניו ג'רזי.

ויכוח על כדאיות ההפעלה מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם הטוענים שצבא ארצות הברית זקוק לאוניות ולתותחי ה-16 אינץ' שלהן.

חלק ממנהיגי חיל הנחתים האמריקאי נלחמו כדי להחזיר את האוניות לשירות. לטענתם כלי נשק קיימים אינם יכולים לספק כוח אש הולם לתקיפה אמפיבית או לפעולות חוף, ותוכניות ההצטיידות של הצי במשחתות מסדרת "זומוולט" (Zumwalt) שיוכלו להעניק סיוע זה, לא יצאו אל הפועל לפחות עד 2013.

ה-"מיזורי" עוברת דרך תעלת פנמה בדרכה מהאוקיינוס השקט לניו יורק. ניתן לראות כמה קטן המרווח בין דפנות תא השייט לגוף האונייה.

חסידי אוניות המערכה טוענים שפגזים הנורים מתותחים זולים הרבה יותר בפגיעה במטרות חוף מטילים או מפצצות המוטלות ממטוסים. כמו כן הם מציינים שמערכות הנחייה ועזרים רקטיים הופכים את הפגזים של היום לניתנים לירי לטווח רחוק ומדויק יותר מקודמיהם.

טענות המתנגדים:

  • מטרות מעטות הנמצאות על חופים שונים מחושלות מספיק על מנת לעמוד בפגיעה של טיל.
  • תורת הלחימה של הנחיתה האמפיבית השתנתה רבות מאז ימי מלחמת העולם השנייה, ואין כבר צורך כיום בהפגזה כבדה ותקיפה אמפיבית מאסיבית כנגד מטרות חוף מבוצרות.
  • אוניות מערכה פגיעות באופן בלתי פרופורציונלי למוקשים ימיים וללחימת צוללות. במהלך מלחמת המפרץ הגבילו מוקשים במי החופים של עיראק את פעולות הוויסקונסין והמיזורי. חלק מהאש היעילה ביותר שנורתה על החופים במהלך המלחמה הייתה מפריגטות מסדרת "אוליבר הזארד פרי" שחומשו בתותחי 76 מ"מ קטנים.
  • כדי לירות טילי טומהוק מודרניים יצטרכו אוניות המערכה להצטייד במערכות שיגור אנכיות, שעלות ההתקנה שלהן יקרה בהרבה מתיבות השיגור המשוריינות שהותקנו על האוניות במהלך שנות ה-80. כמו כן תצריך התקנת המערכת חיתוך חורים בסיפון המשוריין של האוניות, פעולה שעשויה לפגוע בחוזק המבני של האוניות.
  • אוניות המערכה כוללות מערכות אלקטרוניות ישנות וישנה בעיה לצייד אותן במערכות חדשות, שכן חלקן עלולות להפגע או להיהרס בגלל הזעזוע שנגרם מירי תותחי ה-16 אינץ'. ללא מערכות אלקטרוניות חדישות יפגעו יכולת הפעולה ההדדית עם שאר האוניות בצי והאפקטיביות של האונייה עצמה בשדה הקרב המודרני.
  • הוספת שתי אוניות מערכה הדורשות צוות של 1500 איש כל אחד, תגדיל מאוד את הגרעון בכוח אדם שממנו סובל הצי האמריקאי גם כך.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Norman Friedman, U.S. Battleships: An Illustrated Design History, (1985), Naval Institute Press
  • William H. Garzke and Robert O. Dulin, Jr, Battleships: United States Battleships 1935–1992, (1995), Naval Institute Press
  • Johnston, Ian and McAuley, Rob. The Battleships, (2001), Motorbooks International
  • Samuel Loring Morison and Norman Polmar, The American Battleship, (2003), Zenith Press
  • Peter Hore, Battleships, (2005), Lorenz Books

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg