טיפול בהפרעת קשב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

טיפול בהפרעת קשב כולל את אפשרויות המענה הזמינות עבור הסימפטומים של הפרעת קשב וההשפעות האפשריות שלהם על רמת התפקוד ואיכות החיים של האדם.

הפרעת קשב היא הפרעה נוירו התפתחותית[1], שתסמיני הליבה שלה הם: קשיי קשב וקשיי ריכוז, היפראקטיביות (פעלתנות יתר) ואימפולסיביות[2][3]. הפרעת קשב היא תופעה שכיחה המוערכת בכ-5%-10% מהאוכלוסייה[4]. היא מתפתחת במשך חמש השנים הראשונות לחיים[5] ואינה דועכת בגיל מסוים[6], לכן ניתן למצוא אותה בכל שכבות הגיל[7]. הפרעת קשב משפיעה על טווח רחב של תחומי התנהגות[8] ולכן אנשים עם הפרעת קשב עלולים להיתקל בקשיים רבים בכל תחומי החיים[9], אשר פוגעים ברווחתם. קשיים אלו עלולים להשליך על עתידם הרגשי, ההתנהגותי והאקדמי[4]. אנשים רבים עם הפרעת קשב עשויים לחוש לאורך חייהם תסכול ואי-מיצוי יכולותיהם בתחומים שבהם יכלו להגיע להישגים גבוהים[10], אך באמצעות טיפול הולם, הפרוגנוזה של הפרעת קשב עשויה להיות טובה מאוד[4].

טיפול הולם יכול למנוע תאונות וליקויים מתמשכים בתפקוד במסגרת בית הספר, עולם העבודה, קשרים עם עמיתים ויחסים בין אישיים[11]. לצד זאת, הפרעת קשב בלתי מטופלת מקושרת להישגים אקדמיים נמוכים, סטטוס תעסוקתי נמוך וסיכון מוגבר לשימוש לרעה בחומרים ועבריינות[12]. משום שכל דחייה עלולה להיות קריטית ישנה חשיבות רבה למתן טיפול בשלב מוקדם ככל הניתן, במיוחד כאשר מדובר בילדים[10]. עם זאת, רק מחצית מהילדים עם הפרעת קשב זוכים לקבל טיפול[13]. בנוסף ישנם אנשים שכלל לא אובחנו בילדותם, אשר מגיעים לקבל טיפול ראשוני רק כשהם כבר בוגרים[14].

תוכן עניינים

בנייה של המערך הטיפולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטרה העיקרית של הטיפול בהפרעת קשב היא שיפור מרבי של התפקוד[15] לצד הימנעות מבעיות וקשיים משניים שהפרעת הקשב עלולה ליצור. למידע נוסף ראו - קשיים העלולים להיווצר בעקבות הפרעת קשב. בעוד שעדיין לא נמצאה דרך לריפוי מלא של הפרעת קשב, ישנן מגוון אפשרויות טיפול תרופתיות ולא תרופתיות להתמודדות עם התסמינים ושיפור התפקוד[16]. כך שניתן לטפל ביעילות בתסמינים של הפרעת קשב עבור ילדים ומבוגרים[11]. עם זאת, המטרה הטיפולית צריכה להתייחס לא רק להקלה זמנית בסימפטומים, אלא גם להבניה של המסלול ההתפתחותי ארוך הטווח הרצוי ביותר[17].

טיפול רב מערכתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנחייה בנוגע לתזונה נכונה היא חלק ממערך הטיפול להפרעת קשב

לנוכח מאפייני ההפרעה, הטיפול היעיל חייב להיות רב-מערכתי ולעסוק בכל המערכות המשמעותיות בחייו של האדם, ובכל הצירים האנושיים: הביולוגי, הפסיכולוגי והחברתי[4][18][7][19].

לרוב נדרש[20] שילוב של אנשי מקצוע - רופא (פסיכיאטר או נוירולוג) לצד טיפול נפשי (טיפול פסיכולוגי או טיפול באמנויות) וכן סיוע גופני (ריפוי בעיסוק או טכניקות סיוע דומות - רכיבה טיפולית, הידרותרפיה) וכן הנחיה בנוגע לתזונה נכונה. לצד אלו חשוב גם ייעוץ של גורם מקצועי המעריך את התמונה החברתית והמערכתית (פסיכולוג חינוכי, יועץ, עובד סוציאלי או מתאם). רמת המקצועיות של אנשי המקצוע המעורבים בטיפול היא קריטית להצלחתו[21]. על כן חשוב להקפיד על בחירה של מורים, מטפלים, רופאים או מאמנים הבקיאים בהפרעת קשב על כל היבטיה.

בעוד שאנשי החינוך נחשבים למומחים בנוגע להקשר הכיתתי, לחומרי הלימוד ולקשיים של תלמידיהם, היועצים המקצועיים נחשבים למומחים בנוגע לדרכי התערבות מבוססות מחקר אשר יכולות לענות על צורכי התלמיד, לכן על פי רוב שיתוף הפעולה הפורה ביניהם הוא זה שמוביל לתוצאות הטובות ביותר[22].

שיתוף פעולה עם המשפחה ומערכת החינוך בגילאי הילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרעת קשב מתפתחת במשך חמש השנים הראשונות לחיים[5] והיא הלקות הנוירולוגית הנפוצה ביותר בקרב ילדים[23][24][4]. כדי להימנע מההשלכות השליליות העלולות להיות להפרעת קשב בהיעדר טיפול, ישנה חשיבות רבה ליישום תוכניות התערבות כבר בשלב המוקדם של בית הספר היסודי[22].

ההורים והמורים כאחד לוקחים תפקיד משמעותי בעיצוב אישיותו של תלמיד עם הפרעת קשב[18]. לכן הטיפול ארוך הטווח בילד מצריך שיתוף פעולה מתמיד בין הצוות הטיפולי, הצוות החינוכי, ההורים והילד[15]. למרות זאת, אחד ההיבטים המוזנחים בנוגע לטיפול בתלמידים עם הפרעת קשב הוא הצורך ביצירת שיתוף פעולה עם אנשי החינוך לצורך יישום התוכנית הטיפולית[22].

תוכנית התערבות בית ספרית היא חלק חיוני מהמערך הטיפולי המלא להפרעת קשב[22]. במקרים רבים הבנייה של התוכנית הטיפולית מתחילה לאחר מעשה כתגובה לבעיה שכבר התעוררה או להתנהגות בלתי מקובלת שכבר התרחשה[25]. אף על פי שלא ניתן לא ניתן לחזות מראש את כל המקרים, רובם ידועים וניתן לצפות להתרחשותם מבעוד מועד[25]. תפקיד המורה ובית הספר הוא לאתר תלמידים עם הפרעת קשב על ידי הפנייה לאבחון[26] ולעזור לכל תלמיד שאובחן להתמודד עם ההפרעה, כך שהישגיו בתחום הלימודי והחברתי לא ייפגעו[7]. בהתחשב במחלוקות הקיימות בציבור בנוגע להפרעת קשב, יש חשיבות רבה לכך שהמורה יהיה אובייקטיבי ובעל ידע בנושא[26]. בהתאם לך, בנוסף להורים יש להדריך גם את צוות המורים בבית הספר[4].

התאמה אישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האבחון של הפרעת קשב מבוסס על המהדורה החמישית של ה- DSM. הוא מאפשר למפות את היכולות והקשיים לצורך התאמת תוכנית העבודה למאפיינים האישיים של כל אדם.

לא כל אדם עם הפרעת קשב זקוק לכל הטיפולים האפשריים להפרעה זו. מכאן שעל המטפלים להתאים את הטיפול בהתאם לצורך[9]. בדומה למצבים כרוניים אחרים, תוכנית הטיפול בהפרעת קשב צריכה להיבנות באופן ספציפי עבור כל מקרה לגופו, בהתאם למאפייניו הייחודיים[15].

בהתאם לכך, הטיפול בהפרעת קשב צריך להיקבע בתוכנית אישית המבוססת על ההפרעה הבסיסית, התחלואה הנילווית ועל העדפות האדם (והמשפחה במקרה של ילדים)[4]. גיבוש היעדים של תוכנית הטיפול צריך לנבוע מתוך התסמינים המרכזיים שאותרו ומהפגיעות התפקודיות הספציפיות שהם יוצרים[15]. אבחון הפרעת קשב נועד לספק את המידע הדרוש לצורך ההתאמה האישית של התוכנית הטיפולית.

בנוסף כל סוגי ההתערבות והעזרה שהאדם מקבל צריכים להיעשות באווירה חיובית, ומתוך תמיכה בערך העצמי[21]. זאת משום שלמידה נעשית בקלות וביעילות רבה יותר כאשר היא באה מתוך הנאה[21].

התייחסות למאפיינים הייחודיים של גילאי הבגרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפרעת קשב בגילאי הבגרות

להפרעת קשב יש ביטויים מגוונים בגילאים השונים, בהתאם למכלול התכונות של האדם והסביבה בה הוא חי[4][27][28]. בגילאי הבגרות הפרעת הקשב עלולה להוביל לקשיים בתחום החברתי, האקדמי והמקצועי[1]. בהתאם לכך, מבוגרים עם הפרעת קשב מתלוננים על קשיים בעבודה, בבית וביחסים חברתיים כתוצאה מקושי בהפנית קשב, היפראקטיביות ואימפולסיביות[29]. עם זאת, השונות בין אנשים עם הפרעת קשב בולטת יותר במבוגרים בהשוואה לילדים ולמתבגרים. שונות זו באה לידי ביטוי בכך שמבוגרים בעל הפרעת קשב מציגים תמונות קיצוניות, הנעות בין חוסר תפקוד מוחלט, תפקוד תקין[30] ותפקוד גבוהה מאוד[27].

אחד ההיבטים הייחודיים למבוגרים הוא התפקוד ההורי במסגרת המשפחה, אשר מטבע הדברים אינו רלוונטי עבור ילדים. חלק מתסמיני הפרעת הקשב עלולים להקשות על הורים אלו להגיב בסבלנות ומתינות לילדם ולהימנע מלהביע כעס ומצוקה לידו[7]. על כן יש להתייחס לכך במסגרת התוכנית הטיפולית. בנוסף, בשל האופי התורשתי של הפרעת קשב אמהות ואבות רבים מתמודדים עם ילד הסובל מהפרעת קשב, כאשר להם עצמם יש מאפיינים דומים או זהים[7]. במקרים אלו יש לתת להורה את המענה הטיפולי המתאים עבור הביטויים של הפרעת הקשב שלו, לצד הדרכה הורית אשר תאפשר לו להתמודד בצורה המיטבית גם עם הפרעת הקשב של ילדיו, לבצע מעקב אחרי התוכנית הטיפולית שלהם ולדאוג ליישום שלה. היבט זה מאתגר במיוחד משום שאצל מבוגרים עם הפרעת קשב רוב הקשיים שעולים קשורים בהתארגנות עצמית, לדוגמה: ארגון וסדר של מקום העבודה, ניהול זמן, השלמת משימות שהותחלו וחלוקה לשלבים של משימות מורכבות[31]. ההתמודדות עם קשיי הארגון מתעצמת כאשר האדם אחראי לא רק על עצמו, אלא גם על הארגון של ילדיו ומתעצמת עוד יותר כשגם לילדים אלו יש קשיי התארגנות משל עצמם.

להיבט התורשתי יכולות להיות גם השלכות רגשיות שכן לעתים ההורים מזדהים עם ילדם ואף חווים מחדש חוויות דומות וקשות מעברם[7][32]. עבור הורים רבים עם הפרעת קשב, העבודה עם הילד מהווה חוויה מתקנת[7].

מעקב והערכת ההתקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית הטיפול צריכה לפרט את יעדי הטיפול, האמצעים להשגתם ודרכי המעקב אחרי ההתקדמות[15]. זאת משום שהפרעת קשב היא מצב מתמיד אשר מצריך טיפול והערכה לאורך זמן[12].

יש לבחור ביעדים מדידים, מציאותיים וברי השגה. אמצעי הטיפול וההערכה של ההתקדמות ישתנו בהתאם ליעדים אלו[15]. יכולות להיות מספר תוצאות רצויות לטיפול בהפרעת קשב. ניתן להתייחס לשיפור היחסים עם הורים, אחים, מורים ועמיתים. ידע אפשרי הוא הפחתה בהתנהגויות המפריעות לסביבה. שיפור ביצועים אקדמיים כולל: פיתוח יכולת למידה עצמאית, הגברת כמות העבודה, שיפור היעילות, הקפדה על דיוק והשלמת מטלות. כמו כן, ניתן לשאוף גם לשיפור בהערכה העצמית[15].

במקרים בהם הוגדרו יעדים מציאותיים ולא נראה כל שיפור בעקבות התוכנית הטיפולית, יש לבדוק מחדש את דיוק האבחנה של הפרעת הקשב ולשקול מצבים אחרים שיכולים לבוא לידי ביטוי בצורה דומה[15]. להסבר נוסף ראו שלילת מצבים המדמים הפרעת קשב.

מודעות למגבלות ולקשיים הכרוכים בטיפול בהפרעת קשב[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם מערך טיפולי אשר יוביל לשיפור בתפקוד לא תמיד יצליח לנטרל באופן מלא את תסמיני הליבה של הפרעת הקשב - חוסר קשב, היפראקטיביות ואימפולסיביות[15]. הפתרונות הטיפוליים בהפרעה הם חלקיים ויש צורך לקבץ פתרונות שונים כדי לשפר את איכות החיים והתפקוד של בעל ההפרעה. מכאן שיש צורך לפתח טיפולים יעילים יותר בעלי השפעה מתמשכת[15].

חלק מהפתרונות הם בעלי אופי דורשני ולכן ההחלטה בדבר המדיניות הטיפולית המתאימה ללוקה בהפרעות קשב מסוגים שונים אינה פשוטה. משום שתוכניות טיפוליות מסוימות דורשות מאמצים מתמשכים מצד כל הגורמים המעורבים, לעתים חוסר תגובה לטיפול יכול להצביע חוסר מחויבות ודבקות בתוכנית מצד אחד או יותר מהגורמים. במקרים אלו יש לחפש פתרונות שיקלו על שיתוף הפעולה ולא לזנוח את הטיפול[15].

מענה לתחלואה נלווית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תחלואה נלווית להפרעת קשב

כבר בשלב האבחון, הרופא הבודק אדם עם הפרעת קשב חייב לשקול את התחלואה הנלווית לסוגיה. אם לצד הפרעת הקשב מתקיימים גורמים נוספים הפוגעים בתפקוד, יש להתייעץ או להפנות לאנשי המקצוע מהתחום הרלוונטי לגורמים שנמצאו[33][6].

סיוע בהתמודדות עם אחד מהגורמים לקשיי התפקוד יכול להקל על ההתמודדות עם היתר. למשל, אצל אדם עם הפרעת קשב ודיסלקסיה, מתן הוראה מתקנת לצורך שיפור הקריאה יכול לפנות משאבי ריכוז שהושקעו בהתמודדות עם קשיי הקריאה, ובכך להקל על יכולת הלמידה מחומר כתוב גם ללא שינוי ברמת הריכוז המקורית.

הפרעת קשב ומחוננות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבור אנשים עם הפרעת קשב ומחוננות המערך הטיפולי צריך לתת מענה הולם לכל אחד מהמצבים הללו[34].

השילוב של אנשים עם הפרעת קשב ומחוננות אינו נפוץ באוכלוסייה הכללית[10]. אין זה מפתיע משום ששתי תופעות אלו מתייחסות לקצוות של הנורמה האנושית בהיבטים שונים. עם זאת, כנראה בעקבות המרכיב הגנטי החזק של שתי התופעות, במשפחות רבות יש יותר מילד אחד שהוא בעל תווית כפולה זו[10]. מצב זה מקשה מאוד את ההתמודדות על ההורים והילדים כאחד[10].

קבלת מידע אמין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שמדובר בהפרעה התפתחותית אשר באה לידי ביטוי בגיל צעיר[5], ישנה משמעות רבה לסביבה של האדם בגילאי הילדות. סביבה זו כוללת את המערכות המרכזיות העוטפות את הילד: המשפחה, מערכת החינוך (הגן ובית הספר) והחברה[18]. המבוגרים המשמעותיים (כמו מורים והורים) יכולים להיות מקור הגנה לילדים עם הפרעת קשב והמנוע שמניע את ההתפתחות החיובית שלהם, אם ידעו איך להכיל את הקושי ובו-זמנית לראות את הילד מעבר לקושי[18]. עם זאת, הציבור אינו מיודע כראוי בנושא הפרעת קשב[13]. על כן ישנו סיכון משמעותי שלאנשים בסביבתו של האדם לא יהיה את הידע הנחוץ כדי להוות סביבה תומכת ומגנה עבורו, החל מגילאי הילדות ולאורך החיים. בנוסף, משום שהפרעת קשב לא נראית לעין מבחינה חיצונית, ניתן להתייחס אליה כנכות לא נראית. משמעות הדבר היא שבעוד שילד עם הפרעת קשב נראה כשאר הילדים, הוא עלול להתקשות לתפקד ולהתנהג כמצופה ממנו. זאת משום שבמקרים אלו ציפיות הסביבה מבוססות על הנחות כוזבות. כלומר כאשר הסביבה אינה מודעת או מקבלת את קיומה והשפעתה של הפרעת קשב על התפקוד היום יומי, היא אינה מתאימה את ציפיותיה כפי שמקובל לעשות עבור קשיים אחרים הניתנים לזיהוי על פי המראה החיצוני של האדם. בעקבות זאת פעמים רבות הורים לילד עם הפרעת קשב נתונים לביקורת ולגינוי מצד הסביבה הקרובה והרחוקה, ומוצאים עצמם מואשמים ומותקפים בשל התנהגותו של ילדם[35].

אין ספק בכך שהפרעת קשב נמצאת זה זמן רב תחת אור הזרקורים של ביקורת ציבורית, אשר רובה בעלת אופי שלילי[36]. אחד הגורמים המרכזיים לכך הוא קיומו של טיפול תרופתי ידוע ומוכר (באמצעות תרופות ממריצות), שהן היעילות שלו והן המחלוקת סביבו גבוהות ביותר[8]. כל הארגונים הרפואיים הגדולים וכל שרותי הבריאות הממשלתיים מכירים בהפרעת קשב כהפרעה אמתית משום שקיימות עדויות מדעיות מוחצות ומכריעות המגדירות אותה ככזו[37][12]. אולם, גם עבור אבחנות מבוססות היטב כמו הפרעת קשב בגילאי הילדות ישנם אנשים סקפטיים המבטלים את התקפות של האבחנה[38]. חרף קיומן של שיטות אבחון מהימנות וטיפולים יעילים להפרעת קשב, היא מעוררת חששות ציבוריים אודות התקפות וההשפעה שלה[12]. זאת אף על פי שמבחינה מדעית הרעיון לפיו הפרעת קשב לא קיימת הוא פשוט מוטעה[37][39]. על כן היבט נוסף המעורר את הצורך בקבלת מידע אמין וברור אודות הפרעת קשב הוא השיח הציבורי-תקשורתי המטעה אשר נוצר סביבה, במיוחד לאור השפעתו השלילית על ההתייחסות החברתית כלפי הפרעת קשב ואנשים עם הפרעת קשב.

קריאות תיגר לא מדעיות על התקפות של הפרעת קשב הן לא רק מטעות אלא גם מזיקות. זאת משום שהן יכולות לספק מידע שגוי לציבור ולקובעי המדיניות ובכך להגביל, להפחית או אף למנוע כל גישה לשירותים המסוגלים לתת מענה להפרעה זו[39]. בהתאם לכך, במדינות רבות חוסר הקבלה של הפרעת קשב מוביל לתת-אבחון וחוסר בטיפול[12]. מעבר להשפעות החמורות של מצב זה עבור אנשים עם הפרעת קשב וסביבתם הקרובה, הפרעת קשב שאינה מאובחנת ומטופלת מהווה גם נטל כלכלי על החברה[11]. לכן העברת מידע אמין ומובן אודות ההפרעה אל אנשים עם הפרעת קשב והורים לילדים עם הפרעת קשב, היא חשובה ותורמת להתמודדות. מידע זה כולל את האטיולוגיה של הפרעת הקשב, טיפולים אפשריים, השלכות לטווח הארוך והשפעות על חיי היום-יום[15].

מכאן שעל איש המקצוע המטפל להסביר כיצד יכולה הפרעת קשב להשפיע על היבטים כמו: יכולת הלמידה, ההתנהגות, הערכה עצמית, כישורים חברתיים והתנהלות במסגרת המשפחה[15][28]. בנוסף לחשיבות של מסירת מידע אמין וברור לסביבתו החברתית של האדם, במקרים רבים מסירת מידע אודות הפרעת קשב יכולה לסייע גם לאדם עצמו בהבנת המצב, לעורר בו תובנות אודות קשיים מהעבר ולספק לו נחמה[11]. על פי רוב ניתן לראות בהפחתה של קשיים ביחסים המשפחתיים לאחר שיתוף המידע עם חברי המשפחה[11]. דבר זה מאפשר להשאיר מאחור רגשות של אשמה וחרטה ולהתחיל בשיקום של הרשת החברתית של האדם, אשר יכולה להוות גורם תומך בהמשך התהליך הטיפולי[11].

מידע אודות ההפרעה יכול לשפר את מערך הטיפול גם בכך שהוא מייעל את התקשורת ותורם לשיתוף הפעולה מול אנשי המקצוע השונים[15]. על כן הצעד הראשון צריך לערב מתן הסבר לאדם עצמו ולאנשים הקרובים לו (הורים או בני זוג ומשפחה), אודות התסמינים והליקויים של הפרעת קשב, השכיחות שלה, התחלואה הנלוות, התורשתיות, המנגנונים המוחיים המעורבים ואפשרויות הטיפול[11].

הכשרת מורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משום שבמקרים רבים המורים הם אלו אשר מאתרים לראשונה את התסמינים של הפרעת קשב, עליהם להתבסס על מאגר ידע אמין ומדויק לצורך יצירת הקשר מול הורים ואנשי מקצוע[26]. הוספת תכנים ייעודיים לתוכנית ההכשרה של מורים ומתן הדרכה בנושא יכולים לספק למורים מידע שימושי אשר ירחיב את דעתם בנוגע להפרעת קשב[26].

הדרכת הורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הורים לילדים עם הפרעת קשב מתמודדים עם אתגרים לא קלים וחווים מצוקה[7], אך במקרים רבים אין להם כתובת לתמיכה[10]. עם זאת, לעתים ההורים זקוקים לעזרה לא פחות מהילד, משום שהם הנושאים העיקריים בעול הטיפול היום-יומי[10]. למשל, תלמיד עם קשיי התארגנות אשר נגרמים כתוצאה מההפרעה, זקוק לעזרה רבה בהכנת שעורי בית וכן בהתכוננות למבחנים, גם כאשר יכולת ההבנה שלו גבוהה[40].

להורים יש תפקיד מרכזי בעיצוב ההתנהלות בסביבה הביתית, בניהול המפגש מול מערכות הרפואה ובהתמודדות מול המערכת הבית-ספרית[18]. מסיבה זו הורים צריכים הכוונה והדרכה גם כאשר אין כל בעיה בקשר שלהם עם הילד, וגם כאשר התפקוד ההורי שלהם טוב[7]. לכן, על המטפל לאתר גופים קהילתיים המספקים מידע ותמיכה, ולדעת כיצד יש להפנות אליהם[15].

תוכניות להדרכת הורים שואפות לשפר את ההבנה של התנהגות הילד ולהקנות להורים מיומנות להתמודדות מול קשיי ההתנהגות העלולים להיווצר בעקבות הפרעת הקשב[15], להקנות דפוסי פתרון בעיות ולהדגיש את חשיבות הצבת גבולות[28].

בעקבות התורשתיות הגבוהה של הפרעת קשב, במקרים רבים גם להורים שבאים לקבל הדרכה עבור ילדיהם יש הפרעת קשב, אשר עשויה להשפיע על המיומנויות ההוריות שלהם[16]. על כן יש להתאים את הדרכת ההורים כך שתתן מענה גם להיבטים אלו במקרה הצורך.

קשיים בשלב האבחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחסור בידע מקצועי ואמין גורם לכך שכאשר מתעורר חשד להפרעת קשב, מוכנים הורים רבים לשלם סכומים גבוהים עבור אבחונים חוזרים ונשנים, מבלי שיבינו את הכתוב בהם[10]. כמו כן, הורים שונים מגיבים לתוצאות האבחון בדרכים שונות הנעות מתחושת הקלה, עד הכחשה וכעס[7]. לאחר הבנת תוצאות האבחון וההשלמה עם המצב יש להתחיל לבנות את המערך הטיפולי. אך גם במקרים שבהם האבחון הובן כהלכה, לעתים אין הוא מכיל המלצות טיפוליות מפורטות מלבד הפניה כללית לטיפול תרופתי או רגשי[10].

קשיים בשלב הטיפול וההתמודדות היום-יומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחסור בידע מקצועי עלול גם לגרום להורים המנסים לסייע לילדם לפעול בדרכים הפוגעות בילד[7]. בעיות התנהגות עלולות ליצור תגובות שליליות קיצוניות מצד ההורים, בעקבות הניסיון להשתלט על הילד, ולהוביל לצמצום המגע שלהם איתו[7]. במקרים אחרים הורים נוטים לוותר לילדם ולחסוך ממנו התמודדויות שהוא לא יוכל לעמוד בהן, כדי שלא ייפגע. למרות הרצון לגונן על הילד, מצב זה עלול לפגוע בביטחון העצמי שלו, משום שהילד חש שהוריו מאמינים שהוא לא יכול להתמודד בכוחות עצמו[7].

בנוסף, עבור ההורים, הטיפול בילד עם הפרעת קשב רצוף מאבקים ברשויות ובמוסדות החינוך[10]. לעתים קרובות ישנם מאבקים גם מול הילד עצמו. לדוגמה, כאשר הוא מסרב ללכת למוסד חינוכי מתאים או כאשר הוא לא מוכן לטיפול תרופתי בשל תופעות הלוואי[10]. קשיים אלו יכולים להוביל לפגיעה בתחושת המסוגלות ההורית[28].

פיתוח תחומי היכולות והצדדים החזקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד הגורמים המגינים מפני ההשלכות של הפרעת הקשב הוא העיסוק בתחומים שבהם האדם מוכשר[7]. עבור אדם בעל הפרעת קשב, העיסוק בתחומים בהם הוא מוכשר יכול ליצור חוויות הצלחה ולהגן מפני היווצרות של דימוי עצמי נמוך ובעיות תפקוד משניות[7].

אומנות, מוזיקה וספורט יכולים לספק חוויות הצלחה וליצור קשרים עם בני הגיל[7]. בנוסף, בתוך מסגרת של ספורט הישגי ניתן להתנסות בהצלחות, בעמידה בתסכולים, במאמצים לאורך זמן, בקשר טוב וחיובי עם מורים ומדריכים ובקשרים חברתיים טובים עם בני הגיל השותפים לאותם תחומי עניין[7].

יצירתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יצירתיות

כושר יצירתיות גבוה הוא נקודת חוזק של אנשים עם הפרעת קשב[4]. בתחומי היצירה ישנם אנשים רבים אשר הגיע להישגים גבוהים והערכה ציבורית חרף הפרעת הקשב, ולעתים אף בזכותה[10]. למעשה, אנשים עם הפרעת קשב מראים הישגים יצירתיים גבוהים יותר בעולם האמיתי בהשוואה לאנשים ללא הפרעת קשב[41].

העלאת המודעות של ילדים עם הפרעת קשב ליכולות היצירתיות הפוטנציאליות שלהם יכולה לתרום להערכתם העצמית ואף להגביר את הישגיהם[41]. הבנה טובה יותר של היכולת והפוטנציאל היצירתיים של אנשים עם הפרעת קשב מאפשרת לזהות מסלולי קריירה המתאימים במיוחד עבור נקודות החוזק והחולשה של הפרעת קשב[41].

שיעורי עזר פרטניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שיעור פרטי

שיעור פרטי הוא שיטת הוראה שבה המורה מלמד תלמיד יחיד, ולעתים קבוצה קטנה מאוד של תלמידים, כך שביכולתו להעניק תשומת לב רבה לתלמיד ולצרכיו. לעתים קרובות ילדים עם הפרעת קשב מפיקים תועלת רבה יותר משיעור פרטי מאשר משיעור כיתתי או קבוצתי[40]. זאת משום שבמקרים רבים בזמן השיעור בכיתה הם חולמניים או מוסחים ונוטים לאבד את הקשר עם המורה והחומר הלימודי[40]. שעורי עזר הם האמצעי החשוב ביותר לא רק להשלמה של חומר לימודי אלא גם לביסוס תחושת מסוגלות וערך עצמי, משום שהם מאפשרים לתלמיד חוויות הצלחה לימודיות ואפשרות להאמין ביכולותיו[40].

הוראה מתקנת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הוראה מתקנת

ללומדים רבים עם הפרעת קשב נדרש מענה ספציפי המתייחס באופן ישיר למיומנויות למידה[22].

הוראה מתקנת היא תחום בחינוך העוסק בטיפול בבעיות למידה, על ידי שימוש בשיטות וטכניקות הוראה אישיות[42]. זו מועברת על ידי מומחים ללקויות למידה, בעלי תואר שני בלקויות למידה, ופסיכולוגים חינוכיים ועוסקת בין היתר בפיתוח של מיומנויות למידה.

שיפור היכולות החלשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלקטרודות שמחוברות לראש במסגרת טיפול של נוירופידבק
ביופידבק היא שיטת טיפול המנטרת מדדי גוף

להפרעת קשב יש אופי כרוני[7] והיא אינה דועכת בגיל מסוים[6]. עם זאת, גם במקרים בהם לא ניתן להביא את היכולות החלשות לרמה הנורמטיבית, צמצום הפער יכול להוביל לשיפור משמעותי בתפקוד ובאיכות החיים של האדם.

ישנן מספר דרכים בהן ניתן להוביל לשיפור ביכולות החלשות של אנשים עם הפרעת קשב. דוגמאות:

  • נוירופידבק - שיטה שנועדה ללמד ולאמן מטופל לשלוט בגלי המוח שלו באמצעות מדידת פעילות המוח בזמן אמת. המדידה נעשית באמצעות אלקטראנצפלוגרפיה (EEG) או מכשיר אחר המיועד לכך. למטופל ניתן משוב חיובי עבור סוג רצוי של פעילות מוחית ומשוב שלילי על סוג פעילות שאינו רצוי.
  • אימון מוחי - תרגול של אזורים שונים במוח על ידי התמודדות ממוקדת עם משימות הדורשות הפעלה יעילה של אזורים אלו.
  • ביופידבק - שיטת טיפול באמצעות מערכת ממוחשבת המנטרת מדדי גוף, שנועדה לאפשר למטופל שליטה טובה יותר על גופו ועל תגובות פיזיולוגיות ורגשיות.

פיתוח תפקודים ניהוליים ויכולת התארגנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנמכה בתפקודים ניהוליים היא מאפיין מרכזי של הפרעת קשב[43][44]. במקרים רבים אנשים עם הפרעת קשב נוטים להשמיט פרטים חשובים, להגיב באימפולסיביות ולפעול ללא תכנון, על כן תמיכה חיצונית בתהליכים של ארגון ובקרה יכולה להוביל לשיפור משמעותי בתפקוד[40]. בהתאם לכך, אסטרטגיות לוויסות עצמי יכולות לסייע באופן משמעותי להתמודדות עם היבט זה[22].

ניתן לפתח סגנון עבודה יעיל יותר על ידי הוראה מתקנת, הקניית מיומנויות למידה ופיתוח מטא-קוגניציה לצורך גיבוש אסטרטגיות למידה. בנוסף, העשרה אינסטרומנטאלית עוסקת בשיפור ופיתוח תפקודים ניהוליים כגון: תכנון, ארגון, תהליכי בקרה, הסטת קשב, גמישות מחשבתית, רכישת כללים, סריקה חזותית, התגברות על הרגל, שליטה במסיחים ועוד[21]. ניתן לאמן חלק מהתפקודים הניהוליים גם דרך שימוש בספרי ילדים כמו "איפה אפי?", שבהם לצורך איתור דמות המטרה באיורים יש צורך להפעיל סריקה חזותית שיטתית ותשומת לב לפרטים. ריפוי בעיסוק יכול גם הוא לשמש כחלק מטיפול בהפרעת קשב[4], במיוחד לצורך התארגנות בזמן ובמרחב.

במסגרת הכיתתית ניתן להנחות תלמידים עם הפרעת קשב לדרג את ההתנהלות הלימודית וההתנהגותית של עצמם ולהשוות אותה לדירוג המורה, כך שככל שהתלמיד לומד להעריך את עצמו באופן מדויק יותר הוא פחות תלוי במשוב החיצוני[22].

אימון אישי הוא תהליך המכוון לסייע לאנשים להציב ולהשיג מטרות, להתגבר על מכשולים ולשמר מוטיבציה[45]. אימון אישי יכול לתת מענה לקשיים שונים המאפיינים הפרעת קשב, כמו: תפקודים ניהוליים, ניהול זמן, ארגון משימות, וויסות עצמי והתמודדות עם מצבי לחץ[43].

פיצוי ופיתוח סגנון עבודה מותאם אישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן טבעי אנשים נוטים לפעול "כמו כולם" בהתאם להיגיון המקובל ולציפיות של הסביבה. עם זאת, פעמים רבות דרכי הפעולה המקובלות בחברה אינן מתאימות לאנשים עם הפרעת קשב. מסיבה זו עליהם לחדד את דרכי הפעולה הייחודיות להם ולפתח סגנון התמודדות שיהיה יעיל עבורם. בהתאם לכך חשוב לחפש אחר דרכי התמודדות באופן יצירתי ולא להתעקש דווקא על דרכים שהומלצו על ידי אנשים אחרים[46]. היעילות של פיתוח סגנון עבודה מותאים אישית נובעת מכך שהכלים שנלמדים עוזרים לאדם לרכוש מיומנויות החסרות לו לצורך התנהלות יעילה יותר בחיי היומיום[31].

יש לעשות זאת בהתאם לצורת החשיבה של האדם באופן אישי. לדוגמה, כאשר עובדים עם אדם עם הפרעת קשב צריך לבדוק האם הערוץ השמיעתי או החזותי נגישים לו יותר, כדי להשתמש בערוץ הדומיננטי מהשניים לשם העברת מידע[7]. בדומה לכך, לאדם הסובל מקושי בפיצול קשב יומלץ להימנע ממצב של ריבוי משימות כמו כתיבת סיכום שיעור אם פעולה זו מפריעה לו להקשיב ולהבין את הנאמר. במקום זאת ניתן לבקש אישור מהמורה או המרצה להקליט או לצלם סיכום של מישהו אחר - אפשרויות אלו מתאימות לאדם עם יכולות חברתית טובות שאינו ביישן מכדי להשתמש בהן.

התאמה סביבתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התערבות לצורך ייעול למידתו או עבודתו של אדם בעל לקות קשב וריכוז יכולה להיעשות גם בעזרת שינוי סביבתו כך שתתאים לו טוב יותר[4]. לעתים ניתן לעשות התאמות אלו גם באמצעים פשוטים יחסית.

בעקבות השונות הרבה המאפיינת את הפרעת הקשב, יש לבחון עבור כל אדם בנפרד מהם המאפיינים הסביבתיים המעכבים או מסייעים לרמת התפקוד שלו. לצורך כך הצוות החינוכי או הצוות המסייע להתאמת מקום העבודה, צריך לקבל מידע מדויק ככל האפשר על מאפייני ההפרעה ברמת הפרט, בהקשר הסביבתי של בית-הספר או מקום העבודה[7].

דוגמאות להתאמות סביבתיות עבור אנשים עם הפרעת קשב: סילוק רעשי רקע ומראות רקע[18] המסיחים את הדעת[7], שימוש בבידוד אקוסטי ומחשבים שקטים במידת הניתן, מציאת מקום ישיבה אופטימלי וקבוע בכיתה[7].

כלי עזר וטכנולוגיה מסייעת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שימוש בעזרים מתחום הטכנולוגיה המסייעת נכללות ברוב מערכי הטיפול בהפרעת קשב[15][4]. קיימת גם טכנולוגיה מסייעת לשילוב לימודי, התומכת בתפקוד האקדמי.

דוגמאות לשימוש בכלי עזר וטכנולוגיה מסייעת עבור אנשים עם הפרעת קשב:

  • יומנים אלקטרוניים כמו יומן גוגל או Outlook, יכולים לעזור לאדם לנהל את זמנו ולהתריע מבעוד מועד לקראת כל פעילות.
  • אטמי אוזניים יכולים לסייע לאדם להתמודד עם מסיחים קוליים בסביבה.
  • נמצא שילדים עם הפרעת קשב אשר הסתכלו במראה בזמן שעבדו, תפקדו טוב יותר מבחינת התפקודים הניהוליים שלהם[21].

התערבות חברתית ופיתוח מיומנויות חברתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כישורים חברתיים

כישורים חברתיים הם מכלול של מיומנויות ויכולות של האדם התורמים לקשרים בין-אישיים ותקשורת עם אנשים אחרים.

בהתחשב בשכיחות הקשיים החברתיים בקרב אנשים עם הפרעת קשב, התערבויות המיועדות לתת מענה ליצירה ושימור יחסים עם עמיתים צריכה להיות מיושמת בשלב מוקדם ככל הניתן ולמשך זמן ארוך מספיק כדי לצמצם ככל הניתן את הסיכון לבעיות עתידיות בתחום זה[22].

