נזיר (נצרות)

הנזורה בנצרות היא משפחה של מסורות דתיות דומות שהחלה להתפתח במסגרת הכנסייה הנוצרית אחרי שהנצרות הפכה לדת מותרת בקיסרות הרומית, בהתבסס על דוגמאות ואידאלים מכתבי הקודש, אף שמוסד הנזורה כפי שהיה קיים אינו מופיע בכתבי הקודש הנוצריים. המכנה המשותף לנזורה הנוצרית הוא מסירות לעבודת האל (Opus Dei) יחד עם הסתגרות עצמית ופרישות מהעולם.

על פי הכנסייה הנוצרית, נזיר הוא אדם שנשבע לשמור לא רק על הציוויים של הכנסייה, אלא גם על ההדרכה האוונגליונית (למשל, נשבע שהוא ישמור על עוני, פרישות וציות). הנזיר אמור להתמקד באידאל של החיים הדתיים, או ב"מצב המושלם".

ועידת כלקדון התייחסה בהחלטותיה לנזירים, אסרה על נזירים ונזירות להינשא ומיסדה את מערכת היחסים שבין המדרג הכנסייתי לבין הנזירים, ההחלטות שהחזיקו מעמד עד הגעתם של קולמבנוס ושאר הנזירים האירים שהיו כוח כנסייתי שלא קיבל את מרותם של בישופים (וגם לא של שליטים סקולרים).

מקורות הנזירות הנוצרית

רעיון ההתבודדות והסתגרות נובע מרעיון ההתבוננות הדתית, (בלטינית contemplari, במקור, ביוונית, Temnein, שמשמעותו "לחתוך"), מטרת המאמין להגיע להתחברות עם ההוויה האלוהית וזאת ניתן לעשות רק על ידי הינתקות. השם לנזיר ולמנזר ברוב השפות נובע מהמילה היוונית monos שפירושה לבד, והוא מתאר את אלו שבחרו לפרוש מהחברה, להתבודד לצורך עבודת האל.

כל עוד הייתה נצרות אסורה, ומאמיניה הפכו למרטירים, לא הייתה נזורה כי ההקרבה העלית של נוצרי למען אמונתו הייתה ההפיכה להיות קדוש מעונה. כאשר אימץ קונסטנטינוס בתחילת המאה הרביעית את הנצרות כדת הרשמית של האימפריה הרומית לא הייתה יותר יכולת הקרבה על ידי מות קדושים ומי שרצה להקריב מעצמו למען אמונתו פנה לסגפנות והסתפקות במועט, כלומר הפך לנזיר.

הנזירים שילבו, כל אחד בצורה שונה, את הבוז לעולם "Contemptus mundi" עם הבריחה מהעולם, לטינית "Fuga mundi", יוונית anachoresis.

נראה שכבר מתקופה מוקדמת מאוד בנצרות היו יחידים שחיו חיי בדידות, וחיקו את 40 היום של ישו במדבר. אך אלה לא הותירו מאחריהם תיעוד ארכאולוגי, ותיעוד כתוב מועט ביותר. דוגמה לאדם כזה היה אנטוניוס הגדול, שאף היו לו תלמידים-נזירים, חיו בקרבת מקום אך לא יחד איתו.

תיעוד על נזורה ונזירים בארץ ישראל, בסיני, במצרים ובסוריה מופיע החל במאה ה-4. רוב הנזירים באותה תקופה עזבו את מרכזי האוכלוסין, את ההמון, והלכו להתבודד בשממה (Erema), מקומות בהם האוכלוסייה הייתה דלילה. יחד עם זאת התבודדותם הייתה סמוך למקומות יישוב, הן לצורך אספקת מזון לקיומם והן כי רצו להשפיע על העם במעשיהם. כלומר, הקשר בין הנזירים לעם נשמר. אנשים היו עולים לרגל אל הנזירים על מנת לקבל מהם הדרכה רוחנית או ברכה והנזירים פעלו להמרת דתם של המוני העם וניסו לפעול להשקטת משברים חברתיים.

שלושת סוגי הנזורה

• התבודדות (Hermetism), כל נזיר חי חיי פרישות בגפו
• לאורה, נקראת גם סמי-הרמיטיזם או סמי-אנכוריזם, כל נזיר חי בגפו במהלך השבוע והנזירים נפגשים במקום אחד בסופי השבוע לצורך תפילה, ארוחות משותפות והסדרת חיי העבודה
• קוינוביון, בשפות מערב אירופאיות סנוביטיזם, הנזירים חיים חיי שיתוף, יש צייתנות לאב מנזר

היו גם צורות ביניים וצורות ששילבו בין סוגי הנזורה, למשל מנזר סנטה קתרינה בו היה מנזר שיתופי והיו לידו תאי התבודדות.

הנזורה במצרים

הנזורה הנוצרית המוסדית החלה במדבריות במצרים במאה הרביעית לספירה. חוקרים מייחסים את התפתחותה של הנזורה בתקופה זו לשינויים הרחבים שעברה הכנסייה עם התנצרותו של קונסטנטינוס וקבלת הנצרות כדת הרומאית העיקרית. שינוי זה הביא לכך שהנצרות כבר לא הייתה קבוצה קטנה שיכלה לראות את עצמה כאליטה דתית ולפיכך היה צורך ליצור מסגרות חדשות למי שרצה להוכיח כי הוא שייך לאליטה כזאת. הפסקת הדיכוי הדתי נגד הנוצרים הביאה לכך שאדם לא היה יכול להוכיח את דבקותו הדתית על ידי מעשי-מרטיריון, והנזירות היא, כביכול, מרטיריון לאורך זמן שמחליף את המוות על קידוש השם.

