אשת ירבעם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אשת ירבעם ואחיה השילוני

אֵשֶׁת יָרָבְעָם, דמות מקראית, על דמותה מסופר בספר מלכים א', פרק י"ד. אשת המלך ירבעם בן נבט היא אחות אשתו של שישק מלך מצרים,[דרושה הבהרה] אשר ניתנה לירבעם לאישה. מנישואים אלו נולד בנו, אביה.

ירבעם, מלך ישראל, שולח את אשתו ששמה נפקד מהסיפור המקראי אל הנביא אחיה השילוני, אשר בעבר הכריז על המלכת ירבעם למלך ישראל. ירבעם הנמנע ממפגש עם הנביא שולח את אשתו כדי לדרוש על גורל בנו אשר חלה. אשת ירבעם מתבקשת על ידי בעלה להתחפש למרות עיוורונו של הנביא על מנת למנוע את זיהויה כאשת המלך, כי אולי ירחם הנביא על אישה המתחננת על גורלו של בנה.[1]

אשת ירבעם נשלחת אל הנביא כשהיא מצוידת בתשורה לנביא. אשת ירבעם מבצעת את השליחות. המחבר המקראי מוסר כי ה' מגלה את אזנו של הנביא. מאמצי בני הזוג להסתיר את זהות האישה עולים בתוהו. הנביא מזהה אותה על פי צעדיה ושואל אותה לפשר התנכרותה, התחפשותה. אשת ירבעם לא מספיקה לענות והנביא מיידע אותה בדבר הפורענות אשר תבוא על בית בעלה. הוא מיידע אותה על מותו העתידי של בנה אביה. הוא מנבא כי הילד יהיה היחידי מבין המשפחה אשר יזכה לקבורה. האישה שבה אל ביתה אשר בתרצה, בירת ממלכת ישראל.

בניגוד לנשים אחרות אשר שמן נפקד ומנסות להציל את בניהן כמו האישה השונמית והאישה הצרפית, אשת ירבעם מקבלת את דברי הנביא בשתיקה. בספרו קדמוניות היהודים, מספר יוסף בן מתתיהו כי האישה ממהרת לספר לבעלה אודות נבואת הנביא. כמו כן מתאר בן מתתיהו את האישה כ"נבוכה ודואבת" ובכך מוסיף פרטים על הכתוב במקרא.[2]

ילדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אביה, שמת בהיותו תינוק, אחרי שהנביא אחיה השילוני נתנבא על מותו.
  • נראה כי נדב היה גם כן בנה, למרות שהדבר אינו מוזכר בפסוקים.

שמה בתרגום השבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתרגום השבעים למלכים א', י"ב, ישנה תוספת המציגה מסורת מיוחדת על תקופת גלותו של ירבעם במצרים, המקבילה לסיפור הדד האדומי. מן הלשון היוונית ברור כי מקורה בטקסט עברי.[דרושה הבהרה] התרגום מוסיף את שמה של האשה, "אנו":

"ושישק נתן לירבעם את אנו אחות תחפנס הגבירה אשתו לו לאשה. והיא גדלה בתוך בנות המלך ותלד לירבעם את אביה בנו". לפי תוספת זו, אביה נולד עוד בזמן גלותו של ירבעם במצרים.[3]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פנינה גלפז - פלר, ויולד: יחסי הורים וילדים בסיפור ובחוק המקראי, ירושלים, כרמל, 2006, עמ' 199.
  2. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים: ספר שמיני, ירושלים, מוסד ביאליק, 2002, עמ' 295.
  3. ^ יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, תל אביב, ידיעות אחרונות, 2004, עמ' 197–199.