התערבות פסיכולוגית או טיפול רגשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר הטיפול בהפרעת קשב הוא רגשי[10]. המטרה של התערבות פסיכולוגית היא לשנות את המצב הרגשי או דפוסי המחשבה של האדם[15]. הטיפול הרגשי כולל טיפול בוויסות התנהגות של האדם, ומכשירו אט-אט ללמוד לווסת את התנהגותו בעצמו[10]. טיפול פסיכולוגי להפרעת קשב יכול לכלול פיתוח של כישורים חברתיים, ניהול כעסים ופתרון בעיות[16].

לעתים קרובות מדי מתחיל ילד עם הפרעת קשב את דרכו בבית הספר בכישלון. מחסור מצטבר בחוויות הצלחה מוביל להפרעות רגשיות משניות וערך עצמי ירוד. השפעה זאת נראית גם במקרים של אינטליגנציה גבוהה, משום אף על פי שהיא מאפשרת לפצות על הקשיים בצורה יעילה יחסית, לרוב אין די בכך על מנת להגיע להשגים המשקפים את מלוא הפוטנציאל של אותו תלמיד[4].

הפרעת קשב אצל ילדים עלולה להשפיע גם על התפקוד המשפחתי[7]. הקושי לשים גבולות לילד עם הפרעת קשב יכול לערער את היחס עם ההורים והם עלולים להרגיש חוסר אונים, כעס, דיכאון ואשמה[7]. במקביל הילד עלול להרגיש שהוריו רואים בו כישלון, דבר שלנוכח הקשיים הרבים לעתים אכן משקף את דעתם[7]. חלק מהמשפחות מגיעות לאבחון וטיפול רק לאחר שהילד והמשפחה נקלעו כבר למצוקה קשה בעקבות הבעיות הראשוניות והמשניות של הפרעת הקשב[7].

כאשר ניתן מענה טיפולי בגיל צעיר ניתן להתמקד בקשיים הישירים של הפרעת הקשב ולמנוע ככל הניתן את היווצרותם של קשיים רגשיים משניים בהמשך. אם הטיפול החל בשלב מאוחר יותר בחיי האדם יש להתייחס בטיפול הרגשי גם למשקעים שסביר הוא נושא איתו מהעבר, זאת לצד הקניית כלים מעשיים להתמודדות עם הבעיות מולן הוא מתמודד בתקופה בה החל הטיפול[31]. אנשים עם הפרעת קשב אשר התמודדות עם חוויות שליליות בילדותם עלולים לשאת את הצלקות לאורך שנים רבות. לכן חוויות אלו דורשות טיפול במטרה לאוורר רגשות מודחקים מהעבר, לתקן את הדימוי העצמי וההרגשה של האדם כיום מול החברה[31]. יש לכך חשיבות רבה משום שהלמידה של יכולות חדשות היא תמיד טובה יותר, כאשר היא נעשית מתוך עמדה של דימוי עצמי חיובי[21]. דימוי עצמי חיובי מעודד את האדם להעיז ולנסות ולא לוותר גם כשקשה לו[21].

ניתן לתת מענה להיבט זה בדרכים שונות, כגון: פסיכותרפיה אישית או משפחתית[4], טיפול במשחק, טיפול קוגניטיבי או טיפול התנהגותי קוגניטיבי[15]

אתגרים בטיפול הפסיכולוגי בהפרעת קשב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד האתגרים בטיפול פסיכולוגי בהפרעת קשב הוא האופן בו היא מחבלת במפגש הטיפולי עצמו, על ידי כך שהיא עלולה לגרום לאדם לאבד את חוט המחשבה ולהפליג באסוציאציות בכל רגע[31]. אדם הסובל מהפרעת קשב עלול להתקשות להתמקד בבעיה המטרידה אותו, מפני שהוא אינו מסוגל לדון בעניין אחד ברציפות[31]. כמו כן, דיבור מופרז המאפיין פעלתנות יתר עלול להתפרש אצל המטפל כמנגנון הגנה, בעוד שלמעשה מדובר בלקות תפקודית[31]. במקרים מסוג זה אין די בהפגנת אהדה מצד המטפל, משום שטיפול שרובו הבנה ותמיכה, או אף שיקופים ופירושים, נחווה כלא מספיק יעיל עבור אנשים עם הפרעת קשב[31].

טיפול התנהגותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת האפשרויות לטיפול בהפרעת קשב היא טיפול התנהגותי[4], הכולל מגוון של טכניקות התערבות, שמטרתן היא שינוי הסביבה הפיזית והחברתית לצורך שינוי ההתנהגות[15]. התערבות התנהגותית יכולה להיות בעלת ערך רב כחלק מהמערך הטיפולי או אף כמרכיב עיקרי שלו, בהתאם לנסיבות המקרה, אופי התחלואה הנלווית ויעדי הטיפול[15]. טיפול התנהגותי בילדים כולל הכשרת הורים ומורים לשימוש בטכניקות ספציפיות לשיפור ההתנהגות[15]. אחת הטכניקות הידועות בתחום זה היא עיצוב התנהגות.

הדרישה מילד עם הפרעת קשב למשמעת התנהגותית במסגרת הביתית או החינוכית צריכה להיות במסגרת יכולתו לבצעה ולהינתן בעיתוי מתאים[18]. כדי להימנע מהשתלטותה על הקשר כולו, לא נכון להפעיל אמצעי משמעת בכל חריגה בהתנהגות. יש לדרוש משמעת בנושאים שונים לפי סדר עדיפויות[18]. כמו כן, אין לצפות שהילד יקבל בברכה ובחיוב את דרישת המשמעת וסביר שהוא יביע מחאה. יש להבין זאת ולאפשר לו להביע את רגשותיו[18].

אימוץ אסטרטגיות התנהגות המיועדות להפחתת אימפולסיביות יכול לשפר את היחסים החברתיים של ילדים[47].

טיפול תרופתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבור הפרעת קשב, טיפול תרופתי עוזר ברוב המכריע של המקרים[7] והוא נמצא כטיפול היעיל ביותר עבור כל הגילאים[3]. המטרה של הטיפול התרופתי לטווח הארוך היא הפחתה של הפגיעות התפקודיות המקושרות להפרעת קשב[17]. ישנן מספר אפשרויות תרופתיות המפחיתות זמנית את התסמינים. כמו כל אפשרות טיפולית אחרת, יש לעשות בה שימוש באופן מושכל המותאם לצורכי האדם ולנסיבות הסביבתיות והחברתיות שלו. כלומר, יש לתת תרופה רק למקרים בהם היא עוזרת ובתנאי שהנזק אינו עולה על התועלת.

טיפול תרופתי להפרעת קשב אינו מיועד ללקויות למידה, זאת משום שכיום אין בנמצא מענה תרופתי ללקויות למידה.

הטיפול התרופתי להפרעת קשב מוביל להישגים אקדמיים וסטטוס תעסוקתי גבוהים יותר, הערכה עצמית גבוהה יותר, צמצום כמות התאונות וצמצום הסיכון להתנהגות עבריינית[17]. עם זאת, לא נמצאה עדיין תרופה ל"ריפוי" קבוע ומלא של הפרעת קשב, כך שהשפעה של תרופות אלו היא זמנית בלבד וחולפת בתום טווח הפעילות שלהן[9][11]. לכן, טיפול תרופתי יכול להוות רק חלק אחד מתוך מערך טיפולי רב-תחומי ואינו מהווה מענה שלם להפרעת קשב[3]. יחד עם מתן התרופה יש לחזק את המיומנויות הלקויות של האדם, תוך שאיפה להקנות יכולת להתמודדות טובה יותר עם הקשיים גם ללא נטילת תרופה[9].

למרות הדעה שהטיפול חייב לכלול גם מרכיב תרופתי[4], אין אפשרות חוקית לחייב אדם לקחת בעצמו או לתת לילדו תרופה להפרעת קשב בניגוד לרצונו.

כמו בכל טיפול תרופתי המחייב מרשם רופא, אין להשתמש בתרופה ללא אישור של רופא מוסמך. חשוב לבצע מעקב מסודר על הטיפול התרופתי על מנת לוודא את יעילותו ולשנות את המינון או סוג התרופה במקרה הצורך[4][9]. לשם כך גם מומלצת נגישות גבוהה של הרופא עבור המטופל[7].

הטיפול התרופתי יכול לכלול תרופות ממריצות ותרופת לא ממריצות[16].

תרופות ממריצות/מעוררות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרופות ממריצות (stimulant medication) מפחיתות את התסמינים המקושרים להפרעת קשב[26]. בהתאם לכך, ברוב המקרים השימוש בתרופות ממריצות יעיל מאוד בהתמודדות עם תסמיני הליבה של הפרעת קשב[15][19]. לא רק זאת, אלא שמתוך כל האפשרויות התרופתיות לטיפול בהפרעת קשב שנחקרו, התרופות הממריצות נמצאו כיעילות ביותר[48][12] עבור כל הגילאים[11], הן לטווח הקצר והן לטווח הארוך[17]. בנוסף להפחתת התסמינים, במקרים רבים נראה גם שיפור ביכולת להתנהג בהתאם לחוקים והפחתה בתגובות רגשיות מוגזמות, אשר תורם לשיפור היחסים עם עמיתים והורים[15].

