נס אסוך השמן

נס אסוך השמן (ציור: אתר בית חב"ד)

תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

נס אסוך השמן, הוא נס המופיע בספר מלכים ב', פרק ד', פסוקים א'–ז', שאותו חולל אלישע הנביא לאישה שהייתה נתונה במצוקה. הוא נענה לבקשת עזרה של אלמנה מבני הנביאים, שלא היה בידיה את הממון הנדרש לתשלום חובותיה לנושה שאיים בשל כך, לקחת ממנה את ילדיה ולהפכם לעבדים. כל רכושה הסתכם בכד שמן אחד. אלישע הצליח לגרום לכך שכמות השמן בכד תספיק ליציקתו בכל הכדים ושאר המיכלים, ששאלה על פי עצתו משכניה. מכירת חלק מהשמן נועדה לכיסוי חובותיה וחלקו הנותר לתשלום עבור צרכיה וצרכי ילדיה.

נס זה הוא חלק ממחזור הניסים שחולל אלישע. ייחודו נובע מכך, שהיה זה הנס הראשון שעשה אלישע ליחיד, השונה במהותו מפעילותו הקודמת במישור הלאומי.

הסיפור המקראי כלשונו

[א] וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי-הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל-אֱלִישָׁע לֵאמֹר: עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת, וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת-ה'; וְהַנֹּשֶׁה--בָּא לָקַחַת אֶת-שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ, לַעֲבָדִים. [ב] וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע: מָה אֶעֱשֶׂה-לָּךְ, הַגִּידִי לִי, מַה-יֶּשׁ-לכי (לָךְ) בַּבָּיִת; וַתֹּאמֶר: אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת, כִּי אִם-אָסוּךְ שָׁמֶן. [ג[ וַיֹּאמֶר: לְכִי שַׁאֲלִי-לָךְ כֵּלִים מִן-הַחוּץ מֵאֵת כָּל-שכנכי (שְׁכֵנָיִךְ)--כֵּלִים רֵקִים, אַל-תַּמְעִיטִי. [ד] וּבָאת, וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד-בָּנַיִךְ, וְיָצַקְתְּ עַל כָּל-הַכֵּלִים הָאֵלֶּה; וְהַמָּלֵא, תַּסִּיעִי. [ה] וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ, וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ; הֵם מַגִּישִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא מיצקת (מוֹצָקֶת). [ו] וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים, וַתֹּאמֶר אֶל-בְּנָהּ: הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: אֵין עוֹד כֶּלִי; וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן. [ז] וַתָּבֹא וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר: לְכִי מִכְרִי אֶת-הַשֶּׁמֶן, וְשַׁלְּמִי אֶת-נשיכי (נִשְׁיֵךְ); וְאַתְּ בניכי (וּבָנַיִךְ) תִּחְיִי בַּנּוֹתָר.

ניתוח הסיפור המקראי

מהות "הצעקה" בפתיחת הסיפור

הסיפור המקראי נפתח ב"צעקה" – זעקתה של אלמנה השוטחת את מצוקתה בפני אלישע הנביא. אלמנה זו יכולה הייתה גם לבחור לצעוק בפני המלך, כפי שהיה נהוג בעת ההיא. הרב אלחנן סמט מתאר את תופעת הצעקה אל המלך כ"מוסד חברתי" שהיה נהוג בעולם המקראי, שבו היו רשאים האזרחים, לפנות אל המלך בלשון "הושיעה נא", וכשהמלך היה עונה "מה לך", הם היו מורשים לתנות בפניו את העוולות שנעשו להם, בתקווה כי יזכו לדין צדק. סמט השווה את הצעקה למלך לצעקה אל ה', שכן ה' הוא מלך מלכי המלכים, וכאשר "אין בעולם הארצי מי שיעשה את דינו של העשוק, הוא מוסר את דינו לשמים כדי שה' יצילנו מיד עושקו ויעשה את דינו בארץ". אלמנות רבות שנוצלו בגלל חולשתן, היו פונות לעזרה. בסיפורי המקרא ניתן למצוא מספר סימוכין לכך, כפי שמסופר בספר שמואל ב' פרק יד', על האישה החכמה מתקוע שהתחזתה לאלמנה אבלה כדי לחלץ מדוד המלך תקדים משפטי, שימנע ממנו להרוג את בנו אבשלום.

