ייהרג ואל יעבור

ייהרג ובל יעבור הוא דין הנאמר בעניינן של מצוות העומדות על פי ההלכה מעל פיקוח נפש. ככלל, דין זה נאמר לגבי שלוש מצוות לא תעשה, שהן: לא תרצח, איסור עריות ואיסור עבודה זרה. משמעות ההוראה היא שגם אם הימנעות ממעבר על אחת ממצוות אלו מסכנת את חייו של היהודי, או שקיים סיכוי שהיא תביא בוודאות למותו – עליו למסור עצמו להריגה ולא לעבור עליהן. במצבים מיוחדים כלל זה תקף גם בעבירות אחרות.

שלוש העבירות החמורות

שפיכות דמים

ערך מורחב – שפיכות דמים

בנוגע לאיסור לרצוח כלל "ייהרג ואל יעבור" בו נלמד מסברה: דמך אינו אדום ('סומק' בלשון הגמרא) מדם חברך, ואין עדיפות לחייך על חיי הזולת. לכן אם אומרים לאדם רְצַח או תֵּרָצַח, אסור לו לרצוח.

עם זאת, אם כופים על אדם להשליך אותו על תינוק במטרה שהתינוק יימעך וימות, אין מחויב האדם למסור את נפשו כדי שלא יהרגו את התינוק על ידי גופו, מכיוון שהנימוק האוסר על האדם להרוג גם אם הדבר כרוך במותו, הוא "מאי חזית דדמא דידך סמיק טפי", כלומר – אין דמו חשוב יותר משל השני, ולכן אין לו זכות להרוג את השני כדי למנוע את הריגתו הוא. לפי סיבה זו, אין על האדם למסור את נפשו כדי שלא יהרגו תינוק על ידו, מכיוון שגם כאן עומד השיקול האומר שדמו של התינוק אינו סמוק יותר מדמו הוא, ואין עליו להכריע בין השנים, אלא עליו לשבת ולמנוע עצמו מלעשות מעשה, ואם זרקו אותו על התינוק, אין דמו של התינוק סמוק מדמו הוא.

רבי חיים סולובייצ'יק מסביר כי גם ללא נימוק זה לא היה על האדם להיהרג כדי שלא יהרגו את התינוק על ידי גופו, מכיוון שכאשר משליכים את האדם על התינוק אין האדם נחשב לרוצח כלל, והוא רק כאבן וכעץ ביד מי שמשליך אותו שהוא הרוצח. רבי חיים מסביר, כי אכן באופן זה אין צריך להיתר של "מאי חזית", והיתר זה נחוץ, לו יצויר שהוא היה נחשב לרוצח על ידי השלכתו על התינוק, שגם אז לא היה צריך למסור את נפשו, מכיוון שהכלל של "מאי חזית" אומר שאין עליו להכריע כלל בין דמו לבין דם השני, וישב ולא יעשה מעשה.

גילוי עריות

ערך מורחב – איסור עריות

איסורי גילוי עריות מהתורה, שעונשם כרת או מיתת בית דין, כמו עם אשת איש או משכב זכר, הם בגדר ייהרג ואל יעבור.

בנוסף, יחסים של יהודי עם גויה נכלל ב"ייהרג ואל יעבור", ויש מי שאומר שמשום שזהו מהאיסורים החמורים בדרגה של כרת – מאחר שאם המעשה נעשה בפרהסיה, כאשר הדבר ידוע לכל, האיסור הוא כרת, על כן גם אם המעשה נעשה בצנעה, הדין הוא ייהרג ואל יעבור. הטעם לחומרת העניין מובא ברמב"ן מפני שבן של גויה נחשב לגוי ומתייחס אחריה, והוא מוליד בן לעבודה זרה.

