משתמש:Harel/ארגז חול/חנה ארנדט
חנה ארנדט (בגרמנית: Hannah Arendt, 14 באוקטובר 1906, הנובר - 4 בדצמבר 1975, ניו יורק), פובליציסטית והוגת דעות יהודייה ילידת גרמניה. לכתביה נודעה תרומה גדולה לפילוסופיה הפוליטית, אף שדחתה את השימוש במושג הזה, שכן סירבה להיקרא פילוסופית, והעדיפה לשייך את פרסומיה לתחומים של תאוריה פוליטית והיסטוריה של הרעיונות.
_1988,_MiNr_826.jpg){kind=link}
בעקבות רדיפתם של היהודים בגרמניה הנאצית ותקופת מעצר קצרה בשנת 1933, היגרה מגרמניה. לאחר שנשללה אזרחותה הגרמנית בשנת 1937, הייתה חסרת אזרחות עד שקיבלה לבסוף אזרחות של ארצות הברית בשנת 1951, ובה עבדה כעיתונאית ומרצה בקולג'.
הגותה של ארנדט מייצגת את מושג הפלורליזם בתחום הפוליטי. לפי מושג זה, קיים בין בני האדם פוטנציאל לחרות ולשוויון, וחשוב לאמץ את נקודת המבט של הזולת. לפי הגותה, בהתארגנויות פוליטיות ראוי שישתתפו ברמה הקונקרטית ביותר אישים המסוגלים לכך ורוצים בכך. בשל תפיסה זו, הייתה ארנדט ביקורתית ביחס לדמוקרטיה ייצוגית והעדיפה צורות שלטון של מועצות או דמוקרטיה ישירה.
על אף הסתייגותה מהכינוי פילוסופית, התעמתו כתביה רבות עם פילוסופים בני כל התקופות כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו, עמנואל קאנט, מרטין היידגר וקרל יאספרס כמו גם עם נציגים בולטים של הפילוסופיה הפוליטית בעת החדשה כדוגמת מקיאוולי ומונטסקייה. בזכות מחשבתה העצמאית, התיאוריה שלה על הטוטליטריזם והגותה האקזיסטנציאליסטית, בולט שמה בשיח בן ימינו. ארנדט ביססה את כתביה על מסמכים פילוסופיים, פוליטיים והיסטוריים וכן על ביוגרפיות ויצירות ספרותיות. דרך הפרשנות שלה לטקסטים, שהושפעה בחלקה מהיידגר, עזרה למצב אותה כהוגת דעות עצמאית במרחב שבין התחומים האקדמיים השונים.
חייה והגותה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
חנה ארנדט נולדה בשם יוהאנה ארנדט בשנת 1906, בת להורים יהודים מתבוללים בלינדן שליד הנובר (כיום חלק מהנובר). מקור משפחתה היה בקניגסברג, ולשם שבו אביה החולה ואמה כשטרם מלאו לה שלוש שנים. לאחר מותו המוקדם של האב בשנת 1913 חינכה אותה אימה, שאחזה בדעות סוציאל-דמוקרטיות, ברוח הליברליזם. בקרב החוגים המשכילים של קניגסברג היה מובן מאליו שגם לנערות זכות להשכלה. באמצעות סבה וסבתה התוודעה ארנדט ליהדות הרפורמית. אף שלא השתייכה רשמית לשום קהילה דתית, החשיבה עצמה תמיד כיהודייה.
כבר בגיל 14 קראה ארנדט את "ביקורת התבונה הטהורה" של קאנט ואת "הפסיכולוגיה של השקפות העולם" של יאספרס. סכסוך עם אחד ממוריה הביאה לעזוב את בית הספר, וארנדט יצאה לברלין, שם שמעה הרצאות על תאולוגיה נוצרית אף שלא הייתה ברשותה תעודת בגרות. בברלין התעסקה לראשונה בכתביו של סרן קירקגור. מששבה לקניגסברג, עמדה כתלמידה אקסטרנית בבחינות הבגרות.
תקופת הלימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1924 החלה ארנדט בלימודים באוניברסיטת מרבורג, שם למדה פילוסופיה אצל מרטין היידגר וניקולאי הרטמן ותאולוגיה נוצרית אצל רודולף בולטמן. בנוסף למדה יוונית עתיקה.
בין היידגר, שהיה אז בן 35 ובעל משפחה, ובין ארנדט בת ה-17, התפתח רומן. בתחילת 1926 בחרה ארנדט לשנות את מקום לימודיה ויצאה ללמוד סמסטר אחד אצל אדמונד הוסרל באוניברסיטת פרייבורג. אחר כך למדה פילוסופיה באוניברסיטת היידלברג ובשנת 1928 הוענק לה תואר דוקטור אצל קרל יאספרס על עבודתה "מושג האהבה אצל אוגוסטינוס". עם יאספרס שמרה על קשרי ידידות עד למותו.
