ערך מומלץ

הפרעת קשב במבוגרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הפרעת קשב באה לידי ביטוי ראשוני בגיל צעיר, אך עקב אופייה הכרוני היא לא נעלמת גם בחיים הבוגרים של האדם. בתמונה ריק גרין ופטריק מק'קנה.

הפרעת קשב היא הפרעה נוירו-התפתחותית[1], ולפיכך ברוב המקרים היא באה לידי ביטוי ראשוני בגיל צעיר. עם זאת, האטיולוגיה של הפרעת קשב במבוגרים אינה שונה מזו שבילדים[2]; היא אינה דועכת בגיל מסוים[3]. בעבר נחשבה הפרעת קשב להפרעה הייחודית לתקופת הילדות, אך כיום יש הכרה בהימשכות שלה אל תוך החיים הבוגרים[4][5][6][7][8]. עקב אופייה הכרוני, היא לא נעלמת גם בחיים הבוגרים של האדם, ולכן ניתן למצוא אותה בכל שכבות הגיל[9].

מהלך ההפרעה לאורך החיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות

הפרעת קשב היא תופעה שכיחה המוערכת בכ-5%-10% בקרב ילדים בגילאי בית ספר[10]. היא אינה סטטית וקבועה, אלא מתפתחת לאורך זמן. יש לה ביטויים מגוונים בגילאים השונים, בהתאם למכלול התכונות של האדם והסביבה בה הוא חי[10][11][12]. עקב טבעה ההתפתחותי, ברוב המקרים היא באה לידי ביטוי לראשונה בילדות, אך היא אינה חולפת עם ההתבגרות, ומלווה חלק ניכר מהלוקים בה גם בגיל הבגרות[13][3][1][14][7]. בחלק מהמקרים יש הפחתה בתסמינים של הפרעת קשב במהלך ההתבגרות, אך הפחתה זו לא בהכרח משמעותית ביחס לקבוצת ביקורת, ואין זה מצביע על כך שלא קיימת פגיעה בתפקוד[6].

בגילאי הבגרות הפרעת הקשב עשויה להוביל לאתגרים ולקשיים בתחום ההתנהגותי, החברתי, הרגשי, האקדמי והמקצועי[1][15]. למרות זאת, החיים עם הפרעת הקשב כבוגרים הם ברי התמודדות[16]; אנשים עם הפרעת קשב יכולים לתפקד ברמה גבוהה מאוד[11], להגיע להישגים מרשימים ולתרום לחברה בה הם חיים[10]. זאת מכיוון שהפרעת קשב לא מקנה רק סבל; ניתן לראות בה מצב שונה המקנה גם יתרונות ונקודות חוזק לעומת אנשים שההפרעה לא קיימת אצלם[16]. בהתאם לכך, מבוגרים רבים עם הפרעת קשב מתפקדים בצורה טובה ביותר עם, ולפעמים בזכות הפרעת הקשב, וזו מציקה להם או מעיבה על חייהם רק במצבים ייחודיים מעטים ובמידה מועטה בלבד[2]. ישנם מדענים, ציירים, מדינאים, חוקרים, ספורטאים ואנשי תקשורת מצליחים שמייחסים את הצלחתם להפרעת הקשב[17]. כמו כן, חלק מהאנשים עם הפרעת הקשב נוטים לתפקד טוב יותר מאחרים בסביבות חינוכיות[16]. בפן הטיפולי, עבור אדם עם הפרעת קשב, העיסוק בתחומים בהם הוא מוכשר יכול ליצור חוויות הצלחה ולהגן מפני היווצרות של דימוי עצמי נמוך ובעיות תפקוד משניות[9].

מאפיינים ייחודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערכה של התפלגות תתי הסוגים של הפרעת קשב בגילאי הבגרות

להפרעת הקשב בגילאי הבגרות יש מספר מאפיינים ייחודיים בהשוואה לגילאי הילדות.

יכולות הפיצוי ואופן הביטוי של התסמינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התסמינים של הפרעת הקשב אצל מבוגרים דומים לאלו של הילדים, אך עוצמתם יכולה לדעוך עם הזמן[18]. על כן הביטוי שלהם בחיים הבוגרים יכול להיות מעודן יותר[6]. למשל, בעוד שאצל ילדים היפראקטיביות יכולה לבוא לידי ביטוי בפעילות מוטורית עודפת כמו ריצה וטיפוס על עצים, אצל מבוגרים היפראקטיביות יכולה לבוא לידי ביטוי באי שקט קיצוני או בהתשת הסביבה בפעילויותיהם[1].

בנוסף, בהשוואה לילדים, לאנשים בוגרים יש דרכים רבות יותר להסתגל לתסמינים של הפרעת קשב או לפצות עליהם[6]. לכן ישנה סבירות גבוהה שאדם בוגר עם הפרעת קשב פיתח מנגנוני פיצוי אשר מסייעים לו להתגבר על קשייו[18]. דבר זה נכון במיוחד עבור מבוגרים עם מנת משכל גבוהה, מעמד סוציו-אקונומי גבוה ורמות נמוכות של תחלואה נלווית, אשר יכולים לסגל לעצמם אסטרטגיות התמודדות טובות יותר[6].

עם זאת, הקשיים המאפיינים את הפרעת הקשב ניכרים גם בקרב אוכלוסיות בעלות תפקוד גבוה, כמו סטודנטים שהצליחו להסתגל לתסמינים במידה שאִפשרה להם להתקבל למוסדות ההשכלה הגבוהה[15].

התארגנות כקושי מרכזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלק ניכר מהמקרים, אנשים עם הפרעת הקשב מראים גם פגיעה בתפקודים ניהוליים, הכוללים בין היתר יכולות כגון: תכנון וארגון, ויסות התנהגות ועיכוב תגובה, גמישות חשיבתית, וזיכרון עבודה[19]. אצל מבוגרים עם הפרעת קשב, רוב הקשיים שעולים קשורים בהתארגנות עצמית, לדוגמה: ארגון וסדר של מקום העבודה, ניהול זמן, השלמת משימות שהותחלו וחלוקה לשלבים של משימות מורכבות[20]. בעקבות זאת, אצל מבוגרים, הפרעת קשב יכולה לבוא לידי ביטוי בחוסר יכולת לבסס הרגלי חיים ולשמור עליהם[2]. לכן יש המנסים להתמודד עם קשיי ההתארגנות באמצעות פיתוח סגנון עבודה מותאם אישית; בצורה זו, הכלים שנלמדים עוזרים לאדם לרכוש מיומנויות החסרות לו לצורך התנהלות יעילה יותר בחיי היומיום[20].

