קהילת יהודי ברלין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בית הכנסת החדש, בברלין-Neue Synagoge ב-1865

יהודים חיו בברלין ובסביבתה כבר מהימים שהעיר הוקמה במאה ה-13. עד תחילת המאה ה-17 היהודים גורשו שוב ושוב מברלין והתיישבו בה מחדש. בשנת 1671 הוקמה הקהילה יהודית בברלין. בשנת 1925 הקהילה היהודית בברלין הגיעה לשיא גדלה, מספר היהודים בעיר באותה שנה עמד על 172,672 נפש.[1] בתקופה זו תרמו יהודי ברלין לעושר התרבותי של העיר במדע ובתרבות. בתקופת גרמניה הנאצית, בין השנים 1933–1945, נרצחו בשואה 55,000 יהודים מהקהילה היהודית של ברלין, היתר ברחו או גורשו. רק כ-9,000 יהודים הצליחו לשרוד במחבוא או בנישואי תערובת עם בני זוג שאינם יהודים או ששרדו את מחנות המוות.[2] משנת 1990 מספר יהודי ברלין גדל שוב, במיוחד כתוצאה מהנהירה של יהודים ממדינות ברית המועצות לשעבר.[3] בתחילת המאה ה-21 חיו בעיר כ-12,000 יהודים מתוכם כ-8,000 חברי קהילה. לפי הערכות בשנת 2015 חיו בברלין עוד כ-15,000 ישראלים, ברובם חילונים.[4][5] נכון לעשור השני של המאה ה-21 הקהילה היהודית בברלין היא הגדולה ביותר בגרמניה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1200–1573[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבה יהודית המתוארכת לשנת 1244 כתובה בעברית שנמצאה באזור ברלין
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

החוקרים מעריכים שהתיישבות הקבע הראשונה של יהודים באזור, שלימים הפך לעיר ברלין, התרחשה לאחר מסעי הצלב הראשונים במאה האחת עשרה, בשעה שהיהודים נדדו מדרום מזרח אירופה צפונה, לאורך נהר הריין, כתוצאה מהתנכלויות שהם חוו. קיימת עדות כתובה, מראשית המאה ה-13, שסוחרים יהודים סחרו במרקיזות ברנדנבורג עוד בתקופה שבאזור היו כפרי דייגים[6] ומאוחר יותר לקראת אמצע המאה (1237) נוסדו שתי הערים קולן (גר') וברלין (שהתאחדו מאוחר יותר לעיר ברלין).[7] התיעוד הראשון אודות הימצאות יהודים באזור ברלין הוא מצבת קבורה יהודית המתוארכת לשנת 1244, שנמצאה ברובע המערבי של שפנדאו. תיעוד נוסף משנת 1295 נמצא במשפט בודד שנכתב במסגרת פריווילגיה שלילית שניתנה ליהודים, על ידי גילדת יצרני הבדים בברלין, בה נכתב, שנאסר על אורגי הצמר השייכים לגילדה לקנות חוטים מיהודים.[8][9] יהודי ברלין חיו קרוב זה לזה בקלוסטרווירטל - Klosterviertel, במרכז העיר בסמוך לבניין העירייה, באזור שנקרא הרובע היהודי (החצר היהודית הגדולה - Grosser Jüdenhof). בשנת 1354 נבנה רובע קטן יותר, שנקרא (החצר הקטנה - Kleine Judenhof), שהוצמד לרובע היהודי הגדול. כך חיו יהודי ברלין עד אמצע המאה ה-20.[6][10]

בתקופה זו היה ליהודים מעמד משפטי מיוחד כיהודי חצר והם היו תלויים ברצונם הטוב של השליטים, שהותירו להם רק תחומי פעילות ומחײַה ספורים כגון הלוואות ומסחר, לצורך פרנסה. רדיפות וגירוש התרחשו שוב ושוב, במיוחד בעיתות משבר. אולם ברוב המקרים, היהודים התיישבו שוב ושוב במהרה. בין השנים 1348–1349, כשהמגפה השחורה השתוללה באירופה, גם בברלין רדפו את היהודים. בתי יהודים נשרפו ב"חצר היהודים" והיהודים נהרגו או גורשו מהעיר. בשנת 1354 חזרו היהודים והשתכנו בעיר בהזמנת פרידריך השני על מנת שימלאו במיסיהם את אוצר המרקיזות. בשנת 1446 פרידריך השני גירש את יהודי ברלין ואת כל היהודים שחיו במרקיזות ברנדנבורג וכל רכושם הוחרם.[11] על פי פנקס מרשם התושבים של עיריית ברלין, בשנת 1454 שוב חיו בעיר כ-33 יהודים.[12][13]

בשנת 1510, כתוצאה מגנבה מהכנסייה שבכפר אובלנד (Havelland) הסמוך לברלין, על ידי הנפח/הצורף הנוצרי פול פרום מברנאו (אנ'), התקיים בברלין משפט אנטי-יהודי, אנטישמי, בו הואשמו היהודים בגנבת כלי קודש מזהב (מגש לחם הקודש) מהכנסייה ושני כיכרות לחם קודש. אף על פי שהגנב הנוצרי נתפס, נאסרו ונחקרו 111 יהודים. 51 מהנחקרים נדונו למוות ומהם 38 יהודים נדונו למות בשריפה חיים על המוקד בכיכר השוק החדש מול כנסית סנט מרי. ב-10 ביולי 1510, כשמסביב קהל צוהל, הם נשרפו.[8] דינם של שני אחרים הומתק לעונש קל יותר כי המירו את דתם לנצרות ועל כן, ראשם הותז בחרב יחד עם ראשו של הגנב האמיתי. רק רופא מומחה למחלות עיניים שהתנצר, זוכה. בנוסף לכך, כל יהודי ברנדנבורג גורשו מהמרקיזות.[14][6] בשנת 1539 היהודים הורשו להתיישב שוב בברלין[8] לאור השתדלותם של ר' יוסף איש רוסהיים ופיליפ מלאנכטון, בפני יואכים השני, הנסיך הבוחר מברנדנבורג, שהתיר ליהודים לחזור לברלין בניגוד לרצונם של תושבי העיר הנוצרים. רבי יוסף בן גרשון מרוסהיים הצליח לשכנע את יואכים השני שלא להיגרר אחרי כתבי השטנה של מרטין לותר, ולא לגרש את היהודים מארצו כפי שעשה עמיתו יוהאן פרידריך מסקסוניה. ב-3 בינואר 1571 מת יואכים השני, ובמקומו עלה לשלטון בנו יוהאן גאורג, הנסיך הבוחר מברנדנבורג. ברגע שהוא עלה לשלטון הוא הטיל מס על התבואה, במגמה לכסות את הגירעון הגדול שהשאיר אביו. זמן קצר לאחר שעלה לשלטון התרחש פוגרום בברלין כנגד יהודי העיר, רוב בתיהם נבזזו ובית הכנסת בקלוסטרשטראסה נהרס. יוהאן גאורג האשים את יהודי החצר של אביו, ליפולד מפראג, שהיה מנהל המטבעה, ואף זכה להערכה רבה על ידי יואכים השני כמממן המדינה והחצר. מאידך ליפולד היה שנוא על נתיניו של יואכים, נוצרים ויהודים כאחד, בגלל התנהלותו הקשוחה. משליפולד נמצא זכאי במשפט יוהאן גאורג האשים אותו בהרעלת אביו ומותו הפתאומי. לאחר שחרור ביניים, נשפט ליפולד פעם נוספת באשמת כישוף ורצח הבוחר; ב-1573 הוא הוצא להורג והיהודים גורשו ממרקיזות ברנדנבורג "לנצח נצחים".[15][8] לאחר הפוגרום והגירוש, במשך כמאה שנה לא שבו יהודים לברלין.[12][14][6]

בשנת 1663 הותר ליהודי החצר ישראל אהרן, הספק של הצבא וחצר הקורפירסט להשתקע בברלין עם משפחתו.[14][6]

בשנים 1671–1780[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי קהילת וינה מגורשים מהעיר בשנת 1670
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
בית הכנסת הישן שנבנה בשנת 1714 ברחוב Heidereutergasse שבחנוכתו נכחה המלכה סופיה דורותיאה, נסיכת הנובר אשתו של פרידריך וילהלם הראשון, מלך בפרוסיה