התרופות הממריצות לא מרפאות הפרעת קשב שכן ההפחתה בסימפטומים והשיפור בתפקוד מתקיימים רק בזמן הפעילות של התרופה, באופן הדומה לשיפור בראיה בזמן שבו אדם מביט דרך משקפיים - עם תום הפעילות התרופתית או עם הסרת המשקפיים תחדל השפעתם והמצב יחזור לקדמותו[49]. עם זאת, לטיפול התרופתי יכולות להיות השפעות מיטיבות משניות כתוצאה מההשפעה הזמנית שלו על רמת התפקוד של האדם. טיפול ארוך טווח בתרופות ממריצות יכול לאפשר לאנשים עם הפרעת קשב להשתפר בטווח רחב של תפקודים קוגניטיביים, בעקבות קיומם של משאבי קשב רבים יותר לרכישת אסטרטגיות[50].

התרופות הממריצות אינן ממכרות מהבחינה הקלינית[11]. כלומר, גוף האדם אינו מפתח כלפיהן סבילות בעקבות שימוש ממושך ולכן לא נראה צורך במינונים הולכים וגדלים כדי להשיג את ההשפעה המבוקשת. עם זאת, בחלק מהמקרים יש לתרופות אלו תופעות לוואי בטווח הקצר[7]. תופעות אלו הפיכות וחולפות עם הפסקת נטילת התרופה[9]. תופעות הלוואי הנפוצות ביותר לתרופות אלו הן ירידה בתיאבון, כאבי ראש, כאבי בטן, קשיי הרדמות, חרדה והימנעות חברתית. לרובן אפשר לתת מענה מוצלח על ידי התאמת המינון או תדירות השימוש בתרופה[15]. לדוגמה, כדי לא לפגוע בהרגלי השינה, רצוי להימנע מלקיחת תרופה מעוררת בשעות הערב[4]. את המינון מווסתים כך שיהיה מינימלי אך יעיל[7]. המינון האופטימאלי הוא זה המוביל להטבה הגדולה ביותר בתפקוד במקביל לצמצום מרבי של תופעות הלוואי[15].

בנוסף, אפשר להתאים את זמני ההשפעה של התרופות לשעות הנחוצות לאדם[4] ולשנות את תדירות השימוש בהתאם ליעדי הטיפול. לדוגמה, ניתן להשתמש בתרופה בימי חול לצורך הקלה בתסמינים רק בזמן הלימודים או העבודה, אך לצורך שיפור התפקוד בבית יש להשתמש בתרופה במשך כל ימות השבוע[15].

התרופות הממריצות הנמצאות בשימוש לצורך טיפול בהפרעת קשב הן מתילפנידאט MPH - methylphenidate[15][23][2] ו- dextroamphetamine[15]. לשתי התרופות הללו יש אפשרות למשך השפעה משנה לטווח קצר, בינוני או ארוך[15]. לתרופות בשחרור מושהה יש משך פעילות הנע בין 6 ל-14 שעות[11].

במשך שנים רבות טיפול התרופתי המרכזי בהפרעת קשב נעשה באמצעות החומר מתילפנידאט[51] ועל כן נצבר ידע רב בנוגע לאופן פעולתו והשפעותיו. המחקר והניסיון הקליני עם מתילפנידאט מראים שהוא לא מוביל להתמכרות לחומרים ממריצים ושאינו גורם להתמכרות לסמים אחרים[11].

קיימות מספר פורמולות של מתילפנידאט, המבוססות על טכנולוגיות שונות עבור אופן השחרור ומשך ההשפעה של החומר הפעיל[51]. כתוצאה מכך, אף על פי שנעשה שימוש באותו חומר פעיל, השפעתה של תרופה המבוססת על פורמולה מסוימת תהיה שונה במידה כלשהי מתרופה המתבססת על פורמולה אחרת. בין השמות המוכרים של תרופות ממריצות[52] נמצאים ריטלין וקונצרטה[53].

בשנת 2015 אישר משרד הבריאות הישראלי את התרופה ליסדקסאמפטמין לטיפול בהפרעות קשב וריכוז לגילאי 6 ומעלה.

התאמת המינון וסוג התרופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרטלין אומנם יעיל ברוב המקרים, אך לא בכולם[7]. בנוסף, הוא משפיע בצורה שונה על רמות שונות של הפרעת קשב עקב הספקטרום הרחב שלה[10]. למינונים שונים של ריטלין יכולה להיות השפעה שונה. בעוד שמינון נמוך מידי לא יהיה אפקטיבי, מינון גבוהה מידי עלול להגביר את הפעילות באופן מופרז ובכך לפגוע בתפקוד הקוגניטיבי[23]. בנוסף, ישנם הבדלים בין אישיים בין המינון אשר יוביל לתגובה אופטימלית עבור כל אדם[11]. כתוצאה מכך, כדי להימנע מתופעות לוואי ולשמר את היעילות המקסימלית של התרופה יש להתאים את המינון בזהירות עבור כל אדם באופן אישי[26].

בניגוד לתרופות אחרות, המינון של תרופות ממריצות אינו תלוי במשקל[15]. על כן אין להתאים את מינון התרופה לאדם על סמך משקלו[11], אלא על סמך התגובה לתרופה. משום שקיימת שונות ביחס כמות-תגובה בין אנשים שונים, על הרופא להתחיל במינון נמוך ולהעלות אותו בהדרגה[15] תוך שמירה על תופעות לוואי מזעריות ככל הניתן[11]. חשוב לזכור שהמינון הנמוך ביותר בו נראית הפחתה בתסמינים אינו בהכרח המינון הטוב ביותר לשיפור התפקוד[15].

עם זאת, בעוד שהמינון המיטבי יכול להוביל לירידה משמעותית בסימפטומים, הוא לא בהכרח יעלים אותם לגמרי[15]. כלומר, אף על פי שהטיפול התרופתי יכול לסייע רבות לתפקוד, לא תמיד הוא יצליח לסגור את הפער בהשוואה לנורמה של בני הגיל[26].

הניסיונות לאתר את המינון האידאלי עבור תרופה מסוימת לא תמיד עולים יפה. עם זאת, ישנם מקרים בהם שימוש בתרופה בעלת פורמולה שונה יכולה להוביל להשפעה הרצויה. בהתאם לכך, נמצא שאנשים שלא הגיבו לתרופה ממריצה אחת כן מגיבים באופן חיובי לתרופה ממריצה אחרת. לכן, במקרים בהם לשימוש בתרופה מסוימת אין השפעות חיוביות או שתופעות הלוואי בלתי נסבלות יש לנסות תרופות אחרות[15]. משום שלא נמצאו יתרונות בולטים של פורמולות מתילפנידאט מסוימות על פני אחרות, יש להתחשב בהבדלים הדקים שבין התרופות השונות המתבססות על חומר זה כדי להגיע להתאמה מיטבית עבור צרכיו של כל אדם[51].

לאחר שאותר המינון המיטבי יש להתמיד במעקב רפואי כדי לוודא שהוא מתאים לצרכים המשתנים של האדם לאורך חייו. במסגרת זו יש לשקול בכל שלב האם יש צורך להעלות או להוריד את המינון שנקבע קודם לכן. בגיל הרך יש רגישות גבוהה יותר לטיפול התרופתי וגם יותר תופעות לוואי, שחלקן נעלמות עם הגיל[7]. לכן יש לשקול מחדש את הטיפול התרופתי עם התבגרות הילד בהתאם למצב ובהתייעצות עם רופא. באופן כללי, מתבגרים אשר קיבלו טיפול תרופתי מגילאי הילדות נוטים להשתמש במינונים קטנים יותר או אף להפסיק את השימוש בתרופה[11].

יש ליצור קשר מיידי עם הרופא במקרים בהם יש בעיות במינון, תופעות לוואי או ספקות פתאומיים בנוגע לכדאיות של הטיפול התרופתי[7]. חוסר תגובה עקבי לטיפול בתרופות ממריצות צריך לעורר את חשדו של הרופא לאפשרות של אי היענות תרופתית, אבחנה בלתי מדויקת או קיומה של תחלואה נלווית שטרם אותרה[15].

אחד מהגורמים המרכזיים בבחירת התרופה הוא משך ההשפעה שלה[19]. תרופות בעלות מנגנון של שחרור מושהה יכולות לשמר את ההשפעה של החומר הפעיל גם לאחר יום הלימודים או העבודה[19]. השחרור המושהה פותר מן הצורך ליטול מנה נוספת בתום ההשפעה של התרופה הרגילה ללא ההשהיה, כך שבמקרים רבים נטילה חד פעמית של התרופה מספיקה ליום שלם. דבר זה הופך את הטיפול התרופתי לתהליך פרטי יותר, משום שאפשר לקחת אותה בבית ואין צורך לחדש במהלך יום הלימודים או העבודה, שבו האדם לרוב נמצא בנוכחותם של אנשים אחרים. כך ניתן להימנע מתגובות סטיגמתיות של הסביבה ולהעלות את מידת ההתמדה והעקביות בטיפול[19].

אופן הפעולה - מנגנונים פיזיולוגיים ועצביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתילפנידאט (החומר הפעיל בריטלין) משפר את יכולת דיכוי התגובה אצל אנשים עם הפרעת קשב[54]. חומר זה משמש כאגוניסט התומך בפעולת המוליך העצבי דופמין בתהליך ההעברה הסינפטית[23]. תהליך זה מאפשר את התקשורת התקינה של תאי עצב במערכת העצבים. המתילפנידאט מגביר את השפעתו של הדופמין בכך שהוא מעכב את הספיגה החוזרת שלו מהסינפסה ובכך מאפשר לו להשפיע על תא המטרה במשך זמן רב יותר[23][2][16].