בחיים הבוגרים קשיי הארגון יכולים להפריע לתפקוד ההורי של האדם במסגרת המשפחה. הורים עם הפרעת קשב עלולים להתקשות במעקב אחרי לוח הזמנים של ילדיהם (למשל לזכור מתי הם צריכים להיות בחוג, בפגישה עם חברים או בהכנת שיעורי בית)[21].

היבטים רגשיים והצטברות של השלכות משניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרעת קשב מורכבת מגרעין אורגני, אשר סביבו מתפתחות עם השנים שכבות של תגובות פסיכולוגיות וחברתיות. תגובות אלו יוצרות בסופו של דבר את המבנה השלם של ההפרעה[11]. הקשיים הראשוניים שמציבה הפרעת הקשב עלולים לגרור אחריהם השלכות משניות בתחום הרגשי, הבין אישי, החברתי, האקדמי והתעסוקתי[16]. במקרים רבים אנשים עם הפרעת קשב מגיעים לגיל הבגרות עם מטען כבד של כישלונות, תחושה של חוסר התאמה ומבט לא אמפתי של הסביבה, אשר הופנם ונעשה לחלק בלתי נפרד מהזהות העצמית.

הביטויים החיצוניים של היפראקטיביות ואימפולסיביות עלולים להפריע לסביבה ולגרום לעימותים מול עמיתים ודמויות סמכות, כגון הורים ומורים[10]. במקרים מסוימים עימותים אלו ופגיעה ביחסים עם ההורים עשויים להוביל לקשיים בין אישיים בבגרות[10].

השפעות של היעדר טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

איתור מוקדם של אנשים עם הפרעת קשב מאפשר את מתן התמיכה וההנחיה הנחוצים[16]. טיפול הולם יכול למנוע ליקויים מתמשכים בתפקוד במסגרת בית הספר, עולם העבודה, קשרים עם עמיתים ויחסים בין אישיים[6]. עם זאת, ישנם אנשים שלא אובחנו בילדותם, אשר מגיעים לקבל טיפול ראשוני רק כשהם כבר בוגרים[4]. העול הרגשי הנלווה להפרעת קשב בולט במיוחד בקרב אנשים שאובחנו לראשונה רק בגילאי הבגרות[22].

להפרעת קשב ישנו אופי התפתחותי וכרוני. משום שהביטויים הראשונים של התסמינים מופיעים לרוב בגיל צעיר, ההשפעה שלהם על הפן הרגשי יכולה להופיע כבר בילדות; למשל, כאשר ילד מודע לכך שהוא לא כמו כולם או שהוא מפריע לסביבתו[23]. לא מדובר רק בחוויות בעלות פוטנציאל טראומטי, אלא בחוויות בעלות השפעות עתידיות משמעותיות שלא ניתן להבטיח את הפיכותן[23]. לכן בהיעדר טיפול מתאים היבטים אלו עלולים להתעצם עם הזמן ולפגוע בחייו של אותו אדם כבוגר. בהתאם לכך, אחת התלונות הנפוצות של מבוגרים עם הפרעת קשב היא על דיכאון וערך עצמי נמוך[2].

אבחנה ראשונית בגיל מבוגר והפנייה עצמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשים שאובחנו בילדות מראים יכולת הסתגלות גבוהה יותר להפרעת הקשב, ומדווחים על פחות בעיות רגשיות-חברתיות בהשוואה לאנשים שאובחנו בגיל מבוגר[22]. עם זאת, אנשים רבים מאותרים ומאובחנים רק לאחר שגילו קשיים משמעותיים בהתמודדות עם החיים הבוגרים[7].

בשונה מתהליך התפתחות האבחנה אצל ילדים, אבחנת מבוגרים מאופיינת בכמות גבוהה של הפניות עצמיות; עבור מבוגרים ההפניה העצמית היא הנורמה, ורבים פונים מיוזמתם לאנשי מקצוע כדי לקבל אבחנה של הפרעת קשב[24]. ישנן מספר סיבות מרכזיות להפניה העצמית של מבוגרים. במקרים רבים האדם קורא תיאור של הפרעת קשב וחש שתיאור זה משקף אותו[24]. גורם נפוץ נוסף הוא שהורים המביאים את ילדיהם לאבחון מציינים שהם היו כמוהם בילדותם, ובכך הם רואים את עצמם ואת קשייהם דרך העדשה של הפרעת קשב[24]; באופן זה הורים שלא אובחנו בעבר מזהים את תסמיני הפרעת הקשב שלהם רק בעקבות האבחון של ילדם[9]. הדבר תואם את התורשתיות הגבוהה המאפיינת הפרעת קשב: אחד המנבאים החזקים לקיומה של הפרעת קשב אצל אדם מסוים הוא קיומה אצל קרוב משפחה מדרגה ראשונה כמו הורה, אח או ילד[6].

שינויים בעקבות קבלת האבחנה בגיל מבוגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מהאנשים שאובחנו לראשונה בבגרות חוו כישלונות רבים בתחומים שונים במהלך חייהם[16]. משום שאותם אנשים, הוריהם, מוריהם וחבריהם לא ידעו את המקור האמיתי לקשיים, חוסר היכולת מפורש פעמים רבות כביטוי להיעדר מוטיבציה או קיומה של פתולוגיה כלשהי. כתוצאה מכך רבים מהם מפתחים רגשות אשמה, בלבול וחוסר אונים. הם עלולים לסבול מהערכה עצמית נמוכה ולהתקשות לנצל את הכישרונות שלהם[16]. במקרים רבים אנשים שאובחנו עם הפרעת קשב רק בגילאי הבגרות מתלוננים על כך שלא קיבלו טיפול בשלב מוקדם יותר בחייהם ומרגישים שחייהם היו יכולים להיות שונים אם היו מקבלים טיפול מתאים בגיל צעיר יותר[6]. בהתאם לכך, העול של הבעיות הרגשיות-חברתיות הנלוות להפרעת קשב הוא חמור ופוגעני יותר אצל אנשים שאובחנו במהלך ההתבגרות או אחריה[22].

מבוגרים עם הפרעת קשב, אשר לא אובחנו בילדותם עוברים שינוי דרמטי לאחר קבלת האבחנה[16]. אחרי עשורים של התמודדות עם קשיים בלתי מאובחנים שלא זכו לקבלת מענה מתאים, האבחנה מספקת לבעיות שהתעוררות בעקבות הפרעת הקשב הסבר בעל חשיבות רבה עבור מאובחנים ובני משפחותיהם[6]. קבלת אישור רשמי על קיומה של הפרעת קשב מסייע בעצירת התהליך של האשמה עצמית או האשמה על ידי הסביבה[16]. זאת משום שקבלת הסבר רפואי מסיטה את תשומת הלב מכוחות חברתיים לכוחות ביולוגיים ובכך מעבירה את האשמה מהאדם אל גופו[24].