אבי הנזורה במצרים ומכאן אבי הנזורה הנותרית בכלל היה אנטוניוס הקדוש. אנטוניוס היה בן למשפחת אצולה ממרכז מצרים, אנטוניוס התקרב לדת והושפע מהאידיאליזציה שהייתה בנצרות הקדומה לנושא העוני והפרישות. על מנת לממש את הרעיונות החליט למסור את רכושו לעניים והתבודד במשך מספר שנים, בהתחלה בשולי הכפר, אחר כך בבית קברות ולבסוף במדבר. הוא הסתגף והתפלל ללא הפסקה, התפילה הייתה עבורו הדרך להסיט את המחשבות ולהילחם ביצר הרע. אנשים שראו אותו ואת התנהגותו התחילו לקרוא לו "אהוב האלוהים" מתוך הבנה שסגפנות היא דרך להתקרב אל אלוהים. הבישוף אתניוס הראשון מאלכסנדריה כתב זפר על חייו, הגותו ומעשיו, ספר שהפך למדריך לנוצרים שרצו להפוך לנזירים. אנשים ששמעו עליו ורצו להקדיש עצמם לחיי התבודדות הגיעו למקום בו היה אנטוניוס, קיבלו אותו כמורה רוחני, קיבלו ממנו הדרכה בדבר דרך החיים וההגות והלכו להתבודד איש איש במקום אחר אם כי סמוך למקום בו היה אנטוניוס כך שיכלו להגיע אליו וללמוד ממנו. כך נוצרה חברת הנזירים המתועדת הראשונה. קבוצת נזירים היושבת בסמיכות גיאוגרפית אחד לשני היא מנזר, כלומר המושבה שהתקבצה סביב אנטוניוס היא המנזר הנוצרי הראשון הידוע.

פכומיוס (pachomius), חסיד של אנתוני, החליט שיש לייסד קהילה של נזירים, שבה הנזירים חיו בחדרים שונים אך עבדו, אכלו והתפללו יחד. שיטה זו של ארגון נזירי מכונה "קוינוביון", או מבוססת-קהילה. כל המסדרים הנזיריים המוכרים הם קנוביטיים. בתאולוגיה הקתולית, חיי קהילה אלה נחשבים לעדיפים בגלל הצייתנות שמתורגלת בה, ומפני שקטנים הסיכויים לסטייה מדרך הישר. ראש המנזר כונה במילה "אב" בארמית-סורית: "אבא", ובאנגלית - Abbot.

איקונין קופטי של פכומיוס, מייסד מנזרי הקוינוביון

ראשית הנזורה בסוריה

מקום נוסף בו התקיימה נזורה היא סוריה רבתי. תיאודורט מחורוס (Théodoret de Cyr) שחי בשנים 460-393 כתב בספרו Historia Religiosa ‏ על 75 נזירים שראה או שמע עדויות מהימנות עליהם. לפי הספר שלו הנזורה הסורית לא התבודדה ולא התנתקה מהעולם אלא להפך, הציגה עצמה ואת ייסורי גופה לראווה והייתה תלויה לקיומה בנדבות הקהילה או משפחה.

הוא מתאר מספר סוגים של נזירים, בהם:

• הדנדריטים (Dendrites) מהמילה היוונית דנדריט שמשמעותה עץ. הם נדרו נדר לא לדרוך על האדמה ולכן חיו על עץ מבלי לרדת [1]
• העומדים, נדרו נדר לחיות בעמידה, ועל מנת לא ליפול היו קושרים עצמם לעמוד או בונים לעצמם תמיכה שתחזיק את גופם במצב עמידה
  • העומדים על עמודים (Stylites) - שילוב של שני הראשונים, הציבו עצמם על משטח בראש עמוד, או גגות מבנים, או מגדלים שבנו לעצמם במיוחד. אוכל קיבלו מהקהילה לתוך סל אותו משכו עם חבל למקום עומדם
• הבוסקוי (Boskoi) מלשון "לאכול" שהתנזרו מלחם, בשר, יין ואכלו רק עלים ירוקים, שורשים וגרעינים במצבם הטבעי
• הכלואים ((Reclusi) - סגרו עצמם במקום מסוים, בין היתר במערה או חדר אטום בתוך בית מגורים ונמנעו מלצאת או ממגע עם אחרים
  • היפטרים (Hypetres) קבוצת משנה של הכלואים, סגרו עצמם במקום שאין לו גג
• הנודדים (Girovagi) - נדדו בתנועה מתמדת ממקום למקום. בעיקר ממנזר למנזר ולא שהו במקום אחד יותר מיממה. זאת כמימוש הבריחה מהעולם (Fuga Mundi)
• הנמנעים משינה - ניסו לשמור על ערנות על ידי תפילה קבוצתית מתמדת

התפתחות שונה של הנזורה

על פי פיטר בראון, אחד ההבדלים בהתפתחות הנזורה בין סוריה למצרים נובע מהאקלים. במדבריות מצרים לא יכול אדם בודד לשרוד ועליו להיעזר באחרים - כלומר ליצור קהילה. בצפון סוריה יש מים, יישובים סמוכים האחד למשנהו ונזיר בודד יכול לשרוד.

הבדל נוסף הוא הדגש שניתן לסגפנות (ἄσκησις) בשפתם: Ascesis. כלומר סך התרגילים הגופניים והרוחניים שמאפשרים לנזיר להגיע לניצחון על היצרים (apatheia).

הנזירים הבודדים אימצו את רעיון הלאורה שהגיע ממדבר יהודה, כל השבוע היו הנזירים מבודדים ובסופי השבוע התכנסו לתפילה משותפת, אכילה משותפת, מסירת תוצרת עבודתם (למשל סלי נצרים) וקבלת חומרי גלם.

נזירים במקומות בהם לא היה יכול אדם לשרוד לבד, בין אם בשל תנאי אקלים ובין אם בשל סכנות הנובעות מבני אדם התאגדו בקוינוביון לחיים משותפים.

היה מעבר של נזירים בודדים ושל קבוצות נזירים בין קוינוביון ללאורה. היו נזירים שהחלו כבודדים והקימו מנזרים והיו פרחי נזירים שהתחנכו במנזר ואחרי שהגיעו למוכנות נפשית מספקת עברו להתבודדות במסגרת לאורה.

תכונות הנזיר

ספרים מסוג Apophthegmata patrum על תולדות הנזורה, כמו "The Sayings of the Fathers" ציטטו מה אמרו נזירי הדורות הראשונים בדבר התכונות הנדרשות מנזיר ואיזה אורח חיים עליו לסגל לעצמו.

ספרים אלו ערוכים כך שמצטטים בהם אדם אחר אדם ומה אמר בנושא. חלק ניכר מההגדים דומה, אולם יתכנו מקרים בהם שני אנשים שונים ימליצו על תכונות שונות ואף סותרות.

בין התכונות הנדרשות :

• לפי זכריה: שליטה עצמית והסתפקות במועט
• לפי תיאודרוס:עוני, המנעות מתענוגות, בריחה מחברתם של אנשים
• לפי יוחנן (יוהנס) הנמוך: לקום מוקדם בבוקר, לשמור את מצוות האל, לא לכעוס, לא למהר, לא להתרגז, יראה בפני האל ובפני אנשים אחרים, כוח סבל, אהבת אלוהים, נחישות בגוף ובנפש ושפלות רוח עמוקה, רצינות, כנות, להתפלל תפילות ארוכות בהן חשים תחושת עצב, עד כדי בכי על חטאים שעשה הנזיר בעברו, על הנזיר לשמור על מוצא פיו, להיות רודף שלום, לא להשיב רעה תחת רעה, לא לחפש מגרעות אצל אחרים, לבטל את רצונו בפני רצונם של אחרים, לוותר על רכוש, לימנע מפיתוי, לחזור בתשובה על ידי צומות,והכאה על חטא, לחשוב מחשבות טהורות, לקבל דברים טובים בקור רוח, שוויון נפש, לנטרל רגשות, לעבוד עבודת ידיים ולספק לעצמו את הדברים הבסיסיים.לקרוא בכתבי הקודש ולישון מעט ככל האפשר. על תא הנזיר להידמות לקבר כך שהנזיר יחוש כאילו ונקבר בעודו בחיים.
• לפי יוסף אלוהים מכבד: אדם חלש, שכשפיתויים מגיעים אליו הוא עומד בפניהם ומקבל אותם באהבה כי כך הוא יכול לעמוד במבחן ולוותר עליהם. כאשר פעולת אדם טהורה בפני האל ולא מעורבת בדחפים אנושיים והאדם אינו פועל למטרות רווח. אדם הנשאר צייתן למורהו הרוחני ומדכא את רצונו העצמי.
• לפי פוימן (Poemen):על הנזיר לשנוא נוחות פיזית וגאווה ואז ישתחרר מהבלי העולם הזה.
• לפי סיסוייס (Sisois): על הנזיר לבטל את רצונו העצמי ולשחרר עצמו מדאגות העולם
• נזיר אמר: אל תשפוט אחרים, אל תתרועע עם אישה או עם ילד כי משניהם אתה עלול להתפתות. אל תהיה בטוח בעצמך.
• אנטוניוס (הקדוש) אמר: דגים מתים כאשר מוציאים אותם מהמים, כך נזירהנמצא זמן רב מדי מחוץ לתאו או בחברת בני אדם מאבד את הרצון להתבודד. מי שמתמיד בהתבודדות לא מופרע על ידי שמיעת דיבורי אנשים, על ידי הצורך לדבר ומצורך לראות ולפענח את מה שהוא רואה. שלושה אלו מפריעים לריכוז
• לפי אמון: כפי שפושעים במעצר ממתינים לשופט ותוהים מה יהיה עונשם, כך גם הנזיר צריך להמתין למשפטו, ליום הדין, ולענות את נפשו
• לפי אבגריוס (Evagrius): על הנזיר לחשוב על מותו, על האבדון, להתרחק מהבלי העולם הזה, להתבודד ולשמור על שתיקה. אם הנזיר יחשוב על הנשמות המתענות בגיהינום זה יעזור לו להתגבר על חטאיו
• לפי איזידור: אלו הם חיי הנזיר: עבודה, צייתנות, מדיטציה, לא לשפוט אחרים, לא לרטון, לא להתרועע עם רשעים, לא להיות סקרן מדי או חטטן, שפוט מעשיך בחוכמה.

התפשטות הנזורה

הקהילה שהקים פכומיוס הייתה פופולרית ביותר והוקמו קהילות רבות הדומות לה. תוך שנות דור נוצרו כמה מאות קהילות כאלה, בעיקר במצרים, ומשם התפשטה התופעה לארץ ישראל, סוריה, צפון אפריקה ובסופו של דבר לשאר האימפריה הרומית שם היא נעשתה להיבט מרכזי של החיים בימי הביניים. בתחילה, מנזרים נחשבו כפועלים מחוץ לסמכות של השלטון הכנסייתי הרשמי, וכמובן גם מחוץ לשלטון האימפריאלי, ונוצר מתח בין הכמורה לבין המסדרים הנזיריים. ברומא עצמה לא התפתחו מנזרים כי הבישופים חששו ממסרים סותרים לנזירים שהיו תחת השפעת אב המנזר ולא תחת השפעת הבישופות.

השלבים המוקדמים ביותר של הנזורה במערב אירופה כללו דמויות כמו מרטין מטורס, (316-397) שלאחר ששירת בלגיון הרומאי המיר את דתו לנצרות וייסד הרמיטאג' ‏‏ ליד מילאן, ואז עבר לפאוטייר שם התאספה קהילה סביב ההרמיטאג' שלו. הוא נעשה לבישוף בטורס ב-372, שם הוא ייסד מנזר במארמוטייר, מספר קילומטרים מהעיר.

בנוסף, החלה באיטליה וגאליה תופעה של הקמת מנזרים על ידי נשים, מנזרים אלו היו בעיקר בערים. הצטרפות למנזר אפשרה לנשים אלו את הפריבליגיה לא להינשא, וכך בנות אריסטוקרטיה יכלו להתחמק מנישואים כפויים שנועדו לחזק בריתות תוך כדי כך שזכו ביוקרה על הקרבתן. לפי ד"ר נירה פנסר, הקמת מנזר נשים על אדמות המשפחה, הייתה דרך של משפחות לשמור על רכושן. במקרה של יורשת, האדמות היו אמורות לעבור כנדוניה למשפחת הבעל, אולם הקמת מנזר שבראשו עמדה כאם מנזר אחד מבנות המשפחה הייתה דרך למנוע חיזוק משפחה אחרת ושמירת הכוח והיוקרה בידי המשפחה שהקימה את המנזר וקבעה מי תהייה אם המנזר.

החל ב-330 לערך מתפתחת נזורה מחוץ לרומא. ברומא עצמה הנזורה לא הייתה מקובלת על הבישופים. אלו לא אהבו את העובדה שיש גוף נוצרי חזק שאינו תחת שלטונם הישיר ואת העובדה שהנזירים העבירו מסרים סותרים לאלו שהעבירו הבישופים עצמם, בעיקר בנושא צניעות והסתפקות במועט.

בסוף המאה ה-4 מתפתחת נזורה בגאליה, הנזורה בגאליה לא העדיפה את האריסטוקרטים והתפתחה מחוץ לערים, בקרב כל שכבות האוכלוסייה. על פי כתבים שתועתקו, אחד הגורמים שהשפיעו על התפתחות הנזורה בגאליה היו כתביו של אתנזיוס ששיבח את אנטוניוס. הנזורה מתפתחת הן בלאורות - זרם שהוביל מרטינוס הקדוש והן במנזרים. בסוף המאה ה-6 היו בגאליה כ-240 מנזרים.

תקנוני המנזרים

תקנון נזורה הוא מסמך -- בחלק ניכר מהמקרים כותב המסמך הוא מייסד המנזר (או המסדר בתקופות מאוחרות) -- הקובע נורמות ומסדיר את אורח החיים במנזר על ידי תקנות כתובות.

עקרונות

אף כי התקנונים שונים האחד ממשנהו, יש מספר מכנים משותפים לכל התקנונים, ובהם:

1. כל המנזרים מתבדלים מהעולם החיצון (פוגה מונדי) ויוצרים מרחב סגור (Monasterii)
2. המנזרים מציעים אורח חיים נזירי לכל אדם, דהיינו, לנזיר אין תפקיד כנסייתי והנזירים אינם חייבים להיות כמרים
3. המנזר הוא מקום ללימוד רוחניות וסגפנות, תחת ניהולו של אב המנזר וכפוף לתקנון
4. סגולות נזיריות מהותיות הן הצייתנות, הסגפנות הגופנית והרוחנית, הענווה ושפלות הרוח

יש שוני בין התקנונים ברמת הסגפנות הגופנית.

כל התקנונים כוללים בצורה זו או אחרת את עקרונות תוכנית החינוך הקדושה, דהיינו צייתנות, שפלות הרוח ושתיקה. שלושה מאפיינים שהנזיר חייב להפנים על מנת שיגיע למצב בו זהותו העצמית נטמעת בזו של קהל הנזירים.

תקנוני האב (דור ראשון)

קבוצות הנזירים הראשונות, כמו זו שייסד פכומיוס, נזקקו כבר אז לכללי התנהגות, וההנחיות שעברו בעל פה מהוותיקים לצעירים לא הספיקו. התקנון של פכומיוס (נכתב בקופטית ב-320, תורגם ללטינית בידי הירונימוס) פשוט יחסית היות שלא התקיימה קהילת נזירים, אלא כל אחד מהנזירים היה כפוף לפכומיוס בתפקידו כאב המנזר (עבאס) ולא הייתה מערכת יחסים בין הנזירים השונים, מבנה ארגוני זה המשיך את המסורת היהודית של יחסי רב ותלמידיו. התקנון כלל דרישה לצייתנות מוחלטת של הנזיר הבודד לאב המנזר, איסור על יציאה משטח המנזר, כללי סגפנות באוכל ועל מנת למנוע מאבקי ירושה נקבע הסדר ירושה, כלומר מי יורש את אב המנזר. התקנון לא מכיל תוכן רוחני אלא כללי התנהגות בלבד.

עם הזמן והקמת מנזרים נוספים החלו לקרום בין הנזירים מערכות קשרים, שהיו זקוקת להנחיות והדרכה. על צרכים אלו ענו התקנונים של אוגוסטינוס ובזיליוס הגדול (מקייסרי). יחד עם התקנון של פכומיוס נחשבים שלושת התקנונים כתקנוני אם של תקנוני הנזירים.

בזיליוס מקייסרי התרשם מאוד מהקהילות המאורגנות שהתפתחו תחת הדרכתו של פכומיוס. קהילה ומשמעת עזרו מאוד למה שנעשה התכונה הנזירית האידאלית: צניעות. הוא כתב (ביוונית) בין השנים 358 ל-364 סידרה של מדריכים לחיים הנזיריים, שאם כי לא היו "חוקים" במובן המשפטי של קודים מערביים מאוחרים יותר, הראו על החשיבות הרבה של קהילה מאוחדת של נזירים, החיים תחת אותו הגג, ותחת ההדרכה - ואפילו המשמעת - של אב-מנזר חזק המדריכים נכתבו בצורה של שאלות ותשובות בשלושה ספרים: Moralia ושני ספרי Asketika.. תורתו של בזיליוס הייתה מודל לנזירות היוונית והרוסית, אך הייתה לה השפעה פחותה במערב הלטיני. בזיליוס שם דגש על הקהילתיות, על הקשר שבין הנזירים לבין עצמם וכך התקנון שלו יותר רשת חברתית בין הנזירים, קובע עקרונות עזרה הדדית, ובפעם הראשונה תקנון כתוב יותר קהילה במקום אוסף אינדיבידואלים שחיים יחדיו ומצייתים כולם לאדם אחד.

אוגוסטינוס מהיפו כתב תקנון למנזר שייסד, מחולק ל Praeceptum, ‏Ordo Monasterii ומכתב 211 (נכתב ב-423) שמהווה התאמת כלליו למנזר נשים. מאחר שהמנזר שלו היה מיועד לכמרים, כלומר לאנשים שכבר עברו תהליך לימוד והפנמת מצוות הדת, התקנון שלו שם דגש מועט יחסית על צייתנות, עבורו, כמו עבור בזיליוס, חיי המנזר הם חיי שיתוף ושיתוף פעולה בין הנזירים. יותר מהצייתנות חשובה הסולידריות שבין הנזירים.

תקנוני הדור השני

במהלך המאה הרביעית קמו מנזרים רבים במקומות שונים. כל אחד מהמנזרים כתב תקנון משל עצמו, רובם התבססו על שלושת תקנוני האם, וכל כותב תקנון נטל מתקנוני האם את מה שהתאים לו. קרוב ל-300 תקנונים שונים נכתבו במהלך השנים שבין המאה ה-4 למחצית המאה ה-7‏

הונורטוס, בהשפעת לאונטיוס, החליט להתבודד באי לרה (Lerins) בריביירה הצרפתית, אי שהיה נידח בזמנו. תוך זמן קצר הצטרפו אליו מספר בני אצולה, בעיקר גאלים במוצאם והמקום שהיה מיועד להיות מקום התבודדות הפך למנזר ומקום לימוד. ממנזר זה יצאו מספר בישופים ומייסדי מנזרים[2]. על מנת להסדיר את חיי המנזר כתבו הונורטוס ועוזריו בשנת 410 תקנון המכונה תקנון 4 האבות (patrum). התקנון מחולק לארבעה חלקים, כל חלק נכתב על ידי אדם אחר [3] סרפיון (Serapion), פפנוטיוס (Paphnutius) ושני אנשים ששמם מקריוס (Macarius),‏. עיקר הכללים בנושא צייתנות וענווה נלקחו מפכומיוס, ונוספו עליהם כללים בנושא ענישה.

משמעותי מאוד להתפתחות העתידית של הנזירות היו הInstitutes של קסיאן (Cassian) מ-420, מדריך לחיי נזירות, והConferences שלו, אוסף של הגיגים רוחניים. אם כי הוא ייסד מנזרים לבקשתם של בישופים, הוא לא העריך את סגנון החיים שלהם. הוא עודד נזירים "לברוח מנשים ובישופים" וראה בתפקיד בכנסייה "פיתוי שטני" שעל נזירים להימנע ממנו.

תקנוני הדור השלישי

על סמך הניסיון המצטבר במנזר שבאי לרה, יצא בלרה ב-427 תקנון מעודכן (התקנון השני של האבות Secunda Regula Patrum) ובו בעיקר החמרה בנושא ענישה.

תקנוני הדור הרביעי

הדור הרביעי של התקנונים כולל את Regula Orientalis, אף הוא תוצר של המנזר של לרה. מסתמך בעיקר על פכומיוס והתקנון השני של האבות.