במרבורג שמרה ארנדט על פרופיל נמוך בשל רצונה להסתיר את טיב קשריה עם היידגר, וטיפחה רק קשרים חברתיים מימי קניגסברג. בהיידלברג, להבדיל, הרחיבה ארנדט את מעגל חבריה, ועמם נמנו הפסיכולוג היונגיאני היהודי אריך נוימן, הפילוסוף קרל פרנקנשטיין והמסאי היהודי ארווין לוונסון. הרצאותיו של המשורר פרידריך גונדולף קרבו אותה לאישי רוח אחרים בהיידלברג. השפעה גדולה על ארנדט הייתה לקורט בלומנפלד, מראשי הציונות בגרמניה, שחקר את "שאלת היהודים" ותופעת ההתבוללות. במכתב משנת 1951 ציינה כי בזכות בלומנפלד פיתחה הבנה למצבם של היהודים[1].
נישואין ועליית הנאציזם[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1929 יצאה לאור בצורת ספר עבודת הדוקטורט שלה "מושג האהבה אצל אוגוסטינוס; ניסיון לפרשנות פילוסופית". ביצירה זו חיברה ארנדט בין הפילוסופיה של היידגר לזו של יאספרס והדגישה את חשיבותה של הלידה בחייו של הפרט ובחייו של זולתו. בכך חלקה על היידגר, שבהגותו היו החיים מעין הקדמה המובילה אל המוות. פרסום הספר זכה לתשומת לב בכתבי עת פילסופים וספרותיים מובילים. הביקורת טענה נגדה שהיא מציגה את אוגוסטינוס כפילוסוף ולא כאחד מאבות הכנסייה, וכי התעלמה מספרות תאולוגית מאוחרת יותר.
באותה השנה פגשה בגינתר שטרן, שכינה עצמו מאוחר יותר גינתר אנדרס, ותוך זמן קצר עברו להתגורר יחד, מעשה שלא היה מקובל אז בציבור. שטרן וארנדט נישאו עוד באותה השנה. לאחר שהות קצרה בהיידלברג התגורר הזוג במשך שנה בפרנקפורט. ארנדט כתבה בעבור הפרנקפורטר צייטונג והשתתפה בסמינריונים של פאול טיליך וקרל מנהיים. באותה התקופה החלה עבודתה על רחל ורנהגן פון אנזה, אינטלקטואלית יהודייה מתבוללת מהתקופה הרומנטית.
_Hannah_Arendt.JPG)
משהתסמן כי עבודת ההביליטציה של שטרן לא תתקבל אצל תאודור וינזגרונד (לימים תאודור אדורנו), שבו בני הזוג לברלין, שם החלה ארנדט בכתיבה עבודת הביליטציה על רחל ורנהגן. בזכות כתבי המלצה של יאספרס, היידגר ואחרים, זכתה ארנדט במילגה לכתיבת העבודה. בתקופה זו החלה ארנדט להתעניין יותר בנושאים פוליטיים, וקראה בכתביהם של קרל מרקס ולאון טרוצקי. את הדרתם של היהודים מהחיים הציבוריים בגרמניה הנאצית ניתחה לפי המושג שטבע לראשונה מקס ובר בהקשר של היהודים - מושג המנודה (Paria). בהשפעת ברנרד לזר העמידה את המושג הזה מול מושג המתעשר החדש (Parvenu). בשנת 1932 פרסמה בכתב העת "היסטוריה של היהודים בגרמניה" את מאמרה "הנאורות ושאלת היהודים" שבו פיתחה את רעיונותיה על ייחודה של היהדות, בהתייחס לגוטהולד אפרים לסינג ולמשה מנדלסון כנציגי הנאורות וליוהן גוטפריד הרדר כמבשרה של הרומנטיקה.[2]
בשנת 1932 פרסמה עוד ביקורת על הספר "סוגיית הנשים בהווה" של אליס רילה-גרסטל[3] שבה הביעה תמיכה בשיווי זכויות לנשים בחיים הציבוריים, אבל העמידה זאת מול המגבלות על נשים בחיי הנישואין ובחיי העבודה. היא ביקרה את החובות המוטלות על נשים, שאותם לא ניתן ליישב עם חוסר עצמאותן. עם זאת, הסתייגה ארנדט מתנועות הנשים; לדעתה הייתה החזית הפוליטית "חזית של גברים", וארנדט סברה כי תנועות הנשים, כמו גם תנועות הנוער והצעירים, ייכשלו ביצירת מפלגות פוליטיות בעלות השפעה, משום שהן על-מעמדיות.
מעט לפני עלות היטלר לשלטון, ניסה קרל יאספרס לשכנעה במכתבים רבים כי עליה לראות בעצמה גרמנייה. ארנדט דחתה נסיונות אלה בהצביעה על זהותה היהודית. היא כתבה, "בעבורי גרמניה היא שפת האם, הפילוסופיה והשירה". בשאר הנושאים הרגישה מרוחקת בהכרח. במיוחד קומם אותה הביטוי "מהות גרמנית" שבו השתמש יאספרס. זה השיב לה "אני מתפלא כי את כיהודייה מבקשת להיבדל מהגרמניות". [4] בעמדות מנוגדות אלה החזיקו השניים גם לאחר המלחמה.
ארנדט החלה לשקול הגירה מגרמניה כבר בשנת 1932, אך בינתיים נותרה בגרמניה, גם לאחר שבעלה היגר כבר במרץ 1933 לפריז. עתה הייתה ארנדט לראשונה לפעילה פוליטית. בתיווכו של קורט בלומנפלד עבדה בשירות ארגון ציוני וחקרה את האנטישמיות בגרמניה. בדירתה אירחה יהודים בדרכם להגר מגרמניה. ביולי 1933 נעצרה ושהתה שמונה ימים במעצר של הגסטאפו.
כבר ב-1933 אחזה בדעה כי יש להילחם במשטר הנאצי בצורה פעילה. בכך נבדלה ממשכילים גרמנים רבים, חלקם אף ממוצא יהודי, שביקשו להסתדר עם הנאציזם, המעיטו בערכו או אף שיבחו אותו. בראיון משנת 1964 הביעה את הבוז שלה לתופעת הגלייכשאלטונג (שנעשתה אז עדיין מבחירה) אצל רוב האינטלקטואלים, ותארה כיצד ביקשה להתרחק מבעלי דעות כאלה. [5] על רקע זה צמח הקרע בינה לבין לאו שטראוס, שארנדט דחתה את דעותיו השמרניות. היא התאכזבה מהיידגר, שהצטרף למפלגה הנאצית כבר בראשית 1933. היא ניתקה איתו קשר, עד שזה חודש רק ב-1950. גם עם ידידים אחרים שלא הסתייגו מפורשות מן הנאציזם או אף הצטרפו למפלגה, ניתקה את קשריה. את התחושה הזו של התרחקות מחבריה תיארה רבות במכתביה וביצירתה. ארנדט יצאה מנקודת הנחה שההזדהות עם הנאצים הייתה החלטה מדעת שעל הפרט לשאת באחריות בעבורה. מבחינתה, רבים מהוגי הדעות כשלו בתמיכה בנאציזם. ארנדט לא דרשה התנגדות אקטיבית מכל אחד, וראתה גם בשתיקה סוג של דחייה של השלטון.
גלות ונישואין שניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1933 היגרה ארנדט מגרמניה לצרפת, בעוברה בדרך בקרלסבאד, גנואה וז'נבה. בפריז הייתה פעילה בעליית הנוער וסייעה בהעברת נוער יהודי לארץ ישראל המנדטורית. במקביל המשיכה במחקריה על האנטישמיות והרצתה בפורומים שונים של אנשי רוח גרמנים גולים. לארנדט ולבעלה גינתר שטרן היו עוד בברלין תחומי עניין וחוגים חברתיים שונים. בעוד שהוא היה מקורב יותר לקומוניזם והיה מיודד עם ברטולד ברכט, הייתה היא מקורבת יותר לציונות ולאישי רוח יהודים. אף שהתגוררו יחד בפריז, חיי הנישואין שלהם לא עלו יפה ובשנת 1937 התגרשו. עוד בשנה קודם לכן הכירה ארנדט את היינריך בליכר, לימים בעלה השני, קומוניסט לשעבר שהקדים להתנער ממדיניותו של סטלין. עם חוג חבריהם בפריז נמנו הגולים הגרמנים ולטר בנימין, עורך הדין אריך כהן-בנדיט (אביו של דני האדום), הפסיכואנליטיקאי פריץ פרנקל והצייר קורט היידנרייך. [6]
בשנת 1937 שללו השלטונות הגרמנים את אזרחותה של ארנדט. בשנת 1939 עלה בידה למלט את אמה ברגע האחרון מקניגסברג למקום מבטחים. בינואר 1940 נישאה ארנדט להיינריך בליכר, בעבורו היו אלה הנישואין השלישיים.
בתחילת מאי 1940 הורו השלטונות הצרפתיים לרבים מהזרים הגרמנים שחיו בשטחי צרפת להתייצב לגירוש או למעצר. ארנדט הועברה תחילה למקום בקרבת פריז, ואחר כך הוחזקה עד ליולי 1940 במחנה המעצר גור (Gurs) בדרום צרפת. היא נחשבת לנתינת ארץ אויב. לאחר חמישה שבועות מעצר הצליחה להימלט מהמחנה ביחד עם אחרים, משום שפלישת הורמאכט לפריז והתקדמותו לדרום צרפת הביאו לצמצום מצבת השומרים במחנה. [7]
בעת גלותה בצרפת קשרה ארנדט קשרי חברות אדוקים עם ולטר בנימין, שטרם זכה אז לפרסום רב וחי בצרפת כפליט כמעט חסר כול, ואף תמכה בו כספית. לאחר התאבדותו, ניסתה להביא את זלמן שוקן לפרסם את כתביו, אך לשווא. רק בשנת 1969 עלה בידה להביא לבסוף בארצות הברית לפרסום מאמריו, שלהם צירפה הערות והקדמה. [8]
הגירה לארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאי 1941 הגיעו ארנדט ובעלה ביחד עם אמה לניו יורק דרך ליסבון. תחילה התגוררה המשפחה בבתי מלון והתקיימה ממלגה צנועה שהעמיד ארגון ציוני לעזרה לפליטים. ארנדט שכללה במהרה את שליטתה בשפה האנגלית. באוקטובר 1941 החלה לכתוב בעבור המגזין היהודי-גרמני הניו-יורקי Aufbau. היא פרסמה טור קבוע בשם "This means you". בטור הראשון שפרסמה במסגרת זו, תחת הכותרת "משה וושינגטון", טענה ארנדט שהיהדות הרפורמית איבדה את הקשר שלה למורשתה האמתית, מוטיב אשר מופיע גם בספרה על רחל ורנהגן. לפי ארנדט, "עולה אצלנו באופן פרדוקסלי מספרם של אלה המבקשים להחליף את משה ודוד בושינגטון ובנפוליאון", יהודים אשר מבקשים ל"הצעיר" את עצמם על חשבון הגויים. ארנדט טענה כנגדם כי לא ניתן לעזוב את מההיסטוריה היהודית לפי הרצון כמו שיורדים מאוטובוס. היא ביקשה להפוך את היהדות ל"ברכה", לנשק במאבק על החירות. למעשה, ביקשה לעורר את המודעות הפוליטית הציבורית בכל העולם. בסדרת מאמרים קראה להקמתו של צבא יהודי עצמאי שיילחם לצד בעלות הברית, וזאת עוד לפני תחילת ההשמדה ההמונית של יהודים, אלא שארנדט וקומץ השותפים לדעתה לא הצליחו לקדם תוכנית זו.
אף שארנדט המשיכה להחשיב עצמה ציונית חילונית, הלכה עמדתה ונהייתה ביקורתית יותר כלפי עמדתה הרשמית של התנועה הציונית, שאותה השוותה לאידיאולוגיות אחרות כמו סוציאליזם וליברליזם ששואפות לנבא את העתיד. בעיניה היו החרות והצדק עקרונות היסוד של הפוליטיקה, ולא ניתן היה ליישבם עם רעיון העם הנבחר. עמדות פוליטיות כאלה לא התקבלו על פי רוב בעין יפה בציבוריות היהודית. [9]
בשנת 1943 פרסמה את המאמר "אנו הפליטים" בכתב העת היהודי Menorah, ובו תיארה את מצבם המחריד של פליטים וחסרי נתינות וזכויות.
בשנים 1944 עד 1946 הייתה המנהלת האקדמית של ה-Conference on Jewish Relations, ובנוסף שימשה עד 1949 כלקטורית בעבור הוצאת שוקן. בשנים 1949 עד 1952 הייתה המזכירה הכללית של הארגון להצלה התרבות היהודית ולטיפוחה (Jewish Cultural Reconstruction Corporation) . עד לשנת 1951, כשבעלה היינריך בליכר החל להרצות על פילוסופיה בקולג', הייתה ארנדט למעשה המפרנסת היחידה של המשפחה. אמה מרתה ארנדט נפטרה במהלך הפלגה לאנגליה ביולי 1948.
ביקורים בגרמניה לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנים 1949-50 סיירה ארנדט בגרמניה המערבית בשליחותו של הארגון להצלת התרבות היהודית. במהלך שהותה זו בגרמניה נפגשה לראשונה מאז 1933 עם מקורביה משכבר קרל יאספרס ומרטין היידגר. ב-1952 שבה לגרמניה לביקור שני. מאז נסעה כמעט מדי שנה למשך כמה חודשים לאירופה, לעתים גם לישראל, ונפגשה שם עם חברים וקרובי משפחה.
במאמרה "ביקור בגרמניה: השפעותיו המתמשכות של המשטר הנאצי" [10] משנת 1950 ניתחה ארנדט את המצב בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, והביעה בו דעות מגוונות ואף מנוגדות. לפי דעתה, פשעיה של גרמניה, שאיש לא העלה בדעתו לפני כן, ערערו תוך זמן קצר את היסודות המוסריים של העולם המערבי. מצד שני, ביקרה את מדיניות בעלות הברית לגרש גרמנים אתניים ומתיישבים גרמנים מארצות מזרח אירופה, אף שהבינה היטב שהאוכלוסיות המקומיות שחוו על בשרן את הברוטאליות הנאצית לא יוכלו להסכים לדור באותם חבלי ארץ עם אוכלוסיות גרמניות. ארנדט ציינה במאמרה חוסר-מעורבות תמוה מצד האוכלוסיה הגרמנית - על אף שאירופה כולה שרויה במעין אבל עמוק על מחנות הריכוז ומחנות השמדה שהקימו הנאצים, בגרמניה עצמה כמעט אין עוסקים בכך. "שוויון הנפש שבו סובבים הגרמנים בין עיי החורבות, הולמת בצורה מושלמת את העובדה שאיש איננו מתאבל על המתים", כתבה. ארנדט תיארה סוג של פנקסנות של סבל בקרב האוכלוסיה הגרמנית, התרשמה כי רווחת שם הדעה חשה שמאזן הסבל מאוזן, דהיינו שהאוכלוסייה הגרמנית סבלה כמו קורבנותיו השונים של הנאציזם, והבחינה בנטייה לגלגל את האשמה מגרמניה אל מעצמות הכיבוש.
אקזיסטנציאליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר תום המלחמה פרסמה ארנדט שני מאמרים שעסקו באקזיסטנציאליזם. בתחילת 1946 ראה אור בכתב העת Nation המאמר "האקזיסטנציאליזם הצרפתי" שבו פירשה בעיקר את הגותו של אלבר קאמי. בקאמי ראתה ארנדט דמות של אירופאי חף מלאומיות אירופאית שיוכל לתמוך בפדרליזם אירופאי, ושבחה את יושרתו ותבונתו הפוליטית. במאמר "מהו האקזיסטנציאליזם?" [11] פיתחה ארנדט עמדה משלה בתוך האקזיסטנציאליזם, אך בכתביה המאוחרים יותר לא אימצה עוד עמדה זו, ואף הססה לאשר את הדפסתו מחדש בשנותיה המאוחרות.[12].
במאמר הקצר ביקרה את הפילוסופיה של מרטין היידגר, אהובה משכבר, וייחסה לה קרבה לניהיליזם מודרני. לדעתה האונתולוגיה שלו פגומה, ובכך שהוא מנתח את הקיום מנקודת המוצא של המוות הוא מבסס את אינותו של הקיום. האדם מתואר כסוג של אל מהופך, שאיננו בורא את העולם אלא מחרב אותו. כנגד עמדה זו טוענת ארנדט שהאדם איננו אלוהים, והדגישה שהוא מתקיים בעולם ביחד עם בני האדם האחרים, נקודה שחזרה שוב בכתביה המאוחרים יותר. לפי ארנדט, היידגר מעוות את המושגים הקאנטיאנים של חירות, כבוד האדם ותבונה, ומפחית את האדם לכדי הפונקציות שהוא ממלא בעולם. היא יוצאת נגד הטרמינולוגיה יוצרת-המיתולוגיה של היידגר, כמו השימוש במושגים "עם" ו"אדמה" מהרצאותיו בשנות השלושים. "מושגים כאלה יכולים רק להוביל אל מחוץ לפילוסופיה אל סוג של אמונה טפלה נטורליסטית", כתבה.
מנגד, הייתה עמדתה של ארנדט חיובית ביחס לאקזיסטנציאליזם של קרל יאספרס. לפי דעתה, יאספרס מצליח להתנתק מכל המערכות הפילוסופיות הקיימות ורואה בקיום סוג של חירות. בניגוד להיידגר, אצל יאספרס הפילוסופיה היא הכנה ל"עשייה" באמצעות תקשורת, על בסיס התבונה המשותפת לכל בני האדם. הפילוסופיה של יאספרס יכולה לחלץ אותנו מן ה"סמטאות ללא מוצא של פנטיות פוזיטיביסטית או ניהיליסטית".
התייחסויות לפלשתינה ולישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסוף 1948 כתבה ארנדט את המאמר "שלום או הפסקת אש במזרח התיכון?", שראה אור בארצות הברית בינואר 1950. במאמר עוסקת ארנדט בהיסטוריה של ארץ ישראל ובהקמתה של מדינת ישראל. לפי עמדתה, שלום ישרור רק אם הערבים והיהודים יגיע להבנה ולהסכמות הוגנות. שתי הקבוצות היו עד עתה עוינות זו לזו ומעולם לא ראו בצד השני שותף שווה זכויות - גם באשמת הכיבוש העות'מאני והמנדט הבריטי בארץ ישראל. ארנדט מציינת את חוסר המולדת של היהודים כבעייתם הגדולה ביותר, אך היא מבקרת את רוב המנהיגים הציונים על כך שהתעלמו מבעיותיה של האוכלוסיה הערבית בארץ ישראל.
חזונה של ארנדט היה מדינה דו-לאומית בארץ ישראל על בסיס של פוליטיקה א-לאומית, פדרציה שתוכל אף לכלול מדינות נוספות במזרח התיכון. לחובתה המוסרית של הציונות זקפה ארנדט את גירוש חלק מהאוכלוסיה הערבית, אך מנגד זקפה לזכותה את הקיבוצים המשותתים על שוויון וצדק, את הקמתה של האוניברסיטה העברית ואת התיעוש של ארץ ישראל.
לפי ארנדט, תוכל ישראל להשתחרר מן הקפיטליזם, דווקא משום שהיא מתקיימת מכספי תרומות מארצות הברית, ומשום כך איננה פועלת לפי עקרון מיקסום הרווחים. תוצאות מלחמת העצמאות הדאיגו את ארנדט, משום שהרסו קשרי מסחר קיימים בין יהודים לערבים ועלולות היו להביא למדיניות ישראלית אגרסיבית של התרחבות. את תקוותה תלתה ארנדט ברוח האוניברסליסטית שביהדות ובגורמים במדינות ערב שיהיו מוכנים להגיע לפשרה. [13]
בתקופה זו היו רק אישים ספורים, בצד היהודי והערבי כאחד, שתמכו בהקמת מדינה דו-לאומית בארץ ישראל. ארנדט מביאה כדוגמה את נשיא האוניברסיטה העברית דאז יהודה לייב מגנס ואת הפוליטיקאי והפרופסור לפילוסופיה הלבנוני שארל מאליכ ומדגישה את ייחודם. שניהם התבטאו בעד שיתוף פעולה יהודי-ערבי לפתרון הבעייה הארצישראלית, מגנס בשנת 1946 ומאליכ בפני מועצת הביטחון במאי 1948.