קבלת האבחנה יכולה לשנות את התפיסה של האדם את עברו ולהוות נקודת מפנה בחייו[16][24]. היא מאפשרת לו להפסיק להאשים את עצמו, לפתח תחושת מסוגלות מול האתגרים הנוכחיים הניצבים מולו ולהשתמש ביכולותיו כדי להגיע להצלחות[16].

שונות בין אישית רבה יותר[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחות מהלכה של הפרעת קשב אינה מבוססת על גורם יחיד, אלא על מכלול גורמים ביולוגים, פסיכולוגים וחברתיים המעצבים את הסינדרום המלא[10]. בהתאם לכך המאפיין הקליני הבולט ביותר בכל המחקרים על הפרעת קשב הוא השונות הרבה[2].

השונות בין אנשים עם הפרעת קשב בולטת יותר במבוגרים בהשוואה לילדים ולמתבגרים. מבוגרים עם הפרעת קשב מציגים התנהגויות קיצוניות, הנעות בין חוסר תפקוד מוחלט, תפקוד תקין[2] ותפקוד גבוה מאוד[11]. ייתכן שהבדל זה נובע מכך שלמבוגרים יש אינטראקציה ארוכה יותר עם הסביבה. שכן סביבה אחת יכולה להגיב באופן שונה למצב מסוים בהשוואה לסביבה אחרת.

היבט נוסף שתורם לשונות הוא הגיל בו אותרה לראשונה הפרעת הקשב והמענה הטיפולי שניתן לה. מכיוון שמדובר בהפרעה משמעותית, העדר טיפול עלול לגרום נזק לתפקודו או בריאותו של האדם[13]. לכן, ככל שהאבחון נערך בשלב מוקדם יותר, קיימות פחות השפעות משניות והיעילות של המערך הטיפולי גדלה[10]. כתוצאה מכך, סביר להניח שעבור רמת חומרה מסוימת, אנשים שאותרו וטופלו בשלב מוקדם יתפקדו ברמה גבוהה מזו של אנשים שאובחנו בשלב מאוחר או לא אובחנו כלל.

אבחון מבוגרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אבחון הפרעת קשב

האבחנה של הפרעת קשב התבססה בשנות ה-70 כאבחנה עבור ילדים והורחבה עבור מבוגרים בשנות ה-90[24]. לצורך כך קיימים כלים המיועדים לאיתור ואבחון של הפרעת קשב בגילאים הבגרות[6].

50%-70% מבני ה-6–12 שההפרעה אובחנה אצלם יאובחנו כך גם בגיל ההתבגרות, ו-30% גם בתום תקופת ההתבגרות. האחוז היורד אין פירושו שההפרעה נעלמה, אלא סביר יותר להניח שהאנשים אצלם אובחנה ההפרעה טופלו, או פיתחו דרכי התמודדות עם ההפרעה כך שהתסמינים שלה הפכו למורגשים פחות. מבוגרים רבים עם הפרעת קשב אינם מודעים לבעיה, משום שהם חשים שהצליחו להתגבר עליה, במיוחד אם הצליחו לסיים לימודי בית ספר תיכון או להגיע ללימודים אקדמיים למרות ההפרעה[20]. לעתים ההרגלים שאדם עם הפרעת קשב מפתח לעצמו על מנת לפצות על ההפרעה ולהסתירה, מונעים ממנו להכיר בצורך בטיפול ובחשיבותו[20]. סיבה נוספת לאחוז הנמוך של המאובחנים המבוגרים היא שהפרעת קשב והיפראקטיביות נחשבה בתחילה לבעיה של ילדים בלבד והמודעות לקיומה גם בקרב מבוגרים גדלה רק בראשית שנות האלפיים[12][24]. מסיבות אלו מתקיים מצב של תת-אבחון עבור הפרעת קשב בגילאי הבגרות[6]. עם זאת, ניכרת עלייה בקרב מבוגרים הפונים לטיפול בקשיים שנוצרו בעקבות ההפרעה, כדי לשפר את איכות חייהם[20] ואת רמת התפקוד שלהם[24].

שינויים במהדורה החמישית של ה- DSM[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהדורה החמישית של ה- DSM

מחקרי אורך שעקבו אחר ילדים ובני נוער עם הפרעת קשב אל תוך גילאי הבגרות, הראו שהקריטריונים במהדורות הקודמות אינם משקפים באופן מלא את השכיחות של הפרעת קשב בבגרות ומציגים תמונה חלקית בלבד של המצב בפועל[7]. בהתאם לכך, אחד השינויים המרכזיים במהדורה החמישית של ה-DSM בהשוואה למהדורות הקודמות הוא מתן הנחיות הולמות לאנשי המקצוע אודות תהליך האבחון של מבוגרים עם הפרעת קשב. שינוי זה נעשה מתוך מטרה לאפשר לאנשים עם הפרעת קשב לקבל את המענה המתאים לאורך כל חייהם ולא רק לתקופת הילדות[3].

ישנו שוני מסוים באופן הביטוי של הפרעת קשב אצל מבוגרים בהשוואה לילדים[6]. בהתאם לכך הקריטריונים לאבחון הפרעת קשב עודכנו במהדורה החמישית של ה-DSM, כדי לאפיין בצורה מדויקת יותר את הביטויים שלה בבגרות. למשל - בעוד שעבור ילדים יש צורך בהצגה של 6 תסמינים כדי לענות על ההגדרה של אחת הקבוצות (קשיי קשב או היפראקטיביות), למבוגרים מעל גיל 17 נדרשים רק 5. כמו כן, צורפו דוגמאות של צורות שונות בהן אותם התסמינים יכולים לבוא לידי ביטוי בגילאי הילדות, ההתבגרות והבגרות[3].

הפרעת קשב אינה נרכשת בגילאי הבגרות, לכן לצורך אבחון של אדם בוגר יש לוודא שהיא הופיעה כבר בתקופת הילדות[18]. שינוי נוסף במהדורה החמישית של ה- DSM הוא שבכדי לקבוע אבחנה של הפרעת קשב חלק מהתסמינים צריכים להיות נוכחים רק לפני גיל 12. זאת בהשוואה לדרישה שהתסמינים יופיעו לפני גיל 7, אשר הופיע במהדורות הקודמות. השינוי התבסס על מחקר מקיף שהראה כי לא נמצאו הבדלים בין ילדים שהתסמינים שלהם החלו לפני גיל 7 או בשלב מאוחר יותר, מבחינת מהלך ההפרעה, חומרתה, תוצאותיה והתגובה לטיפול[3].

טיפול ותמיכה במבוגרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טיפול בהפרעת קשב

ישנו צורך גדול לשירותים טיפוליים עבור מבוגרים עם הפרעת קשב[4] ובמיוחד לאנשים שאובחנו לראשונה רק בגילאי הבגרות[22]. שכן עם העלייה במודעות, ישנם יותר מבוגרים מאובחנים עם הפרעת קשב והם מעלים אתגרים חדשים שיש לתת להם מענה במסגרת הטיפול[25]. במסגרת זו יש לשאוף לכך שהתוכנית הטיפולית תערב גם את בן או בת הזוג, את המשפחה ואת החברים הקרובים של האדם[6].

קיימות ראיות ליעילות של תוכניות התערבות עבור מבוגרים עם הפרעת קשב[4][6]. למשל, הטיפול התרופתי בהפרעת קשב נמצא כטיפול היעיל ביותר עבור כל הגילאים[7] והוא מקושר לשיפור בתפקוד הכללי בגילאי הבגרות[14]. מתוך מגוון האפשרויות התרופתיות, לשימוש בתרופות ממריצות (stimulant medication) יש את היעילות הגבוהה ביותר[6]. על פי רוב נעשה שימוש בשילוב של תרופות בעלות משך פעולה קצר (שחרור מיידי) וארוך (שחרור מתמשך), כדי ליצור התאמה אישית לצרכים הייחודים של כל אדם ולתגובה שלו לטיפול התרופתי[6].

הטווח הרחב שבו הפרעת קשב עלולה לפגוע בתפקוד של האדם הבוגר מחייבת גישות טיפוליות מקיפות הכוללות מענה רב מקצועי[7]. בעוד שמבוגרים עם הפרעת קשב מדווחים שהמענה התרופתי חיוני להתמודדות, הם גם מדווחים שהטיפול התרופתי כשלעצמו אינו מספיק והם מעלים את הצורך בתמיכה חינוכית-אקדמית ורגשית[22]. זאת משום שהטיפול התרופתי כשלעצמו לא יכול לתת מענה מלא לשלל הבעיות שעמן מתמודדים מבוגרים עם הפרעת קשב[6][7]. מבוגרים עם הפרעת קשב שקיבלו טיפול תרופתי יחד עם תמיכה חינוכית-אקדמית ורגשית מעריכים את שניהם במידה שווה ומראים רמת הסתגלות גבוהה יותר[22].

אימון אישי יכול לשמש כטיפול מובנה ותומך במסגרת פרטנית או קבוצתית[6], משום שהוא מערב פיתוח של תפקודים ניהוליים[26].

קשיים בגישה לטיפול וצורך במידע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה לטיפול עבור מבוגרים עם הפרעת קשב היא מוגבלת[4]. דבר זה נכון במיוחד עבור גישה לטיפולים לא תרופתיים[22] ועבור קבלת מענה לקשיים תפקודיים הבאים לידי ביטוי בתחום התעסוקה[5]. אנשי מקצוע רבים אינם מודעים לכך שהפרעת קשב ממשיכה אל תוך גילאי הבגרות והם אינם מיודעים על אופן הביטוי וההשלכות שלה לאורך החיים[6]. בהתאם לכך, אנשי המקצוע המתמודדים עם מבוגרים עם הפרעת קשב מתלוננים על מחסור במשאבים ובידע ספציפי אודות אוכלוסייה זו[4].

ללא איש מקצוע ממומחה אשר ייעץ בנוגע להתאמת המינון התרופתי, מבוגרים עם הפרעת קשב עלולים להיאבק בתופעות הלווי של הטיפול התרופתי ולא להצליח להפיק ממנו את התועלת המרבית[22]. האינטרנט יכול לסייע למבוגרים עם הפרעת קשב לאיתור המלצות להתמודדות יעילה והפניות לקבלת תמיכה[16].

הפניית האדם לקבוצות של עזרה עצמית (self-help groups) יכולה להיות בעלת ערך בכך שהיא מאפשרת לו להצטרף אליהן, לקחת חלק בשיתוף המידע והחוויות ולהגיע להבנה מעמיקה יותר[6]. חשיפה לאנשים המתמודדים בצורה מוצלחת עם הפרעת הקשב שלהם יכולה להדגים דרכי התמודדות יעילות יותר עבור אנשים שנאבקים עם ההפרעה. חשיפה כזו יכולה גם להראות להם שהם לא אשמים באתגרים שאותם הם חווים ושהפרעת הקשב היא לא ההיבט היחיד והכולל של האישיות שלהם[16].

מעבר מילדות לבגרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתחשב בהשפעה של הפרעת קשב על החיים הבוגרים, ישנה חשיבות רבה לכך שמתבגרים יקבלו מענה רציף מהגורמים המטפלים[4] ותמיכה מיוחדת בתקופת המעבר מהילדות לבגרות[22]. זאת משום שתקופת ההתבגרות אינה מפחיתה מהקשיים שהפרעת הקשב מעוררת בגילאי הילדות והיא אף עלולה להגביר אותם[27]. למרות זאת, קיים מחסור במחקר והנחיות בנוגע למעבר בין גופים ואנשי מקצוע המתמחים בגילאים הילדות לגופים ואנשי מקצוע המתמחים בגילאים מבוגרים יותר. קיימת תקשורת מועטה בלבד בין גורמים הנותנים שרות לילדים לאלו הנותנים שירות למבוגרים. השוני בגישות הטיפוליות מורגש באופן חד על ידי המשפחות והמתבגרים ומקשה על המעבר[4].

אחד ההיבטים המרכזיים של גיל ההתבגרות הוא ההתפתחות המינית. האימפולסיביות המקושרת להפרעת קשב עלולה להוביל לשכיחות גבוהה יותר של הריונות לא מתוכננים[8]. על כן ישנה חשיבות רבה לפיתוח תוכנית לימודים מותאמת במסגרת החינוך המיני, אשר תעלה את המודעות לסיכונים האפשריים, לדרכי התמודדות בריאות ולאפשרויות הסיוע במקרה הצורך.