סמט משער כי האלמנה המופיעה בספר מלכים, העדיפה לצעוק בפני אלישע ולא בפני המלך משלוש סיבות: האחת, בשל חששה כי נוכח חובה הכספי, יצדיק המלך את הנושה, השנייה, בשל ידיעתה כי לאלישע יש מוניטין בסיוע לנזקקים, וכי הוא נאמן לדברי ה' המתייחסים למידת הרחמים בנוגע לאלמנות ויתומים, ככתוב בספר שמות: כל אלמנה ויתום לא תענון, והשלישית, בשל הכרתה כי צעקתה שתופנה דרך הנביא, למלך מלכי המלכים לא תשוב ריקם. כמו כן הוא מצביע על התייחסותו של רד"ק למדרש המספר כי האלמנה השתטחה בצר לה על קברו של בעלה שייעץ לה לפנות לאלישע: "זילי ליך לגבי אלישע בפורתא דמשחא דאשתאיר גביך, ולברכיך ביה. דאנא, כי אטמרתינהו למאה נבייא וזנתינהו במערתא בלחמא ובמיא, לא איטפיין בוציני דמשחא מינייהו לא ביממא ולא בליליא. לידכר ליה נביא מילי דידי לקודשא בריך הוא, וישלם לכו מאן דאוזפיניה..." בתרגום לעברית: "לכי לך אל אלישע במעט השמן שנשאר אצלך ויברכך בו. שאני, כשהסתרתי את מאה הנביאים וכלכלתי אותם במערה בלחם ובמים, לא כבה להם נר השמן לא ביום ולא בלילה. יזכיר לו הנביא (- אלישע) לקב"ה את דברי, ויחזיר לכם מה שלוויתי..."

זהות בעלה של האלמנה

חלק ממדרשי חז"ל עוסקים בזהות האלמנה ובעלה, ובהם נאמר כי אלמנה זו הייתה אשת עובדיהו "אשר על בית אחאב", שהיה שר בממלכת אחאב, בחצר המלוכה בבירתו שבשומרון. כך מציג אותה גם יוסף בן מתתיהו וחלק ממפרשי הפשט הראשונים. הם מתבססים על דבריה המציגים את בעלה כ"ירא את ה'", שימוש שנאמר במקרא אך ורק על ארבעה אישים: על אברהם, על יוסף, על איוב ועל עובדיהו כפי שנאמר: וַיִּקְרָא אַחְאָב, אֶל-עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל-הַבָּיִת; וְעֹבַדְיָהוּ, הָיָה יָרֵא אֶת-ה'--מְאֹד. (מלכים א', י"ח, ג'). פרשן המקרא רלב"ג, התלבט אף הוא בשאלת זהות האלמנה ומתשובתו ניתן להניח כי אף הוא היה סבור כי האלמנה היא אשת עובדיהו. את דבריה "כי עבדך היה ירא את ה'" פרש כאילו אמרה, ידוע כי בני הנביאים היו כולם יראים את ה', לפיכך ברור כי בעלה שהיה ירא ה', לא עסק בעבודה זרה.

הנסיבות שהובילו לתביעת הנושה

על פי מדרשי חז"ל, מצוקתה הכלכלית של האלמנה וחובותיה לנושה נבעו ממעשהו של בעלה. הוא האכיל והשקה, באמצעות הלוואה בריבית שנטל, מאה נביאים שהסתיר במערה, כדי להצילם מאיזבל שרדפה אחריהם במטרה להורגם. "וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה' וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִיאִים, וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וָמָיִם". (מלכים א', י"ח, ד'). לאחר שנפטר בעלה, דרש הנושה מהאלמנה את כספו. כיוון שהייתה חסרת אמצעים, לא היה בידיה לשלם את החוב, ולפיכך דרש ממנה על פי החוק שהיה מקובל אז בקרב הנוכרים, ובמקרים מסוימים גם בקרב בני ישראל, למסור לו את ילדיה שיהיו לו לעבדים.

השבת גמול

לאחר שאלישע הגיע למסקנה כי האישה היא אלמנתו של עובדיה, חש חובה מוסרית לסייע לאלמנת האיש שסיכן את נפשו ואת מקורות מחייתו, למען הצלתם של הנביאים. ממדרש חז"ל ניתן ללמוד כי בשאלתו "מה אעשה לך", טמונה השאלה, כיצד ישיב לה את חוב צדקתו של בעלה, ובשאלתו השנייה "הגידי מה יש לך בבית", רצה לדעת על מה יסתמך הנס שיחולל, "לפי שהיה מנהג הנביאים לסמוך הנס על דבר מה, כדי שלא יהיה בריאת יש מאין".

ההוראות שקיבלה האלמנה

השאלת כלים וסגירת דלת הבית

למשמע תשובת האלמנה, כי חסרת אמצעים היא וכי יש בביתה רק אסוך שמן אחד, ברור היה לאלישע מה יהיה מתווה הנס שיחולל. הוא פקד עליה לשאול משכניה כלים ריקים רבים ככל שניתן ובתום המשימה לסגור את דלת הבית "ובאת וסגרת את הדלת בעדך ובעד בניך". סמט מסביר כי הדרישה לסגירת הדלת היא למנוע מזרים לחזות בנס שאמור להתרחש שם. הוא מבחין בין ניסים שנעשים בפומבי, שתכליתם להשפיע "על תודעתם של רבים", לבין נס זה של אלישע שכל תכליתו הייתה לפתור בעיה אישית של אלמנה ששיוועה לדין צדק. בהקשר זה מצטט סמט את רש"י המלמדנו כי "כבוד הנס הוא לבוא בהצנע". כמו כן מצטט סמט את דבריו של רבי יצחק מתוך מסכת תענית ח ע"ב: " אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין" ואת דבריו של תנא דבי רבי ישמעאל: אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו".