לעומת זאת, יחסים של גוי עם יהודייה אינו באיסור כרת אלא באיסור לאו של "לא תתחתן בם" – אם זה בדרך של נישואין, ואם מדובר ביחסים שלא בדרך נישואין אז האיסור הוא איסור מדאורייתא, אך אינו בכלל 'ייהרג ואל יעבור', מכיוון שהאישה אינה עושה מעשה אלא היא כקרקע שאינה עושה כל מעשה, והגוי הוא עושה את המעשה האסור, ולכן כאשר היא אינה מבצעת כל מעשה של התקרבות מצידה, אין חיוב ליהרג אם זה נעשה באונס.

אביזריהו של גילוי עריות

בתלמוד הבבלי מובא מעשה:

אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שנתן עיניו באישה אחת, והעלה לבו טינא. ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שתבעל. אמרו חכמים: ימות, ואל תבעל לו. תעמוד לפניו ערומה? – ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. תספר עמו מאחורי הגדר? – ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר. פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני. חד אמר: אשת איש הייתה, וחד אמר: פנויה הייתה. בשלמא למאן דאמר אשת איש הייתה – שפיר. אלא למאן דאמר פנויה הייתה מאי כולי האי? – רב פפא אמר: משום פגם משפחה. רב אחא בריה דרב איקא אמר: כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות

— תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ע"ה עמוד א'

לדעת הר"ן ועוד ראשונים ואחרונים רבים, המעשים הללו (עמידה לפניו ערומה ודיבור עימה מאחורי גדר) כלולים באיסור לא תעשה "לא תקרבו לגלות ערוה", ואיסור זה נחשב לאביזריהו (האביזרים הנלווים) של גילוי עריות, ולכן דינו שימות ואל יעבור. לדעת הרמב"ם ועוד ראשונים, פעולות של תאווה הקשורות והמעוררות ליחסי אישות, כמו חיבוק ונישוק – אסורות גם כן מדאורייתא באיסור "לא תקרבו", ולכן אף בהן הדין הוא שייהרג ולא יעבור כדין אביזריהו של גילוי עריות. מאידך, יש אומרים שהאיסור לדבר עימה מאחורי גדר הוא מדברי חכמים, והוכיחו מכך שגם איסור מדברי חכמים שמסתעף מאיסור התורה של "לא תקרבו", בכלל דין ייהרג ואל יעבור. לדעה אחרת, אין להשליך מאותו מעשה על מקרים אחרים, משום ששם אותו אדם גרם לעצמו לחלות, כיוון שנתן עיניו באותה אישה, או משום ששם רפואתו היא מעצם ההנאה מהערווה, אך במקרים שכופים על האדם לעבור על "לא תקרבו" או שיהרגו אותו – יעבור ואל ייהרג.

במקרים של חוסר צניעות, שהאיסור הוא רק מצד הרהור, לא נאמר הדין של ייהרג ואל יעבור.

עבודה זרה

ערך מורחב – עבודה זרה (יהדות)

איסור על עבודת אלילים. חייב למסור את נפשו כדי שלא לעבור על איסור זה, ולמות על קידוש השם. במהלך ההיסטוריה יהודים רבים, במיוחד בספרד בשעת השמד והאינקוויזיציה, וכן אירופה, הקריבו את נפשם ולא הסכימו להמיר את דתם, גם כשמדובר באנשים פשוטים מאוד ואף כאלו שלא שמרו על המצוות עד אז, ולמרות שסבלו עינויים קשים.

שלוש מצוות אלו נמצאות בעשרת הדיברות, והתלמוד במסכת סנהדרין לומד שאין לעבור עליהן בכל מקרה. הן גם נכללות בשבע מצוות בני נח, כלומר כל בני האדם מצווים על קיומן.

המקור שאיסור עבודה זרה הוא בכלל "ייהרג ואל יעבור" הוא מהפסוק: ”ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך”. ודרשו חז"ל: בכל נפשך – אפילו יטלו את נפשך. בתלמוד יש דעה מצמצמת של רבי ישמעאל שסובר שרק עבודה זרה שנעשית בפרהסיה היא בבחינת ייהרג ולא יעבור.