10 בספטמבר 1671 נחשב ליום ייסודה של הקהילה היהודית בברלין, כאשר כ-50 משפחות יהודיות שגורשו מווינה הורשו להשתכן בברלין למשך 20 שנה,[14][6] על פי צו הפריווילגיות שהוציא פרידריך וילהלם, הנסיך הבוחר מברנדנבורג למרות התנגדותם של הנוצרים ואפילו יהודי החצר ישראל אהרן.[8] יהודי וינה, שגורשו מווינה על ידי ליאופולד הראשון ב-1670, הורשו להתיישב במרקיזות ברנדנבורג משום שהיא הייתה הרוסה וקופתה מדולדלת, לאחר מלחמת שלושים השנים. הנסיך הגדול פרידריך וילהלם הכניס מהגרים למדינה כדי שיתרמו במיסיהם לשיקום אוצר המרקיזות שהתרושש במהלך המלחמה. מלבד ההוגנוטים הצרפתים, שהגיעו לברנדנבורג בשנת 1685, עוד לפני כן ב-21 במאי 1671 פרדריך נתן רשות ל-50 המשפחות היהודיות העשירות ביותר להתיישב בברנדנבורג, אם כי בתנאים גרועים. הפריווילגיות של פרידריך וילהלם אפשרו ליהודים להתיישב בכל מקום במרקיזות ברנדנבורג והוקצה להם תחום המסחר כתחום פעילות ופרנסה. עבור הפיכתם ל"יהודי חסות" שלו (Schutzjuden), כל אחד מהיהודים היה צריך לשלם 2,000 טאלר. בנוסף המשפחות הבטיחו להקים תעשיות ולא לבנות בית כנסת. נאסר עליהם במפורש לקנות בתים, לעסוק בחקלאות, לסחור בצמר, עץ, טבק, עורות ויין, או לעסוק במקצועות השמורים לגילדות (מלבד רפואה), שתקנותיהן פסלו יהודים. את מעמד ה"חסות" יכול היה לרשת רק הבן הבכור. כדי להישאר בעיר, היו הבנים האחרים צריכים להוכיח כי ברשותם הון עצמי בסך 10,000 טאלר.[16] לפי כתב הסובלנות, הותר ליהודים לייבא לברלין את עובדי המשק של ביתם וכן מספר מורים, רבנים, קברנים ושוחטים.[17] רק משפחות עם ילד אחד הורשו להתיישב במרקיזות. כדי לקבל רישיון נישואין, היה צריך לשלם אגרה נוספת. הקהילות היהודיות הורשו להקים בית קברות, אך לבנות בתי כנסת נאסר עליהן זמנית. הקהילה כללה לא רק פליטים יהודים מווינה, אלא גם יהודים ממקומות אחרים כמו גורמי חצר, ברוך משה, בנימין וולף ויוסט ליבמן. הפריווילגיות הראשונות (כתבי החסות) נתנו למשפחות אברהם ריס (הוא אברהם בר מאדל סג"ל) ובנדיקט פיט (הוא ברוך בר מנחם רוסטיץ). מספר היהודים בעיר גדל במהלך העשורים הבאים מהר מאוד, כי השלטונות חלקו כתבי חסות למספר ניכר של יהודים. חוץ ממקבלי כתבי החסות, התגנבו לעיר הרבה "מחוסרי יכולת קיום" (Unvergleitete).[14] ב-1688 התגוררו בברלין 40 משפחות יהודיות, ובשנת 1700 היו כבר 74 משפחות בעלות כתבי חסות שכללו כ־1,000 נפשות ובנוסף עוד 471 משפחות חסרות כתבי חסות וכן כמה קבצנים ורוכלים יהודים.[14] בשנת 1672, בהתאם לצו הזכויות והפריווילגיות, נרכשה קרקע עליה הוקם וקודש בית הקברות היהודי הישן של ברלין ברחוב גרוס המבורגר Grosse Hamburger Strasse, מול שער שפנדאו, שהמשיך לפעול עד שנת 1827.[8] משנת 1675 מתועדת חברה קדישא בעיר. באותה תקופה היהודים נאלצו לערוך תפילות בבתים פרטיים. בשנת 1712 נערך טקס הנחת אבן-הפינה לבית הכנסת הרשמי הראשון בברלין ובראש השנה 1714 נחנך בית כנסת בסימטת היידרויטר (Heidereutergasse) ברובע היהודי שבמרכז העיר מול ארמון המלך.[18][10] המלכה סופי דורותיאה אשתו של פרידריך וילהלם הראשון, מלך פרוסיה, נכחה בחנוכת הבניין המפואר. הרשות להקים בית כנסת גם היא נמכרה תמורת כסף, ומכיוון שאסור היה שיבלוט לגובה מעל הבניינים מסביב, רצפתו הונחה מספר מטרים מתחת למפלס הרחוב.[17] בליל הבדולח שאירע ב-9–10 בנובמבר 1938 נשרף ונהרס בית הכנסת.[18]

ב-1714 הוקלו במעט התקנות המגבילות על יהודי ברלין, לדוגמה, הוסרו הגבלות הסחר. דוגמה נוספת, המתייחסת לחוק שדרש מהיהודים לאפשר את זיהוים ממרחק בלבוש מיוחד ומגבעת אדומה. ב-1710 הסכים פרידריך לבטל את החובה ללבוש את הלבוש המיוחד ולשאת רק טלאי צהוב, תמורת תשלום בסך 8,000 טאלר לאדם. תמורת תשלום מס מיוחד, הותר לעשירים ביותר לרכוש בתים.[17] התקנות הכלליות משנת 1730 והפריווילגיה הכללית המתוקנת משנת 1750 הטילו מיסים חדשים על יהודי ברלין ופרוסיה בכלל וכן מספר הגבלות אחרות, כגון שיהודים הורשו להיכנס לברלין רק דרך שער רוזנטל בלבד ששימש לכניסת בקר. בנוסף היהודים נאלצו לעמוד בשער בפני מספר חקירות ולשלם מכס על עצמם, כנהוג לגבי סחורות.[19] איסור אחר חל על החזקת חנויות לממכר רכוש גנוב. הוראות אלה נשארו בתוקף עד תחילת המאה ה-19, בזמן הרפורמות הפרוסיות. אף על פי כן גדל מספר חנויות היהודים עד כדי כך שבכל רחוב הייתה לפחות חנות אחת של יהודים. לאור לחץ של הסוחרים הנוצרים, היהודים נאלצו לסגור את החנויות שנפתחו אחרי שנת 1690 והותר להם לסחור בבגדים ישנים ובמשכונות.[20]

ב-1737, כשהתברר למלך פרידריך וילהלם הראשון שבעיר חיים למעלה מאלף יהודים, הוא ציווה שיישארו בעיר רק 120 המשפחות היהודיות "העשירות והמובחרות ביותר" ואת 140 המשפחות האחרות הוא גירש. על משפחות המגורשים מהעיר נאסר להתיישב בכל מקום אחר בתחומי המרקיזות.[17][20]

בשנים 1750–1900[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה מנדלסון (ציור שמן מאת אנטון גראף, משנת 1771)

בשנת 1750 הגיעה אוכלוסיית ברלין לכ-113,000 נפש, בהם רק 2,190 יהודים. מתוך האוכלוסייה הזאת רק 203 יהודים נחשבו יהודי חסות "רגילה", בעוד 63 נחשבו תחת חסות "יוצאת דופן". בגלל החוקים הנוקשים, שלפיהם רק יהודים עשירים ומקורבים לשלטון הורשו להתיישב בעיר, נודעה ברלין כמקום מושבה של קהילה יהודית עשירה.[21] הקהילה הייתה עדיין קטנה בהשוואה לקהילות היהודיות של פראג, אמסטרדם ואיסטנבול. אפילו ביישובים קטנים יותר במזרח, כמו מחוז פוזן, היו אוכלוסיות יהודיות גדולות יותר מאשר בברלין. לכן מדהים ששינויים אינטלקטואליים כה עצומים חלו מקהילה יהודית קטנה כל כך. רוב המשכילים לא נולדו בברלין אלא במזרח אירופה. רבים כתבו בעברית. ברוב המקרים הוגים אלו החלו את דרכם כמורים פרטיים במשקי בית יהודיים עשירים בברלין.[21] התקופה החשובה ביותר של ההשכלה בברלין החלה בשנת 1778, כאשר נוסד בית הספר היהודי החופשי חברת חינוך נערים (Juedische Freyschule)[15] ונפתחו בית דפוס עברי (בבית הדפוס הודפסו שלוש מהדורות של התלמוד)[22] וחנות ספרים. באותה שנה (1788) הופיע בברלין בטאון "המאסף" בטאון חברת דורשי השפה העברית.[15] בין 1780 ל-1783 פרסם משה מנדלסון את תרגומו המפורסם לתנ"ך.[21] עשירי ברלין היהודים הפכו לפטרונים של משה מנדלסון ותלמידיו, והעיר הפכה למוקד של תנועת ההשכלה היהודית.

משה מנדלסון היה אחד ההומניסטים החשובים במאה ה-18 והנציג העיקרי של ההשכלה בברלין והנאורות היהודית. הוא הגיע לברלין בעקבות רבו, הרב דוד פרנקל, שהיה הרב הראשי של קהילת יהודי ברלין, בשנת 1743.[23] כנער הוכר מנדלסון כעילוי רב-כישרונות. מעבר לפועלו בתחום ההשכלה, משה ייסד את משפחת הבנקאים מנדלסון ואת בית הבנקאות מנדלסון ברחוב Jägerstrasse, שהפך לאחר מכן למרכז הסצנה התרבותית והספרותית של ברלין. בנוסף, נכדו של משה מנדלסון פליקס מנדלסון ברתולדי ואחותו פאני מנדלסון הנזל, תרמו גם רחל ורנהגן לוין, דורותיאה וייט שלגל, עמלי באר והנרייטה הרץ, שבמיוחד דחפו לאירועים תרבותיים מכריעים. דוד פרידלנדר הקים את בית הספר חברת חינוך נערים היהודי, החופשי, הראשון בברלין בשנת 1778, תוכניתו החינוכית של בית הספר הוקדשה להשכלה והיוותה מקבילה לחינוך המסורתי בחדר.[1]

אמלי באר ניהלה סלון ספרותי חשוב. היא הקימה מרחב ציבורי בו נפגשו הבורגנות והאצולה. כיהודייה היא לא בחרה בדרך של התבוללות אלא של אקולטורציה. על בסיס הנאורות, הסובלנות והאנושיות, שילבו בני הזוג באר את אמונתם היהודית עם מודעות תרבותית גרמנית ופטריוטיות פרוסית, שהפגינו במהלך מלחמות השחרור. בסביבות 1815 הם קיבלו את אות המסדר הפרוסי של לואיזן (אנ').[24] ללא סלונים אלה, החיים הספרותיים בברלין בתחילת המאה ה-19 היו בלתי נתפסים. מהסלונים הספרותיים הללו קמו קבוצות ספרותיות רבות, כמו ה-Nordsternbund ו-Serapionsbrüder, סביב אותן הנשים בתקופה זו.[21]

ב-11 במרץ 1812 ניתן צו האמנציפציה של הקונפדרציה הצפון-גרמנית משנת 1869, לכל יהודי פרוסיה, בעקבות ההפסד של פרוסיה במלחמת שבע השנים לצרפת[25] ובנוסף ספרו של כריסטיאן וילהלם פון דוהם,[26] חברו של משה מנדלסון, המסנגר על הקהילה היהודית בברלין. הספר באורך 154 עמודים נקרא "על השיפור האזרחי של היהודים".[22] הצו, הוביל לשוויון זכויות משפטי חלקי ליהודי פרוסיה. אף על פי שנמנעה מהיהודים גישה לחיל הקצינים (מעמד קצונה), למערכת המשפט ולמנהל הציבורי, יהודי ברלין הישתלבו בצורה יוצאת דופן בכל המערכות הציבוריות, מהמאה ה-19 ועד השליש הראשון של המאה ה-20. עם מתן הצו נתערער ארגון הקהילה היהודית בברלין. כי התקנות הישנות בוטלו והחדשות טרם נכנסו לתוקף. במשך זמן מה נאסר על הקהילה לגבות מיסים דבר שהיה יכול להביא להתפרקותה. רק ביולי 1847 חודשו התקנות שאפשרו לקהילה לגבות מיסים ולהמשיך לנהל את מסגרותיה ולחדש את חיי הקהילה התקינים. בשנת 1860 אישרו השלטונות את החוקה של הקהילה היהודית בברלין.[27][15] סמכויותיה כללו מיסוי חבריה וטיפוח רשת בתי ספר ציבוריים. מאותה שנה נוהלה הקהילה על ידי ועד בן שבעה חברים.[1] האמנציפציה הביאה לכך ששכבת העילית בקהילת יהודי ברלין פנתה להתבוללות מלאה, לרוב תוך משבר זהות והתפרקות ממורשתם היהודית, דבר שעורר ייאוש בלב מחנכים כיום-טוב ליפמן צונץ. בשנות ה-30 התנצרו בברלין כחמישים יהודים מדי שנה.

אהרון ברנשטיין, שהיה שותף במהפכה אביב העמים בגרמניה 1848, היה גם שותף יחד עם חבריו להקמת הקהילה היהודית הרפורמית. הם ביקשו לבצע רפורמות רדיקליות ביהדות, בתחילה כקואופרטיב לרפורמה ביהדות.[28] אישים בולטים נוספים מתקופה זו כוללים את מוריץ וייט ומיכאל זקש מייסד-שותף של היהדות השמרנית, וילהלם באר, פאול זינגר, סמואל פישר, מוריץ קושל, לאופולד אולשטיין ומקס ליברמן.

הציבור היהודי בעיר גדל במהירות בעיקר כתוצאה מנהירה של יהודים ממחוזות המזרח של פרוסיה, בייחוד מפוזנן ומשלזיה, ערי השדה וכן ממזרח אירופה,[1][15] אשר כונו "אוסטיודן".[29] רוב המהגרים שהו בתחילה אצל חברים וקרובי משפחה בסביבת רובע שויננפירטל (גר') ה-Scheunenviertel: מכ-2,000 יהודים שחיו בעיר באמצע המאה ה-18 (מתוך האוכלוסייה הכללית שמנתה יותר מ-100 אלף תושבים)[30] ל-3,292, ב-1812 ל-11,840, ב-1852 ול-28,000 בסוף העשור. ב-1886 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר יותר מ-50,000 נפש, שהיוו 5% מהאוכלוסייה הכללית, ועם זאת, 20% מכל תלמידי בתי הספר התיכוניים בעיר היו יהודים.[31]

בשנת 1859 הצפיפות בקרב האוכלוסייה היהודית בעיר הביאה לצורך לבנות את בית הכנסת חדש. בית הכנסת החדש נבנה בשנים 1859–1866 במטרה שישמש כבית הכנסת המרכזי של קהילת יהודי ברלין. בשנת 1866 נחנך בית הכנסת החדש ברחוב אוראניינבורגר (ליד בית החולים היהודי). הקהילה היהודית המרכזית הורכבה מרוב ליברלי וממיעוט אורתודוקסי קטן שנותרו מאוחדים ופעלו בהרמוניה,[32] כמו ביתר חלקי גרמניה. עד שנת 1880 בנתה הקהילה היהודית בברלין עוד שבעה בתי כנסת גדולים.[23] בשנת 1880 עמדו לרשות הקהילה 16 בתי כנסת. שבעה לשמרנים (ללא עוגב) והשאר חדישים לקהילה הרפורמית. בתי הכנסת נוהלו על ידי כ-30 רבנים.[32]

בשנים 1900–1990[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני עליית המפלגה הנאצית לשלטון ב-1933, היו רשומים 172,000 חברים בקהילה היהודית בברלין,[14] שהיוו שליש מהאוכלוסייה היהודית בכל הרייך הגרמני. עקב רדיפת היהודים, רוב האוכלוסייה היהודית סבלה יותר מעוני ואבטלה מאשר שאר אוכלוסיית ברלין והחל גל של התאבדויות בתוך הקהילה היהודית והגירה מהעיר. הנהלת הקהילה היהודית עצמה עשתה ניסיונות לנטרל מעט את המצב באמצעות התארגנות מחדש. עד סוף שנת 1937 היגרו 13,500 מיהודי ברלין לאירופה התיכונה ולארצות שמחוץ לאירופה. 12% אחוז מהם היגרו לארץ ישראל.[14][33] בין 5–6 בנובמבר 1923 התקיים פוגרום ברובע שויננפירטל על רקע ההיפר-אינפלציה, בשעה שאזל הכסף לתשלום משכורות לעובדים, המשטרה עצרה 300 יהודים והביאה אותם ל"מחנה היהודים" ליד סוזן (גר'), בשעה שאוכלוסייה אנטישמית מוסתת תקפה יהודים בעיר ובזזו כמעט 1,000 חנויות בבעלות יהודית.[34] בשנת 1926 יוזף גבלס מונה לגאולייטר של ברלין. ובאמצעות עיתון המפלגה הנאצית "דר אנגריף" ( "ההתקפה" ) החל להסית את האוכלוסייה הגרמנית הנוצרית נגד היהודים והעיתונות היהודית בעיר. הסתה זו הביאה בשנת 1931 לתקיפת יהודים שחזרו מבית הכנסת בראש השנה, ובשנת 1932 הנאצים התנכלו לסטודנטים ולמרצים באוניברסיטאות ברלין. בבחירות בחודש מרץ 1933 המפלגה הנאצית בברלין זכתה ב-34.6% מכלל האוכלוסייה המקומית, לעומת 43.9% מכלל האוכלוסייה בגרמניה. ב-30 במרץ 1933 אנשי האס אה של ברלין חגגו במצעד לפידים את מינויו של היטלר לרייכסקנצלר, שעורר פאניקה רבתי בקהילה היהודית. חלק מחברי הקהילה ברחו מהעיר, היו מספר התאבדויות ועוד.[15] הגזרות הראשונות שהטילו הנאצים על יהודי ברלין מיד עם עלייתם לשלטון פגעו קשות בבעלי המקצועות החופשיים. הגזרות היו: אי חידוש רישיונות עבודה לעורכי דין, כך שמספרם בעיר ירד מ-2,000 ל-1,200. רופאים יהודיים הוצאו מהשירות הציבורי אך הורשו להמשיך ולעסוק ברפואה הפרטית או בבתי החולים היהודיים.[14] באפריל 1933 העיתון "ברלינר טאגבלאט" דיווח שעסקי המו"ל של העיתון עברו אריזציה כך גם חברות יהודיות נוספות. ב-1 באוגוסט 1933 ביטלה עיריית ברלין את רישיונות הרוכלות של היהודים. ב-20 ביולי 1935 סגרה משטרת ברלין את חנויות היהודים בעיר והקהילה היהודית לצורך הישרדותה נאלצה להתאים את חוקתה לדרישות הנאצים.[15] ב-5 במרץ 1938 איבדה הקהילה היהודית בברלין את מעמדה החוקי כתאגיד ציבורי, כיתר הקהילות היהודיות בגרמניה.

ליל הבדולח בברלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

זגוגיות חנות מנופצות לאחר ליל הבדולח. מאחור ניתן לראות גרפיטי של צלב קרס. צולם ב-10 בנובמבר 1938.

בעקבות רצח הדיפלומט הגרמני ארנסט פום ראט ב-7 בנובמבר 1938, ניצלו הנאצים את ההזדמנות לפתוח בין התאריכים 10–11 בנובמבר 1938 בפוגרום נרחב ומתוכנן מראש, בכל ערי גרמניה וגם בברלין. פוגרום זה נקרא ליל הבדולח (בגרמנית: Kristallnacht, נהגה: קריסטלנאכט), ובו נשרפו כליל או ניזוקו קשה ונשדדו, בעיר ברלין בלבד, 15 בתי כנסת ומאות בתי עסק, בתי ספר, מוסדות ציבור, כגון ארכיונים, ספריות, מוזיאונים ומרפאות יהודיים. הנזק בעיר עמד על כ־20 מיליון מארק. בזמן הפרעות משרדי הקהילה נסגרו. בהמשך הורשו היהודים להתפלל רק בארבעה בתי כנסת.[14] בנוסף עשרות יהודים נרצחו וכמה אלפים נעצרו, בהם ראשי הקהילה היהודית ומנהלי עסקים כגון בנקים, עיתונות ועוד שנשלחו "למעצר מגן" במחנה הריכוז זקסנהאוזן שהיה מחנה הריכוז הראשי לאזור ברלין באותה תקופה.[35] הוא הוקם בפרבר צפוני של ברלין, כאחד משלושה מחנות ריכוז שהוקמו בגרמניה למתנגדי המשטר הנאצי (לצד דכאו ובוכנוואלד). המחנה פעל כמחנה ריכוז נאצי בין השנים 1936–1945. בשנים 1938–1939 ניתן היה להשתחרר ממחנה זקסנהאוזן רק כנגד מסמכי הגירה מגרמניה.

אודות ליל הבדולח בברלין כתב גבלס ביומנו שהוא נתן פקודות לוודא שבית הכנסת הראשי בברלין ייהרס ותיאר את הרס בתי הכנסת במינכן: "אני רוצה לחזור למלון ואני רואה זוהר אדום כדם. בית הכנסת בוער. ... אנחנו מכבים שרפות רק אם הן מסכנות את הבניינים השכנים. ולא, יש לשרוף עד היסוד. ... הפיהרר הורה לאסור מיד 20–30 אלף יהודים. ... הזעם העממי משתולל עכשיו. ... יש לתת לו פורקן. ... שמשות מתנפצות. בראוו! בראוו! בתי הכנסת עולים באש כמו בקתות גדולות וישנות".[36] ב-11 בנובמבר הוסיף גבלס לכתוב על היום הקודם: "ברלין. שם הכל מתנהל פנטסטי. דלֵקה אחרי דלֵקה. ככה זה צריך להיות".[37]

הגירוש מברלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרוץ מלחמת העולם השנייה התגוררו בברלין כ-75,000 יהודים. מחודש מרץ 1941 הוטלו על היהודים חובת עבודה ומס גולגולת. באוקטובר 1941 היגרה מהעיר, ומגבולות גרמניה בכלל, הקבוצה האחרונה של 1,350 יהודים, והחל מ-23 באוקטובר 1941 הוטל איסור הגירת יהודים מהעיר בכלל מכל גבולות גרמניה. מ-1 בספטמבר 1941 היהודים חויבו לשאת את הטלאי הצהוב שחולק תמורת 10 פפנינג במשרדי הקהילה היהודית, וב-15 באפריל 1942 היהודים חויבו להדביק מגן דוד שחור על רקע לבן בכניסה לבתיהם.[38][15] בערב יום הכיפורים ה'תש"ב, 1 באוקטובר 1941, החל מבצע מקיף להוצאת היהודים מברלין, ראשי הקהילה היהודית נדרשו להגיש רשימות של חברי הקהילה היהודית, רשימות של כל הרכוש היהודי הציבורי והפרטי בעיר ולהכין את בית הכנסת ברחוב לוונצוף למחנה איסוף ל-1,000 מגורשים. בהמשך גם בית האבות היהודי, בניין הקהילה ואגף שלם בבית החולים היהודי הפכו למחנות איסוף מגורשים. הגירוש הוסווה במבצע של פינוי דירות כולל רישום מוקפד ומפורט של הרכוש שהושאר (רשימות הרכוש שרדו את המלחמה). להבטחת הסדר והתייצבות במחנות האיסוף, הוקמה משטרת סדר יהודית. מאות יהודים התאבדו, ברחו למדינות שכנות ואחרים ירדו למחתרת, את רובם הגסטפו הצליח לאתר בעזרת שירות של מלשינים יהודים.[38][15]

ב-18 באוקטובר 1941 יצא מברלין המשלוח הראשון ובו כ-1,000 יהודי ברלין אל גטו לודז' ומשם להשמדה. עד ל-20 בינואר 1942 בזמן ועידת ואנזה, גורשו להשמדה 10,000 מיהודי ברלין בתשעה משלוחים. ב-6 ביוני 1942 יצא המשלוח הראשון לגטו טרזיינשטט. ב-11 ביולי 1942 יצא המשלוח הראשון מברלין ישירות לאושוויץ. ביוני 1942 צומצמו היקף השירותים של הקהילה היהודית. נסגרו בתי ספר וחלק מסגל בתי הספר והקהילה גורש להשמדה. על פי הערכה במהלך שנת 1942 הצטמצם מספר היהודים בברלין מ-55,000 ל-33,000. ב-28 בינואר 1943 ציווה הגסטפו על חיסולה המשפטי של קהילת יהודי ברלין. בין התאריכים 26–27 בינואר 1943 גורשו לטרזיינשטט הפעילים המרכזיים של ההתאחדות הארצית של יהודי גרמניה בהם הרב ליאו בק. בפברואר 1943 הנאצים החלו לאסוף יהודים שהיו נשואים לבני זוג ארים. הללו נכלאו בבניין הקהילה היהודית ובאולם הקונצרטים לפני גירושם להשמדה, אך בעקבות מחאת נשותיהם האריות, במסגרת מחאת רוזנשטראסה, יוזף גבלס שחרר את המועמדים לגירוש. כל המשלוחים שיצאו מברלין בין החודשים מרץ-אפריל 1943 הגיעו ישירות מברלין לאושוויץ. ב-11 באפריל 1943 גבלס רשם ביומנו ששחרורה של ברלין מיהודיה הוא אחד מהישגיו הפוליטיים החשובים ביותר. ב-10 ביוני 1943 נסגרו משרדי הקהילה היהודית וכן שאר הארגונים היהודיים בברלין ועובדיהם נשלחו להשמדה. בתאריך זה ברלין בירת הרייך השלישי הוכרזה ל"יודנריין" (נקייה מיהודים).[38]

סוף מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך כל מלחמת העולם השנייה בית החולים היהודי ובית הקברות בוייסנזה המשיכו לפעול. הגירושים האחרונים מברלין יצאו לאושוויץ ב-5 בינואר 1945, בפברואר 1945 לזקסנהאוזן ולרוונסבריק וב-27 במרץ 1945 לטרזיינשטט.

סך הכל יצאו מברלין 63 משלוחים ובהם 35,000 יהודים למחנות המוות השונים ו-117משלוחים ובהם 15,000 יהודים למחנה טרזיינשטט. על פי הערכה שרדו בברלין כ-4,700 יהודים שהיו נשואים לבנות זוג אריות, כ-1,400 שרדו במחתרת וכ-1,900 חזרו ממחנות המוות.[15][38]

העיר ברלין נכנעה לכוחות הסובייטיים בתחילת מאי 1945, וגרמניה כולה נכנעה ללא תנאי לכוחות בעלות הברית ב-7 במאי 1945.

ב-11 במאי 1945, עם שוך הקרבות בברלין, החלה ההתעוררות מחדש של חיי הקהילה היהודית בעיר, היה זה עניין טֶנְטָטִיבִי, משום שלאחר שואת יהודי ברלין ושל כלל יהדות גרמניה, העתיד של העם היהודי היה מאוד לא ברור. אך בהדרגה באותן שעות, הפך בית החולים היהודי, שהמשיך לפעול לאורך כל ימי המלחמה, למרכז העבודה הקהילתית של הקהילה היהודית. בבית הכנסת הקטן של בית החולים ערך רב צבאי סובייטי את אחת התפילות הראשונות שהתקיימו בברלין מאז תום המלחמה.[39]

בשנת 1956 הוקמה מחדש קהילת יהודי ברלין, שהתפלגה מידית לקהילת יהודי ברלין המזרחית שמנתה כ-1,000 חברים וקהילת יהודי ברלין המערבית שמנתה 7,000 חברים. רוב חברי הקהילה החדשה היו יוצאי מחנות העקורים שהיו מפוזרים בגרמניה וילידי ארצות מזרח אירופה. היו גם כמה אלפי יהודים מבין הקהילה הוותיקה שחזרו לברלין מאמריקה ומארץ ישראל.

לאחר נפילת חומת ברלין ב-1989, בשנת 1990 התאחדו שתי הקהילות היהודיות בברלין המזרחית והמערבית. במאמץ לשנות את תדמיתה בעיני יהודים וישראלים, החלה ממשלת גרמניה בשיפוץ "בית הכנסת החדש" ובבניית מרכז קהילתי יהודי בסמוך אליו בסוף שנות ה-80. בגלריה היהודית הוצגו ציורים של אמנים יהודים שמקורם ברובם מברית המועצות לשעבר, וכן חפצי דת, ישנים וחדשים. בשנת 1998 הוחל בהפצת המגזין "יהודי ברלין" "Jewish Berlin" המופץ מדי חודש לחברי הקהילה היהודית בחינם ולאחרים בעלות 25 יורו בעבור מנוי שנתי. המגזין עוסק באירועים שהתרחשו בתוך הקהילה היהודית וברמה ארצית.[40] בשנת 1999 נקבע שמקום מושבה של המועצה המרכזית של יהודי גרמניה יהיה בברלין. באותה שנה ממשלת גרמניה מימנה הכשרת רבנים וחזנים. המדרשה הראשונה מאז השואה הוקמה במכללת אברהם גייגר שבאוניברסיטת פוטסדאם. בשנת 2006 הוסמכו במכללה שלושה רבנים, בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה. קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, אמרה שהאירוע היה "מיוחד מכיוון שרבים לא האמינו שאחרי השואה החיים היהודיים יפרחו בגרמניה".[41]

המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההגירה היהודית לברלין גברה בשנת 2005, במיוחד מכיוון יהודי ברית המועצות. כי בקיץ 2005 החליטו ממשלת גרמניה והמועצה המרכזית של היהודים בגרמניה לאפשר ליהודים להיכנס למדינה רק אם הם יהוו נכס לקהילה היהודית הקיימת. עד 2005, ממשלת גרמניה החשיבה מהגר כיהודי אם אביו של המהגר היה יהודי.[41] בשנת 2006 הוחלט למקם את מטה הקהילה של יהודי ברלין במתחם בית הכנסת החדש (Neue Synagoge) ברחוב אוראניינבורגר, באותה שנה (2006) הוקם בברלין בית הכנסת הספרדי. משנת 2007 החלה לכהן רבה בקהילת יהודי ברלין הרפורמית.

נכון לשנת 2015 הקהילה היהודית בברלין מנתה 12,000 יהודים (מתוכם כ-8,200 חברים בקהילה היתר אינם חברים בקהילה) והיא הקהילה הגדולה ביותר בגרמניה. בהשוואה לקהילה היהודית שחיה בעיר בשנת 1933 שמנתה 172,000 יהודים לפני עליית הנאצים לשלטון, זו קהילה קטנה ביותר. אפילו בהוספת מספרם של הישראלים החילונים שחיו בעיר באותה שנה שעמד על 15,000 (הערכה בלבד ולא על פי מדגם, לטענת השגרירות הישראלית בגרמניה), הקהילה הייתה עדיין קטנה יחסית. לפי מחקרה של ד"ר דני קרנץ מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב החוקרת את ההגירה הישראלית לברלין, מספר הישראלים בשנת 2022 עמד על 25,000 ישראלים.[4][42]

בתי כנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – בית הכנסת החדש, בית הכנסת רייקה שטראסה, בית הכנסת בפאזאנן שטראסה

בשנת 1859 הצפיפות בקרב יהודי העיר הביאה לצורך לבנות את בית הכנסת החדש במטרה שישמש כבית הכנסת המרכזי של קהילת יהודי ברלין, בנוסף לבתי כנסת קטנים שהיו בעיר. בשנת 1866 נחנך בית הכנסת החדש ברחוב אוראניינבורגר (ליד בית החולים היהודי). המלך וילהלם הראשון הסכים לבנייתו, כל עוד הוא אינו גבוה יותר מקתדרלת הוהנצולרן הישנה. בית הכנסת שימש כבית הכנסת הראשי עד 1938, והיו בו 3,000 מושבים. הוא היה אחד מחמשת בתי הכנסת הגדולים בעולם במשך כמה עשורים.

בשנת 1880 עמדו לרשות הקהילה 16 בתי כנסת. שבעה לשמרנים (ללא עוגב) והשאר חדישים לקהילה הרפורמית.[32]

בשנת 1904 החלו לבנות בית כנסת נוסף ברחוב רֶיְיקֶה שטראסה ברובע פרנצלאואר ברג, שנחנך בשנת 1909, שהיה בית הכנסת עם הכי הרבה חברים בגרמניה במאה ה-21. במקביל, נחנך בית כנסת נוסף בפסאו שטראסה.

בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 היו, לפי ההערכה, 115 בתי תפילה יהודיים. בבעלות הקהילה היהודית היו 17 בתי כנסת שכללו כ-25,000 מקומות ישיבה (לימים הנוראים נשכרו אולמות מיוחדים ומספר מקומות הישיבה הוכפל). התפילות נערכו בנוסח המסורתי ובנוסח הליברלי. הקהילה תמכה בעשרות אגודות דתיות ובכללן בתי תפילה ובתי מדרש חרדיים ובית כנסת ספרדי ("טורקי").[43][15]

בליל הבדולח בין 10 ל-11 בנובמבר 1938 נשרפו או ניזוקו קשה 15 בתי כנסת בברלין. לאחר ליל הבדולח היהודים הורשו להתפלל רק בארבעה בתי כנסת.[14] בניסיון השרפה של בית הכנסת החדש, קצין המשטרה העירוני ויליאם קרוטפלד הצליח לעצור את הפורעים כך שבית הכנסת לא נשרף כולו ובשנת 1940 חזרו להתפלל בו.[44][45]

בתי קברות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – בית הקברות היהודי הישן בברלין, בית הקברות היהודי בווייסנזה

עד הגירוש של יהודי ברלין בשנת 1510 יהודי העיר נקברו בבית הקברות העתיק שהיה ברובע שפנדו. עם הגירוש מהעיר נהרס בית הקברות.[46] בספטמבר 1671, כשנוסדה הקהילה היהודית בברלין, כאשר כ-50 משפחות יהודיות מווינה הורשו להשתכן בברלין, הוקם בית קברות שנקרא בית הקברות הישן שהוקם ברובע מיטה (26 große Hamburger Straße), סמוך למיקומו ההיסטורי של שער שפנדאו. בית הקברות שימש את הקהילה היהודית משנת 1672 ועד 1827. אף על פי שהוחלט לסיים את הקבורה במקום היא נמשכה עד סוף המאה ה-19. הסיבה להפסקת הקבורה במקום נבעה מהעובדה שבנייני מגורים הקיפו את המתחם ולא ניתן היה להמשיך את הקבורה במקום. במהלך השואה הנאצים הרסו את בית הקברות.[47]

בשנת 1869 התפצלה קהילת יהודי ברלין לעדת ישראל השמרנית,[48] בזמן שהקהילה היהודית הכללית נטתה יותר ליהדות הרפורמית. עדת ישראל רכשה ב-1873 שטח לבית קברות משלה בשכונת וייסנזה. השימוש בבית הקברות היהודי בווייסנזה החל משנת 1880 ובית הקברות התפתח בהדרגה לבית הקברות היהודי הגדול באירופה, ובנוסף ניהלה בית חולים משלה ברחוב לותרינגר שטראסה.

אין הסבר לעובדה, שבית הקברות היהודי בווייסנזה נפגע פחות מבתי קברות אחרים באירופה במהלך השואה. אחת הסברות שהנאצים פשוט לא הספיקו לחסל אותו.[49]

בית הקברות Heerstrasse[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך חלוקת גרמניה בין מזרח למערב פוצלה הקהילה היהודית בברלין לחלק מזרחי ומערבי משנת 1953 ואילך. בשנת 1955 רכשה הקהילה היהודית המערבית חלקת חורש בשטח של 3.40 דונם ב-Scholzplatz כדי להקים עליו בית קברות חדש ליהודי ברלין המערבית. מאז 1956 ועד יוני 2003 נקברו במקום כ-5,000 נפטרים. בבית הקברות הוקמה אנדרטה המנציחה את הנרצחים בשואה בין השנים 1933-1945. ב-30 בספטמבר 1984 נטמנה מכולה עם אפר ממחנה ההשמדה אושוויץ מול האנדרטה.[50]

נכון ל-2023 בברלין ארבעה בתי קברות יהודיים, מתוכם רק שניים פעילים.

רבני הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנת 1860 הקפידו מנהיגי הקהילה על כך, שרבני הקהילה יהיו בני תורה ושומרי מסורת. אחרון הרבנים האלה היה ד"ר מיכאל זקש, (3 בספטמבר 1808 – 31 בינואר 1864).[18] רבני הקהילה עד אמצע המאה ה-19 היו:

ארגונים ציבוריים וכלכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד הארגונים הציבוריים הראשונים שהוקמו על ידי הקהילה היהודית בברלין, היה בית החולים. בית החולים נוסד בשנת 1756 כ'בית המרפא היהודי', והיו בו 350 מיטות. הוא היה באותן שנים בית החולים היחיד בגרמניה שנוהל על ידי יהודים. בית החולים המשיך לפעול במהלך השואה בברלין אם כי בתנאים קשים ביותר.[15] בין השנים (1941-1904) הוקם בית חולים נוסף על ידי עדת ישראל. בית חולים זה נסגר על ידי הנאצים במהלך השואה.[51] במסגרת המערך הרפואי היהודי הפעילה הקהילה בית חולים לנכים, שתי מרפאות מקצועיות ומוסדות לעיוורים, חרשים וחולי נפש.[15]

במהפכת אביב העמים בגרמניה 1848, יהודי ברלין לקחו חלק פעיל הן כלוחמים על הבריקדות והן כחברי משמר אזרחי, כעיתונאים, נואמים וכדומה. לאחר צו האמנציפציה שהעניק זכויות שוות לכל, חדרו יהודי ברלין לחיים המדיניים והחברתיים במספרים הולכים וגדלים, כגון בעיריית ברלין ובעיתונות. חמישית מהעיתונות הברלינאית הייתה בידי יהודים. ה"ברלינר טאגבלאט" וה"פוסישה צייטונג" שמוציאיהם ועורכיהם היו יהודים, נקראו מחוץ לגבולות גרמניה בתשומת לב מרובה. גם בספרות, בתיאטרון, במוזיקה ובציור תפסו יהודי ברלין מקום בולט. במקביל להצלחות אלה קמו תנועות אנטישמיות שהסיתו את ההמונים כנגד היהודים, כנגד הקפיטליזם, שליטי העיתונות ועוד כגון "התנועה הברלינאית" של אדולף שטקר.[52][6][15]

ככל שעלתה חשיבותה של ברלין כמרכז של מסחר ותעשייה, הלך וגדל גם חלקם של היהודים בחיים הכלכליים בייחוד בבנקאות, בניהול חנויות כל-בו, במסחר התבואות והמתכת. בתעשיות הטקסטיל וההלבשה, בבנייה, בתעשיית הקטרים וקרונות הרכבת, בייצור בירה ועוד. לודוויד לווה עמד בראש בית החרושת הגדול לכלי נשק בברלין. יצרנית מוצרי החשמל AEG נוסדה בברלין על ידי המהנדס היהודי אמיל ראתנאו ובניו. בשנת 1861 עסקו במסחר 53.2% מיהודי ברלין, 17.3% בתעשייה ומלאכה.[1][22][15]

באותה תקופה חלו תמורות בחיים היהודיים בעיר. ברלין שמשה כמרכז לארגונים יהודיים של כלל יהדות גרמניה. כגון "ברית הקהילות הגרמנית-ישראלית" (נוסדה ב-1869) "איגוד היהודים הגרמנים" (1940), "בני ברית" (1883), "אגודה מרכזית של אזרחים גרמניים בני דת משה" (1893), "חברת עזרה של יהודי גרמניה" (1901), בשנת 1902 נוסדה "ספריית הקהילה היהודית", "מרכז לעבודה סוציאלית" (1917) ועוד. הקשר לציונות, לארגונים כגון "חיבת ציון" "בני ברית" ופועלי ציון, מצד הארגונים הרפורמים היה קלוש עד עוין, אבל למרות זאת בכוח הארגונים השמרניים הצליחו להיכנס לוועד הקהילה גם ציונים.[23][14] כמו כן הופיעו עיתונים וכתבי עת יהודיים שונים, כגון, בטאון הקהילה, שתפוצתו הגיעה ל-60,000 עותקים.

תקציבה של הקהילה בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 עמד על 10 מיליון מארק[15] ( לעומת 500,000 מארק בשנת 1914. מספר משלמי המיסים לקהילה עמד על 70,000 בערך.[32] בתחילת המאה ה-20 היוו היהודים 5% מאוכלוסיית העיר, אך הם שילמו יותר מ-30% ממסי העירייה.[53] ב-1928 כ-30% מתקציב הקהילה הוקצו לצורכי דת, 12% לצורכי השכלה והכשרה מקצועית, 30% לרווחה וסעד והשאר לאחזקה ולמטרות אחרות. 60% מהתקציב הגיע ממיסים. בשנת 1925 היו 50% מהמפרנסים היהודים בברלין היו שכירים, מהם 80% פקידים, כ-185 פועלים וכ-2% היו נותני שירותים.

בסוף שנת 1923 קהילת יהודי ברלין זכתה לתמיכה כלכלית ממשלת גרמניה בזמן שהאינפלציה בגרמניה הייתה גבוהה ביותר. ללא תמיכה זו הקהילה לא הייתה יכולה להחזיק מעמד.[14]

גופים כלכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מפעל הרמן גרסון בשם ready-to-wear buxs בסביבות 1850
  • Bankhaus Mendelssohn & Co, בית בנקאות פרטית של משפחת נדלסון, נוסד ב-1795
  • חנות הכלבו גרסון, חנות ready-to-wear, נוסדה ב-1848
  • Mosse Verlag, מו"ל עיתונים, נוסד ב-1870
  • אורנשטיין וקפל, משרד הנדסה שנוסד ב-1876
  • AEG, חברת מוצרי חשמל, נוסדה בשנת 1883
  • S. Fischer Verlag, הוצאת ספרים, נוסדה ב-1886
  • קאופהאוס דס וסטנס, חנות כלבו שנוסדה ב-1907

מוסדות חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגודת ספורט בר- כוכבא, בברלין

בשנת 1886 מנתה האוכלוסייה היהודית יותר מ-50,000, שהיוו 5% מהאוכלוסייה הכללית, מאידך, 20% מכלל תלמידי בתי הספר התיכוניים בעיר היו יהודים.[31]

בראשית המאה העשרים הקהילה היהודית בברלין ניהלה רשת בתי ספר קהילתיים שכללה 15 גני ילדים, שבעה בתי ספר יסודיים, שניים בחטיבת הביניים ובית ספר תיכון אחד. לקהילת "עדת ישראל" היו בית ספר יסודי, בית ספר תיכון ובית ספר לבנות. מסוף שנות ה-20 למדו שביעית מכלל הילדים היהודים בבתי ספר יהודיים. בגלל חילוקי הדעות בין שמרנים לרפורמים ומחויבותה של הקהילה להעניק לילדיה שירותי חינוך כלליים היא תמכה ב-48 בתי ספר כלליים המלמדים שיעורי דת.

בברלין פעלו תנועות נוער, בתמיכת הזרמים הפוליטיים היהודיים השונים. הקהילה החזיקה בתי נוער ושלחה מדי שנה אלפי ילדים לנופש אל מחוץ לעיר. לבתי הנוער היהודיים היו אולמות התעמלות ומגרשי ספורט. ארגוני הספורט הבולטים היו ארגון בר כוכבא ואגודת מכבי העולמי שקמה בשנת 1921.[15] מועדון ההתעמלות והספורט היהודי בר-כוכבא, ברלין, נוסד ב-1898, הוא היה מועדון הספורט היהודי הראשון בגרמניה.[54]

לנוכח הצטמצמות הקהילה היהודים לאחר מלחמת העולם השנייה, מחלקת החינוך של הקהילה היהודית ומשרד החינוך הגרמני עסקו בקידום הנוער בכל הנושאים בשני בתי הספר היהודיים של הקהילה (בית הספר היינץ גלינסקי והתיכון היהודי) וכן במעון שברחוב בדלבריקשטראסה. בין היתר, המשרד לקידום נוער דואג לחתימת חוזים עם בתי ספר וצהרונים כלליים, בהתייחס לכל סיווגי אגרות הנדרשים.[55]

קהילת יהודי ברלין בשנת 2023[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי כנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון לשנת 2023 קיימים בברלין שמונה בתי כנסת פעילים. בתי הכנסת הם:[56][57]

  • בית הכנסת ריקר שטראסה,[58] נחנך בשנת 1909 נפגע בליל הבדולח אך המשיך לפעול עד שנת 1940. בשנת 2005 נחנך בשנית. הוא פועל כבית כנסת קונסרבטיבי בסגנון ליברלי בעל 1,000 מקומות ישיבה. הוא נמצא בכתובת: Rykestraße 53, 10405 Berlin
  • בית הכנסת החדש (Neue Synagoge),[59] נחנך בשנת 1866. הוא נבנה בסגנון של ארמון והיה אחד המבנים המפוארים ביותר בברלין במאה ה-19. בית הכנסת הוצת במהלך ליל הבדולח אך המבנה שרד. ב-1940 הוא הוחרם מהקהילה היהודית על ידי הנאצים. בשנת 1943 נפגע המקום קשות בהפצצות של בעלות הברית. לאחר נפילת חומת ברלין הוא נבנה מחדש ושוקם ונכון ל-2023 הוא משמש כמשכנה של הקהילה היהודית הקונסרבטיבית. הוא נמצא בכתובת: Oranienburger Str. 28-30, 10117 Berlin
  • בית הכנסת המרכזי של הקהילה האשכנזית אורתודוקסית של ברלין.[60] מבנה בית הכנסת שימש במקור, לפני 1933, את ארגון בני ברית של הקהילה היהודית בברלין. מאוחר יותר שימש כבית ספר יהודי. ב־1942, לאחר גירוש היהודים, הנאצים השתלטו על המבנה. לאחר המלחמה חזר המבנה לידה של הקהילה היהודית בברלין. הוא נמצא בכתובת: Joachimstaler Str. 13, 10719 Berlin
  • בית הכנסת סוכת שלום,[61] הוא בית כנסת רפורמי ליברלי מאוד. בעל אווירה חברותית, נינוחה ושוויון מלא בין גברים לנשים. נמצא בכתובת: Herbartstraße 26, 14057 Berlin
  • בית הכנסת פרנקלאופר Fraenkelufer,[62] הוקם בין השנים 1913–1916 הוא שימש בעבר את הקהילה האורתודוקסית. בליל הבדולח בית הכנסת נהרס לחלוטין, אך הוא נבנה מחדש ונכון ל-2023 משמש כביתה של הקהילה הקונסרבטיבית. יש בו 2,000 מקומות ישיבה. נמצא בכתובת:Fraenkelufer 10, 10999 Berlin
  • בית כנסת הספרדי תפארת ישראל,[63] הוא בית כנסת אורתודוקסי חדש יחסית שנפתח בשנת 2006 בעקבות ביקוש של הקהילה היהודית ממוצא ספרדי בעיר. הוא נמצא בכתובת: Passauer Str. 4, 10789 Berlin
  • בית הכנסת Pestalozzi[64] הוא בית כנסת ליברלי הכולל עוגב ומקהלה מעורבת של גברים ונשים במערב העיר. הקהילה של בית הכנסת פיתחה מנהגים משל עצמה למשל לשיר את כל התפילות ויש שיתוף פעולה מלא של המקהלה בזמן התפילות. אף על פי שבית הכנסת נבנה לפני ליל הבדולח הוא נפגע אך לא נשרף כי הוא שכן בתוך חצר פנימית. כבר ב-1947 הוחל השיקום שלו. הוא נמצא בכתובת: Pestalozzistraße 14, 10625 Berlin
  • בית הכנסת קהל עדת ישראל, שוכן ברובע מיטה במרכז העיר והוא משמש את הקהילה האורתודוקסית הוותיקה של העיר מאז 1869. לאחר מלחמת העולם השנייה הקהילה הוקמה מחדש לאחר איחוד גרמניה בשנת 1989. בית הכנסת נמצא בכתובת: Brunnenstraße 33, 10115 Berlin

בתי קברות, רבנים, חזנים ובתי מקוואות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים ארבעה בתי קברות, רק שניים פעילים.[65] קיימים 5 רבנים המתחלקים על פי הקהילות השונות,[66] 7 חזנים[67] ושלושה מקוואות.[68]

מרכזי חינוך יהודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנצחת הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רק כמה אנדרטאות ובתי קברות (בעיקר בית הקברות היהודי בווייסנזה, בית הקברות היהודי הגדול באירופה) שרדו את ההרס הנאצי והפצצות בעלות הברית בשנת 1945 בעיר. אך הנכונות של העם הגרמני וגרמניה החדשה בכלל, לקבל על עצמה את מכלול מורשתה, לרבות הפשעים הקודרים והמביישים ביותר שלה, ולהתנצל, מהווה את מקור המאמצים והכוח לבנות או לבנות מחדש בתי כנסת, מרכזים קהילתיים יהודיים, בתי ספר ואנדרטאות בכל אזורי העיר. אתרי ההנצחה שבעיר מוקמו במקום שאותו הם מנציחים, בית, רחוב, שכונה מדרכה, רציף רכבת, בית כנסת, בית קברות ועוד. נפילת חומת ברלין ב-1989 אפשרה את הבנייה מחדש של חלק מהרובע היהודי הישן ב-Orianienburgerstrasse. המוזיאון היהודי של ברלין, לוחות זיכרון ואריחי זיכרון, ברחבי העיר המזכירים את הזוועות של רדיפת היהודים על ידי הנאצים ומאידך לוחות זיכרון המזכירים את אורח החיים היהודי, המורשת היהודית וההשכלה שהעניקה הקהילה היהודית לעיר.

