איש האלוהים מיהודה והנביא מבית אל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הסיפור על איש האלוהים מיהודה והנביא מבית אל מופיע בספר מלכים א', פרק י"ג. איש האלוהים מיהודה נשלח בידי ה' לבית אל להינבא על ביעורם של המזבח שבנה ירבעם בבית אל ושל עבודת הבמות בממלכת ישראל. לנבואתו התלוו שני מופתים מרשימים. לאחר מכן, הכשיל אותו נביא אחר מבית אל והביא למיתתו.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

פילוג ממלכת ישראל המאוחדת והקמת ממלכת אפרים הובילו למצב שבו ירבעם שולט באוכלוסייה שמורגלת בעבודת ה' בבית המקדש שנמצא בממלכת יהודה. מצב זה יכל לגרום לאיחוד מחודש עם ממלכת יהודה, דבר שירבעם לא רצה בו. לכן, כדי לצמצם את הסיכויים לאיחוד כזה, הקים ירבעם 2 עגלי זהב, אחד בבית אל ואחד בדן, כתחליף לבית המקדש. בנוסף, כדי לצמצם את הקשר הפולחני עם ממלכת יהודה, הועתק חג הסוכות חודש קדימה, לט"ו בחשוון, שבו תוכנן (בשנתו הראשונה של ירבעם) לקיים את טקס חנוכת העגלים.

הסיפור המקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

איש האלהים מיהודה בא לבית אל ביום חג חנוכת המזבח, ומצא שם את ירבעם עומד על המזבח להקטיר, כדי לחנכו ולקדשו בעבודה. איש האלהים קרא אל המזבח ("מזבח מזבח") ונבא עליו, שעתיד לבא מלך "לבית דוד יאשיהו שמו" ויטמאנו בטומאה חמורה - "וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׁרְפוּ עָלֶיךָ" (ספר מלכים א', פרק י"ג, פסוק ב'). כדי לחזק את דבריו, ולהדגים את החרבת הבמות בידי יאשיהו, הנביא עשה מופת, שבו נהרסה במת העגלים.

ירבעם בן נבט הושיט את ידו בתנועת רמיזה לעבדיו וקרא להם לעצור את איש האלהים מיהודה, כדי להביאו לדין ולדונו כדין נביא שקר, אך ידו לקתה בשיתוק, בדיוק בזמן שהתרחש המופת של המזבח. בצר לו, פנה ירבעם אל איש האלהים וביקש ממנו שיתפלל בעדו ("חל נא את פני ה' אלהיך"). ואכן, איש האלהים התפלל, ותפילתו התקבלה ("ותהי כבראשנה"). עם זאת, סירב איש האלהים להענות להזמנותו האדיבה של המלך לבא אל ביתו ולסעוד את לבו. הוא נימק את סירובו במצוות ה' עליו, שאסר עליו לאכול לחם ולשתות מים בבית אל, ואף לא התיר לו לשוב למקומו באותה דרך שהלך בה לבית אל. וכך, עזב איש האלהים את העיר, כשהוא מציית לכל האיסורים שאסר ה' עליו.

כדי שלא יתייחסו ברצינות לנבואה של איש האלהים, שכנע הנביא מבית אל את איש האלהים לעבור על דברי ה' ולאכול בבית אל. הנביא הזקן מבית אל, שהיה נמנה עם נביאי ירבעם, שמע מבניו את מה שאירע בחנוכת המזבח, וביקש לבטל את גזרת הפורענות שניבא איש האלהים על המזבח ועל המכהנים עליו. לשם כך הוא תכנן לבטל מקצת מדבריו (איסור האכילה בבית אל), ועם ביטולם יהיו בטלים כל דבריו, כלומר, שלא יתקבלו דבריו על דעת העם. לכן, הכשיל הזקן בדברי כחש את איש האלוהים, השיבו מן הדרך שהלך בה – כמצות ה' עליו, והביאו אל ביתו בבית אל לאכול. לאחר שסיימו את הסעודה, באה הנבואה על העונש ("לא תבא נבלתך אל קבר אבותיך"). איש האלהים ניתן בידי אריה ש"שברו" – המיתו, אבל לא אכלו. בנוסף, לא פגע האריה בחמור שרכב עליו איש האלהים, אף שדרכו לטרוף, ושניהם, האריה והחמור, לא עזבו את הגופה, אלא נשארו לידה כמעין זקיפי כבוד. הם לא זזו ממנה עד שבא הזקן ונושא את הגופה על החמור כדי לקברה בעירו (ובכך התקיימה הנבואה על העונש ). הזקן ציווה על בניו, שבמותו יניחו את עצמותיו בסמוך לעצמות איש האלהים, כדי להמלט מגזרת הפורענות שנגזרה על המזבח ועל המשתמשים בו, שהרי לאחר כל המופתים הללו, אף הזקן, שבקש לבטל את נבואת איש האלהים, היה אנוס להודות: "כִּי הָיֹה יִהְיֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר קָרָא בִּדְבַר יְהֹוָה, עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל, וְעַל כָּל בָּתֵּי הַבָּמוֹת, אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן " (מלכים א', י"ג, ל"ב).

האפילוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלכים ב כג מתוארים ביעור עבודת האלילים וריכוז הפולחן בבית המקדש על ידי יאשיהו מלך יהודה. בפסוקים טז-יח מתוארים מעשיו בבית אל. תיאור זה מתייחס ישירות לסיפור על איש האלוהים מיהודה והנביא מבית אל.

על פי המתואר, יאשיהו הוציא עצמות אדם מן הקברים שבקרבת מקום כדי לשרפם על המזבח בבית אל ובכך לטמאו. הוא עצר כאשר הבחין במצבה בולטת על אחד הקברים. כששאל לגביה נאמר לו שזהו קברו של הנביא מיהודה שניבא על מעשיו אלה של יאשיהו בבית אל. יאשיהו ציווה להניח לעצמות הנביא, ומאחר שבקבר הנביא מיהודה נקברו גם עצמות הנביא מבית אל, ניצלו בזכותו גם עצמותיו.

תיחום הסיפור, אחדותו הספרותית, ומסגרת העריכה שלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובל לתחום את היחידה הספרותית לפרק יג, א-לב. ד"ו ואן וינקל הציע לכלול בתחום הסיפור גם את יב, כה-לג ואת יג, לג-לד.[1] הזיקה הספרותית בין הסיפור לבין האפילוג שבמלכים ב איננה ברורה לחלוטין. לדעת חלק מהחוקרים, האפילוג היה מעיקרו סיומו של הסיפור, וההפרדה בין גוף הסיפור לאפילוג, ושיבוצו של הראשון בתיאור ימי ירבעם ושל השני בתיאור ימי יאשיהו, הם מעשה ידי עורך.[2]

הסיפור חריג באופיו, מורכב ורב תהפוכות, וקשה למצוא בו רעיון מלכד או מסר ברור. מאפיינים אלה הובילו חלק מהחוקרים לפקפוק באחדותו הספרותית ולמסקנה שהסיפור כפי שהוא לפנינו הוא פרי התפתחות ספרותית מורכבת.[3]

נושאים בפרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדרש[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי אבא בר כהנא דרש מלשון "מזבח מזבח" שאיש האלהים קרא לשני מזבחות העגלים, שבבית אל ושבדן[4]. בנוסף, הוא דרש מהכפילות "וזבח עליך את כהני הבמות המקטירים עליך, ועצמות אדם ישרפו עליך" שכשאיש האלהים אמר עצמות אדם, הוא לא התכוון לעצמות כהני הבמות, אלא לעצמות ירבעם, ומפני שחלק כבוד למלכות לא פירש איזה אדם מדובר[4]. רב אידי בר אבין דרש מכך שידו של ירבעם יבשה רק כאשר שלח אותה על הצדיק, ולא כששלח אותה להקטיר לעגל, שה' חס על כבודו של צדיק יותר מכבוד עצמו[4]. יש מחלוקת אמוראים מה הסיבה שירבעם קרא לה' "אלהיך", אמורא אחד סבר שירבעם נשאר במרדו וטען שה' הוא לא אלוהיו, ואמורא אחר סבר שירבעם לא יכל להגיד שה' הוא אלוהיו תוך כדי שהוא מקריב לעגל[4]. ר' יהושע בן לוי דרש מלשון "כבראשונה" שלאחר שידו של ירבעם נרפאה מהשיתוק, הוא המשיך לעשות את שעשה קודם לשיתוק, כלומר, להקריב לעגל[4].

מדרש סדר עולם[5] מתארך את האירועים לט"ו בחשוון ב'תתקס"ד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ D. W. van Winkle, "1 Kings XII 25-XIII 34: Jeroboam's Cultic Innovations and the Man of God from Judah", Vetus Testamentum 46/1 (1996), pp. 101-104
  2. ^ אוריאל סימון, קריאה ספרותית במקרא: סיפורי נביאים (ספריית האנציקלופדיה המקראית טו), ירושלים: מוסד ביאליק / רמת-גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ז, עמ' 159–160
  3. ^ ראו דיון אצל Uriel Simon, "I Kings 13: A Prophetic Sign - Denial and Persistence", Hebrew Union College Annual 47 (1976), pp. 81-85
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 פסיקתא דרב כהנא ב ו
  5. ^ סדר עולם רבה, טז'