כאשר הגיע מפקד האצ"ל מנחם בגין לביקור בניו יורק בדצמבר 1948 כדי לגייס תרומות לתנועת החרות שזה עתה קמה, חיברו 26 אינטלקטואלים, ביניהם יהודים רבים, מכתב חריף למערכת הניו יורק טיימס שהתפרסם בו ב-4 בדצמבר 1948. [14] בין החתומים על המכתב היו ארנדט, אלברט אינשטיין ושטפן וולפה. במכתב הזהירו מפני מפלגת חרות ותיארו אותה כימנית-רדיקלית וכגזענית.
כעשרים שנה מאוחר יותר, כתבה ארנדט לחברתה הסופרת האמריקאית מרי מקארתי, כי ישראל היא דוגמה מרשימה לשוויון בין בני האדם. אף יותר מכך התרשמה מרגש ההישרדות של העם היהודי מאז העת העתיקה. היא הביעה חשש מפני שואה שנייה. בעיניה הייתה ישראל מקום מקלט ליהודים, במיוחד לאור האנטישמיות שלא חדלה לאחר מלחמת העולם השנייה. במכתב הדגישה ארנדט את קרבתה הנפשית לישראל ולנעשה בה. [15]
צורות שלטון טוטליטרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מייד לאחר מלחמת העולם השנייה החלה ארנדט בלימוד מקיף של הנאציזם, ובשנים 1948-9 הרחיבה אותו אף לסטליניזם. מלימוד זה התגבש ספר, שהמהדורה האמריקאית שלו התפרסמה בשנת 1951 תחת השם "מקורות הטוטליטריות". המהדורה הגרמנית, השונה באופן חלקי מהמדורה האמריקאית, התפרסמה כעבור ארבע שנים תחת השם "יסודות השלטון הטוטליטרי ומקורותיו". מהדורה שלישית ומורחבת ראתה אור בשנת 1966. הספר עוסק באנטישמיות, באימפריאליזם ובצורות של שלטון טוטליטרי. בעוד ששני הפרקים הראשונים התבססו בעיקר על מקורות ראשוניים היסטוריים וספרותיים קיימים, הרי שלצורך כתיבת הפרק השלישי היה דרוש מחקר מעמיק יותר. [16] הספר איננו כולל היסטוריוגרפיה של ממש, אלא מבקר בעיקר את החשיבה הקאוזלית של מרבית ההיסטוריונים וקובע כי כל הניסיונות של ההיסטוריונים להסביר את האנטישמיות היו בלתי מספקים.
ארנדט מציגה בספר תזה חדשה שעוררה דיונים רבים, לפיה תנועות טוטליטריות יכולות להשתלט על כל השפקת עולם ואידיאולוגיה ולהפוך לצורת שלטון באמצעות השלטת טרור. הדוגמאות ההיסטוריות המושלמות לכך עד לפרסום הספר היו, לפי ארנדט, רק הנאציזם והסטליניזם.
בניגוד למחברים אחרים ראתה ארנדט רק בשתי תנועות אלה צורות של שלטון טוטליטרי, ולא הרחיבה הגדרה זו לדיקטטורות חד-מפלגתיות כמו הפשיזם האיטלקי, הפרנקיזם הספרדי או משטרה של מזרח גרמניה. היא מבחינה בין שלטון טוטליטרי לבין דיקטטורות רגילות, ראשית בכך ששלטון טוטליטרינוגע לכל תחומי החיים, לא רק לתחומים הפוליטיים ושנית בכך שהן מתססות על תנועת המונים. בגרמניה הנאצית חל היפוך מוחלט של סדרי המשפט, ופשעים נגד האנושות הפכו לנורמה. סימני היכר נוסף של שלטון טוטליטרי הם השלטת טרור ושאיפה להשתלטות על העולם כולו. ארנדט מדגימה כיצד על רקע חברת ההמון והתפוררותה של מדינת הלאום בשל האימפריאליזם, הפכו צורות פוליטיות מסורתיות, ובמיוחד המפלגות, לנחותות אל מול התנועות הטוטליטריות המצויידות באמצעי תעמולת המונים חדשים. ארנדט משתמשת בספרה במקורות היסטוריים, בכתביהם של הוגי דעות כמו קאנט ומונטסקייה, במקורות ספרותיים כמו מרסל פרוסט ובשיטה של "פירוש דעות אידיאולוגיות ככתבן וכלשונן" - משום שלדעתה נטו משקיפים שונים להפחית ברצינות ההתבטאויות של אידיאולוגים טוטליטריים. [17]
קבלת אזרחות אמריקאית והתבטאויות בנושאים פוליטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1951 הייתה ארנדט לאזרחית של ארצות הברית. 14 השנים שבהן הייתה חסרת נתינות הסבו לה סבל רב, משום שהיא ראתה בחוסר נתינות הדרה מחברת בני האדם. קבלת האזרחות הייתה בעבורה "הזכות להיות בעל זכויות" [18] ומשום כך תמכה בתיקון לחוקת ארצות הברית, לפיו לא ניתן יהיה לשלול את האזרחות ממי שיהפוך בשל כך לחסר אזרחות.
לפני הגירתה מגרמניה בשנת 1933 הייתה ארנדט בדרכה לקריירה אקדמית רגילה כפרופסור באוניברסיטה, אך עליית הנאציזם הביאה את הקץ על תוכניות אלה. במכתביה הדגישה ארנדט עד לשנותיה המאוחרות כי עובדת היותה חסרת רכוש וחסרת משרה מסודרת תרמה לעצמאות של הגותה.
בגיל 47 קיבלה לבסוף ארנדט משרת מרצה זמנית בברוקלין קולג', גם בשל הצלחת ספרה על הטוטליטריזם. ביחד עם מרטין בובר הביאה בשנת 1955 להקמתו של מכון ליאו בק בניו יורק, מרכז לתיעוד ולמחקר של יהדות גרמניה.
בשנות החמישים תכננה ארנדט להתמקד במרקסיזם בהמשך למחקרה על הטוטליטיריות. היא מיקדה את תשומת לבה בתהליך ההתפכחות מהקומוניזם, והבחינה בין "קומוניסטים לשעבר" לבין "אקסקומוניסטים". הראשונים הם אלה שהבחינו מוקדם במשפטי מוסקבה, בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב או בהיעדר הדמוקרטיה בתוך המפלגה הקומוניסטית, ויתרו על שאיפותיהם הציבוריות והתכנסו בחייהם הפרטיים, בעוד שהקבוצה השנייה היא של אלה שהתפכחותם הייתה בעבורם תחילה של קריירה כאנטי-קומוניסטים ומומחים למלחמה הקרה.
ארנדט הודאגה מאוד מהרדיפות המקארתיסטיות אחר קומוניסטים לשעבר, במיוחד אינטלקטואלים ואמנים, בעוד שאת המרד ההונגרי של 1956 ראתה כמופת לניסיון מהפכה בלתי-אלים שתפקידו להוביל לשלטון של מועצות. בשנת 1960 ראה אור מאמרה "המהפכה ההונגרית והאימפריאליזם הטוטליטרי" ובשנת 1961 קובץ המאמרים "בין העבר לעתיד".
כבר באמצע שנות החמישים הגישה ארנדט בקשה לקבלת שילומים על העוול שגרם לה המשטר הנאצי בגרמניה, אבל בקשתה נדחתה מספר פעמים. קרל יאספרס כתב בעבורה חוות דעת, לפיה עבודתה על רחל ורנהגן הייתה למעשה כתב הביליטציה מוכן, שרק בשל עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 לא ניתן היה להגישו. רק בשנת 1972 קיבלה ארנדט סכום כסף נכבד מממשלת מערב גרמניה. המקרה שלה הוכר כמקרה תקדימי, ופניות אחרות לקבלת כספי שילומים בנסיבות דומות הוכרו אף הן בעקבותיו.
ארנדט הרבתה לבקר את מערב גרמניה בתקופתו של קונרד אדנאואר כקאנצלר. לאחר שפושעי מלחמה נאצים כמעט ולא נענשו, כתבה כי "גזרי הדין שאין להאמין כמה הם קלים הם סימן רע לבאות. אני סבורה שעל 6500 יהודים שנרצחו בגז מקבלים משהו כמו 3 שנים וחצי או דבר דומה [...] הרפובליקה הזו היא ממש 'כמו פעם'". וגם הפיתוח הכלכלי לא יצליח לכסות בטווח הארוך על העניינים הפוליטיים האלה". [19]
במהלך השנים הרבתה להתייחס לשאלת מעמדם של השחורים בארצות הברית, שפתרונה נראה לה כתנאי הכרחי לקיומה של המדינה.[20] אף את מלחמת ויטנאם הרבתה לגנות, למשל באנליזה שהתבססה על פרשת מסמכי הפנטגון ופורסמה תחת הכותרת "השקר בפוליטיקה" בשנת 1971.
ביוני 1968 כתבה ליאספרס, "לי נראה כי ילדי המאה הבאה ילמדו על מהומות 1968 כמו שלמדנו אנו על 1848" [21] ארנדט אמנם ראתה בחיוב את תנועות הסטודנטים של שנות השישים, אבל ביקרה בתוקף את מה שראתה כגידולי פרא שצמחו מתוך התנועה. בספרה שראה אור בו זמנית באנגלית ובגרמנית בשנת 1970, "Macht und Gewalt" (שררה ואלימות) הציגה אנליזה מפורטת של תנועות הסטודנטים והפרידה בין המושגים Macht (שררה או עצמה) ו-Gewalt (אלימות או כוח). במושג ה-Macht היא מתארת השפעה אזרחית על התהליך הפוליטי בתוך מסגרת החוקה והחוקים, ואין צורת שלטון שאיננה נדרשת לבסיס כזה. אף צורות שלטון טוטליטריות המתבוססות על אלימות (Gewalt) זקוקות לתמיכה רחבה של אזרחיהן.