התמודדות עם הפרעת קשב בתחומי החיים השונים של האדם הבוגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרעת קשב מציבה אתגרים משמעותיים עבור התפקוד היום יומי[16]. כמו בגילאי הילדות, גם בבגרות הפרעת הקשב באה לידי ביטוי ביותר מתחום חיים אחד[14][28], כך שהיא עלולה לפגוע בתחומים רבים של החיים הבוגרים[7]. עם זאת, התסמינים של הפרעת הקשב בקרב מבוגרים באים לידי ביטוי באופן שונה מזה האופייני לילדים[18]. בנוסף, מבוגרים מתמודדים מול בעיות אחרות מילדים לאור הדרישות והמחויבויות המאפיינות את החיים הבוגרים[6]. למשל, אנשים עם הפרעת קשב עלולים להתקשות בניהול ומעקב אחר חשבון הבנק שלהם, משימה שאינה רלוונטית לגילאי הילדות[29]. מבוגרים עם הפרעת קשב מתלוננים על קשיים בעבודה, בבית וביחסים חברתיים כתוצאה מקושי בהפניית קשב, היפראקטיביות ואימפולסיביות[18].

בהתאם לכך, מבוגרים עם הפרעת קשב זקוקים למערך טיפולי שונה מזה של ילדים, המותאם באופן אישי לרמת ההתפתחות וביטויי התסמינים הייחודיים לכל אדם[6].

השכלה ואקדמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפרעת קשב ותפקוד אקדמי

אחת הבעיות היותר בולטות אצל אנשים עם ADHD היא בעיית הלמידה במסגרות החינוך הפורמליות. היא באה לידי ביטוי בחוסר יכולת לתפקד בהתאם לרמה השכלית האמיתית בלימודים, הן בבית הספר והן באוניברסיטה[2] ועל כן היא עלולה לפגוע בהישגים אקדמיים[6]. עם זאת, הפרעת קשב אינה מוגדרת כלקות למידה משום שהיא אינה מוגבלת רק לתחום האקדמי, ולא בהכרח תוביל לקשיים בלמידה. כמו כן, גם במקרה שבו הפרעת הקשב מובילה לפגיעה בתפקוד האקדמי, היא לא בהכרח משקפת קושי ברכישת מיומנויות למידה בסיסיות, אלא קושי ביכולת להשתמש בהם בפועל[1]. כלומר, הפגיעה לא חייבת להיות בידע או בכישורים עצמם אלא ביכולת הביצוע והיישום שלהם.

סטודנטים עם הפרעת קשב מראים פרופיל אקדמי שונה בהשוואה לרוב האנשים עם הפרעת קשב ומאופיינים ברמת תפקוד גבוהה ביחס לאוכלוסייה זו[15]. אלו אנשים בעלי יכולת הסתגלות גבוהה, אשר הצליחו להתמודד עם גורמי הסיכון הביולוגיים והסביבתיים באופן שאיפשר להם להתקבל ללימודים על-תיכוניים במוסדות ההשכלה הגבוהה[15].

מעבר למוסדות להשכלה גבוהה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, הפרעת קשב עלולה לגרום לקשיים בתפקוד האקדמי[6]. למרות ההישגים האקדמיים הגבוהים המאפשרים ללומדים עם הפרעת קשב להתקבל למוסדות ההשכלה הגבוהה, הם עדיין מאופיינים בקשיים אקדמיים, חברתיים ותעסוקתיים[15]. באקדמיה מצופה מסטודנטים להיות עצמאיים יותר בתהליכי הלמידה וקבלת ההחלטות שלהם בהשוואה לתלמידי בית הספר[30]. המעבר מהלימודים בתיכון לסביבה הלא מוכרת של האקדמיה מציב אתגרים עבור רוב התלמידים. עבור תלמידים עם הפרעת קשב ההתמודדות עם השינוי יכולה לעורר בהם יותר חרדה ותחושת מוצפות בהשוואה לתלמידים אחרים[30] והם נמצאים ברמת סיכון גבוהה יותר[26]. סטודנטים רבים עם הפרעת קשב מגיעים לאקדמיה כשהם לא מוכנים לאחת הדרישות המרכזיות שהיא מציבה בפניהם - התנהלות ולמידה עצמאית[30].

מוסדות להשכלה גבוהה מספקים שירותים מגוונים עבור המספר ההולך וגדל של אנשים עם הפרעת קשב המתקבלים ללימודים אקדמיים[31]. הצלחתם של סטודנטים עם הפרעת קשב תלויה במודעות שלהם לתמיכה האנושית והטכנולוגית האפשרית עבורם[30].

אימון אישי יכול לשמש כתמיכה אקדמית עבור סטודנטים עם הפרעת קשב ולסייע בפיתוח התפקודים הניהוליים[31]. הוא יכול להעצים את היכולת של סטודנטים עם הפרעת קשב לארגן ולבצע את המטלות שהם מחויבים להשלים במסגרת האקדמיה ובחיי היום יום כאחד[26]. תהליך האימון האישי מורכב יותר מהקנייה של מיומנויות למידה בסיסיות או התמודדות עם עומס מטלות[26]. דרך שימוש בגישה חוקרת, המאמן שואף להגביר את היכולת של המתאמן לעצור, להרהר ולפתח מטרות מציאותיות יותר המבוססות על מודעות עצמית גבוהה יותר אודות הדרך שבה הוא חושב ומתנהג[32][31]. בדרך זו האימון האישי מסייע לסטודנט להתמודד עם ההיבטים של הפרעת הקשב שמפריעים לתפקוד האקדמי ועוזר בהתמודדות עם היבטים הקשורים לחוויה הסטודנטיאלית כמו: דחיינות, חוסר ריכוז, קשיים בויסות עצמי, קשיים בתכנון, חרדה, קשיים חברתיים או ארגון זמן[26].

עבודה וקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הליכון שולחני - שילוב של מסילת כושר ועמדת מחשב המאפשרת עבודה תוך כדי תנועה. שימוש במתקנים מסוג זה יכול לסייע לאנשים שהפעילות הגופנית מעלה את רמת התפקוד שלהם

בגילאי הבגרות, הפרעת קשב עלולה לפגוע בתפקוד של האדם בתחום התעסוקה[28][5].

בתחום התעסוקה יש דרישה רבה ליכולות המקושרות לתפקודים הניהוליים כמו ניהול זמן, ויסות עצמי של ההתנהגות ויכולת פתרון בעיות בטווח הארוך[28]. ההנמכה בתפקודים ניהוליים המאפיינת את הפרעת הקשב[32] עלולה לגרום לפגיעה משמעותית בתפקוד של האדם הבוגר בעולם העבודה[28]. היא יכולה להקשות עליו להשלים משימות בהתאם ללוח הזמנים ולהגיע בזמן לפגישות[29].