תרופות לא מעוררות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרט למעוררים כמו ריטלין יש גם תרופות אחרות, אך לרוב הן פחות יעילות ובעלות תופעות לוואי[7]. לדוגמה - תרופות נוגדות דיכאון ממשפחת NRI כמו וולבוטרין (Wellbutrin, Bupropion); או ממשפחת ה-SNRIs כגון אפקסור (Effexor, Venlafaxine), סטרטרה (Strattera), או אדרונקס (Edronax, Reboxetine), או טריציקלים עם פעילות חזקה על נוראדרנלין כגון דפרקסן (desipramineׂׂ).

דילמות בנושא הטיפול התרופתי בתקופת ההריון וההנקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות הזהירות והדאגה הכללית שניכרת בקרב רופאים ונשים עבור שימוש בתרופות כלשהן בתקופת ההריון וההנקה, כמעט שאין מידע אודות ההשפעה של הטיפול התרופתי בהפרעת קשב על העובר והילוד[55]. באופן תאורטי מתילפנידאט יכול לעבור דרך השליה, אך ההשפעה שלו על המוח המתפתח של העובר אינה ידועה[56]. בעקבות היעדר רעיות מספקות, לא ניתן לקבוע האם יש או אין סיכון לעובר בעקבות הטיפול התרופתי של האם במהלך ההריון[55][56]. אף על פי שלמתן טיפול תרופתי להפרעת קשב בזמן הריון והנקה עלולות להיות השלכות שליליות על התינוק, הפסקת הטיפול עלולה אף היא לפגוע הן בתינוק והן באימו[55]. עבור המקרים בהם הוחלט להמשיך את הטיפול התרופתי, יש להתמודד עם אתגר נוסף של התאמת המינון וסוג התרופה. השינויים הפיזיולוגיים במהלך ההריון מובילים לשינויים ביעילות ובריכוז של התרופה[55]. עם זאת, כמעט ולא קיימים קווים מנחים להתאמת הטיפול התרופתי עבור מקרים אלו[55].

טיפולים אלטרנטיביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים טיפולים אלטרנטיביים המיועדים לאנשים עם הפרעת קשב, כמו למשל: עיסוי ומגע, פרחי באך, הומאופתיה, צמחי מרפא, דיקור סיני, שיאצו, יוגה ועוד[57].

ישנם גם תוספי תזונה כמו אומגה 3 אשר יכולים לתמוך בתפקודי קשב.

בעשורים האחרונים נעשים ניסיונות לחקור את יעילותם של טיפולים אלו, אך המחקר לא תמיד שיטתי ומדעי, ועד היום לא נמצא ביסוס מדעי מספק ליעילות טיפולים אלו. ההמלצה הרווחת כיום של הרפואה המערבית למעוניינים בטיפולים אלטרנטיביים, היא לשלב אותם עם טיפולים קונבנציונליים[4][58][59].

התנגדות לטיפול וההשלכות של מניעתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות החשיבות הרבה למתן מענה מתאים ומוקדם לאנשים עם הפרעת קשב, ישנה הטפה להזנחת טיפול בהפרעה מצד ארגונים לא מקצועיים, בהם הסיינטולוגיה[60] ואנשים המתנגדים לשימוש בתרופות המסייעות לסובלים מההפרעה.

ההתנגדות הציבורית לריטלין נובעת מהמיתוס השגוי לפיו הוא גורם להתמכרות ופוגע בתהליך הגדילה של ילדים. שני נושאים אלו נבדקו מחקרית. נמצא שלמרות דיכוי התיאבון הריטלין אינו גורם להפרעה בגדילה לאורך זמן[4][7]. כמו כן, המינונים המקובלים לשימוש בריטלין אינם גורמים להתמכרות[4]. למעשה, ילדים עם הפרעת קשב שטופלו בהצלחה בתרופות מעוררות מתמכרים פחות מאלו שלא טופלו, ושיעור ההתמכרות אצלם דומה לזה של האוכלוסייה הכללית[7].

אף על פי שאנשים עם הפרעת קשב אינם מועדים בהכרח לפורענות, קיימים סיכונים רבים העלולים להתממש בהיעדר טיפול מתאים[10]. כאשר ילד סובל מהפרעת קשב ולא ניתן לו טיפול הולם בגיל צעיר, התוצאות עלולות להיות אקוטיות עבורו, עבור משפחתו ועבור החברה[10]. הזנחת הטיפול בהפרעה עשויה להוביל לבעיות פסיכולוגיות[20]. במקרים אלו, בדומה לבעיות רגשיות אחרות, יש המשתמשים בסמים כדרך לריפוי עצמי (אצל חלק מהמתבגרים עם הפרעת קשב יש שימוש עצמי בממריצים כמו קפה וקוקה-קולה במקום מתילפנידאט)[7]. הפרעת קשב עלולה גם ליצור קשיים לימודיים, העלאת הסיכון לנשירה ממערכת החינוך ולעיסוק בפעילות עבריינית[7], כמו גם קשיים בעבודה, קשיים חברתיים, תסכול ועוד[61][62].

משום שבמקרים רבים נראה חוסר תגובה או התמדה בטיפולים הקיימים, העשרת מבחר הטיפולים התרופתיים וההתנהגותיים הקיים באפשרויות בטוחות ויעילות יסייע רבות להתמודדות עם המצב הכרוני של הפרעת קשב[15].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טיפול בהפרעת קשב בוויקישיתוף