הסעת הכלים המלאים

אלישע ביקש מהאלמנה כי תרחיק ממנה כל כלי שתמלא, על מנת שיתפנה מקום לכלי הבא אחריו, " וְיָצַקְתְּ, עַל כָּל-הַכֵּלִים הָאֵלֶּה; וְהַמָּלֵא, תַּסִּיעִי". מכאן ברור כי הייתה זקוקה לבניה שיקרבו אליה את הכלים, כדי שתוכל לצקת בתוכם את השמן מתוך האסוך, מבלי להזיזו ממקומו, כפי שרש"י פירש: "ואת המלא תסיעי מלפניך, ותתני כלי אחר למלאותו וצלוחית השמן לא תזיזי ממקומו".
ישנם מספר פרשנויות באשר להוראה זו של אלישע. הפרשן הספרדי רבי יעקב פידנקי שאל מדוע היה על הבנים לטרוח בטלטול כל החביות והכדים, בשעה שאפשר היה ביתר קלות לטלטל את פך השמן הקטן. רלב"ג השיב כי הוראתו של אלישע אפשרה לאלמנה לצקת את השמן ביציקה אחת, ללא הפסקה, כדי שהנס יוכל להתרחש ברציפות. הרד"ק הציע "כי מעשה נס לא יהיה אלא במקום שהתחיל בו" , ואילו רש"י סבר כי אלישע התכוון לדמות את נס אסוך השמן למעיין נובע. ומכיוון שמעיין אינו יכול לזוז ממקומו, על הבנים היה לזוז במקומו.

צמצום הנס

הרב סמט מבהיר כי דימוי אסוך השמן למעיין שממנו נובעים מים באופן תמידי, נועד לקשור את הנס לתופעה הקיימת בטבע, כדי לצמצם במידת מה את חריגותו. לכן כאשר פסקה היציקה לאחר שכל הכלים התמלאו, הפסיק השמן להתרבות. "וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים, וַתֹּאמֶר אֶל בְּנָהּ: הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: אֵין עוֹד כֶּלִי, וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן". זאת ועוד, אלישע הבין כי מטרתו הושגה וכי אין צורך להרחיב את הנס, ביודעו כי "נס שאין בו הכרח הוא מיותר". כמו כן מגמת צמצום הנס, נועדה גם למנוע מצג שווא, כאילו האישה ניחנה בכוחות על טבעיים. הרמב"ם, התייחס אף הוא לצמצום הנס באיגרת תחיית המתים: "דע, כי המופת בדברים הנמנעים בטבע אינו משתהה כלל, ולא יאריך, ולא יישאר במצבו. כי אילו התמיד הדבר, היה אפשר לחשוד במופת. כי אילו נשאר המטה תנין, היו חושדים שהוא היה תנין מעיקרו..."

השימוש בשמן

רד"ק הבהיר מדוע חזרה האלמנה אל אלישע לאחר שכל הכלים התמלאו בשמן, "וַתָּבֹא, וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים". הוא הסתמך על מדרש מתוך 'תרגום של תוספתא' והניח כי האלמנה באה לומר לנביא, כי השמן התרבה ועתה רוצה היא לוודא אם אכן נועד השמן למכירה כפי שסברה מלכתחילה, והאם חייבת היא בתשלום מעשר על שמן זה שמקורו בנס. אלישע ענה לאישה "לכי מכרי את השמן ושלמי את נשיך". במילים הללו הוא הורה לה למכור את השמן, אך פטר אותה מתשלום מעשר ולמעשה הצביע על כך כי אין להתייחס לשמן שמקורו בנס, כלשמן רגיל. בהמשך דבריו, "וְאַתְּ בניכי (וּבָנַיִךְ) תִּחְיִי בַּנּוֹתָר", הודיע לה כי למרות מגבלתו של הנס, שנעשה יש מיש, שנעשה במקום אחד, שנעשה כמעט באין רואים, היא ובניה לדורותיהם ימשיכו ליהנות מפירותיו.

לקריאה נוספת

• פנינה גלפז-פלר, וַיּוֹלֶד: יחסי הורים וילדים בסיפור ובחוק המקראי, ירושלים: כרמל, תשס"ו, מסת"ב 9654076667, עמ' 215–219. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"

קישורים חיצוניים

• עבי קלדרון, אמנות הסיפור המקראי:7-1, כתב עת למורים לתנ"ך בבתי הספר הכלליים, דצמבר 2004, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח