יהודית שמחוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף יהודית שמחונית)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יהודית שמחוני
Sinhoni 31.jpg

יהודית שמחוני בעת שליחותה לארצות הברית, 1941
תאריך לידה 24 בינואר 1902
תאריך עלייה 1921
תאריך פטירה 4 בדצמבר 1991 (בגיל 89)
כנסות 1
סיעה מפא"י
תפקידים בולטים ראש המחלקה לקשרים בינלאומיים בהסתדרות, מזכירת סיעת מפא"י

יהודית שמחוני (לעתים: שמחונית) (ט"ז בשבט תרס"ב, 24 בינואר 1902כ"ז בכסלו תשנ"ב, 4 בדצמבר 1991) הייתה חברת אספת הנבחרים הרביעית והכנסת הראשונה מטעם מפא"י. מנהיגה ופעילה מרכזית בתנועת הפועלות ובארגוני הנשים של הסתדרות העובדים הכללית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמחוני נולדה במושבה החקלאית היהודית נהר טוב שבפלך חרסון, בדרום-מערב רוסיה (אוקראינה), בתם השנייה של בתיה ומשה יבזורי (יבזריכין), תלמיד חכם מהעיירה ראסנה שבפלך מוהילוב ברוסיה הלבנה אשר הפך לציוני נלהב והטיף להגשמת חלומו של הרצל בארץ ישראל. לבד מיהודית היו לזוג עוד חמישה ילדים: זרובבל, בנימין, יהודה, לאה ודוד. מאוחר יותר עברה המשפחה לעיירה סמוכה ושם החלה שמחוני בלימודיה בגימנסיה, אותה סיימה בפלך חרסון עם תעודת בגרות חיצונית בהצטיינות יתרה. לאחר סיום לימודיה בגימנסיה החלה ללמוד בבית הספר הגבוה לחקלאות בחרסון, לימודים שהופסקו לאחר שנה וחצי משום ניסיונותיה לעלות ארצה.

בשנת 1920 נישאה למרדכי וסלינצקי והשניים החלו בניסיונות עלייה לארץ ישראל במסגרת קבוצה בהנהגתו של מרדכי – "הבריה". לאחר מסע שעבר דרך קישינב, רומניה וקושטא, עלו השניים לארץ ישראל בעלייה השלישית בשנת 1921. לאחר עלייתם עברתו את שם המשפחה ל"שמחוני". הם נמנו עם מייסדי נהלל, מושב העובדים הראשון בארץ ישראל, ופעלו להשגת רישיונות עלייה (סרטיפיקטים) למרבית בני משפחותיהם, אשר עלו ארצה בעקבותיהם בתוך שש שנים. בנהלל נולדו שלושת ילדיהם של יהודית ומרדכי – אסף (1922), רוני (1925) ומנחם "אחיק" (1930).

בנהלל גם החלה שמחוני את פעילותה הציבורית – המוטו העיקרי לפעילותה ותפיסת עולמה היו חיזוק מעמד האישה העובדת והדרישה לשוויון זכויות וחובות מלא בין נשים וגברים, ותפיסה זו התוותה את דרך פעולתה בחייה הציבוריים. בשנת 1924 נבחרה לייצג במועצת הפועלות את נשות נהלל, בנות העלייה השנייה, על אף שהייתה צעירה ממרביתן. במסגרת פעילותה במועצת הפועלות הייתה אחראית גם על קיומם של סמינרים וימי עיון וכמו כן על הקמת מוסדות לילדי אמהות עובדות ומפעלי הכשרה מקצועית לנשים.

משום אמונתה בצורת החיים הקומונלית-שיתופית ברוח הסוציאליזם הליברלי, דחפה שמחוני את משפחתה לעזוב את המושב ולעבור לקיבוץ, ובשנת 1931 אכן עזבו יהודית ומרדכי, יחד עם שלושת ילדיהם, את מושב נהלל ועברו לקיבוץ תל יוסף, שם הדריכה שמחוני נוער עולה מגרמניה. היא הייתה ממייסדות עיתון "דבר הפועלת", ירחון הנשים הראשון בישראל, וחברת המערכת עד לשלהי שנות ה-60. בתקופה זו פרסמה רשימות רבות (מהן רבות ללא חתימתה) בעניין הבעיות המרכזיות של היישוב היהודי בשנותיו הראשונות. כמו כן, החלה שמחוני בתקופה זו להשתלב בגופים השונים של מפלגת מפא"י, והשתתפה בסמינרים רעיוניים רבים בהנחיית ברל כצנלסון ויצחק טבנקין. כפועל יוצא מכך הפכה לדמות מוכרת בצמרת המפלגה כבר בשלהי שנות ה־30.

ניסיונותיה לסייע לתנועה הציונית במאבקה בשלטון הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמחוני הייתה חברת אספת הנבחרים הרביעית של כנסת ישראל מטעם מפא"י עוד לפני קום המדינה, ושותפה ב"צוות הנבחרים" בימי המאבק לפתיחת שערי ארץ ישראל לעליה. עוד כיהנה כצירה בקונגרסים ציונים וחברה בוועד הפועל הציוני. בקיץ של שנת 1938, עת גברו הידיעות על דחייתה של אנגליה את תוכנית החלוקה, נענתה שמחוני לברל כצנלסון לחבור אליו ולצוות ששהה באנגליה ולסייע להם בניסיונותיהם להציל את הקשר שהלך והתרופף בין ראשי התנועה הציונית לבין ממשלת אנגליה.[1]

על רקע כישלונה של ההנהגה הציונית לבטל את גזירות הספר הלבן השני, וההבנה כי יש להעתיק את מרכז הכובד של פעילות התנועה הציונית לארצות הברית לטובת גיוס תמיכה כספית ופוליטית, יצאה שמחוני בשליחות ראשונה מטעם תנועת הפועלות לארצות הברית, אך עם פרסום הספר הלבן של 1939 סירבה להאריך את שהותה גם כאשר הוצע לה להיבחר לקונגרס הציוני מטעם התנועה בה פעלה, והיא שבה לארץ ישראל מספר ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.[2]

ניסיונותיה של התנועה הציונית להפעיל לחץ על בריטניה לשנות את מדיניותה המשיכו ביתר שאת גם לאחר פרסום הספר הלבן השלישי, ובעקבותיהם הגיעו לשמחוני בקשות לחדש את שליחותה בארצות הברית למען מטרה זו. נוסף על כך, בתקופה זו סבלו יחסיה עם מרדכי מקשיים ומשפחתה התפצלה – מרדכי עזב לקיבוץ גבע השכן ואילו יהודית וילדיה, אסף ורוני, נשארו בתל יוסף. על הפיצול סיפור שמחוני:

לא היה פירוד, כי המשכנו להיות משפחה ושמונו על קשרינו ההדוקים, [אך המשבר] כרסם בשורשי נפשי וביקשתי מפלט מהמלכוד שנקלעתי לתוכו.

ספר יהודית שמחוני, עמ' 16.

בקיץ 1941 יצאה שמחוני לשליחות נוספת בארצות הברית, שליחות שנמשכה שנתיים וחצי במקום מספר חודשים כמתוכנן משום כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה ביתר שאת. במהלך שליחות זו שהתה זמן רב לצידו של דוד בן-גוריון ואימצה את דרכו המדינית. היא השתתפה יחד איתו, ועם חיים ויצמן ואחרים, בוועידת בילטמור בשנת 1942, ורק בשנת 1943 עלה בידה להצטרף לצוות של אניית משא שיצאה מהחוף המזרחי של ארצות הברית אל חופי מצרים, ועם שובה ארצה עברה להתגורר עם מרדכי בקיבוץ גבע והמשפחה התאחדה מחדש. גם בתה, רוני, עברה עמה.[3]

עם שוך קרבות מלחמת העולם השנייה, יצאה שמחוני לשליחות נוספת לקנדה ולארצות הברית לטובת רענון בשורות התנועה. בביקור זה יצרה קשר ושיתוף פעולה עם ארגון הנשים היהודי Jewish Pioneer Women. היא שבה לארץ ישראל בחודש מרץ 1948.

לאחר קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודית ומרדכי שמחוני בקיבוץ גבע, 1965
יהודית שמחוני ודוד בן-גוריון בטקס פתיחת הספרייה הצבאית על שם בנה, אסף שמחוני, באוניברסיטת תל אביב, 1961

עם פרוץ מלחמת העצמאות התגייסה לשירות בצה"ל וסייעה להקמת מטה ח"ן. שירתה כקצינת תרבות וסעד בדרגת רב סרן.

לקראת הבחירות הראשונות במדינת ישראל התמודדה מטעם מפא"י ושימשה כמצליפת המפלגה ומזכירת הסיעה בכנסת.[4] שמחוני נבחרה לכנסת הראשונה כחברת כנסת מטעם מפא"י ונשאה את תעודת חברת כנסת מספר 115. במהלך כהונתה בכנסת הייתה חברה בוועדת הכנסת ובוועדת העבודה והרווחה. היא כיהנה בכנסת עד לשנת 1951, אז התפטרה עקב החלטתה לסייע לאביה הזקן ולאשתו השנייה, מלכה, לעבור מהרצליה לקיבוץ גבע, ולא התמודדה על מקום בכנסת שלאחריה.[5]

לאחר פרישתה שבה לקיבוץ גבע על מנת לסעוד את הוריה. בתוך כך חלתה בתה רוני בסרטן, ושמחוני נותרה עמה בקיבוץ. בתקופה זו שימשה כמורה לאנגלית ולאחר מכן כמנהלת בבית הספר בקיבוץ. בשנת 1954 נפטרה רוני מהמחלה והיא בת 29.

