הבצורת בתקופת אחאב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הבצורת בתקופת אחאב הייתה בצורת שהתרחשה בממלכת ישראל בזמנו של המלך אחאב, בחצי הראשון של המאה ה-9 לפנה"ס, למשך 3 שנים. את הבצורת גזר אליהו הנביא בעקבות חטאיו הרבים של אחאב. הבצורת גרמה לרעב חזק, ונמשכה עד לאחר מעמד הר הכרמל.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקרא מתאר את אחאב מלך ישראל כרשע במיוחד וכמלך ישראל הרשע ביותר. מלכי ישראל שהיו לפניו אמנם חטאו כולם בחטאי ירבעם, אך אחאב הוסיף על כך חטאים רבים שהכעיסו את ה'.

וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ. וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ לַבָּעַל בֵּית הַבַּעַל אֲשֶׁר בָּנָה בְּשֹׁמְרוֹן. וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו. בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן

החטא האחרון שמוזכר ברשימת חטאיו של אחאב הוא בניית יריחו על ידי חיאל בית האלי. ייתכן כי חיאל היה נציב בימיו של אחאב מלך ישראל, שהוטלה עליו משימת ביצור העיר יריחו ובנייתה.[1] בניית חורבות יריחו נחשבה לחטא חמור ביותר, שכן יהושע קילל את מי שיבנה את העיר: ”אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ” (ספר יהושע, פרק ו', פסוק כ"ו). קללת יהושע אכן התקיימה וכל בניו של חיאל נפטרו במהלך בניית העיר.

התלמוד הירושלמי מספר שה' ביקש מאליהו שילך לנחם את חיאל, כיוון שהוא אדם חשוב. אליהו סירב מחשש שמא לא יוכל לסבול את הדברים המכעיסים שהוא עלול לשמוע שם. ה' נתן לו אשראי לגזור כל דבר שירצה אם אכן ייאמרו דברים מכעיסים. אליהו הלך לניחום ואכן שמע כיצד אחאב מסביר לנוכחים שלא ייתכן שבני חיאל נפטרו בגלל קללת יהושע. לדברי אחאב, אין הגיון בכך שקללת יהושע התקיימה כאשר קללת משה - שכאשר בני ישראל יעבדו עבודה זרה לא ירד גשם - לא מתקיימת. הדברים הכעיסו את אליהו והוא נשבע לאחאב שלא ירד גשם אלא אם יחליט אחרת.[2]

תחילת הבצורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

גזירת הבצורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקרא מתאר כיצד אליהו נשבע לאחאב שלא יהיה גשם, אלא אם כן אליהו יחליט אחרת: ”חַי ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי” (ספר מלכים א', פרק י"ז, פסוק א').

בתלמוד הירושלמי הובא שה' קיים רק את הגזרה שלא יהיה מטר, אולם את הגזרה שלא יהיה טל, לא קיים.[3]

השלכות הבצורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבועתו של אליהו אכן התקיימה. בעקבות הבצורת מים הפסיקו לזרום בנחלים. התבואה הייתה דלה מאוד, מה שגרם לרעב חזק בשומרון. אנשים שלא הייתה להם גישה למחסני מזון גוועו ברעב.

השלכות הבצורת על אליהו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שאליהו נשבע לאחאב שלא ירד גשם אלא אם כן יגזור אחרת, הוא נאלץ להסתתר מפני אחאב. הכעס של אחאב עליו היה גדול, זאת בנוסף לכך שאיזבל אשתו נודעה ברדיפתה אחרי נביאי ה'.[4]

אחאב שלח שליחים לכל המדינות האפשריות על מנת לחפש את אליהו והסכנה להריגתו הייתה מוחשית, אך אליהו הצליח להסתתר.

הסתתרות אליהו בנחל כרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אליהו והעורב" מאת צייר אלמוני, בין 1600 ל-1699. גלריה לאמנות אולברייט-נוקס

בתחילה, אליהו, על פי ציווי ה', בורח מזרחה ומסתתר בנחל כרית שליד הירדן. בפירושו על נביאים ראשונים, הקרוי כלי יקר, כתב הרב שמואל לאנייאדו, שה' כועס על אליהו בגלל יצירת הבצורת, והוא לא מורה לו ללכת לנחל כרית, אלא מגרש אותו לשם.[5][6] הוא הסתתר בנחל במשך שנה, עד שהנחל התייבש, ואז כבר לא היה יכול לשתות ממנו. את מזונו היה מקבל מעורבים, שהיו מביאין לו בבוקר ובערב בשר ולחם.

אליהו מחיה את בן האישה מצרפת, מאת גוסטאב דורה.