דוגמאות לאתרי הנצחה בעיר:

  • קיר המראות ברובע שטגליץ, בגודל 4 מטרים גובה על 12 מטרים אורך, הוא לוח ההנצחה המעיד על אורח החיים היהודי שנעלם. הלוח הכולל את שמותיהם של 3,186 היהודים שחיו ברובע בשנת 1933.[69]
  • ב-25 ביוני 1999 קיבל הבונדסטאג הגרמני הצעה להקמת אנדרטה לזכר השואה ליד שער ברנדנבורג. האנדרטה מוצבת על שטח של כ-20 דונם מורכבת מ-2711 תיבות בטון שחורות בגבהים שונים. בחלל תת-קרקעי, שמתחת למרכז האנדרטה נמצא מוזיאון המכיל מידע על רדיפת היהודים תחת הנאציזם.[45]
  • אנדרטת הנשים האריות לזכרן של הנשים מרוזנשטראסה. האנדרטה הוקמה באמצע שנת 1995 על ידי הפסלת המזרח-גרמנית אינגבורג אנצינגר, שכתבה על גבי האנדרטה: "העוצמה של המחאה האזרחית וכוחה של האהבה גברו על כוחה האלים של הדיקטטורה. 'החזירו לנו את בעלינו'.
  • ספרייה היא אנדרטה מאת הפסל הישראלי מיכה אולמן, הממוקמת בכיכר בבל שבמרכז ברלין, ליד שדרות אונטר דן לינדן מול האוניברסיטה הראשונה של ברלין. האנדרטה הוקמה כזכר לשריפת הספרים שהתרחשה במקום בזמן השלטון הנאצי. אחת השרפות המפורסמות הייתה שרפת הספרים בכיכר האופרה בברלין ב-10 במאי 1933, שאורגנה על ידי משרד התעמולה בעקבות יוזמה של שר התעמולה הגרמני, יוזף גבלס. באירוע זה, שנוהל על ידי גבלס עצמו, נשרפו למעלה מ-20,000 ספרים שנבזזו מספריות האוניברסיטה הסמוכות ואוספים פרטיים רבים. האירוע התקיים בכיכר הגדולה מול האוניברסיטה, בין בניין הספרייה הלאומית לבית האופרה. הכיכר הוארה בזרקורים גדולים והושמעה מוזיקה.[70] הטקס נחתם בנאום של גבלס שנישא בדיוק בחצות ושודר ברדיו, בו הכריז: "עידן האינטלקטואליות היהודית המתחכמת בא אל קיצו. המהפכה הגרמנית שבה לשחרר את המהות הגרמנית. מהפכה זו לא באה מלמעלה אלא מלמטה... זהו מימוש של רצון העם... הנוער הגרמני יכול להתגאות שהגיע ליום הזה... הו המאה, הו המדעים, תענוג לחיות ... מן האפר הזה יקום לתחייה עוף החול של הרוח החדשה... הישן עולה באש, החדש יתעצב מתוך האש".[71][72]
ליד האנדרטה נמצאים שני לוחות ברונזה ועליהם חקוק: "הייתה זו רק הקדמה. במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו בסוף גם בני אדם. היינריך היינה, 1820" (לוח 1)
"במרכזה של כיכר זו, ב-10 במאי 1933, שרפו סטודנטים נציונאל-סוציאליסטים את יצירותיהם של מאות סופרים, הוגי דעות, פילוסופים ומדענים". (לוח 2)
  • אנדרטת "מקומות של זיכרון" ברובע הבווארי. האנדרטה מורכבת מ-80 שלטים המפוזרים ברחבי הרובע הבווארי, שהוא חלק משכונת שנברג שבברלין. לכל שלט שני צדדים: באחד נרשם חוק או תקנה, ולעיתים עדות אישית, משנות השלטון הנאצי המגביל את היהודים, ובשני ציור או סמל מתאים. האנדרטה תוכננה על ידי היסטוריון האמנות, המבקר והאוצר פרידר שנוֹק (Frieder Schnock) והאמנית והמרצה פרופ' רנאטה שטי (Renata Stih) ונחנכה ב-11 ביוני 1993.
  • המוזיאון היהודי בברלין (בגרמנית: Jüdisches Museum Berlin) הוא מוזיאון הממוקם במרכז ברלין, המציג את ההיסטוריה של יהדות גרמניה מאז ראשית ההתיישבות היהודית בעיר ועד ימינו.
  • רציף 17 בתחנת הרכבת גרונוולד, במהלך השואה שימש מסוף המטענים הצמוד לתחנה כאחת הנקודות הראשיות לגירוש יהודי ברלין. המשלוח הראשון יצא מהתחנה ב-18 באוקטובר 1941 וגורשו בו כ-1,000 יהודים. חברת הרכבות הגרמנית לא הכירה בחלקה בשואת יהודי ברלין וגרמניה בכלל. רק במאה העשרים הכירה חברת הרכבות בחלקה והכריזה על תחרות לעיצוב אנדרטה מרכזית שתנציח את חלקן של הרכבות תחת המשטר הנאצי. העיצוב שנבחר היה של צוות האדריכלים ניקולאוס הירש, וולפגאנג לורך ואנדריאה ונדל, שהציעו לחקוק לאורך שולי רציף 17, שממנו יצאו מרבית רכבות הגירוש, את פרטיהן של כל רכבות הגירוש שיצאו מהתחנה, בסדר כרונולוגי. בין לוחות הרציף נותר חלק ממסילת הרכבת המקורי. האנדרטה נחנכה ב-27 בינואר 1998 לצד לוח זיכרון הנושא את השם ההיסטורי רציף 17 (Gleis 17).

הישראלים בברלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון לשנת 2023 חיים בברלין בהערכה כ־25,000 ישראלים (המספר מבוסס על מחקרה של ד"ר דני קרנץ מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב החוקרת את ההגירה הישראלית לברלין),[42] שהגיעו לעיר בשלושה גלים. רוב הישראלים הגיעו לעיר בגלים השני והשלישי מראשית המאה ה-21. מבחינה כמותית כמות הישראלים שהיגרו לברלין מהווה רק כ-2% מכלל המהגרים ממדינת ישראל. רוב המהגרים מישראל מהגרים למדינות דוברות אנגלית. בעיקר, המהגרים מישראל חיים בשבע ערים גדולות, מתוכן 5 בארצות הברית.[73]

  • הגל הראשון של ישראלים הגיע לברלין עד שנת 2000, הם הגיעו על רקע רומנטי. מתוך היכרות עם בן זוג ממוצא גרמני לדוגמה התאהבות במתנדבים מגרמניה שהתנדבו בארץ בשנות ה-80,70 של המאה העשרים והמשיכו את חייהם כזוג בברלין. בגל זה הגיעו לעיר ישראלים בודדים מדי שנה, בסך הכול עד סוף המאה העשרים חיו בברלין כמה מאות ישראלים.[74]
  • הגל השני הגיע לעיר בראשית המאה ה-21 במשך העשור הראשון של המאה מארבע סיבות עיקריות: 1. ביטחונית (ימי האינתיפדה השנייה). 2. ברלין כיעד תיירותי משכה אליה תיירים ישראלים שנחשפו לעיר והחליטו להישאר בה. 3. ברלין כשטח פורה להזדמנויות עסקיות בעסקי נדל"ן, בעיקר בנייה חדשה לאחר איחוד הגרמניות ומעבר בירה גרמניה מבון לברלין. המדובר בקבלני בנייה והפועלים הישראלים שלהם שהתיישבו בעיר לתקופות ארוכות. 4. ההקלות של נתנו על ידי האיחוד האירופי לישראלים לקבלת דרכונים אירופים מכוח זכות אבות.
  • הגל השלישי, התעורר בסביבות שנת 2014, בעקבות חשיפה בתקשורת הישראלית על פערי עלויות המחייה והמחירים בין תל אביב וברלין ובנוסף החשיפה אודות נוחות החיים בברלין. פוטנציאל הנוחות של ברלין מורכב מארבע סיבות: המיקום, הנוחות הכלכלית, סביבה אנושית פתוחה ומקבלת וסביבה אורבנית נוחה.[73]

המאפיינים הדמוגרפים של הישראלים שהיגרו לברלין:-

  • עובדים שגויסו לעבוד בבניה על ידי חברות בנייה שבענף הנדל"ן, ישראלים שעבדו במוסדו ישראלים בגרמניה כעובדים מקומיים כגון מאבטחים ומזכירות
  • ישראלים שעובדים בתחום ההיטק שחברות גרמניות גייסו אותם לעבודה אצלן באמצעות הרשת החברתית לינקדאין
  • עובדים שעבדו בעבר בגרמניה מטעם מוסדות ממלכתיים ישראליים כגון דיפלומטים, שהחליטו להישאר בעיר לאחר תום העסקתם.
  • אנשי אקדמיה שעסקו בהוראה או במחקר שנשארו בברלין כי לא נמצאה להם משרה בישראל לחזור אליה.
  • מוזיקאים ואמנים מכל סוגי האמנויות, שמצאו שאין להם אפשרות להתפתח בישראל, מקצועית וכלכלית לעומת האפשרויות שנפתחו להם תוך כדי פעילות מברלין. כמוכן, אמנים שהתקשו להתפרנס בישראל. מעצם מיקומה של ברלין במרכז אירופה הקל על האמנים להגיע למדינות אירופאיות נוספות בקלות רבה יותר מאשר מישראל.[73]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קהילת יהודי ברלין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 הערך "ברלין", האנציקלופדיה העברית, כרך ט, ירושלים: חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשכ"ד, עמ' 773
  2. ^ הערך "ברלין", האנציקלופדיה העברית, כרך ט, ירושלים: חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשכ"ד, עמ' 777
  3. ^ Ofer Aderet, Welcome to the fastest-growing Jewish community in the world: Germany - Jewish World, Haaretz, ‏27 בינואר 2012
  4. ^ 1 2 Daniel Estrin, Thousands Of Israelis Now Call Berlin Home And Make Their Cultural Mark, NPR, ‏7 במרץ 2019
  5. ^ Carolin Rueckl, Israelische Gründer in Berlin: „Ich würde mir wünschen, Israel wäre so fortschrittlich“, Der Tagesspiegel, ‏16 בספטמבר 2021
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Andreas Nachama, Julius Schoeps, Hermann Simon, Judith Kessler, Andreas Anchuelo, Jews in Berlin: A Comprehensive History of Jewish Life and Jewish Culture in the German Capital, Berlinica Publishing, 2016-08-02. (בenglish)
  7. ^ הערך "ברלין", האנציקלופדיה העברית, כרך ט, ירושלים: חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשכ"ד, עמ' 768-767
  8. ^ 1 2 3 4 5 6 History - Jewish Community of Berlin, www.jg-berlin.org
  9. ^ Herbert Schwenke: Lexikon der Berliner Stadtentwicklung, S. 56.
  10. ^ 1 2 Berlin, Germany Jewish History Tour, www.jewishvirtuallibrary.org
  11. ^ Jörn R. Christophersen: Harrassowitz, Wiesbaden 2021, ISBN 978-3-447-11710-4, p. 321-323.
  12. ^ 1 2 Jörn R. Christophersen: Harrassowitz, Wiesbaden 2021, ISBN 978-3-447-11710-4, p. 335-336.
  13. ^ הערך "ברלין", האנציקלופדיה העברית, כרך ט, ירושלים: חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשכ"ד, עמ' 769
  14. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 הערך "ברלין", האנציקלופדיה העברית, כרך ט, ירושלים: חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשכ"ד, עמ' 775
  15. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 ברלין, באתר יד ושם אודות השואה
  16. ^ עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 20.
  17. ^ 1 2 3 4 עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 21.
  18. ^ 1 2 3 ברלין, באתר www.daat.ac.il
  19. ^ עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 7.
  20. ^ 1 2 הערך "ברלין", האנציקלופדיה העברית, כרך ט, ירושלים: חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשכ"ד, עמ' 770
  21. ^ 1 2 3 4 Andreas Nachama, Julius Schoeps, Hermann Simon, Judith Kessler, Andreas Anchuelo, Jews in Berlin: A Comprehensive History of Jewish Life and Jewish Culture in the German Capital, Berlinica Publishing, 2016-08-02. (בenglish)
  22. ^ 1 2 3 ברלין, באתר www.daat.ac.il
  23. ^ 1 2 3 Berlin, Germany Jewish History Tour, www.jewishvirtuallibrary.org
  24. ^ Petra Wilhelmy-Dollinger:. De Gruyter, Berlin 2000, ISBN 3-11-016414-0, p. 93 (456 p.).
  25. ^ הערך "ברלין", האנציקלופדיה העברית, כרך ט, ירושלים: חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשכ"ד, עמ' 771
  26. ^ דוהם, וילהלם, באתר מטח
  27. ^ History - Jewish Community of Berlin, www.jg-berlin.org
  28. ^ Simone Ladwig-Winters:. 1st edition. Hentrich & Hentrich, Teetz 2004, ISBN 3-933471-65-6.
  29. ^ זכור - אמונה בימי השואה, באתר zachor.michlala.edu
  30. ^ עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 19.
  31. ^ 1 2 עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 214–215.
  32. ^ 1 2 3 4 הערך "ברלין", האנציקלופדיה העברית, כרך ט, ירושלים: חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשכ"ד, עמ' 774
  33. ^ Jüdisches Adressbuch für Gross-Berlin:, ‏1931 (בגרמנית)
  34. ^ גולי נאמן ערד, אמריקה, היהודים ועליית הנאציזם, עמ' 91.
  35. ^ Berlin, encyclopedia.ushmm.org (באנגלית)
  36. ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1933–1939; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 308.
  37. ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1933–1939; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 309.
  38. ^ 1 2 3 4 הערך "ברלין", האנציקלופדיה העברית, כרך ט, ירושלים: חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשכ"ד, עמ' 776
  39. ^ The Jewish Hospital and the Resumption of Community Life in Berlin, Jewish Museum Berlin (באנגלית)
  40. ^ jüdisches berlin - Jüdische Gemeinde zu Berlin, www.jg-berlin.org
  41. ^ 1 2 Berlin, Germany Jewish History Tour, www.jewishvirtuallibrary.org
  42. ^ 1 2 CNE & Smartshore Ability, Young Israelis study in Berlin; and stay there for love, cne.news (באנגלית)
  43. ^ מאת-דר-גבר/ מבט אישי על שואת יהודי ברלין / ד"ר גבריאל א. אלכסנדר - ארגון יוצאי מרכז אירופה, באתר ארגון יוצאי מרכז אירופה, ‏7 במרץ 2016
  44. ^ Jüdisches Nachrichtenblatt, מלבה’’ד Jüdischer Kulturbund, שנה 1940, ב-5 באפריל
  45. ^ 1 2 Berlin - jewish heritage, history, synagogues, museums, areas and sites to visit, JGuide Europe (באנגלית)
  46. ^ Jörn Roland Christophersen: Jewish cemeteries and cemetery districts in the late medieval Mark Brandenburg. In: Sigrid Hirbodian, Christian Jörg, Sabine Klapp and Jörg R. Müller (eds.): Pro multis beneficiis. Festschrift for Friedhelm Burgard. Research on the history of the Jews and the Trier area. Kliomedia, Trier 2012, pp. 129–146. ( Trier historical researches 68), ISBN 978-3-89890-175-8, here p. 136 f. and 145
  47. ^ לטייל בברלין - בית הקברות היהודי הראשון, באתר web.archive.org, ‏2014-08-12
  48. ^ עופר אדרת, סודותיה של קהילה דתית סגורה במזרח ברלין, באתר הארץ, 16 בספטמבר 2012
  49. ^ אלדד בק, ברלין, בית העלמין היהודי בברלין, באתר ynet, 1 בינואר 2003
  50. ^ Heerstraße - Jüdische Gemeinde zu Berlin, www.jg-berlin.org
  51. ^ בית החולים (1941-1904) - עדת ישראל, באתר עדת ישראל, ‏10 במאי 2020
  52. ^ הערך "ברלין", האנציקלופדיה העברית, כרך ט, ירושלים: חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשכ"ד, עמ' 772
  53. ^ עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 259.
  54. ^ Jüdischer Turn - und Sportverein Bar-Kochba Berlin | Hamburger Schlüsseldokumente zur deutsch-jüdischen Geschichte, juedische-geschichte-online.net
  55. ^ Bildung & Erziehung - Jüdische Gemeinde zu Berlin, www.jg-berlin.org
  56. ^ Synagogen - Jüdische Gemeinde zu Berlin, www.jg-berlin.org
  57. ^ בתי כנסת ברלין | בית כנסת ברלין | לאיזה בית כנסת ללכת בברלין?, באתר ברלין למטיילים, ‏9 בפברואר 2023
  58. ^ Rykestraße - Jüdische Gemeinde zu Berlin, www.jg-berlin.org
  59. ^ Oranienburger Straße - Jüdische Gemeinde zu Berlin, www.jg-berlin.org
  60. ^ Joachimstaler Straße - Jüdische Gemeinde zu Berlin, www.jg-berlin.org
  61. ^ Sukkat Schalom - Jüdische Gemeinde zu Berlin, www.jg-berlin.org
  62. ^ Fraenkelufer - Jüdische Gemeinde zu Berlin, www.jg-berlin.org
  63. ^ Tiferet Israel - Jüdische Gemeinde zu Berlin, www.jg-berlin.org
  64. ^ Pestalozzistraße - Jüdische Gemeinde zu Berlin, www.jg-berlin.org
  65. ^ Friedhöfe - Jüdische Gemeinde zu Berlin, www.jg-berlin.org
  66. ^ Rabbiner - Jüdische Gemeinde zu Berlin, www.jg-berlin.org
  67. ^ Kantoren - Jüdische Gemeinde zu Berlin, www.jg-berlin.org
  68. ^ Mikwe - Jüdische Gemeinde zu Berlin, www.jg-berlin.org
  69. ^ אתרי הנצחה יהודיים בברלין | GoTravel, באתר www.gotravel.co.il
  70. ^ עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 393–395.
  71. ^ גיא מירון, "שריפת ספרים בגרמניה הנאצית", בתוך: בשביל הזיכרון 22 (נובמבר 2015), בתוך: דן מכמן, חגית כהן (עורכים), בימי שואה ופקודה: מקראה, האוניברסיטה הפתוחה, חלק ב, עמ' 42.
  72. ^ על פי עדותו של בנו כהן במשפט אייכמן על ליל שריפת הספרים
  73. ^ 1 2 3 שוקי שטאובר, מחקר אודות הגירת ישראלים לברלין, 13 ביוני 2018
  74. ^ שוקי שטאובר, ישראלים בברלין, קהילה בהתהוות, פרק שני
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=קהילת_יהודי_ברלין&oldid=38211522"