בראיון בשנת 1970 שיבחה את אמונתם של הסטודנטים בכוחם לשנות את המציאות הפוליטית ואת המניעים המוסריים שלהם. עם זאת, דחתה את התפתחותה של תנועת הסטודנטים לכלל "פנטיות" ניהיליסטית. בעיניה של ארנדט, רוב התקופות המוצלחות בהיסטוריה היו מאוד קצרות מועד, ואחריתן הביאה פורענות.
משפט אייכמן[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדיווח מהמשפט והשערוריות שלאחריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחודשים אפריל עד יוני 1961 סיקרה ארנדט בשליחותו של כתב העת הניו יורקר את משפט אייכמן בירושלים. סיקור זה הצמיח כתבות בכתב העת וכן את אחד מספריה המפורסמים והשערורייתיים ביותר מאז ועד היום[22], "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנליות של הרוע", אשר פורסם בארצות הברית ב-1963 וזמן קצר לאחר מכן בגרמניה המערבית.
באותן דקות אחרונות נדמה היה כאילו אייכמן עצמו מגלם את המסקנה מן השיעור הארוך בענייני הרשעות האנושית שבו השתתפנו – המסקנה על "הבנליות האיומה של הרוע", שבפניה אובד כוחה של המילה וכושלת המחשבה.[23]
הספר הביא למחלוקות קשות. רבים ביקרו את השימוש במושג "בנליות" לתיאור של רוצח המונים. במבוא שכתבה ארנדט למהדורה הגרמנית משנת 1964, הסבירה את הביטוי: "... בדו"ח מופיעה הבנליות האפשרית של הרוע רק במישור העובדתי של השפה, בתור תופעה שאין להתעלם ממנה. אייכמן לא היה [...] מקבת [...] מלבד חריצות בלתי רגילה לעשות כל מה שיכול היה לשרת את קידומו, לא היו לו שום מניעים". [24]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ חליפת המכתבים ארנדט-בלומנפלד, המבורג 1995, עמ' 52
- ^ Aufklärung und Judenfrage. בתוך: Geschichte der Juden in Deutschland. שנה רביעית, גליון 2/3, ברלין 1932. נדפס שוב ב: H.A., Die verborgene Tradition. Acht Essays. Suhrkamp 1976, עמ' 108–126. מהדורה אנגלית: H.A., Jewish Writings. הוציאו לאור Jerome Kohn & Ron Feldman. Schocken, ניו יורק 2007
- ^ Rezension über Alice Rühle-Gerstel: Das Frauenproblem in der Gegenwart. Eine psychologische Bilanz. הופיע בכתב העת: Gesellschaft, שנה 10, גליון 2, 1932, עמ' 177–179.
- ^ חנה ארנדט וקרל יאספרס: חליפת מכתבים 1926–1969. מינכן 2001, עמ' 52 ואילך
- ^ תמליל הראיון של ארנדט, 1964.
- ^ Wolfgang Heuer:Hannah Arendt. המבורג, 1987, עמ' 31.
- ^ Elisabeth Young-Bruehl S. 223 ff.
- ^ Illuminations. Walter Benjamin. Essays and Reflections. (Hrsg. Hannah Arendt) Schocken, New York 1969.
- ^ Elisabeth Young-Bruehl S.250ff.
- ^ In: Zur Zeit. Politische Essays. Hamburg 1999, S.43–70. Der Artikel erschien zunächst ausschließlich in den USA.
- ^ Was ist Existenzphilosophie? Frankfurt a.M. 1990.
- ^ Als Uwe Johnson 1974 anfragte, ob der Text erneut herausgegeben werden dürfe, fand sie diesen zwar akzeptabel, wollte aber den Abschnitt über Heidegger herausnehmen, woran die Veröffentlichung scheiterte. Hannah Arendt – Uwe Johnson. Der Briefwechsel. Frankfurt a.M. 2004, S. 114.
- ^ Frieden oder Waffenstillstand im Nahen Osten. In: Israel, Palästina und der Antisemitismus. Aufsätze. Berlin 1991, S.39–75.
- ^ Hannah Arendt u. a.: „Der Besuch Menahem Begins und die Ziele seiner politischen Bewegung. Offener Brief an die «New York Times»“, in: Israel, Palästina …, S. 117ff.
- ^ Hannah Arendt, Mary McCarthy: Im Vertrauen. Briefwechsel 1949–1975. München 1997, S.365f. (Okt. 1969)
- ^ Arendt an Jaspers S. 134.
- ^ ebenda S.968.
- ^ ebenda S.614.
- ^ Arendt an Jaspers S.52ff.(Juli/August 1962).
- ^ Auch zu diesen Äußerungen gab es heftige Kontroversen, da sie zwar die grundsätzliche rechtliche und politische Gleichstellung forderte, aber Quoten oder andere Bevorzugungen vehement ablehnte.
- ^ Arendt an Jaspers S.715f.
- ^ zur aktuellen Auseinandersetzung siehe insbesondere die kritischen Analysen der Holocaustforscher Raul Hilberg und David Cesarani
- ^ Eichmann in Jerusalem. Ein Bericht von der Banalität des Bösen. (EiJ) München 1986, S.371.
- ^ EiJ S.56.