שמחוני שבה לפעילות ציבורית בשנת 1955 ושימשה בתפקיד חברת מזכירות מפא"י וחברה בוועד הפועל של ההסתדרות והוועדה המרכזית. שמחוני ניהלה גם את המחלקה המדינית ויחסי החוץ של ההסתדרות, שמילאה בשנים אלו תפקיד חשוב מאד בבניית יחסי החוץ של מדינת ישראל הצעירה. היא נטלה חלק מרכזי בפעילות זו, בעיקר בחיזוק הקשרים עם מדינות אפריקה שהשתחררו משלטון קולוניאלי וקיבלו את עצמאותן, על ידי הקמת בית ספר מיוחד עבור אזרחים ממדינות אפריקה החדשות בו עברו השתלמויות בנושאים שונים. כמו כן, ייצגה שמחוני את ההסתדרות בקונגרסים של מפלגות סוציאליסטיות במדינות שונות באירופה.

ב־6 בנובמבר 1956, בלילה שלאחר סיום "מבצע קדש", נהרג בנה, מפקד פיקוד הדרום אלוף אסף שמחוני, בהתרסקות מטוסו הקל ליד המבצר הצלבני עג'לון בהרי הגלעד בממלכת ירדן, עת היה בדרכו מא-טור לבסיס חיל האוויר ברמת דוד. יהודית שמחוני המשיכה בפעילותה הציבורית גם לאחר מות בנה ואף יצאה לשליחות נוספת בארצות הברית במהלך שנת האבל.[6]

עם שובה מונתה על ידי גולדה מאיר לתפקיד ראש המחלקה לקשרים בינלאומיים של ההסתדרות והייתה חברה גם בהנהלת "הקונפדרציה של האיגודים המקצועיים החופשיים". בנוסף שימשה גם חברה במועצה הציבורית להנצחת החייל.

לאחר התעוררותה מחדש של פרשת "עסק הביש", בתחילת שנות ה-60, הודח פנחס לבון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. ההדחה עוררה גלים והביאה את דוד בן-גוריון לפרוש ממפא"י ולהקים את רפ"י בשנת 1965, ושמחוני הצטרפה אליו. בעקבות כך פרשה גם מתפקידיה בהסתדרות העובדים. פעילותה ברפ"י היית סמלית בלבד, ולמעשה היוותה את אחרית תקופת פעילותה בחיים הציבוריים.

בדצמבר 1968, בעת מלחמת ההתשה, נפל נכדה, אבנר שמחוני – בנם של אסף ודלילה, בעת פעילות מבצעית בראס-סודר בסיני.

בראשית שנות ה-70 פרשה לחלוטין מפעילות ציבורית ושבה לקיבוץ גבע, שם הייתה ממייסדות ה"קיפוליה" (אגף במכבסה שהיה אמון על קיפול בגדי החברים). היא סעדה את בעלה, מרדכי, עד פטירתו בשנת 1982, והוא בן 87.

נוסף על עבודתה בקיפוליה, עבדה שמחוני גם במפעל לעיבוד שקדים "שקדיה", שהוקם על ידי בנה, וככל שעמדו לה כוחותיה השתתפה בעבודות קטיף האגסים של הקיבוץ. שמחוני המשיכה להיות פעילה באסיפות הקיבוץ שנערכו מדי שבוע, וכמו כן הביעה דעתה על הנעשה בכתב לעתים מזדמנות על דפי עלון הקיבוץ - "בגבע".

בדצמבר 1991 נפטרה בשיבה טובה. ארכיונה שמור במכון לבון.[7]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהודית שמחוני בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מתוך: יעקב גורן (עורך), ספר יהודית שמחוני, גבע: קבוצת גבע, תשנ"ה 1995, עמ' 15.
  2. ^ ספר יהודית שמחוני, עמ' 16.
  3. ^ ספר יהודית שמחוני, עמ' 17.
  4. ^ ספר יהודית שמחוני, עמ' 20.
  5. ^ ספר יהודית שמחוני, עמ' 21.
  6. ^ ספר יהודית שמחוני, עמ' 23.
  7. ^ IV-104 - ארכיונים אישיים (צ'-ת'), באתר מכון לבון.