התאבדות כדי להינצל מהחטא

שאול המלך

ערך מורחב – המלחמה בגלבוע

בסוף ספר שמואל א' מסופר על התאבדותו של שאול המלך במלחמה מול הפלשתים. סביב המעשה נחלקו הפוסקים האם מותר היה לשאול לשים קץ לחייו, דבר שנאסר באיסור חמור. יש אומרים שמותר היה לו לעשות כן משום שידע בוודאות שימות במלחמה, בעקבות נבואת שמואל שאותה שמע אצל בעלת האוב. יש אומרים שמותר היה לו להתאבד כדי למנוע חילול השם שהפלשתים יתעללו במלך ישראל ויבזוהו. יש אומרים שמותר היה לו להתאבד כי הפלשתים רצו להעבירו על דת, או להתעלל בו במשכב זכר. מאידך, יש אומרים ששאול אכן נהג שלא כדין כשהתאבד, והיה לו למות על ידי הפלשתים ולא לשים קץ לחייו.

חנניה מישאל ועזריה

ערך מורחב – חנניה, מישאל ועזריה

בספר דניאל מסופר על חנניה, מישאל ועזריה שסירבו להשתחוות לפסל שנעשה לכבוד נבוכדנאצר, ובעקבות זאת נגזר דינם להישרף בכבשן האש. באורח נס הם לא נשרפו, וקרנם עלתה בעיניי נכובדנאצר ועבדיו. מעשה השלושה נחשב לאחד מסיפורי הגבורה המכוננים ביהדות, והוא נזכר בין היתר בסליחות לקראת ובמהלך הימים הנוראים.

מעשה ארבע מאות הנערים

ערך מורחב – מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון

אחת מאגדות החורבן המופיעות בתלמוד מתארת התאבדות לשם הימנעות מאונס (הסוגריים המרובעים – פירוש רש"י):

אמר רב יהודה אמר שמואל, ואיתימא רבי אמי, ואמרי לה במתניתא תנא: מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון [ילדים למשכב זכור וילדות לפלגשים], הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים, אמרו: אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא? דרש להן הגדול שבהן: "אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים" "מבשן אשיב" [בשן – בין שן נוטריקון] – מבין שיני אריה, "אשיב ממצולות ים" – אלו שטובעין בים. כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים קל וחומר בעצמן ואמרו: מה הללו שדרכן לכך [לתשמיש ואין קלונן מרובה כקלון שלנו] – כך, אנו שאין דרכנו לכך – על אחת כמה וכמה. אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה".

— תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ז, עמוד ב'

מבחינה הלכתית נחלקו הראשונים האם במקרה שחובה למסור את הנפש מותר להתאבד כדי למנוע זאת. בעלי התוספות מסבירים את המעשה בגיטין בכך שהילדים חששו שיענו אותם ויכריחו אותם לעבור עבירה (כמו חנניה, מישאל ועזריה שלדעת חלק מהפרשנים קפצו מעצמם לאש כי פחדו שיענו אותם ויעבדו עבודה זרה), או בגלל שאם לא היו מתאבדים לא היו הורגים אותם אלא אונסים אותם. מדברי גמרא זו (ולפי פרשנות התוספות) למדו חלק מהפוסקים ראיה לשיטות שמותר להתאבד בשביל שלא לעבור עבירות, ואף על עבירות שאין עליהן חיוב למסור את הנפש.

שעת השמד

ערך מורחב – שעת השמד

בשעת השמד – כאשר הגויים מנסים להעביר את היהודים על דתם, באמצעות גזרות, חובה להיהרג אפילו על מצווה קלה, כגון "שרוך הנעל":

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד – אפילו מצווה קלה יהרג ואל יעבור, וכו'. מאי מצווה קלה – אמר רבא בר יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא.

— תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ד

בפירוש 'ערקתא דמסאנא' נחלקו הראשונים:

• יש שכתבו שדבר זה הוא מנהג, ומכאן שיש למסור את הנפש אפילו על מנהג בעלמא.
• ויש שכתבו שדבר זה הוא איסור דרבנן, אבל על מנהג בעלמא אינו חייב למסור נפש.
• אחרים כתבו שאף על איסור דרבנן, יעבור ולא ייהרג, ואיסור שינוי השרוך הוא איסור דאורייתא משום חוקות הגויים.

פרהסיה

ערך מורחב – קידוש השם

כאשר אונסים יהודי לעבור עבירה משאר מצוות התורה בפרהסיא (בפני עשרה יהודים), במטרה להכריח אותו לעבור על הדת (להבדיל מעבירה שמטרתה הנאתו של המכריח), אזי הדין הוא שייהרג ואל יעבור. על כל המצוות ואף על מצווה קלה כ'ערקתא דמסאנא' כפי שנתבאר לעיל.

יחיד

כאשר אונסים יהודי לעבור עבירה משאר מצוות התורה שלא בפרהסיא, במטרה להכריח אותו לעבור על הדת, ולא להנאתו של המכריח, אזי הדין הוא שהוא רשאי להיהרג ורשאי לעבור.

להנאת עצמו

בתלמוד הבבלי מובא שכאשר הגוי כופה על היהודי לעבור עבירה להנאת עצמו ולא כדי להעבירו על דתו, אף שהדבר נעשה בפרהסיה – אין להיהרג, כי מאחר שכוונתו להנאתו האישית ולא כדי להעביר על דת, אין חילול השם בכך שהיהודי יבצע את העבירה:

אמר רבא: נכרי דאמר ליה להאי ישראל קטול אספסתא בשבתא ושדי לחיותא, ואי לא קטילנא לך – ליקטיל ולא לקטליה (נוכרי שאמר לישראל: קצור אספסת בשבת והשלך לפני בהמותיי, ואם לא תעשה כן אהרוג אותך – יקצור ואל ייהרג). שדי לנהרא – ליקטליה ולא ליקטול (אם אמר: קצור והשלך לנהר – ימות ואל יקצור בשבת). מאי טעמא – לעבורי מילתא קא בעי (מה הטעם? הואיל והוא מצווה זאת כדי להעביר על דת)

— תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עד עמוד ב

בראשונים מובאת מחלוקת, האם סייג זה שכשהדבר נעשה 'להנאת עצמו' של הגוי אין להיהרג, הוא רק לגבי שאר עבירה רגילה בפרהסיה, או גם לגבי עבירה רגילה בשעת השמד, או אף לגבי שלוש העבירות החמורות.

ענישה

ישנה מחלוקת בין חכמי הראשונים לגבי אדם שנוהג בניגוד להלכה ועובר על אחת משלוש מצוות ייהרג ואל יעבור במקרה של פיקוח נפש. לדעת הרמב"ם, העובר אינו נענש בעונש הקבוע לעבירה, אך נחשב כמי שחילל שם שמיים.

וכך הוא לשון הרמב"ם:

וכל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור, ועבר ולא נהרג--הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל, הרי זה חילל את השם ברבים; וביטל מצות עשה שהיא קידוש השם, ועבר על מצות לא תעשה שהיא חילול השם. ואף על פי כן, מפני שעבר באונס, אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין, אפילו הרג באונס

— משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק ה'

לעומת זאת, רבנו דוד פסק שהעובר על אחת מעבירות אלו ולא נהרג, חייב מיתה בעדים והתראה.

מצוות נוספות

הלבנת פנים

ערך מורחב – הלבנת פנים

במסכת סוטה דן התלמוד בהתנהגותה של תמר כפי שהיא מתוארת בספר בראשית. תמר נמנעה מלומר במפורש שחמיה יהודה הוא שהכניסה להריון כשחשבה לזונה. תוצאתה של שתיקה זו כמעט הובילה לכך שנגזר עליה מוות בשרפה. מכאן מסיק רבי יוחנן המביא את דברי רבי שמעון בר יוחאי: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". מסקנה זו עומדת בקנה אחד עם תפיסתם של חז"ל שביוש בפרהסיה דומה להריגה. התוספות תוהים מדוע אין מונים בפירוש את הלבנת הפנים בין הדברים שהם "ייהרג ואל יעבור" ומשיבים שהסיבה היא שהיא אינה מפורשת בתורה. אך רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג' סי' קלט') הסביר שמדובר ב'אבק' רציחה, כי הביוש גורם להסתלקות מראה האודם מפני המתבייש. למעשה האחרונים נחלקו ביניהם בשאלה האם דברי התלמוד נאמרו במישור ההלכתי, ורובם פירשום כרעיון מוסרי בלבד.

סיפור נוסף בתלמוד, הצופן בחובו רעיון מוסרי דומה הוא על האמורא מר עוקבא, אשר יחד עם אשתו הסתתר בתנור לוהט, כדי להקפיד על מתן צדקה בסתר ולמנוע מעני שלו תרם כסף לראות אותו, שמא יתבייש.

גזל

ערך מורחב – גזל (משפט עברי)

בתלמוד מובאת דעת יחיד של ר' מאיר בברייתא כי גם איסור גזל בכלל "יהרג ואל יעבור", דהיינו אסור ליהודי לגזול את חבירו גם אם כופים עליו לעשות זאת במחיר חייו.

בנוסף, קיים דיון נרחב בהלכה לגבי דין המציל עצמו בממון חברו, כלומר מה דינו, הן לכתחילה והן לאחר מעשה, של אדם שיכול להציל את עצמו מסכנת חיים על ידי שימוש או גזילה של רכוש הזולת. פסיקת השולחן ערוך בעניין זה: ”אפילו הוא בסכנת מוות וצריך לגזול את חבירו כדי להציל נפשו, צריך שלא יקחנו אלא על דעת לשלם” – משמע שמותר להציל עצמו בממון חבירו ובלבד שישלם לאחר מעשה, וכך היא גם שיטת התוספות.

שמירת שבת

בהלכות יהדות ביתא ישראל מהווה מצוות שמירת השבת בבחינת ייהרג ואל יעבור^{[דרוש מקור]}.^{[דרושה הבהרה]}

פסיקת אחרונים

בתקופת השואה היו שאלות אלו של 'ייהרג ואל יעבור' מעשים שבכל יום.

בימינו, פסיקתם של האחרונים לגבי ציווי "יהרג ואל יעבור" התקיימה בהשאלה באירועים בהם רבנים חרדיים ראו כהוראת שעה לצוות את הציבור החרדי להתנגד להוראות הממשלה בנושא.

ביניהם, בשנת תש"ח התפרסם פסק כזה של העדה החרדית בנוגע לגיוס נשים לצה"ל, ומאוחר יותר התפרסם פסק דומה מאת רבני ירושלים בנוגע לשירות לאומי לנשים. גם הרב צבי יהודה הכהן קוק פרסם כרוזים כאלו בנוגע למסירת שטחי ארץ ישראל לנכרים.

לקריאה נוספת

• אנציקלופדיה התלמודית, כרך כ"ב, תשנ"ה, עמ' נ"ג ואילך.
• יוסף פאור, על קידוש השם ובל יעבור – מחלקות הרמב"ם והרמב"ן, בר-אילן ל–לא, 2006, עמ' 373–407.

קישורים חיצוניים

• אסופת מאמרים בנושא קידוש השם ויהרג ואל יעבור, באתר ספריית אסיף
• הרב יאיר וייץ, מתי הדין 'ייהרג ואל יעבור' ומתי לא, וכן האם ייהרג ואל יעבור על נגיעה והסתכלות בעריות, באתר ישיבת הר ברכה
• יהרג ואל יעבור(הקישור אינו פעיל), מאת אושר טביבי, באתר "נקודת חיבור"
• י"מ תא-שמע, מסירות נפש בהלכה – לפנים משורת הדין, באתר "דעת"
• הרמב"ם, הלכות יסודי התורה פרק ה (על גדרי קידוש ה' וייהרג ואל יעבור)

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.