הסתתרות אליהו אצל האישה מצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – האישה מצרפת

לאחר התייבשות הנחל, נדד אליהו לעיר צרפת, שהייתה ממוקמת ליד העיר צידון. בצרפת הוא פגש את האישה הצרפית, ומבקש ממנה לתת לו קצת מים, אך היא עונה לו שאין לה כלום. אליהו מצווה אותה להכין עוגה קטנה, שיהיה לו ולה ולבנה לאכול, ולאחר מכן אומר לה שלאחר שתכין את העוגה, כד הקמח וצפחת השמן לא יגמרו לה, ומהם תכלכל אותו. הנס הפסיק כשנגמרה הבצורת.[7][8]

במהלך שהות אליהו אצל האישה הצרפית, נפטר בנה ממחלה קשה. אליהו לוקח את בנה אל חדרו, ומשכיב אותו על מיטתו, שם הוא משתטח עליו שלוש פעמים ומתפלל לה'. לאחר תפילתו, ה' מחייה את הילד.[9]

סיום הבצורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפגש אליהו ואחאב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנה השלישית לבצורת, ובעקבות הרעב החזק, אחאב יצא יחד עם עובדיהו, הממונה על ביתו, לחפש במעיינות ובנחלים חציר על מנת להאכיל את הבהמות. הם חילקו ביניהם אזורי חיפוש והלכו כל אחד לאתר חציר בשטח שבאחריותו.

באותה עת ה' ציווה את אליהו ללכת להיפגש עם אחאב, כדי להתיר את הגזירה ולהמטיר גשם. אליהו ניצב לפתע בדרכו של עובדיהו, ודרש ממנו לקרוא לאחאב להיפגש איתו. עובדיהו, שהיה צדיק והחביא נביאים מפני איזבל, נבהל מהופעתו של אליהו וחשש שלאחר שילך לקרוא לאחאב אליהו יעלם ועליו ייגזר עונש מוות. לאחר שאליהו נשבע לעובדיהו שיפגש עם אחאב באותו יום, עובדיהו מתרצה וקורא לאחאב.[10] בפגישה בין אליהו לאחאב נחשף הכעס שלהם אחד כלפי השני, ולאחר הוויכוח ביניהם, אליהו דורש מאחאב לקבץ את נביאי האשרה והבעל ואת כל ישראל, לכרמל:

וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו: הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל?

וַיֹּאמֶר: לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ, בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְו‍ֹת ה' וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים! וְעַתָּה, שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל הַר הַכַּרְמֶל, וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים, וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל

פסל אליהו הנביא בקרן הכרמל, במקום בו על פי המסורת התחולל העימות בין אליהו לנביאי הבעל.

מעמד הר הכרמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – אליהו ונביאי הבעל בכרמל

אחאב נענה לדרישת אליהו והקהיל אל הר הכרמל את כל העם ואת הנביאים. אמנם, מסתבר שאף על פי שאליהו דרש את נוכחותם של נביאי הבעל ונביאי האשרה, רק נביאי הבעל הגיעו למעמד. את המעמד פתח אליהו בתוכחה לעם שמאמין בה' ועם זאת עובד עבודה זרה: ”עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? אִם ה' הָאֱ-לֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו! וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ, דָּבָר.” (ספר מלכים א', פרק י"ח, פסוק כ"א). לאחר שתיקת העם, מציע אליהו מעין 'תחרות' הקרבת קרבן בינו לבין נביאי הבעל - מי יצליח לגרום לא-להים להוריד אש מהשמים שתאכל את הקרבן. אליהו נתן ל-450 נביאי הבעל קדימות בבחירת הקרבן וזמן רב מהבוקר עד המנחה, אך הם לא הצליחו לגרום לאש לרדת מהשמים. אליהו כינס את העם סביב קרבנו, יצק עליו וסביבו כמות גדולה של מים. אליהו ניגש והתפלל לה' שיוריד אש על קרבנו: ”ה' אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱ-לֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאֱ-לֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית” (ספר מלכים א', פרק י"ח, פסוקים ל"ול"ז).

לאחר תפילתו של אליהו נפלה אש ואכלה את הקרבן יחד עם העצים, המזבח, העפר והמים. כל העם שראו את הנס נפלו על פניהם וקראו: ”ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים! ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים!” (ספר מלכים א', פרק י"ח, פסוק ל"ט). אליהו מצווה את העם, והוא רודף אחרי נביאי הבעל ותופס אותם, ואליהו שוחט אותם בנחל קישון. לאחר מכן מבשר אליהו לאחאב כי נגמרה הבצורת וצפוי לרדת גשם: ”עֲלֵה אֱכֹל וּשְׁתֵה כִּי קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם” (ספר מלכים א', פרק י"ח, פסוק מ"א).

המתנת אליהו לגשם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום המעמד עלה אליהו לראש הכרמל, והניח פניו בין ברכיו. הוא ביקש מנערו שבע פעמים ללכת להסתכל לכיוון הים ולראות אם יש ענן באופק. לבסוף, הגיע הבשורה על ענן קטן, שהפך במהרה לסערה, ובכך נגמרה הבצורת:

וַיְהִי בַּשְּׁבִעִית וַיֹּאמֶר: הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ עֹלָה מִיָּם. וַיֹּאמֶר: עֲלֵה אֱמֹר אֶל אַחְאָב אֱסֹר וָרֵד וְלֹא יַעַצָרְכָה הַגָּשֶׁם. וַיְהִי עַד כֹּה וְעַד כֹּה וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל וַיִּרְכַּב אַחְאָב וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה. וְיַד ה' הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]