קסריוס מארל, Caesarius of Arles , התחנך אף הוא במנזר בלרה, קסריוס גורש מלרה לארל, נבחר שם לתפקיד בישוף. בשנת 534 פרסם תקנון מפורט עבור נשים נזירות. אחד העקרונות בתקנון הוא היציבות Stabilutas. כלומר, אישה נכנסת למנזר לשארית חייה. לפי התקנון שלו אין לנשים (להבדיל מגברים) אופציית פרישה מהמנזר. מנזרי נשים היו לרוב מנזרים עירוניים, כלומר היו ממוקמים בתוך יישוב עירוני. עובדה זו גרמה להדגשים בתקנון בנושא ההפרדה בין המנזר לסביבתו האנושית, פירוט תקנות בדבר סגירת דלתות המבנה והתייחסות שונה לעיקרון הכנסת האורחים (הוספיטליטס). זמן קצר אחרי שהוציא את התקנון לנשים התאים אותו קסריוס לגברים.

אנו יודעים אך מעט על המקורות של התקנון הנזירי הראשון במערב אירופה, תקנון האדון (Regula Magistri) האנונימי, שנכתב במקום כלשהו דרומית לרומא סביב שנת 530. התקנון מוסיף אלמנטים משפטיים שלא מצויים בתקנונים המוקדמים יותר, מגדיר את הפעילות של המנזר ושל פקידיו ושל תחומי האחריות שלהם בפירוט רב. זה היה התקנון המפורט והמקיף ביותר מכל תקנוני הנזורה שפורסמו עד זמנו ואף מפורט יותר מתקנונים שפורסמו אחריו. המגיסטר יצא מנקודת מוצא שהאדם רע מיסודו ולכן צריך לעשות כל שאפשר על מנת למנוע מהרוע להתפרץ.

לאותה תקופה שייך גם תקנונו של קאסיודורוס שנכתב על מנת להסדיר את חיי הנזירים במנזר שייסד.

תקנוני הדור החמישי

מנזר פרנסיס הקדוש

בנדיקט מנורזיה (480-550, לערך) היה המשפיע ביותר מבין הנזירים המערביים ותקנון הנזורה של בנדיקטוס היה התקנון בעל ההשפעה הרבה ביותר על כל תקנוני המנזרים המערביים אחריו. בנדיקט רכש את השכלתו ברומא, אך התחיל לחיות חיי נזיר במערה מחוץ לעיר. הוא משך אליו חסידים, ויחד ייסדו מנזר במונטה קאסינו (בערך 520), בין רומא ונאפולי. אף כי הושפע מאד מתקנון המגיסטר, התקנון שלו קצר יותר מזה של המגיסטר, משפטני מעט פחות, אך יותר מאשר התקנונים המזרחיים.

בין התקנון של בנדיקטוס לתקנון של המגיסטר יש הבדל עקרוני בגישה. המגיסטר דרש ציות על מנת שהנזיר ילך אל אלוהים ואילו בנדיקטוס דרש ציות על מנת שהנזיר יחזור (Reddere) אל אלוהים.

התקנון של בנדיקטוס

• הגדיר סידרה של שבע תפילות במשך היום, מכמה שעות לפני הזריחה ועד לתפילת ערבית.
• הגדיר משטר תזונה מסוים שאיפשר מתן בשר רק לחולים, והתבסס על ירקות, לחם ויין לארוחה העיקרית,
• הדגיש עבודה כפעולה חשובה לכשלעצמה (יש היסטוריונים שרואים כאן את המקור למוסר העבודה המערבי).
• קבע כי על הנזירים לעסוק ב"קריאה רוחנית", דבר שמחייב ספריה שבעתיד הורחבה למגוון רחב של ספרים, גם על נושאים חילוניים.
• הדגיש את הרעיון של כניעה לחוק ולשיפוט של המנזר כשלב הכרחי בסולם הצניעות.

סעיף 64 בתקנון נותן לבישוף זכות התערבות במקרים מסוימים של אי סדרים או מינוי לא ראוי של אב מנזר. סעיף זה מגביל למעשה את הבישופים. המנזר הוא מוקד חשוב ובעל השפעה רבה במרחב הדתי. עד כתיבת התקנון, הבישופים ראו עצמם זכאים להתערב בעבודת המנזר, משיקוליהם שלהם, והתקנון מגביל אותם למקרים ספורים ושומר בכל שאר הזמן על עצמאותו של המנזר.

תקנון הנזורה של בנדיקטוס, בין השאר בשל השראתו של הקיסר שרלמן, נעשה למדריך הבסיסי לנזירות המערבית, אך דבר זה התרחש רק במאה התשיעית.

תקנון נוסף בעל חשיבות הוא התקנון של אורליאנוס (Aurelianus), כתב את Regula ad monachos בשנת 548

תקנוני הדור השישי

בדור השישי היו עשרות תקנונים, רובם שאבו מתקנונים קודמים ובראשם תקנון בנדיקטוס. Regula Sancti Ferreoli פורסם ב-553-568, תקנון חשוב אחר מאותה תקופה הוא Regula Tarnatensis.

תקנוני הדור השביעי

התקנון החשוב ביותר ששרד מתקופה זו הוא תקנון הנזורה של קולומבנוס המבוסס על ציות. התקנון בנוי כתעריפון הקובע מהו תעריף העונש על כל עבירה ועבירה.

תקנונים מאוחרים

במהלך השנים נכתבו תקנונים רבים, רובם בעלי חשיבות פחותה מתקנוני הבסיס היות שהכילו בתוכם את עיקרי הדברים שכבר נכתבו בתקנונים קודמים. תקנונים משולבים אלו נקראים Regula mixta והיו לרוב שילוב של תקנון בנדיקטוס עם זה של קולמבנוס ותוספות לפי טעמו של הכותב.

אחד המחדשים החשובים היה בנדיקטוס מאניאן שהתבסס על תקנונו של בנדיקטוס מנורסיה ושילב בו התייחסות ויחסי גומלין עם השלטון החילוני.

