קורפו (עיר)
 סמל קורפו | |||||||||
 | |||||||||
| קורפו מהים. מראה מכיוון צפון-מזרח. ברקע השמאלי נראית המצודה העתיקה ובמרכז התמונה ניצב מגדל הפעמונים של כנסיית ספירידיון הקדוש | |||||||||
| מדינה |
 יוון | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מחוז | האיים היוניים | ||||||||
| יחידה אזורית | קורפו | ||||||||
| ראש העיר | סוטיריוס מיקאלף | ||||||||
| תאריך ייסוד | 734 לפנה"ס | ||||||||
| שטח | 41.905 קמ"ר | ||||||||
| גובה | 0 מטרים | ||||||||
| אוכלוסייה | | ||||||||
| ‑ בעיר | 23,541 (2021) | ||||||||
| ‑ צפיפות | 950 נפש לקמ"ר (2011) | ||||||||
| קואורדינטות | 39°37′26″N 19°55′17″E / 39.623888888889°N 19.921388888889°E | ||||||||
| אזור זמן | UTC +1 | ||||||||
| http://www.corfu.gr/ | |||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
| |||||||||
קורפו (באיטלקית: Corfù; ביוונית: Κέρκυρα - נהגה קֶרקִירה) היא העיר הגדולה באי קורפו שביוון, ובירתן של היחידה האזורית קורפו ושל מחוז האיים היוניים.
העיר קורפו משתרעת על פני שטח של כ-42 קמ"ר, ובשנת 2011 התגוררו בה 39,674 תושבים. העיר היא מרכזו המנהלי של האי קורפו ויעד תיירותי פופולרי בים היוני. היא כוללת רובע עתיק ונציאני שמור היטב, ושתי מצודות החולשות עליו משני צדדיו.
האי קורפו נזכר במאה ה-8 לפנה"ס, ובשנת 734 לפנה"ס נוסדה בו מושבה קורינתית, ששכנה מדרום לעיר העתיקה של ימינו. העיר הייתה לנקודת מסחר בדרכי הים בין יוון לסיציליה ולאיליריה, ולאחר שנכבשה על ידי הרומאים בשנת 229 לפנה"ס, הייתה לראש הגשר במסעותיהם לכיבוש יוון והמזרח. במאה ה-5 ובה-6 פלשו הברברים אל האי, ותושבי העיר החלו מתרכזים במקום בו ניצבת כיום המצודה העתיקה, בפינה הצפון-מערבית של העיר.
במאה ה-13 ובמאה ה-14 נשלטה העיר על ידי ונציה, דספוטט אפירוס ונאפולי, ושוב תחת שלטון ונציה בשנת 1386. העיר נותרה בחזקת ונציה עד 1797 ובארבע מאות השנים האלה ידעה שגשוג ופריחה. לאחר מכן נשלטה על ידי הצרפתים והבריטים, וב-1864 הייתה לחלק מממלכת יוון. בשנת 2007 הוכרזה העיר העתיקה של קורפו כאתר מורשת עולמית.
גאוגרפיה ואקלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]קורפו שוכנת על חצי אי קטן בחופו המזרחי של האי, והיא צופה אל חופי אפירוס ואלבניה שמעברו האחר של מצר קורפו, החוצץ בינה ובין היבשת. מדרום לה שוכן מפרץ גריצה (Γαρίτσα) הקטן ומצידה הדרום-מערבי שוכנת לגונת חלקיופולוס, שבה ממוקם גם נמל התעופה של העיר ושל האי. מצפון לעיר שוכן האי הקטן וידו (Βίδο) הממוקם במרחק של כקילומטר ממנה.
בצמוד לחופה של העיר שוכן אי קטן הנבדל ממרכזה של קורפו על ידי תעלה מלאכותית קטנה, ומעליה גשר פלדה. על האי ניצבת המצודה העתיקה (Παλαιό Φρούριο) ובצידו הצפוני שוכן נמל מנדראקי (Μανδράκι) הקטן שהיה נמלה הראשון של העיר. המצודה החדשה (Nέο Φρούριο) שוכנת ממערב למרכז האי והיא חולשת על הנמל הישן (Παλαιό λιμάνι) שמצפון לה ועל הנמל המודרני ששוכן צפונית-מערבית לה. בין שתי המצודות שוכנת העיר העתיקה, שמרכזה בכיכר הגדולה המכונה "כיכר ספיאנדאה" (Πλατεία Σπιανάδα), ולעיתים רק "הכיכר" (Πλατεία).
האקלים בעיר הוא ים תיכוני, ומתאפיין בקיץ חם עם טמפרטורת מקסימום ממוצעת של 31.3 °C בחודש אוגוסט, ובחורף מתון עם טמפרטורת מינימום ממוצעות של כ-5 °C בחודש ינואר. משקעים יורדים לאורך כל השנה, אך בעיקר בעונת החורף, מחודש ספטמבר עד חודש אפריל. כמות המשקעים רבה יחסית, ומגיעה לממוצע של כמעט 1,100 מ"מ בשנה:
| אקלים בקורפו | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| חודש | ינואר | פברואר | מרץ | אפריל | מאי | יוני | יולי | אוגוסט | ספטמבר | אוקטובר | נובמבר | דצמבר | שנה |
| טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) | 13.9 | 14.2 | 16.0 | 19.0 | 23.8 | 28.0 | 30.9 | 31.3 | 27.6 | 23.2 | 18.7 | 15.3 | 21.8 |
| טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) | 5.1 | 5.7 | 6.8 | 9.1 | 12.9 | 16.4 | 18.4 | 18.8 | 16.5 | 13.4 | 9.9 | 6.9 | 12.4 |
| משקעים ממוצעים (מ"מ) | 136.6 | 124.6 | 98.1 | 66.7 | 37.0 | 14.1 | 9.2 | 19.0 | 81.3 | 137.7 | 187.4 | 185.6 | 1,097.3 |
| מקור: המכון המטאורולוגי הלאומי ההלני | |||||||||||||
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]העת העתיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי דיודורוס סיקולוס, סטראבון ופלוטרכוס, ברבע השני של המאה ה-8 לפנה"ס סופחה קורפו על ידי ארטריה, עיר באי אביה במזרח יוון. בשנת 734 לפנה"ס הקימו הקורינתים מושבה שנקראה "קרקירה" או "קורקירה", ואשר שכנה דרומית לעיר העתיקה הנוכחית. מאוחר יותר שונה שמה של המושבה ל"חרסופוליס" ובעיר שלטו התרבות והשפה הדורית. קורפו הייתה לנקודת מסחר חשובה לאורך דרכי הים מיוון לסיציליה ולאיליריה, ועד מהרה ניתקה מקורינתוס והקימה מושבות משלה, בהן אפידמנוס, היא דורס באלבניה של ימינו. דבר זה גרם למשבר ביחסיה של קורפו עם קורינתוס, ולפי תוקידידס התחולל בין שתי הערים קרב ימי בשנת 664 לפנה"ס, ובו הייתה ידה של קורפו על העליונה. למרות זאת, לאחר מכן שבה קורינתוס וביססה את שליטתה באי עד שנת 585 לפנה"ס, עת הצליחה קורפו להינתק ממנה שוב. קורפו החלה טובעת מטבעות משלה ובתקופה זו היא הגיעה לשיא פריחתה. בסוף המאה ה-5 לפנה"ס פרצה בקורפו מלחמת אזרחים בין האריסטוקרטים והדמוקרטים, שנתמכו על ידי קורינתוס ואתונה בהתאמה, וקורפו נחלשה אט אט וירדה מגדולתה. בשנת 229 לפנה"ס נכבש האי על ידי הרפובליקה הרומית, והרומאים עשו בו שימוש כקרש קפיצה לכיבושיהם ביוון ובמזרח. בשנת 31 לפנה"ס הרס מרקוס ויפסניוס אגריפה את העיר, כעונש על כך שצידדה במרקוס אנטוניוס. בתקופת הקיסר קליגולה, במחצית הראשונה של המאה ה-1, הגיעה הנצרות אל העיר, כאשר שניים ממאמיניו של השליח פאולוס הקדוש, יאסון וסוסיפאטר, הביאוה לאי. הבישוף של קורפו השתתף בוועידת ניקיאה שנערכה בשנת 325 בניקאה.
ימי הביניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
עם חלוקת האימפריה הרומית הייתה קורפו לחלק מהאימפריה הביזנטית. הוונדלים פלשו לאי בשנת 455 ובעקבותיהם באו גם הגותים בשנת 551. עקב כך עברה האוכלוסייה בהדרגה להתגורר באזור שמצפון לעיר הקיימת, והתיישבה בצפון-מזרחו של חצי האי, מקום בו שוכנת כיום המצודה העתיקה. במאה ה-9 סבלה העיר מפלישות חוזרות ונשנות של שבטים סלאביים. בשנת 968 הופיעה קורפו לראשונה בכתובים בשמה הביזנטי "קרויפו", במכתב ששיגר הבישוף של קרמונה לקיסר הביזנטי ניקפורוס השני. עם תחילת השפעתה של ונציה בחלקו הדרומי של הים האדריאטי, היא החלה מגלה עניין באי אשר ניצב לאורך דרכי המסחר שלה אל מזרח הים התיכון. הוונציאנים הצליחו למנוע מהנורמנים מלהשתלט על האי, אך ב-1081 כבשו הנורמנים את האי לראשונה. הביזנטים הצליחו להשיבו לרשותם ב-1084, אך עד שנת 1185, בה שבו הנורמנים וכבשו את קורפו מידיהם שלוש פעמים נוספות. לאחר מסע הצלב הרביעי ב-1204, שבה העיר לשלטונה של ונציה למשך עשר שנים, וב-1214 השתלטה עליה דספוטט אפירוס. שלטונה של אפירוס נמשך 53 שנים עד 1267, אז השתלטו עליו מלכי נאפולי, אשר שמרו על שליטתה במקום עד 1368. נאפולי עשתה באי שימוש כמעוז צבאי, הן כנגד האימפריה הביזנטית והן כנגד ונציה. בתקופה זו התפתחה עיר ימי הביניים, אשר קמה על שתי הגבעות המבוצרות של המצודה העתיקה. הגבעה המזרחית נודעה כ"מצודת הים" (איטלקית: Castel da Mare), והגבעה המערבית כ"מצודת היבשה" (איטלקית Castel di Terra). סביב המצודה קמו חומות ומגדלי שמירה, אך במקביל החל מתפתח אזור מגורים חדש מחוץ לחומות, המקביל כיום לרחבת הספיאנאדה. זה זכה לכינוי "העיר החיצונית" (יוונית Ξόπολη - "קסופולי") או "אל בורגו" (איטלקית El Borgo). לפי מקורות מתקופה זו, הייתה הפרדה שלטונית ודתית בין תושבי העיר המבוצרת, לבין התושבים שהתגוררו מחוץ לחומות[1]. מלכי נאפולי ביטלו את משרת הבישוף האורתודוקסי, ותואר הארכיבישוף של קורפו הוענק לאיש דת קתולי. בנוסף הפכו רוב הכנסיות האורתודוקסיות לקתוליות[2].
שלטון ונציה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המחלוקות הפנימיות בממלכת נאפולי במחצית המאה ה-14 גרמו לה לאבד עניין בקורפו. האצולה המקומית אשר הבינה כי האימפריה הביזנטית שוב אינה יכולה להעניק הגנה לאי, שלחה בחודש מאי 1368 משלחת של חמישה נציגים לוונציה, אשר ביקשה את חסותה של האחרונה ונשבעה לה אימונים. משלחת צבאית ונציאנית הגיעה לאי בראשית 1387 וצו רשמי הסדיר בכתב את יחסי האי והרפובליקה. ב-1402 רכשה ונציה את האי מנאפולי תמורת 30,000 דוקטים, ובכך הסדירה את שלטונה בקורפו גם במישור הבינלאומי. בתקופת שלטונה של ונציה הייתה האיטלקית לשפה הרשמית באי. הדת הקתולית זכתה תחילה להעדפה, אולם מאוחר יותר, ובברכתו של האפיפיור לאו העשירי, זכתה גם הכנסייה האורתודוקסית להגנה, וחופש הפולחן הובטח לה. העיר נשלטה על ידי ה"פרובדיטורה" (באיטלקית- Provveditore), נציב מטעם ונציה, והיא הייתה למחסן ענק של כלי נשק ושל סחורה. בעיר כיהנה אספה כללית שבה היו חברים בני האצולה, ואשר טיפלה בעניינים הפנימיים. 60 או 70 מחברי האספה הכללית, ומאוחר יותר עמד מספרם על 150, שימשו כמועצת העיר, וזו טיפלה, בין היתר, במינוי השופטים והשגרירים שנשלחו לוונציה. במאה ה-16 התגבש מעמד האצולה והפך למעמד סגור, שחבריו היו רשומים, כמו בוונציה, ב"ספר הזהב" (איטלקית Libro d'Oro). ב-1572 היו רשומות בספר זה 122 משפחות[3].