הצטברות של חוויות שליליות מהעבר, האופייניות בקרב אנשים עם הפרעת קשב, פוגעת בתחושת המסוגלות וביכולת של האדם לתפוס את כישוריו ולהציג אותם בפני אנשים אחרים. מצב זה יכול להקשות בהמשך על ההשתלבות של אותו אדם בשוק העבודה[33] ולהשפיע על היכולת שלו לפתח קריירה מקצועית. קשיים אלו באים לידי ביטוי כבר בשלב הראשוני של חיפוש העבודה ותהליך הקבלה. הם ממשיכים להשפיע על אופן התפקוד במשרות הראשוניות ועלולים לפגוע באפשרויות הקידום העתידיות.

מבוגרים עם הפרעת קשב מדווחים על קושי למצוא עבודה[2]. הקשיים הרגשיים והאקדמיים אשר נלווים פעמים רבות להפרעת קשב עלולים להסתיר את היכולות המקצועיות הפוטנציאליות של האדם במהלך תהליך המיון[33], אשר מורכב לרוב מראיון עבודה או מבחן. מצב זה עלול למנוע את הקבלה לעבודה מסוימת, או להוביל לשיבוץ בתפקיד שאינו הולם את כישוריהם.

הכניסה לעולם העבודה נעשית לרוב דרך עבודות מזדמנות, אשר מאפשרות ללמוד את התרבות של עולם העבודה. עבודות ראשוניות אלה בדרך כלל דורשות יכולת ארגון ושליטה בפרטים, בכפיפות לדמויות סמכות ובהרבה שגרה וחזרתיות אשר אינן מאפשרות מתן ביטוי ליצירתיות. כמו כן, על העובד המתחיל להתמודד עם המעבר ממערכת החינוך בעלת הכללים הברורים ואפשרות התמיכה, אל מערכת עסקית מלאת גירויים ואפשרויות[33]. אנשים עם הפרעות קשב עלולים להתקשות למלא אחר הדרישות האופייניות לעבודות הראשוניות ולהיות מועדים לכישלונות, אשר יקשו עליהם לרכוש את המיומנויות הבסיסיות הנדרשות בתחום עבודתם[33]. משום שרמת העניין היא גורם קריטי בגיוס משאבי הקשב, עבודות משעממות ורוטיניות מהוות מכשול משמעותי. כמו כן הצורך לעסוק בבירוקרטיה ומנהלה דורשים יכולת ארגון ותשומת לב לפרטים אשר פעמים רבות נפגעים בעקבות הפרעת הקשב. בהתאם לכך אנשים עם הפרעת קשב מדווחים על קושי לשמור על עבודה קיימת[2].

עם זאת, אנשים אינטליגנטים ומוכשרים עם הפרעת קשב יתפקדו פעמים רבות באופן ראוי לציון במשרות גבוהות ומאתגרות יותר שבהן ניתן להם חופש פעולה ואפשרות להיעזר בשרותי מזכירות. מכאן שמסלול הקידום הסטנדרטי אשר נהוג בעולם העבודה מהווה פעמים רבות מכשול עבור אנשים עם הפרעת קשב. זאת משום שאופין של העבודות הראשוניות עלול להנמיך את פריון העבודה שלהם. בהתאם לכך, אנשים עם הפרעת קשב מדווחים על ביצוע נמוך מרמת היכולת האמיתית בעבודה[2]. פער זה עלול למנוע מעובדים אלו להפגין את יכולותיהם ולהיות ראויים בעיני המעסיק לקידום אל עבר תפקידים גבוהים יותר המתאימים לסגנון העבודה שלהם. בנוסף, משום שהקושי בביצוע תפקידים רוטיניים לאורך זמן הוא במידת העניין ולא ברמת הקושי הוא מתעורר גם כאשר רמת המיומנות הנדרשת עבורם היא נמוכה. חוסר היכולת להתמיד בביצוע מדויק של משימות הנחשובת לפשוטת מול הפוטנציאל להצליח במשימות ברמת מורכבות גבוהה עלול ליצור תסכול רב ולפגוע בהנעה לעבודה. מצב זה עלול לעורר אווירה שלילית אשר תפגע ביחסי העבודה במקום. מצב זה מוביל לחיפוש אחר תעסוקה גמישה או עבודה מהבית, אשר מאפשרות חופש פעולה גדול יותר עבור שכירים בנוגע לעיצוב סביבת העבודה שלהם.

אפשרות נוספת היא להשתחרר מהתלות במעביד על ידי פנייה ליזמות עסקית. זאת משום שאדם עצמאי יכול לעצב את סביבת העבודה על פי בחירתו האישית.

קשרים חברתיים, זוגיות, משפחה והורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרעת קשב עלולה להוביל לקשיים חברתיים[6]. קשיים בכישורים חברתיים בקרב אנשים עם הפרעת קשב מקושרים לעימותים מול דמויות חינוכיות, מריבות מול ההורים ובעיות בחיי הנישואים[16].

הפרעת קשב יכולה לפגוע בקשרים המשפחתיים של האדם[6]. בחיים הבוגרים קשיי הארגון יכולים להפריע לתפקוד ההורי של האדם במסגרת המשפחה. הורים עם הפרעת קשב עלולים להתקשות במעקב אחרי לוח הזמנים של ילדיהם ולזכור מתי הם צריכים להיות בחוג, בפגישה עם חברים או להכין שיעורי בית[21]. חלק מתסמיני הפרעת הקשב עלולים להקשות על הורים אלו להגיב בסבלנות ומתינות לילדם ולהימנע מלהביע כעס ומצוקה לידו[9].

בנוסף, הפרעת קשב היא תורשתית[27], יש לה העברה בין-דורית גבוהה ביותר[11] והיא נוטה "לעבור במשפחה"[34]. בעקבות האופי התורשתי של הפרעת קשב, לכחצי מההורים שמאובחנים עם הפרעת קשב יהיו גם ילדים עם הפרעת קשב[18]. כך נוצר מצב בו אמהות ואבות רבים מתמודדים עם ילד הסובל מהפרעת קשב, כאשר להם עצמם יש מאפיינים דומים או זהים (כמו אימפולסיביות, פעלתנות יתר, קושי לשמור על מיקוד לאורך זמן ועוד)[9].

בנוסף, לעתים ההורים מזדהים עם ילדם ואף חווים מחדש חוויות דומות וקשות מעברם[9][35]. עבור הורים רבים עם הפרעת קשב, העבודה עם הילד מהווה חוויה מתקנת[9].