הנזירות בימי הביניים

שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

במהלך ימי הביניים, הייתה לנזירים השפעה רבה על הכנסייה עצמה.

הנזורה באירלנד

ערכים מורחבים – היסטוריה של אירלנד בימי הביניים המוקדמים#הנצרות הקדומה באירלנד, קולומבה, קולמבנוס

התפתחות הנצרות והממסד הנוצרי היו שונים באירלנד מאשר התפתחותם ביבשת אירופה. ההבדל נבע בעיקר מכך שאירלנד לא הייתה תחת שלטון רומי והמבנים החברתיים של תושביה הקלטים לא הושפעו מהמסורת הרומית. החברה האירית הייתה חברה קלטית מבודדת. כמעט ללא יישובים עירוניים ובלי שלטון מרכזי.

במאה ה-4 ייסד פטריק הקדוש בישופות באירלנד ומיד התחילה לצמוח נזורה אירית. המנזר האירי היה משולב בארגון השבטי הקלטי. העדר עיור גרם לכך שלא היו בישופים עירוניים ששלטו על מרחב טריטוריאלי. במקום זאת התפתחו מנזרים שמילאו את צרכי הדת של התושבים, הנזירים תיפקדו ככמרים ואב המנזר מילא תפקיד מקביל לזה שמילא הבישוף ביבשת. כאשר החלו למנות בישופים באירלנד, הם מונו מתוך הנזירים ואבות המנזר. שוני מהותי בין הבישופים האירים לבישופים בשאר העולם הנוצרי היה שבמקום אחריות על מרחב גיאוגרפי מוגדר ותחום היה הבישוף האירי אחראי על קלאן מסויים. המבנה הכנסיתי האירי התבסס על מנזרים שבראשם עמד אב מנזר ממשפחת אריסטוקרטיה מקומית שלעתים קרובות היה בישוף. זו הייתה פדרציה של קהילות נזיריות הקשורות לשבט המקומי, הכמרים שביצעו את טקסי הקודש היו נזירים שפעלו בהשגחת אב המנזר.

המנזר האירי היה דומה למנזר המצרי העתיק. חומה, בתוכה מבנים, בכל מבנה קבוצת נזירים, כנסייה במבנה נפרד, היו גם הרמיטים שיצאו להתבודד באיים השונים. האידאל הנזירי היה סגפנות חמורה תוך כדי נדודים.

מאפייני המנזרים הקלטים של המאה ה-5:

• המנזרים היו המבנה הכנסייתי היחיד ושאבו לתוכם את מוסד הבישופות, כלומר - אבות המנזר תפקדו כבישופים בפועל
• הנזירים והמנזר חיו בקשרי גומלין עם השבט אליו היו שייכים ונתנו שירותי דת לשבט זה, כלומר נזירים תפקדו ככמרים והיו צריכים לעבור סקרמנט לשם כך
• הנזירים תפקדו גם כמסיונרים והפיצו את הנצרות. חלק מאופי הנזורה האירית היה שוטטות למען אהבת האל (peregrinatio pro amore Dei), נזירים היו יוצאים למסע, ללא יעד מוגדר, על מנת לעסוק במסיונריות
• המפורט בשני הסעיפים הקודמים גרם לכך שהנזירים לא היו מסוגרים במנזרים ושהתפילה לא הייתה עיקר עיסוקם.
• החטא העיקרי בו נלחמו הנזירים האירים היה חוסר המשמעת. הם שאבו מהחוק הקלטי (הדומה לחוק הגרמאני) את רעיון תעריפון העונשים וכך התפתחו באירלנד רשימות חטאים והעונש הנקוב ליד כל חטא. (לרוב הלקאה)

בסוף המאה ה-6 המנזרים האיריים התחילו להתארגן בצורה המקובלת ביבשת.

אחד המאפיינים המבדילים בין הנזירים האיריים לנזירים ביבשת היא ידיעת הלטינית. הנזירים ביבשת באותה תקופה ידעו לטינית מילדות והכירו טקסטים מסוימים שנחשבו כהשכלת יסוד, בעוד שהנזירים הקלטים היו צריכים ללמוד לטינית על מנת לקרוא את הכתבים. הבדל נוסף הוא הסגפנות והעינוי העצמי האירי, הנזירים האירים כבני חברה לוחמת בה כבוד נרכש בשדה הקרב, ניסוי להוכיח יכולת סבל וסגפנות על מנת לרכוש יוקרה כנזירים. בכך היה דמיון בין הנזורה האירית לנזורה הסורית הקדומה.

התרומה המרכזית של הנזוה האירית לנצרות הקתולית היא ההתיחסות ל"חטא". הפרנקים נהגו לתת כבוד לאלוהים, לקדושיו ולשליחיו בשר ודם על ידי מתן מתנות ומנחות. אולם את ערכי המוסר הפרטי שאבו מהמסורת הגרמאנית. האירים החדירו את רעיון החטא שהוא התגרות בקדושים ושבעקבותיו מצפה לחוטא עונש.

רצון הנדודים של הנזירים האירים הביא אותם גם לגאליה, בה ייסדו מנזרים. החשוב בהם היה לוסיול luxieul והמפורסם בנזירים היה קולמבנוס. לא הייתה להם יראה מפני השליטים והם הוכיחו בהטפותיהם גם אותם.