טכנולוגי מסייעת ומשחקי מחשב

מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה

טיפול תרופתי

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 American Psychiatric Association - APA, (2013). DIAGNOSTIC AND STATISTICAL MANUAL OF MENTAL DISORDERS, FIFTH EDITION - DSM 5.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Tripp, G., & Wickens, J. R. (2009). Neurobiology of ADHD. Neuropharmacology, 57(7), 579-589
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 Ramsay, J. R. (2010). CBT for adult ADHD: Adaptations and hypothesized mechanisms of change. Journal of Cognitive Psychotherapy, 24(1), 37-45.
  4. ^ 4.00 4.01 4.02 4.03 4.04 4.05 4.06 4.07 4.08 4.09 4.10 4.11 4.12 4.13 4.14 4.15 4.16 4.17 4.18 4.19 4.20 4.21 שפירא, אבי (2004). הפרעת קשב וריכוז (ADHD). באתר פסיכולוגיה עברית
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Abraham, A., Windmann, S., Siefen, R., Daum, I., & Güntürkün, O. (2006). Creative Thinking in Adolescents with Attention Deficit Hyperactivity Disorder (ADHD). Child Neuropsychology, 12(2), 111-123.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 DSM-5 Attention Deficit/Hyperactivity Disorder Fact Sheet. American Psychiatric Association, (2013).
  7. ^ 7.00 7.01 7.02 7.03 7.04 7.05 7.06 7.07 7.08 7.09 7.10 7.11 7.12 7.13 7.14 7.15 7.16 7.17 7.18 7.19 7.20 7.21 7.22 7.23 7.24 7.25 7.26 7.27 7.28 7.29 7.30 7.31 7.32 7.33 7.34 7.35 7.36 7.37 ישי-קרין, נופר (2002). אבחון של הפרעת קשב וריכוז (ADHD). מאתר פסיכולוגיה עברית
  8. ^ 8.0 8.1 ATTENTION-DEFICIT/HYPERACTIVITY DISORDER. By Whalen, Carol K. Kazdin, Alan E. (Ed), (2000). Encyclopedia of psychology, Vol. 1., (pp. 299-303). Washington, DC, US: American Psychological Association; New York, NY, US: Oxford University Press, xiv, 495 pp.
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 9.5 ד"ר איתי ברגר, אבחון וטיפול בהפרעת קשב וריכוז בילדים
  10. ^ 10.00 10.01 10.02 10.03 10.04 10.05 10.06 10.07 10.08 10.09 10.10 10.11 10.12 10.13 10.14 10.15 10.16 דויד, חנה (2010). על לקויות למידה, הפרעת קשב וריכוז ואינטליגנציה. מאתר פסיכולוגיה עברית
  11. ^ 11.00 11.01 11.02 11.03 11.04 11.05 11.06 11.07 11.08 11.09 11.10 11.11 11.12 11.13 11.14 11.15 Kooij, S. J., Bejerot, S., Blackwell, A., Caci, H., Casas-Brugué, M., Carpentier, P. J., ... & Asherson, P. (2010). European consensus statement on diagnosis and treatment of adult ADHD: The European Network Adult ADHD. BMC psychiatry, 10(1), 67.
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 12.4 12.5 Remschmidt, H. (2005). Global consensus on ADHD/HKD. European child & adolescent psychiatry, 14(3), 127-137.
  13. ^ 13.0 13.1 McLeod, J., Fettes, D., Jensen, P., Pescosolido, B., & Martin, J. (2007). Public knowledge, beliefs, and treatment preferences concerning attention-deficit hyperactivity disorder. Psychiatric Services, 58(5), 626-631.
  14. ^ Hall, C. L., Newell, K., Taylor, J., Sayal, K., Swift, K. D., & Hollis, C. (2013). 'Mind the gap' - mapping services for young people with ADHD transitioning from child to adult mental health services. BMC Psychiatry, 13(1), 1-8.
  15. ^ 15.00 15.01 15.02 15.03 15.04 15.05 15.06 15.07 15.08 15.09 15.10 15.11 15.12 15.13 15.14 15.15 15.16 15.17 15.18 15.19 15.20 15.21 15.22 15.23 15.24 15.25 15.26 15.27 15.28 15.29 15.30 15.31 15.32 15.33 15.34 15.35 15.36 Clinical Practice Guideline: Treatment of the School-Aged Child With Attention-Deficit/Hyperactivity Disorder, AMERICAN ACADEMY OF PEDIATRICS, PEDIATRICS Vol. 108 No. 4 October 2001, pp. 1033-1044
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 16.3 16.4 Tarver, J., Daley, D., & Sayal, K. (2014). Attention-deficit hyperactivity disorder ( ADHD): an updated review of the essential facts. Child: Care, Health & Development, 40(6), 762-774.
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 17.3 Fredriksen, M., Halmøy, A., Faraone, S. V., & Haavik, J. (2013). Long-term efficacy and safety of treatment with stimulants and atomoxetine in adult ADHD: A review of controlled and naturalistic studies. European Neuropsychopharmacology, 23(6), 508-527.
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 18.3 18.4 18.5 18.6 18.7 18.8 לגעת מבעד לשריון. משרד החינוך (2009)
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 19.3 19.4 Katzman, M., & Sternat, T. (2014). A Review of OROS Methylphenidate (Concerta) in the Treatment of Attention-Deficit/Hyperactivity Disorder. CNS Drugs, 28(11), 1005-1033.
  20. ^ 20.0 20.1 Diagnosing and treating adult ADHD and comorbid conditions
  21. ^ 21.0 21.1 21.2 21.3 21.4 21.5 21.6 שי-קרין, נופר (2009). תפקודים ניהוליים (EF) - מה הקשר להפרעת קשב ולרכיבה על סוסים. מאתר פסיכולוגיה עברית
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 22.3 22.4 22.5 22.6 22.7 DuPaul, G. J., Weyandt, L. L., & Janusis, G. M. (2011). ADHD in the Classroom: Effective Intervention Strategies. Theory Into Practice, 50(1), 35-42.
  23. ^ 23.0 23.1 23.2 23.3 23.4 Neil R. Carlson, (2013). Physiology of Behavior. Boston: Pearson.
  24. ^ AMERICAN ACADEMY OF PEDIATRICS: Clinical Practice Guideline: Diagnosis and Evaluation of the Child With Attention-Deficit/Hyperactivity Disorder. PEDIATRICS Vol. 105 No. 5 May 2000, pp. 1158-1170
  25. ^ 25.0 25.1 Litner, B. (2003). Teens with ADHD: The Challenge of High School. Child & Youth Care Forum, 32(3), 137-158.
  26. ^ 26.0 26.1 26.2 26.3 26.4 26.5 26.6 Snider, V. E., Busch, T., & Arrowood, L. (2003). Teacher knowledge of stimulant medication and ADHD. Remedial and Special Education, 24(1), 46-56.
  27. ^ 27.0 27.1 הפרעה בקשב וריכוז ADHD ד"ר איריס מנור באתר אגודת ניצן.
  28. ^ 28.0 28.1 28.2 28.3 מרים טוראל, ד"ר סמי שניידרמן, (2003). טיפול בהפרעת קשב וריכוז. תפנית: מכון ירושלמי למתבגרים
  29. ^ Gentile, J. P., Atiq, R., & Gillig, P. M. (2006). Adult ADHD: diagnosis, differential diagnosis, and medication management.Psychiatry (Edgmont), 3(8), 25.
  30. ^ ד"ר איריס מנור (2008). הילד הרע שבי. The Medical
  31. ^ 31.0 31.1 31.2 31.3 31.4 31.5 31.6 31.7 איגרא, נעמה (2008). טיפול פסיכולוגי במבוגרים עם הפרעת קשב (ADHD) - שילוב בין גישות שונות; או: איך להושיב היפראקטיבי על ספת הפסיכולוג. מאתר פסיכולוגיה עברית
  32. ^ מירי קרן, איריס מנור, שמואל טיאנו, ‏הפרעת קשב וריכוז בגיל הרך: איפיוניה הייחודיים ומהלכה מינקות ועד גיל הגן, כרך 140, נובמבר 2001, עמ' 1022-1025, תקציר של המאמר מעיתון "הרפואה" באתר ההסתדרות הרפואית בישראל
  33. ^ אמות מידה לאבחון הפרעת קשב וריכוז (ADHD) בילדים מתבגרים ומבוגרים, משרד הבריאות (2010)
  34. ^ Leroux, J. A., & Levitt-Perlman, M. (2000). The gifted child with attention deficit disorder: An identification and intervention challenge. Roeper Review, 22(3), 171.
  35. ^ News1 | מהי הלקות השקופה, www.news1.co.il
  36. ^ Adamou, M., Arif, M., Asherson, P., Aw, T., Bolea, B., Coghill, D., . . . Young, S. (2013). Occupational issues of adults with ADHD. BMC Psychiatry, 13, 59.
  37. ^ 37.0 37.1 Barkley, R. A., Cook, E. H., Dulcan, M., Campbell, S., Prior, M., Atkings, M., & ... DuPaul, G. J. (2002). Consensus Statement on ADHD. European Child & Adolescent Psychiatry, 11(2), 96.
  38. ^ Conrad, P., & Potter, D. (2000). From hyperactive children to ADHD adults: Observations on the expansion of medical categories. Social Problems, 559-582.
  39. ^ 39.0 39.1 Barkley, R. A. (2004). Critique or Misrepresentation? A Reply to Timimi et al. Clinical Child & Family Psychology Review, 7(1), 65-69.
  40. ^ 40.0 40.1 40.2 40.3 40.4 ישי-קרין, נופר (2006). ילדים מיוחדים: המפגש של ילדים היפראקטיביים (ADHD) ולקויי למידה עם מערכת החינוך על פי תאורית העצמי. באתר פסיכולוגיה עברית
  41. ^ 41.0 41.1 41.2 White, H. A., & Shah, P. (2011). Creative style and achievement in adults with attention-deficit/hyperactivity disorder. Personality and individual differences,50(5), 673-677.
  42. ^ דוד הבר (1990), לא הואב לקרוא : טיפול רב-ממדי בליקויי למידה. רעננה: רמות.
  43. ^ 43.0 43.1 Field, S., Parker, D. R., Sawilowsky, S., & Rolands, L. (2013). Assessing the Impact of ADHD Coaching Services on University Students’ Learning Skills, Self-Regulation, and Well-Being. AHEADAssociation on, 26(1), 67-81.
  44. ^ Barkley, R. A., & Murphy, K. R. (2010). Impairment in occupational functioning and adult ADHD: the predictive utility of executive function (EF) ratings versus EF tests. Archives of Clinical Neuropsychology, 25(3), 157-173.
  45. ^ Biswas-Diener, R. (2009). Personal coaching as a positive intervention. Journal Of Clinical Psychology, 65(5), 544-553.
  46. ^ אורית דהן ואורלי צדוק (2012). מִלְקוּת לְחֵרוּת - מבט אישי ומקצועי על ליקויי למידה והפרעת קשב וריכוז. הקיבוץ המאוחד ומכון מופת.
  47. ^ Gomes, L. L., & Livesey, D. D. (2008). Exploring the link between impulsivity and peer relations in 5- and 6-year-old children. Child: Care, Health & Development, 34(6), 763-770.
  48. ^ Surman, C. B., Hammerness, P. G., Pion, K., & Faraone, S. V. (2013). Do stimulants improve functioning in adults with ADHD?: A review of the literature .European Neuropsychopharmacology, 23(6), 528-533.
  49. ^ Brown, T. E. (2005). Attention deficit disorder: The unfocused mind in children and adults. Yale University Press.
  50. ^ Hammerness, P., Fried, R., Petty, C., Meller, B., & Biederman, J. (2014). Assessment of cognitive domains during treatment with OROS methylphenidate in adolescents with ADHD. Child Neuropsychology, 20(3), 319-327.
  51. ^ 51.0 51.1 51.2 Coghill, D., Banaschewski, T., Zuddas, A., Pelaz, A., Gagliano, A., & Doepfner, M. (2013). Long-acting methylphenidate formulations in the treatment of attention-deficit/hyperactivity disorder: A systematic review of head-to-head studies. BMC Psychiatry, 13, 237.
  52. ^ Pharmacotherapy of adult Attention Deficit/Hyperactivity Disorder (ADHD): a systematic review
  53. ^ Methylphenidate of retard forms in children and adolescents with ADHD - an overview
  54. ^ Aron, Adam R.; Dowson, Jonathon H.; Sahakian, Barbara J.; Robbins, Trevor W. (2003). Methylphenidate improves response inhibition in adults with attention-deficit/hyperactivity disorder. Biological Psychiatry, Vol 54(12), 1465-1468.
  55. ^ 55.0 55.1 55.2 55.3 55.4 Besag, F. (2014). ADHD Treatment and Pregnancy. Drug Safety, 37(6), 397-408.
  56. ^ 56.0 56.1 Bolea-Alamanac, B. M., Green, A., Verma, G., Maxwell, P., & Davies, S. C. (2014). Methylphenidate use in pregnancy and lactation: a systematic review of evidence. British Journal Of Clinical Pharmacology, 77(1), 96-101.
  57. ^ סימה בורקובסקי, אומרים לא לרטלין, 23 באוקטובר 2011, באתר "הורים וילדים"
  58. ^ יונתן הלוי, הגישה הראויה לרפואה משלימה ואלטרנטיבית, תקציר הרצאה במסגרת כנס הנוירולוגיה של הילד במרכז הרפואי שערי צדק
  59. ^ שיר־לי גולן, לא עוצר לרגע. על הפרעות קשב וריכוז, באתר ynet, 10 בנובמבר 2006
  60. ^ הסיינטולוגים אומרים שאין דבר כזה ADD
  61. ^ A functional serotonin transporter promoter gene polymorphism increases ADHD symptoms in delinquents: interaction with adverse childhood environment
  62. ^ Suicidality, psychopathology, and gender in incarcerated adolescents in Austria


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.