דילמות בנושא הטיפול התרופתי בתקופת ההריון וההנקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המודעות הגוברת לקיומה של הפרעת קשב בגילאי הבגרות מובילה לעלייה במספר הנשים בגיל הפוריות אשר מקבלות טיפול תרופתי עבור הפרעת קשב[8]. למשל, בארצות הברית אלפי נשים עם הפרעת קשב מקבלות טיפול תרופתי במהלך תקופת ההריון[8].

למרות הזהירות והדאגה הכללית שניכרת בקרב רופאים ונשים עבור שימוש בתרופות כלשהן בתקופת ההריון וההנקה, כמעט שאין מידע אודות ההשפעה של הטיפול התרופתי בהפרעת קשב על העובר והילוד[8]. באופן תיאורתי מתילפנידאט יכול לעבור דרך השליה, אך ההשפעה שלו על המוח המתפתח של העובר אינה ידועה[25].

אף על פי שקיימים ממצעים רבים על ההשפעה של שימוש לרעה באמפטמינים במהלך ההריון, לא ניתן להסיק מהם על ההשפעות של הטיפול התרופתי להפרעת קשב[8]. זאת משום שבמקרים בהם נעשה שימוש לרעה בחומרים, על פי רוב ישנם משתנים מתערבים רבים אשר יכולים להיות הסברים חלופיים לפגיעה הניצפת בבריאות העובר או הילוד - כמו למשל: הזנחה של ההיבטים הבריאותיים של ההריון עצמו, שימוש לרעה במספר חומרים שונים במקביל, דלקות, בריאות נפשית כללית ירודה ועוד[25]. כלומר, בקרב אוכלוסייה העושה שימוש לרעה בחומרים ישנם גורמים כה רבים לסיכון במהלך ההריון עד שלא ניתן לבודד את ההשפעה של החומר הפעיל המשמש בתרופות להפרעת קשב. גורמים אלו אינם רלוונטיים עבור מקרים של הפרעת קשב ללא שימוש לרעה בחומרים, שבהם הטיפול התרופתי ניתן במסגרת פיקוח ומעקב רפואיים. בעקבות היעדר ראיות מספקות, לא ניתן לקבוע האם יש או אין סיכון לעובר בעקבות הטיפול התרופתי של האם במהלך ההריון[8][25]. מהמידע המועט שקיים (נכון לשנת 2014), נראה שלפחות עבור החומר הפעיל מתילפנידאט הסיכון לעובר נמוך מאוד והכמויות של החומר הפעיל אשר מגיעות לתינוק דרך חלב האם הן מזעריות[8][25]. בנוסף, בתקופת ההנקה ניתן למזער עוד יותר את החשיפה של התינוק לחומר הפעיל בתרופה המגיע אליו דרך חלב האם, על ידי תיאום מועדי ההנקה ונטילת התרופות[25].

מעבר להשפעה של מתן התרופה במהלך ההריון וההנקה יש לקחת בחשבון גם את ההשפעות האפשריות להפסקת התרופה בתקופה זו. אף על פי שלמתן טיפול תרופתי להפרעת קשב בזמן הריון והנקה עלולות להיות השלכות שליליות על התינוק, הפסקת הטיפול עלולה אף היא לפגוע הן בתינוק והן באימו[8]. הדאגה לשלום העובר עלולה לגרום לאם להפסיק את הטיפול התרופתי למרות ההשלכות שעלולות להיות לכך על עצמה ועל בריאותה האישית[8]. יש להתחשב בכך שנשים עם הפרעת קשב מתמודדות מול אתגרים רבים בתקופת ההריון וההנקה, כמו הקפדה ניהול המעקב והטיפול הרפואי במהלך ההריון, הסתגלות לשיגרה של טיפול בתינוק אחרי הלידה ושמירה על איזון בין הצרכים של הילוד לצרכים הרפואיים ותסמיני הפרעת הקשב של עצמן[25]. אף על פי שבמקרים רבים ברירת המחדל של רופאים היא להפסיק כל טיפול תרופתי שאינו חיוני במהלך ההריון וההנקה, במקרים של הפרעת קשב להפסקת הטיפול יכול להיות סיכון משמעותי[25]. יש לאזן בין הסיכון האפשרי לתינוק מלקיחת התרופה, לבין הסיכון האפשרי לאם ולתינוק מהפסקתה[8][25].