על מנת להקטין את השפעתם עודד הממסד הקתולי, והאפיפיורים בראשו את התנועה הבנדיקטית ששאבה מהמסורות הפרנקיות. בנדיקטוס הקדוש טען נגד האירים כי החטא האנושי הוא המרד. מרד זה נובע מהתנשאות והדרך לפיתרון היא דיכוי היצר האישי והתחרות בין בני האדם. על ידי פולחן מתמיד (אופוס דאי) לפני אלוהים מתוך שפלות רוח. במקום חיי התבוננות אליהם הטיפו האירים – חיי פעילות (אורה א-לבורה) וסיפוק הצרכים על ידי הנזירים עצמם, במקום תפילה אישית של הנזיר לבורא עולם תפילה ציבורית טקסית המבוססת על פרקי תהילים. ובמקום נדודים – שהייה במקום אחד (stabilitas loci). במקום אינדבידואליזם – עבודה בקבוצה המודרכת על ידי אב מנזר ועל ידי תקנון נזורה (רגולה). אהבת האחר (caritas) מדכאת את הגאווה האישית ומתבטאת בהכנסת אורחים.

מאבק נוסף בנזורה האירית ניהל האפיפיור גרגוריוס הראשון, כאשר שלח משלחת של 40 נזירים בהנהגת אוגוסטינוס הקדוש מקנטרברי במטרה להקם באיים הבריטים מערכת בישופות היררכית עם מושבי בישופים בלונדון וביורק שלכל אחד מהם 12 suffragani – בישופים כפופים. פעולה זו התנגשה עם רעיון ההטפה החופשית האירית וזכתה להתנגדות. לכן הקימה המשלחת את המנזר והקתדרלה בקנטרברי כבסיס הכוח של הנצרות האפיפיורית והוקמו מנזרים נוספים בהם ישבו בישופים טריטוריאלים הכפופים לקנטרברי

הנזירות בימי הביניים המאוחרים

הפעילות של המנזרים הביאה להם עושר רב וכוח. אצילים עשירים היו נותנים למנזרים אדמות תמורת מיסה עבור קרוב שנפטר. אף שזאת לא הייתה כוונתו של בנדיקט, היעילות של התקנון שלו, בנוסף ליציבות של המנזרים הביאה לכך שהאחוזות שהועברו למנזרים היו מאוד פרודוקטיביות; הנזיר הועלה לדרגת אציל למעשה, מכיוון שהאיכרים של האחוזה היו עובדים, ואילו הנזיר היה חופשי ללמוד ולהתפלל. לפיכך המנזרים משכו אליהם את העילית של החברה, ובתקופה זו המנזרים היו שומרי הידע העיקריים, בעיקר דרך העתקת הספרים שהתבצעה בהם.

המערכת הזאת החלה להתפרק במאה ה-11 והמאה ה-12, כאשר הדת הנוצרית החלה להשתנות, ונעשתה פחות ופחות לנחלתה של האליטה בלבד. השינוי הזה היה קשור באופן הדוק לעלייתם של המסדרים העניים כמו הפרנציסקנים והדומיניקנים, שמשימתם הייתה להפיץ את דבר האל בציבור, ולא בתוך מנזרים סגורים. ההתנהגות הדתית החלה להשתנות כאשר אנשים רגילים השתתפו בטקס המיסה והשתתפו באופן פעיל יותר בטקסים דתיים שונים. הלחץ הגובר של שושלות המלוכה גם איים על העושר והכוח של המסדרים.

הנזירות המשיכה לשחק תפקיד משמעותי בקתוליות, אך לאחר הרפורמציה הפרוטסטנטית, מנזרים רבים בצפון אירופה נסגרו והנכסים שלהם הוחרמו.

המורשת של המנזרים היא עדיין משמעותית בחברה המודרנית. מקס ובר השווה את החברות הפוריטניות של הכתות הפרוטסטנטיות האנגליות, שהיו גורם חשוב במהפכה התעשייתית לדעתו, למסדרים נזיריים.

כיום, הנזירות היא עדיין אלמנט חשוב בדת הקתולית, האורתודוקסית והאנגליקנית. ועידת הוותיקן השנייה הביא לשינויים משמעותיים בנזירות הקתולית, כולל למשל שינוי הלבוש של נזירים ונזירות.

מסדרים נזיריים נוצריים

מספר מסדרים נזיריים נפרדים התפתחו במסגרת הנצרות הקתולית והאנגליקנית. לאורתודוקסיה המזרחית אין מערכת של מסדרים.

• בנדיקטינים, נוסד ב-529 בידי בנדיקטוס הקדוש במונטה קאסינו, דוגל בעבודה פיזית ובמנזר שממלא את צורכי עצמו
• קלוני, תנועה ששיאה היה ב950-1130
• קאמולדולזיות, נוסד בערך 1000
• קרטוסיים, נוסד על ידי ברונו מקלן ב-1084
• ציסטריאנים, נוסד ב1098 בידי סט. ברנרד מקלרבו
• כרמליתים, נוסד בין 1206 ו-1214
• פרנסיסקנים, נוסד 1209 בידי סט. פרנסיס מאסיזי
• קונבנטואלים, נוסד ב-1209
• דומיניקנים, נוסד 1215
• סלסטיניות, נוסד ב-1244
• אוגוסטינים, נוסד ב-1256
• ברידג'טיניות, נוסד בערך 1350
• הירונימיטים, נוסד ב-1364
• ישועים - נוסד 1534

קישורים חיצוניים

• Peter Brown the rise and function of the Holy man in late Antiquity‏