לעיר נודעה חשיבות ראשונה במעלה להגנת דרכי המסחר הימיות של ונציה, והיא הייתה למעוז מפני תקיפות מצד האימפריה העות'מאנית. בתקופה זו התפשטה העיר העתיקה, וביצוריה הוקמו מחדש בהתאם לשטח הבנוי החדש וחוזקו. במאה ה-15 התמקדה פעילות הבנייה במצודה העתיקה, ונמל מנדראקי שלחופה הצפוני, התפתח תוך שנוספו לו רציפים, עמדות עגינה ומחסנים. בתחילת המאה ה-16 נחפרה התעלה המלאכותית שחצצה בין המצודה העתיקה לעיר, וב-1516 פונתה הספיאנאדה הצמודה לתעלה מהמבנים ששכנו בה, ושני מגדלים מבוצרים הוקמו על גדות התעלה. ב-1537 שמו העות'מאנים מצור על העיר והעלו באש את השכונות שמחוץ לחומות. כ-20,000 מתושבי האי נלקחו בשבי על ידי העות'מאנים ונמכרו לעבדים, אך המצודה עליה הגנו 4,000 איש ו-700 תותחים לא נכבשה. בעקבות כך, שודרגו ביצורי העיר בסדרה של עבודות בניין נרחבות אשר התאימו את הגנת העיר לצורכי התקופה ולהתקדמות הארטילריה. כיוון שהעות'מאנים עקרו את הכרמים בעת המצור, עודדו הוונציאנים נטיעת עצי זית במקומם, כדי לענות על צורכיהם בשמן זית. במצור הטורקי השני ב-1571, שוב הרסו העות'מאנים את השכונות שמחוץ לחומות והרגו את תושביהן. בתגובה המשיכה ונציה וביצרה את העיר בין השנים 1576–1588, והפעם הקיפו הביצורים גם את הנמל ואת הפרוורים. המצודה החדשה הוקמה על גבעה נמוכה ממערב לעיר העתיקה, ונמל מנדראקי הורחב. המצודה העתיקה יוחדה אט אט לשימוש צבאי, האוכלוסייה החלה להתרכז בשכונות שמחוץ לה, והקתדרלה הועברה לשכונות החדשות. בסוף המאה ה-17 הוקם קו ביצורים חדש מדרום וממערב לביצורים הקיימים, וב-5 ביולי 1716, בטרם הסתיימו העבודות, הגיע צבא עות'מאני אשר כלל 30,000 חיילים אל קורפו, ושם עליה מצור בפעם השלישית. ההגנה הופקדה בידיו של הרוזן יוהאן פון דר שולנבורג (גרמנית: Johann Matthias Von der Schulenburg), שהדף את העות'מאנים בסיוע ציי המדינות הנוצריות, והעיר ניצלה. לאחר מכן המשיך פון דר שולנבורג ועסק בהשלמת בניית ביצוריה של קורפו במשך שנתיים. העבודות נשלמו לאחר עשור שנים.
מאז סוף המאה ה-18
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסכם קמפו פורמיו מ-1797 שם קץ לעצמאות ונציה, והאי ניתן לצרפתים ששלטו בו עד 1799. הצרפתים התקבלו על ידי התושבים כמשחררים, ספר הזהב נשרף בפומבי[4] והשפה היוונית שבה להיות השפה הרשמית בעיר. אולם התקווה לסדר חדש ברוח החוקה הצרפתית התבדתה עד מהרה, עם הטלת מסים כבדים, ולאור מעשי ביזה ויחס מבזה כלפי הכנסיות האורתודוקסיות שהפגינו החיילים הכובשים. לאלה נוספה האכזבה מהתבדות התקווה לשחרור יתר שטחה של יוון מהשלטון העות'מאני, ויחס האוכלוסייה כלפי הצרפתים התחלף באיבה. ב-1799, לאחר מצור בן ארבעה חודשים, גורשו הצרפתים מקורפו על ידי כוח צבאי עות'מאני-רוסי. שנה לאחר מכן הוקמה באיים היוניים רפובליקת שבעת האיים, מדינת חסות עות'מאנית שקורפו שימשה לה כבירה. למרות שהישות החדשה נשאה אופי אוטונומי בלבד, ייחסו לה היוונים חשיבות רבה בשל כך שהייתה זו המדינה היוונית העצמאית הראשונה מאז כיבוש קונסטנטינופול בשנת 1453[5]. לרפובליקה נוסחה "החוקה הביזנטית" שאושרה על ידי השער הנשגב באיסטנבול, ואשר נחשבה למתקדמת לזמנה. בתקופה זו שימש בן העיר יואניס קפודיסטריאס כמיניסטר המדינה, והוא פעל רבות לשיפור החינוך ולאימוצה של חוקה חדשה בשנת 1803. שינוי חשוב נוסף היה חידושה של משרת הבישוף האורתודוקסי של קורפו. הרפובליקה התקיימה עד 1807, עת ויתרו הרוסים על השליטה באיים היוניים ומסרו אותם שוב לידי הצרפתים, אשר שלטו בקורפו עד 1814. הפעם קיימו הצרפתים באי שלטון נאור, ונפוליאון, אשר ייחס לקורפו חשיבות אסטרטגית, חיזק את ביצורי העיר והציב סביבה 500 תותחים. הפעולה החשובה ביותר שנקטו הצרפתים בתקופה זו הייתה ייסודה של "האקדמיה היונית" ב-1808, שהייתה האוניברסיטה הראשונה ביוון המודרנית (ראו להלן)[6].
ב-26 ביוני 1814 נכנע חיל המצב הצרפתי בקורפו לצבא הבריטי, וב-1815 מסר קונגרס וינה את השליטה באי לידי הבריטים. הבריטים הקימו בקורפו ובאיים הסמוכים לה את ארצות הברית של האיים היוניים, וקורפו אומנם שימשה כבירתה של המדינה, אך העיר איבדה את חשיבותה האסטרטגית. למדינה היה פרלמנט משלה ובו שני בתים, אך הלכה למעשה החזיק הנציב הבריטי בכוח השלטוני באיים. בתקופת השלטון הבריטי שנמשכה עד 1864, ידעה העיר תנופת פיתוח נרחבת, מערכת החינוך זכתה לארגון מחדש, והיא הפכה למרכז אינטלקטואלי יווני. הבריטים החלו להרוס את הביצורים בצידה המערבי של העיר כדי לפנות מקום לשכונות מגורים חדשות, והקימו אמת מים שפתרה את בעיית אספקת המים לעיר.
לאחר שגאורגיוס הראשון היה למלך יוון ב-1863, ובעקבות מגעים דיפלומטים ממושכים, העניקו הבריטים את הסכמתם לאיחוד האי עם ממלכת יוון, אשר יצא אל הפועל ב-21 במאי 1864. ביצורים נוספים נהרסו, ותפקידן הצבאי של המצודות בא אל סופו. קורפו הפכה ליעד תיירותי מועדף עבור האצולה האירופית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.
במלחמת העולם הראשונה שימשה קורפו כבסיס צבאי של מדינות ההסכמה, ולאחריה ב-1923, הופצצה על ידי הצבא האיטלקי ונכבשה על ידי כוחותיו של בניטו מוסוליני באופן זמני. במלחמת העולם השנייה, נכבשה קורפו בידי האיטלקים בחודש אפריל 1941, והכיבוש נמשך כשנתיים וחצי. לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם איטליה במלחמת העולם השנייה ב-8 בספטמבר 1943, הפציצו הגרמנים את העיר מהאוויר והסבו לה נזק כבד, וב-14 בספטמבר 1943 כבשו את האי. הגרמנים ריכזו את יהודי העיר וגירשו אותם לפטרס ומשם לאתונה ולאושוויץ (ראו להלן). ב-9 באוקטובר 1944 שוחרר האי וחזר לשלטון יוון.
העיר כיום
[עריכת קוד מקור | עריכה]כלכלה ותחבורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קורפו היא המרכז המנהלי של האי קורפו ושל מחוז האיים היוניים. היא העיר הגדולה באי, ולמעשה היא היישוב העירוני הגדול היחיד בו. כלכלת העיר נשענת על המסחר, התיירות ועל השירותים. בקורפו שוכן נמל התעופה הבינלאומי קורפו יואניס קפודיסטריאס (יוונית Κρατικός Αερολιμένας Κέρκυρας, Ιωάννης Καποδίστριας) שהוא נמל התעופה היחיד באי. מהנמל יוצרות טיסות סדירות לרחבי יוון ולאירופה, אולם עיקר נפח התנועה בו הוא בטיסות שכר, במיוחד לממלכה המאוחדת ולגרמניה. העיר מקושרת בשירות מעבורות תכוף היוצא מהנמל החדש שמצפון-מערב לעיר העתיקה אל איגומניצה שבאפירוס וכן לעיר פטרס בפלופונסוס. עוד יוצאות מהעיר מעבורות לבארי, ברינדיזי ולוונציה באיטליה.
תרבות, דת, חינוך וספורט
[עריכת קוד מקור | עריכה]
השלטון היווני באי החל לפני כ-150 שנים בלבד, וקדמו לו 600 שנות שלטון מערבי - איטלקי, צרפתי ובריטי - ואלה הותירו את רישומם באדריכלות, בתרבות ובאופייה של העיר. רוב האוכלוסייה הוא אומנם יווני אורתודוקסי, אך בעיר עדיין מתגוררים מיעוטים קטנים של איטלקים, יהודים ומלטים שהגיעו לאי במאה ה-19. הדיוקסיה הלטינית של קורפו-זקינתוס-קפלוניה הוקמה ב-1310, היא מונה כ-3,800 מאמינים וכפופה ישירות לכס הקדוש[7].
האקדמיה היונית נוסדה ב-29 במאי 1824 והייתה האוניברסיטה הראשונה ביוון המודרנית[8]. במקור נועדה האוניברסיטה לקום באי איתקה, אך מלחמת העצמאות היוונית שפרצה ב-1821, הביאה לכך שנוסדה לבסוף בקורפו, הרחק ממוקד הקרבות. הקמת האקדמיה נתקלה בהתנגדות האצולה המקומית שביקשה לשמר את ההשכלה ברשותה, ובהתנגדות השלטון הבריטי שביקש למנוע הגירת סטודנטים לעיר מרחבי יוון ולהימנע מההוצאות הכרוכות בהפעלת המוסד. האקדמיה נסגרה עם איחוד האי עם ממלכת יוון ב-1864, בשל חוסר בתקציב. האוניברסיטה היונית הוקמה בשנת 1984 כממשיכתה של האקדמיה היונית, והחלה לפעול ב-1985. באוניברסיטה שש פקולטות להיסטוריה, שפות ותרגום, מוזיקה, מידענות, מחשבים ולאומנות[9] מבני האוניברסיטה מפוזרים ברחבי העיר העתיקה.
בעיר פועלים מספר מוזיאונים. "המוזיאון לארכאולוגיה של קורפו" (יוונית Αρχαιολογικο μουσείο κερκυρας) שוכן מדרום לספיאנאדה. המבנה הוקם בין השנים 1962–1965 ונחנך ב-1967[10]. המטרה העיקרית לשמה הוקם, היא לשמש משכן לגמלון הענק של מקדש ארטמיס בקורקירה העתיקה, שבו נראית הגורגונה כששני נחשים מקיפים את מותניה. משני עבריה רובצות שתי דמויות של בעלי חיים, הדומים לחתולים, כשהן מביטות לחזית. הגמלון מתוארך לשנת 585 לפנה"ס. ממצא ידוע נוסף במוזיאון הוא תבליט המתאר את משתה דיוניסוס (ראו לעיל). ב-1994 הוקמו שני אולמות תצוגה נוספים שבהם ממצאים שונים מרחבי האי, המתוארכים לתקופה שהחל בפרהיסטוריה ועד לתקופה הרומית.
"המוזיאון לאומנות אסיה" (יוונית μουσείο Ασιατικής τέχνης) השוכן בארמון מיכאל וגיורגיוס הקדושים מצפון לספיאנאדה, נוסד ב-1927 כמוזיאון סינו-יפני שבו כ-10,500 פריטים. ב-1974 הועשר האוסף ביצירות אומנות ממקומות אחרים באסיה, בין היתר באוסף של פסלים בודהיסטים והלניסטים מפקיסטן.
מוזיאונים אחרים הם "המוזיאון הביזנטי" (Βυζαντινό μουσείο), "המוזיאון לאומנות הקדרות" (Μουσείο κεραμικης τεχνης), "המוזיאון לשטרות כסף של הבנק היוני" (Μουσείο χαρτονομισματων Ιόνικνς τράπεζας), "המוזיאון הסרבי" (Σερβικο μουσείο; ראו להלן), "מוזיאון קפודיסטריאס" (Μουσείο Καποδίστρια) ו"הגלריה העירונית" (Δημοτική πινακοθήκη). בעיר מספר תזמורות שהחשובה שבהן היא "החברה הפילהרמונית של קורפו" (Φιλαρμονική Εταιρεία Κερκύρας) שנוסדה בשנת 1840 כאקדמיה למוזיקה.
"מועדון הספורט של קורפו" (Αθλητικός Όμιλος Κέρκυρα) הוא מועדון הכדורגל המקומי שנוסד ממיזוג של מספר מועדונים קודמים ב-1967, והוא אימץ את שמו הנוכחי ב-1969. בשנת 2004 הצליחה קבוצת הכדורגל של המועדון להעפיל אל ליגת העל היוונית לעונה אחת, ולעונה נוספת בשנת 2006. משחק הקריקט פופולרי גם הוא בקורפו, שריד מהשלטון הבריטי, והמשחק הראשון נערך ב-23 באפריל 1823 בין שתי קבוצות של חיילים בריטים[11] שנים לאחר מכן התגבשה קבוצה מקומית ששיחקה כנגד החיילים האנגלים, ולאחר עזיבת הבריטים הסתפקו השחקנים המקומיים במשחקי חוץ כנגד חיילי אוניות מזדמנות של חיל הים המלכותי. לאחר מלחמת העולם השנייה החלו קבוצות קריקט בריטיות להגיע לקורפו כדי לשחק כנגד המקומיים. מגרש הקריקט הראשון היה בספיאנאדה, בה עדיין נערכים משחקים, אך לאחר שחלק ממנו הפך למגרש חניה לכלי רכב, הוכשר מגרש נוסף מחוץ לעיר. בכל שנה נערכים באי כמאה משחקי קריקט, ו-11 מ-14 קבוצות הקריקט ברחבי יוון הן מהאי.
אתרי העיר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הספיאנאדה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הספיאנאדה (יוונית Πλατεία Σπιανάδα; שיבוש של "אספלנדה" באיטלקית - Esplanada. במפה מימין בצידו הימני של החלק הצבוע בצהוב) היא הכיכר המרכזית בעיר, והיא שוכנת בצידה המזרחי, לאורך חוף הים והתעלה המפרידה בינה ובין המצודה העתיקה. אורכה של הספיאנדה מצפון לדרום עומד על 560 מטר, רוחבה המרבי מגיע במרכזה לכ-200 מטר. הכיכר תופסת כשליש משטחה של העיר העתיקה. במקום זה שכנו בתיה הראשונים של העיר שהוקמו מחוץ למצודה העתיקה, ובתחילת המאה ה-16 הם נהרסו כדי לשפר את הגנת המצודה. הכיכר שימשה כשוק וכרחבת מצעדים, ובתקופת נפוליאון ניטעו בה עצים. היא קיבלה את אופייה הנוכחי במאה ה-19, והיא מחולקת לשני חלקים.
החלק הצפוני הוא רחבת דשא שלאורך צידה המערבי אכסדרה הידועה בשם "ליסטון". המבנה הוקם בין השנים 1804–1814 בהשראת רחוב ריבולי בפריז. חלק זה של הכיכר מיועד גם למשחקי קריקט, ספורט פופולרי בעיר מאז השלטון הבריטי, אך חלק ממנו הפך למגרש חניה. חלקה הדרומי של הכיכר מעוצב כגן עצים שביניהם שבילים, ובו רוטונדה נאו-קלאסית ופסלים, של יואניס קפודיסטריאס, הרוזן יוהאן פון דר שולנבורג, ומספר נציבים בריטים. מצפון לכיכר שוכן ארמון מיכאל וגיורגיוס הקדושים (יוונית Ανάκτορο Αγίων Μιχαήλ και Γεωργίου) אשר נבנה בין השנים 1818–1823 ושימש כמעונו הרשמי של הנציב הבריטי בקורפו. לאחר שהשלטון הבריטי בא לסופו הפך הארמון למעונו הרשמי של מלך יוון וכיום הוא משמש כמוזיאון לאומנות אסייתית.
המצודה העתיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המצודה העתיקה (Παλαιό Φρούριο. מסומנת באדום בצידה הימני של המפה שמשמאל) שוכנת על שתי פסגות צוקיות על אי סמוך לחופה המזרחי של העיר העתיקה. צורתו של האי כשל מלבן באורך של כ-600 מטר ממזרח למערב, וברוחב של כ-300 מטר לכל היותר מצפון לדרום. האי היה מחובר בעבר ליבשה, אך לאחר שתעלה מלאכותית נחפרה בבסיסו, הוא נותק ממנה, וכיום הוא מחובר אליה בגשר בודד להולכי רגל באורך של 60 מטר. הגשר עשוי פלדה והוא החליף גשר הרמה קודם. מצפונו ומדרומו של הגשר ניצבים על גדות התעלה שני מגדלי שמירה המכונים "מרטיננגו" (איטלקית Martinengo) ו"סאבורניאן" (Savorgnan). מעבר למגדלי השמירה נמתח חפיר יבש ברוחב של 22 מטרים שמעליו גשר אבן משנת 1603, ומעבר לו מתחיל חלקה המרכזי של המצודה.
המבנה הראשון הוא מבנה קסרקטין בריטי מהמאה ה-19. בצידה הדרומי של המצודה ניצבת כנסיית גאורגיוס הקדוש שנבנתה בשנת 1830 בסגנון דורי. זו הייתה כנסייה אנגליקנית שהוקמה עבור החיילים הבריטים, והיא בנויה בצורת בזיליקה שבה שלוש ספינות. לאחר איחודה של קורפו עם ממלכת יוון הפך המבנה לכנסייה אורתודוקסית, והיא נפגעה באורח קשה בעת ההפצצה הגרמנית ב-1943. בצידה הצפוני של המצודה שוכן נמל מנדראקי, המשמש כיום כמעגן סירות. שתי פסגות המצודה מבוצרות במבנים בני שלושה מפלסים, והן נודעות כ"מצודת הים" (איטלקית Castel da Mare) על הפסגה המזרחית, ו"מצודת היבשה" (Castel di Terra) על הפסגה המערבית, הקרובה אל העיר. האוכף שביניהן מבוצר גם הוא ומכונה "הסיטדלה". באי שרדו מבנה ונציאני ששימש כבית כלא, ואשר לו הוסיפו הבריטים קומה נוספת, מבנה בית החולים וארבעה מחסני נשק. כיום שוכנים במצודה העתיקה מספר מוסדות ציבור, ובהם הארכיון של נומוס קורפו, הספרייה הציבורית, לשכת משרד התרבות, מספר פקולטות של האוניברסיטה היוונית ומספר חדרים המוקדשים לתערוכות ולאירועים אחרים.
המצודה החדשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]על גבעה ממערב לעיר העתיקה שוכנת המצודה החדשה (Nέο Φρούριο. מסומנת באדום בצידה השמאלי של המפה שמשמאל), החולשת על הנמל העתיק (Παλαιό λιμάνι) שמצפון לה ועל קו הביצורים המאוחר של העיר מדרום-מערב לה. המצודה הוקמה במאה ה-16 לאחר המצור ששמו הטורקים על קורפו ב-1571, והיא תוחזקה מאז באופן סדיר. מצודה זו קטנה מהמצודה העתיקה, והיא בנויה משני מפלסים עיקריים. המפלס התחתון הוא מבנה מבוצר שלו חמש צלעות, ומעליו ניצב המפלס העליון שבו שכבת ביצורים נוספת. על מפלס זה ניצבים מצודת "פונטה פרפטואה" (Punta Perpetua), שני מגדלים המכונים "שבע הרוחות" ומספר מבנים אשר שימשו כמגורי חיילים. לאורכה ולרוחבה של המצודה החדשה נחפרה רשת של מנהרות תת-קרקעיות. שני שערי המצודה השתמרו וכך גם כנסיית הבתולה שנבנתה לאחרונה ב-1739.
העיר העתיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]העיר העתיקה של קורפו (מסומנת בצהוב במפה משמאל) שוכנת על שלוש גבעות נמוכות בין שתי המצודות שממזרח וממערב לה, ובין חופי הים מצפון לקו הביצורים החיצוני מדרום. היא מתאפיינת בבנייה צפופה וברשת רחובות וסימטאות שרוחבם מטר עד שלושה מטרים, וכן בכיכרות קטנים. כל אלה נבנו ללא סדר של ממש. חלקה הדרומי של העיר העתיקה הסמוך לחומה הדרומית, נבנה באופן מאורגן יותר והרחובות בו רחבים יותר. צורתם כשל מניפה המתפרשת ממרכז העיר לכיוון דרום, והם נחצים על ידי רחובות שכיוונם ממזרח למערב. רחובות אלה הובילו מהמצודה העתיקה אל ארבעת שעריה של העיר בתקופה הוונציאנית המאוחרת. בשל מצוקת השטח, נבנו בתי העיר העתיקה לגובה, וחלק מהמבנים הם בני שש קומות. חזיתות הבתים הוונציאנים מתאפיינות במרפסות אבן ובארקדות בקומת הקרקע, והן צבועות בדרך כלל בגווני אוכרה. מסגרות הדלתות מקושתות לעיתים בפסלים, והחלונות ערוכים בשורות. במאה ה-19 נהרסו חלק מהבתים ופינו את מקומם למבנים חדשים וגדולים יותר, שתפסו גם את שטח החצרות.
-
מראה העיר העתיקה והמצודה העתיקה מהמצודה החדשה -
מגדל הפעמונים של כנסיית ספירידון הקדוש -
כיכר דימארכיו -
רחוב גילפורד
במרכזה הגאוגרפי של העיר העתיקה שוכנת כיכר דימארכיו שהייתה המרכז החברתי והתרבותי של העיר הוונציאנית. בכיכר ניצבים הקתדרלה הקתולית משנת 1622, ביתו לשעבר של הארכיבישוף הקתולי מ-1754 ולוג'ית האצילים שנבנתה בין 1663 ל-1693 ושופצה ב-1754. הלוג'יה הפכה ל"תיאטרון סן ג'אקומו של קורפו" (Teatro di San Giacomo di Corfù) בשנת 1720, וזה פעל עד 1893. מאז 1903 משמש המבנה כבית העירייה. מצפון לכיכר שוכנות כנסיית יוחנן הקדוש שהוקמה לפני המאה ה-16 וכנסיית "פנרומני" שנבנתה בצורת בזיליקה בתחילת המאה ה-18 ושופצה ב-1832. מגדל הפעמונים של כנסיית ספירידיון הקדוש (Άγιος Σπυρίδωνας) הסמוכה, חולש על נופה של העיר העתיקה. הכנסייה המוקדשת לקדוש המגן של קורפו, נבנתה בין השנים 1589–1594, ושופצה ב-1670. מגדל הפעמונים צר וגבוה, הוא רבוע בצורתו ובכל אחד מצדדיו חלון ביפורי הקבוע מעל שעון. הכיפה עשויה משתי כיפות המונחות זו על גבי זו וצבען אדום. בתיבת כסף במבנה שמורים שרידיו של הקדוש שהובאו אל העיר מקונסטנטינופול ב-1456. התיבה נבנתה בווינה במאה ה-19. מבנים חשובים נוספים בעיר העתיקה הם בית הפרלמנט היוני מ-1854, הבניין הוורוד של האקדמיה היונית מתחילת המאה ה-17, בית יואניס קפודיסטריאס, הבנק היוני מ-1846 וקסרקטין "ספיליה" הסמוך למצודה החדשה.
-
עיריית קורפו בכיכר דימארכיו -
סמטה בקורפו -
ספינות בנמל החדש -
חזית בית ונציאני בקורפו
חצי האי שבדרום העיר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
חצי האי שבדרום העיר כלוא בין מצר קורפו ממזרח לבין לגונת חלקיופולוס שבמימיה הוקם מסלול הטיסה של שדה התעופה של קורפו. בחלקו הצפוני של חצי האי שכן האקרופוליס של העיר בעת העתיקה. כיום ניצבים במקום זה כנסיית יאסון וסוסיפאטר הקדושים שהביאו את הנצרות אל העיר, ווילה "מון רפו" (יוונית Μον ρεπό; צרפתית Mon repos). הכנסייה הוקמה במאה ה-12 בסגנון ביזנטי ובה איקונות של שני הקדושים מהמאה ה-17. וילה "מון רפו" הוקמה ב-1824 כמעון הקיץ של הנציב הבריטי בקורפו, ולאחר איחודו של האי עם יוון נמסרה למשפחת המלוכה היוונית. בשנת 1921 נולד בווילה הנסיך פיליפ.
בקצה הדרומי של חצי האי שוכנת רחבה מוגבהת שנבנתה על ידי חייליו של נפוליאון כמשטח לתותח בודד שהיה אמור להגן על הכניסה ללגונת חלקיופולוס. התותח העניק את שמו לרחבה (Κανόνι - "קנוני"), וזו צופה לעבר שני איים קטנים במצר הים הצר המשמש ככניסה ללגונה. האי הקרוב מחובר אל היבשה במזח ועליו שוכנת "כנסיית הבתולה של ולכרנה" (Παναγίας των Βλαχερνών) מהמאה ה-17. על האי הרחוק המכונה "פונדיקוניסי" (Ποντικονήσι - "אי העכבר"), שוכנת מצודה קטנה, ולפי האגדה המקומית מקורו של האי בזעמו של פוסידון, אל הים, אשר הפך את ספינתו של אודיסאוס לאבן.
האי וידו
[עריכת קוד מקור | עריכה]האי וידו (Βίδο) שוכן כקילומטר מצפון לחופי העיר העתיקה, וקוטרו פחות מקילומטר בודד. האי היה מכוסה בצפיפות בעצי זית עד כי במאה ה-17 הוא תואר כ"יער צף בים הגלים". כאשר הכוח העות'מאני-רוסי כבש את קורפו ב-1799, הופצץ האי במשך שלוש שעות ורק כ-50 מ-700 העצים נותרו במקומם, אך מאז שב והתכסה בצמחייה. במלחמת העולם הראשונה, שימש וידו כמקום מקלט לחיילי הצבא הסרבי שנהדפו מסרביה על ידי כוחות אוסטרו-הונגריה ובולגריה. רבים מהחיילים מתו מתשישות, מרעב וממחלות, ויותר מ-5,000 מהם נקברו בים אל מול חופי האי. בשנות ה-30 הוקמה במקום אנדרטה המודה לתושבי האי על הכנסת האורחים בעת המלחמה, ומי הים כונו בשיר סרבי בשם "בית הקברות הכחול" (Плава гробница). בעיר עצמה שוכן מוזיאון המתמחה בתולדות החיילים הסרבים בקורפו.
-
המעגן בווידו -
לוח הזיכרון ל"בית הקברות הכחול" -
המאוזוליאום לזכר החיילים הסרבים -
מראה בתוך המאוזוליאום
יהודי קורפו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בימי הביניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
נוכחות יהודים בקורפו נזכרה לראשונה על ידי הנוסע בנימין מטודלה ב-1147 אשר ציין כי פגש באי יהודי בודד בשם יוסף שעסק בצביעת בדים[12]. בתקופת שלטון מלכי נאפולי התגוררו באי כמה מאות יהודים אשר הגיעו מתביי ואולי גם מסיציליה. הם נתקלו ביחס עוין מצד האוכלוסייה הלא יהודית, ועל כן זכו להגנת השלטונות. ב-1406 נכנעו הוונציאנים לדרישתה של משלחת תושבים מהאי, אשר דרשה להצר את צעדיהם של היהודים, ועל היהודים הוטלה החובה לשאת אות קלון צהוב. עוד הוטלו עליהם מגבלות ברכישת קרקעות. עם זאת ב-1408 בוטלה חובת נשיאת הקלון וב-1423 הוסרו המגבלות על רכישת מקרקעין. ב-1425 אילצו הוונציאנים את היהודים להתגורר במספר שכונות בקרב הנוצרים.
ראשית העת החדשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1492 לאחר גירוש ספרד, הגיעו לקורפו יהודים מקרב מגורשי ספרד, בהם גם דון יצחק אברבנאל, וב-1540 הגיעו לאי יהודים רבים מחבל פוליה שבאיטליה ומאתרים נוספים במרחב האיטלקי. המהגרים החדשים נדחו על ידי היהודים הוותיקים שנקראו "גרקה" (יוונים, איטלקית Greca), בשל שאיפתם של הראשונים להכתיב את אורח החיים היהודי, ובשל חששה של הקהילה "היוונית" מקיפוח זכויותיה מדורי דורות. היהודים מאיטליה, שניהלו קשרים הדוקים עם הרפובליקה של ונציה, הקימו קהילה נפרדת שנקראה "הקהילה האיטלקית" או "קהל קדוש איטליאנו קורפיאטו". שתי הקהילות נמנעו מלהתחתן האחת בשנייה, ולכל אחת היה בית כנסת ובית קברות משלה. מרכזה של הקהילה האיטלקית, או ה"פולייזית", היה בין החומות, סמוך למצודה החדשה; בעוד שהיהודים היוונים, אשר שמרו על מורשת "רומניוטית", התגוררו מדרום לעיר העתיקה, במקום שזכה לשם "הר היהודים" (היגוי מקומי: יודאיקו אורוס) או "הבראידה".
בשנת 1537 נהרס בית הכנסת הראשון של הקהילה האיטלקית שכונה "הפולייצה" (איטלקית Poulieza). תחתיו הוקם בית כנסת אחר שכונה "וקיה" (Vecchia - "הישנה") או ה"מדרש". הוא עלה באש ב-1926, והוקם מחדש, אך נהרס בהפצצה הגרמנית ב-1943. לקהילה "היוונית" היה בית כנסת משלהם שכונה "קהל קדוש תושבים", במאה ה-19 הם הקימו את בית הכנסת החדש (Nuova - "נואובה"). והוא מבנה בית הכנסת היחיד הפועל בעיר כיום[13].
העת החדשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1571 הורו הוונציאנים על גירוש כל היהודים מתחומי הרפובליקה, אך קהילת קורפו ניצלה מהגזרה בשל כך שהוכרה כתורמת ונאמנה לעיר ולאי. ב-9 בפברואר 1602 שוב אולצו היהודים לשאת אות קלון, וב-1622 הם חויבו להתגורר בגטו בצפון-מערבה של העיר העתיקה. בגטו התגוררו גם נוצרים, לא היו בו שערים והוא לא נסגר עם רדת הלילה. עם הכיבוש הצרפתי בשנת 1797 בוטלו כל ההגבלות, וליהודים אף הוענקו מספר פריבילגיות. חלק מהן בוטלו על ידי הבריטים, כאשר כבשו את האי בשנת 1814. היהודים זכו לשוויון אזרחי עם איחוד האי עם ממלכת יוון ב-1864, אך בפועל חיזק האיחוד את הלאומיות היוונית, בדומה ובמקביל לעלייתה בארצות אירופה, ויחד עימה גברה גם האנטישמיות.
הקהילות היהודיות קיימו את כל המוסדות המקובלים, ובהם מערכת חינוך, גמילות חסדים וחברה קדישא. במאה ה-19 פעל חוג להוראת עברית באקדמיה היונית, אולם רוב היהודים היו עניים; בית הקברות היהודי היווני הוקם על שטח שניתן לקהילה על ידי פון דר שולמבורג כאות הוקרה על סיוע היהודים בהדיפת המצור הטורקי ב-1716. בסמוך לו שכן בית הקברות הפולייזי שהוקם על שטח שניתן לקהילה על ידי הוונציאנים בתמורה לשטח אחר. הבנים זכו לחינוך בסיסי וקצר בשל הצורך לסייע בפרנסת המשפחה, והבנות לא זכו לחינוך כלל[14].
יהודי קורפו עסקו בכל משלחי היד, והיו בקרבם יצואני שמן זית, יצרני סבון, ויזמים ופועלים בתעשייה זעירה. מספר אנשי עסקים מקרב הקהילה עסקו ביבוא ויצוא של לולבים ואתרוגים מנמל קורפו; בראשית המאה ה-19 קמו להם מתחרים, שטענו ש"אתרוגי קורפו", כלומר הנסחרים על ידי אנשי קורפו, אינם כשרים. בקרב היהודים היו גם בעלי מקצועות חופשיים כמו רופאים, עורכי דין ונוטריונים, אולם הרוב עסקו במסחר: יבואנים, סיטונאים ובעלי חנויות קטנות, סבלים ורוכלים. במאה ה-19 פעל בעיר בית הדפוס של יוסף נחמוּלי אשר הדפיס דברי דפוס בנושאי דת וחולין. בין היתר הוציא לאור את העיתון "כרוניקה איסראליטיקה" (Cronica Israelitica - איטלקית "כרוניקה יהודית") בין השנים 1861–1863. מאוחר יותר, בין השנים 1864–1879 פרסם נחמוּלי את כתב העת "פמיליה איסראליטיקה" (Famiglia Israelitica איטלקית "משפחה יהודית"). הרב לוי פרסם מצידו את העיתון "משה, אנטולוגיה יהודית" (Mosé, Antologia Israelitica) בין השנים 1878–1885, וב-1899 החל מתפרסם ירחון ביוונית בשם "ישראליטה כרונוגראפוס" שנועד לקרב בין היהודים לשכניהם.
היחסים בין יהודי קורפו לשכניהם הנוצרים היו טובים לכאורה, אך מתחת לפני השטח התקיימו רגשות אנטישמיים, שהתפרצו ב-1891, כאשר בחצר ביתו של אחד היהודים, התגלתה גופה ערופת ראש של ילדה. הייתה זו ילדה יהודיה בשם רובינה סארדה, אך הנוצרים האמינו כי מדובר במריה דסילה, נערה נוצרייה שאומצה על ידי חייט יהודי. הרוחות בקרב הנוצרים סערו ורק התערבות הבישוף מנעה פוגרום, שכונה על ידי יהודי קורפו "הגזרה"[15]. עקב כך היגרו כ-3,000 מ-5,000 יהודי קורפו, בעיקר בעלי היכולת, לטריאסטה שבאיטליה ולאלכסנדריה שבמצרים ואף לשווייץ.
המאה ה-20
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעיר פעלו שתי אגודות ציוניות - האחת הוקמה בשנת 1906 ונקראה לבסוף "תאודור הרצל", והאחרת קמה ב-1931 וכונתה "אור בא". בשנות מלחמת העולם השנייה עבר האי מיד ליד. תחילה כבשה אותו איטליה הפשיסטית. לאחר שנכנעה יוון לבעלות הברית, כבשו הנאצים את האי ב-27 בספטמבר 1943. שני בתי הקברות חוללו ונהרסו על ידם. וב-8 ביוני 1944 הורו בצו כי על כל יהודי האי להישאר בבתיהם. כמאתיים מהיהודים הצליחו לברוח בו ביום. עם שחר, ביום המחרת, עצרו הגרמנים את כל יתר 1,795 יהודי קורפו בכיכר העיר, וגירשו אותם באסדות לפטרס ומשם לאתונה[16].
יחד עם יהודים ממקומות אחרים ביוון נשלחו היהודים ברכבת מיוון למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. בהגיעם לשם, ב-30 ביוני 1944, נשלחו שני שלישים מהם ישירות אל תאי הגזים. השאר הועבדו במפעלי המחנה. רק 121 מהם ניצלו; מיעוטם שבו לקורפו ורובם עלו לישראל. מבין יהודי קורפו שהסתתרו בתקופת המלחמה חלק התערו באוכלוסייה המקומית וחלק הגרו מן האי. בשנת 1946 התגוררו בו כ-140 יהודים. בית הקברות היהודי הישן נהרס לגמרי על ידי שלטונות האי ב-1959, וכיום עושה הקהילה היהודית שימוש בבית קברות אחר השוכן בסמוך לבית הקברות הקתולי בעיר[17].
ב-25 בנובמבר 2001 הוקם בעיר קורפו יד זיכרון ליהודי קורפו שנספו בשואה. כיום מתגוררים בקורפו כ-65 יהודים בלבד[18].
ערים תאומות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקורפו קשרי ערים תאומות עם 14 ערים[19]:
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- נטה גטניו אוסמו, מקורפו לבירקנאו ולירושלים, סיפורה של ילידת קרקירה, (עורכים: רפאל שילהב, שמואל רפאל), תל אביב: הוצאת עקד, תשנ"ט 1999.
מחקר
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דניאל קארפי, לתולדות הקהילה 'האיטלקית' בקורפו במאה הי"ח, ציון, ע', ב', תשס"ה 2005.
- דוד בנבנשתי, אגרות על שלוחי ארץ-ישראל בקורפו, תפ"ב-תקמ"ט, ספונות, ה, ירושלים, תשל"א-תשמ"א, עמ' מג-עה.
- דוד בנבנשתי וחיים מזרחי, רבי יהודה ביבאס וקהילת קורפו בזמנו, ספונות, ב, ירושלים תשי"ח, עמ' שג-של.
- דוד בנבנישתי, מקורות לתולדות קהילת קורפו, ספונות, א, ירושלים, תשי"ז 1957.
- יעל ויילר ישראל, אגדת האחים אליהו: מסורת, רפואה ושליחות ציבור, האומה, 169, סתיו תשס"ח 2007.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של קורפו
קורפו (יוון : עיר), דף שער בספרייה הלאומית
- האתר הרשמי של נומוס קורפו
- האתר הרשמי של לשכת התיירות של נומוס קורפו
- מדריך לקורפו
- מדריך נוסף לקורפו
- אודות קורפו
- מפות היסטוריות של קורפו
- שדה התעופה של קורפו ברשות התעופה האזרחית ההלנית
- האתר הרשמי של מועדון הספורט של קורפו
- איגוד הקריקט בקורפו
- האוניברסיטה היונית
- Remembering the jews of Corfu
- יהדות קורפו באנציקלופדיה היהודית
- Nomination file of the old city of Corfu
- 45MB
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Advisory body evaluation
- ^ First period of Venetian rule - Despotat of Epirus - Angevin rule באתר העיר.
- ^ Second period of Venetian rule באתר העיר
- ^ First French occupation באתר העיר.
- ^ Russo-Turkish occupation באתר העיר
- ^ Second French occupation באתר העיר
- ^ Archdiocese of Corfù, Zante e Cefalonia מידע באתר catholic-hierarchy.
- ^ University History מידע באתר ionio.gr.
- ^ Departments מידע באתר ionio.gr.
- ^ Archeological Museum באתר העיר
- ^ Cricket in Corfu מידע באתר corfuxenos.gr.
- ^ הערך Corfu ב-Jewish Enciclopedia, באתר jewishencyclopedia.
- ^ סיור פנורמי בבית הכנסת, באתר synagogues360.
- ^ Remembering the Jews of Corfu
- ^ המילה נהגית במלרע, שווא נע באות גימ"ל מודגש בהיגוי העברי הספרדי.
- ^ Remembering the Jews of Corfu באתר Sefarad.org. נטה גטניו, מקורפו לבירקנאו ולירושלים, (עורכים: שמואל רפאל ושילהב רפאל), תל אביב: הוצאת עקד, 1999, עמ' 54-48.
- ^ The Jewish community in Corfu: Cemeteries
- ^ The Jewish community in Corfu: The Persecution
- ^ Twinned cities באתר העיר
 | |
|---|---|
|