עבור המקרים בהם הוחלט להמשיך את הטיפול התרופתי, יש להתמודד עם אתגר נוסף של התאמת המינון וסוג התרופה. השינויים הפיזיולוגיים במהלך ההריון מובילים לשינויים ביעילות ובריכוז של התרופה[8]. עם זאת, כמעט ולא קיימים קווים מנחים להתאמת הטיפול התרופתי עבור מקרים אלו[8].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הפרעת קשב במבוגרים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 American Psychiatric Association - APA, (2013). DIAGNOSTIC AND STATISTICAL MANUAL OF MENTAL DISORDERS, FIFTH EDITION - DSM 5.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 2.8 2.9 ד"ר איריס מנור (2008). הילד הרע שבי. The Medical
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 DSM-5 Attention Deficit/Hyperactivity Disorder Fact Sheet. American Psychiatric Association, (2013).
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 4.6 4.7 Hall, C. L., Newell, K., Taylor, J., Sayal, K., Swift, K. D., & Hollis, C. (2013). 'Mind the gap' - mapping services for young people with ADHD transitioning from child to adult mental health services. BMC Psychiatry, 13(1), 1-8.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Adamou, M., Arif, M., Asherson, P., Aw, T., Bolea, B., Coghill, D., . . . Young, S. (2013). Occupational issues of adults with ADHD.BMC Psychiatry, 13, 59.
  6. ^ 6.00 6.01 6.02 6.03 6.04 6.05 6.06 6.07 6.08 6.09 6.10 6.11 6.12 6.13 6.14 6.15 6.16 6.17 6.18 6.19 6.20 6.21 6.22 6.23 6.24 6.25 Kooij, S. J., Bejerot, S., Blackwell, A., Caci, H., Casas-Brugué, M., Carpentier, P. J., ... & Asherson, P. (2010). European consensus statement on diagnosis and treatment of adult ADHD: The European Network Adult ADHD. BMC psychiatry, 10(1), 67.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 7.5 7.6 7.7 Ramsay, J. R. (2010). CBT for adult ADHD: Adaptations and hypothesized mechanisms of change. Journal of Cognitive Psychotherapy, 24(1), 37-45.
  8. ^ 8.00 8.01 8.02 8.03 8.04 8.05 8.06 8.07 8.08 8.09 8.10 8.11 8.12 Besag, F. (2014). ADHD Treatment and Pregnancy. Drug Safety, 37(6), 397-408.
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 9.5 9.6 נופר ישי-קרין ועדי פרי (2002). אבחון של הפרעת קשב וריכוז (ADHD). באתר פסיכולוגיה עברית
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 10.4 10.5 10.6 שפירא, אבי (2004). הפרעת קשב וריכוז (ADHD). באתר פסיכולוגיה עברית
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 11.4 הפרעה בקשב וריכוז ADHD ד"ר איריס מנור באתר אגודת ניצן.
  12. ^ 12.0 12.1 מרים טוראל, ד"ר סמי שניידרמן, (2003). טיפול בהפרעת קשב וריכוז. תפנית: מכון ירושלמי למתבגרים
  13. ^ 13.0 13.1 אמות מידה לאבחון הפרעת קשב וריכוז (ADHD) בילדים מתבגרים ומבוגרים, משרד הבריאות (2010)
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 Surman, C. B., Hammerness, P. G., Pion, K., & Faraone, S. V. (2013). Do stimulants improve functioning in adults with ADHD?: A review of the literature .European Neuropsychopharmacology, 23(6), 528-533.
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 15.3 15.4 Woltering, S., Liu, Z., Rokeach, A., & Tannock, R. (2013). Neurophysiological differences in inhibitory control between adults with ADHD and their peers.Neuropsychologia, 51(10), 1888-1895.
  16. ^ 16.00 16.01 16.02 16.03 16.04 16.05 16.06 16.07 16.08 16.09 16.10 16.11 16.12 16.13 16.14 Fleischmann, A., & Miller, E. C. (2013). Online Narratives by Adults with ADHD Who Were Diagnosed in Adulthood. Learning Disability Quarterly, 36(1), 47-60.
  17. ^ לגעת מבעד לשריון. משרד החינוך (2009)
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 18.3 18.4 18.5 Gentile, J. P., Atiq, R., & Gillig, P. M. (2006). Adult ADHD: diagnosis, differential diagnosis, and medication management.Psychiatry (Edgmont), 3(8), 25.
  19. ^ אבישר, אלון (2010). מהו התפקוד הנוירו-פסיכולוגי הלקוי בהפרעת קשב וריכוז (ADHD)?. מאתר פסיכולוגיה עברית
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 20.3 20.4 איגרא, נעמה (2008). טיפול פסיכולוגי במבוגרים עם הפרעת קשב (ADHD) - שילוב בין גישות שונות; או: איך להושיב היפראקטיבי על ספת הפסיכולוג. מאתר פסיכולוגיה עברית
  21. ^ 21.0 21.1 Johnston, C., Mash, E. J., Miller, N., & Ninowski, J. E. (2012). Parenting in adults with attention-deficit/hyperactivity disorder (ADHD). Clinical Psychology Review, 32, 215–228.
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 22.3 22.4 22.5 22.6 22.7 22.8 Matheson, L., Asherson, P., Wong, I. C. K., Hodgkins, P., Setyawan, J., Sasane, R., & Clifford, S. (2013). Adult ADHD patient experiences of impairment, service provision and clinical management in england: A qualitative study. BMC Health Services Research, 13, 184
  23. ^ 23.0 23.1 דויד, חנה (2010). על לקויות למידה, הפרעת קשב וריכוז ואינטליגנציה. מאתר פסיכולוגיה עברית
  24. ^ 24.0 24.1 24.2 24.3 24.4 24.5 24.6 24.7 Conrad, P., & Potter, D. (2000). From hyperactive children to ADHD adults: Observations on the expansion of medical categories. Social Problems, 559-582.
  25. ^ 25.0 25.1 25.2 25.3 25.4 25.5 25.6 25.7 25.8 Bolea-Alamanac, B. M., Green, A., Verma, G., Maxwell, P., & Davies, S. C. (2014). Methylphenidate use in pregnancy and lactation: a systematic review of evidence. British Journal Of Clinical Pharmacology, 77(1), 96-101.
  26. ^ 26.0 26.1 26.2 26.3 26.4 Swartz, S. L., Prevatt, F., & Proctor, B. E. (2005). A coaching intervention for college students with Attention Deficit/Hyperactivity Disorder. Psychology In The Schools, 42(6), 647-656.
  27. ^ 27.0 27.1 Litner, B. (2003). Teens with ADHD: The Challenge of High School. Child & Youth Care Forum, 32(3), 137-158.
  28. ^ 28.0 28.1 28.2 28.3 Barkley, R. A., & Murphy, K. R. (2010). Impairment in occupational functioning and adult ADHD: the predictive utility of executive function (EF) ratings versus EF tests. Archives of Clinical Neuropsychology, 25(3), 157-173.
  29. ^ 29.0 29.1 Brown, T. E. (2005). Attention deficit disorder: The unfocused mind in children and adults. Yale University Press.
  30. ^ 30.0 30.1 30.2 30.3 Connor, D. J. (2012). Helping Students with Disabilities Transition to College: 21 Tips for Students with LD and/or ADD/ADHD. TEACHING Exceptional Children, 44(5), 16-25.
  31. ^ 31.0 31.1 31.2 Parker, D. R., Hoffman, S., Sawilowsky, S., & Rolands, L. (2011). An Examination of the Effects of ADHD Coaching on University Students' Executive Functioning. Journal Of Postsecondary Education And Disability, 24(2), 115-132.
  32. ^ 32.0 32.1 Field, S., Parker, D. R., Sawilowsky, S., & Rolands, L. (2013). Assessing the Impact of ADHD Coaching Services on University Students’ Learning Skills, Self-Regulation, and Well-Being. AHEADAssociation on, 26(1), 67-81.
  33. ^ 33.0 33.1 33.2 33.3 אורית דהן ואורלי צדוק (2012). מִלְקוּת לְחֵרוּת - מבט אישי ומקצועי על ליקויי למידה והפרעת קשב וריכוז. הקיבוץ המאוחד ומכון מופת.
  34. ^ ATTENTION-DEFICIT/HYPERACTIVITY DISORDER. By Whalen, Carol K. Kazdin, Alan E. (Ed), (2000). Encyclopedia of psychology, Vol. 1., (pp. 299-303). Washington, DC, US: American Psychological Association; New York, NY, US: Oxford University Press, xiv, 495 pp.
  35. ^ מירי קרן, איריס מנור, שמואל טיאנו, ‏הפרעת קשב וריכוז בגיל הרך: איפיוניה הייחודיים ומהלכה מינקות ועד גיל הגן, כרך 140, נובמבר 2001, עמ' 1022-1025, תקציר של המאמר מעיתון "הרפואה" באתר ההסתדרות הרפואית בישראל



ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg