מלחמת ששת הימים בתרבות הישראלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריקטורה מאת רענן לוריא, שפורסמה לראשונה במגזין LIFE, בשנת 1968: הנשיא המצרי גמאל עבד אל נאצר ספג את מפלת חייו מידי ישראל במלחמת ששת הימים. אף על פי שצויד וחומש היטב על ידי ברית המועצות לפני כן. מרבית ציוד זה "הוחזר" לו על ידי הרוסים תוך זמן קצר לאחר מכן.

הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים ביוני 1967 הטביע באופן עמוק את חותמו בתרבות הישראלית. ניצחון זה השתקף בספרות, בסרטי קולנוע, בזמר העברי, בתיאטרון ובעיתונות. מלחמת ששת הימים השפיעה ככל הנראה יותר מכל מלחמה בפרט או אירוע בעל השלכות לאומיות בכלל על התרבות הישראלית. בארץ שררה אופוריה רבה שהתבטאה בתיעוד נרחב של המלחמה ותוצאותיה.[1]

אלבומי ניצחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם גלויות "ראש השנה" שימשו להאדרתם של מפקדי צה"ל (גלויות שנה טובה מתוצרת חברת "ישראנוף", בעיצוב מ. אריה).

כשנה לאחר המלחמה החלו להופיע אלבומי הניצחון שהציגו את תמונות הניצחון והשמחה של חיילי צה"ל לצד תמונות של הצבאות הערביים המובסים. אלבומים אלה היו הביטוי הרשמי של צה"ל למלחמה והדגישו את האתוס הציוני של שותפות הגורל בין הלוחמים בחזית לאזרחים המצויים בעורף. האלבומים זכו לפופולריות עצומה בציבור הישראלי ויעיד על כך המספר הגבוה של סוגי האלבומים שראה אור ונאמד על פי הערכות שונות בין שישים למאה. חלק מן האלבומים תורגמו לשפות זרות בשל ביקוש לאלבומים גם מחוץ לגבולות ישראל, כך למשל האלבום שכתב ההיסטוריון אריה חשביה "אלבום מלחמת הניצחון" תורגם לאנגלית ורומנית.

האלבומים הפכו כמעט ל"מצרך חובה" בכל בית בישראל ובהמשך יצאו גם באמצעות חברות מסחריות (כמו למשל חברת "עלית"). האלבומים ביטאו רגשות של פטריוטיות והציגו בגאווה את תוצאות המלחמה. לעיתים התלווה לכך גם בוז ולעג כלפי צבאות האויב. כך למשל נכתב באלבום "מקונטרה לתעלה" (1967) "החום והצמא חסכו כמות ניכרת של תחמושת" וגם המשפט "אתה שם מימין, הרם את המכנסיים", לצד תמונה של חיילי אויב מרושלים וכנועים. מרבית האלבומים כללו ציטוטים מהתנ"ך ובפרט עסקו בנבואות הקשורות בחזרה אל ארץ ישראל. כך, מופיעים חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל ואין ספור פסוקים נוספים. גם הכותל הופיע, מטוסי חיל האוויר הישראלי, משפטים הקשורים בערכי צה"ל (“לא משאירים פצועים מאחור") ותצלומים של חיילים המשחזרים את הקרבות.

אפיון בולט של האלבומים הוא הערצת הגנרלים. ד"ר חזי עמיאור מציין כי שני הגנרלים שזכו להערצה הגדולה ביותר היו שמואל גונן (גורודיש, מפקד חטיבה 7) ומוטה גור (מפקד חטיבה 55). אך מעל להם התעלתה ההערצה לשר הביטחון משה דיין והוא זכה לאלבום נפרד שכלל תמונות רבות שלו. לימים יהיה אף דיין עצמו בין המבקרים את "האווירה האלבומית" שלאחר המלחמה. ההיסטוריון יואל רפל מציין כי מלחמת ששת הימים הייתה המלחמה היחידה בה יצאו אלבומי ניצחון מאז הקמת המדינה.[2]

טיוטת השיר "ירושלים של זהב" בכתב ידה של נעמי שמר.

פזמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פזמונים היו גם הם חלק מרכזי מביטוי השמחה על הניצחון ומספרם ככל הנראה עלה על אלה שנכתבו במלחמת העצמאות. בין הפזמונים שחוברו ישנם כמה שהפכו לקלסיקה של ממש. דוגמאות לכך הוא השיר גבעת התחמושת שנועד להנציח את הקרב על גבעת התחמושת והשיר ירושלים של זהב המתאר את החזרה לירושלים. שיר זה שחובר מעט לפני המלחמה תרם ככל הנראה לקבלת ההחלטה להילחם בעיר העתיקה ולכבוש אותה. דוד אוחנה טוען בספרו כי גילויי הדתיות בתרבות הישראלית לאחר המלחמה מהווים מעבר מתקופת החולין שאפיינה את ישראל מהקמתה לתקופה של סחרור משיחי-לאומני. לעומת זאת גרשון הכהן טוען כי גילויי הדתיות היו למעשה "מבנה עומק תודעתי, שפרץ לרגע בעצמה מטלטלת מן התת-מודע אל המודע הקולקטיבי". הדוגמה שהוא מביא לכך היא השיר "ירושלים של זהב".[3]

גם השיר מה אברך שנכתב לזכרו של החייל אלדד קרוק שנהרג במלחמה זכה להצלחה גדולה.[4] השיר "מה אברך" בנוי כסדרת שאלות רטוריות בין מלאך לבין המאזינים ומציג אדם המתברך מינקותו ועד בגרותו בשלל תכונות הראויות לאדם בכל גיל. בעשור האחרון הוא השיר המושמע ביותר ברדיו ביום הזיכרון. בשנים האחרונות[דרושה הבהרה] ביקורת רבה נשמעה מצד חוגי הימין על שיר זה בשל כך שהוא "כופר בערך עליו נפל החייל".[5] לצד שירי הניצחון ההרואיים ושירים המבכים את המתים היו גם שירים קלילים והומוריסטיים. פזמון הומוריסטי שחובר ב"תקופת ההמתנה" היה "נאצר מחכה לרבין" שנועד להעלות את המורל הלאומי. לאחר הניצחון שונו חלק ממילות הפזמון ללשון עתיד כך שיתאים לתיאור הניצחון. פזמון נוסף שזכה להצלחה גדולה היה "שארם א שייח" שחיבר עמוס אטינגר. לימים סיפר אטינגר כי חשב שמדובר ב"שיר מטופש... שדווקא אותו זוכרים".[1]

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעה רבה הייתה למלחמה על ספרות הילדים. גיבור הילדים הבלתי מעורער של תקופה זו הוא דנידין הרואה ואינו נראה שיצר הסופר שרגא גפני. בשלוש השנים שלאחר המלחמה יצאו שלושה ספרים שתיארו את עלילותיו של דנידין הפוגע בכוחות האויב. "דנידין במלחמת ששת הימים" (1968) ו"דנידין בשבי" (1969) עוסקים במעלליו של דנידין בסיני בזמן המלחמה. הספר השלישי "דנידין במשימה בלתי אפשרית" מתאר את דנידין חודר לתחנת רדיו ירדנית שמורה, שם הוא מתעלל במלך ירדן המנסה לשדר לעולם. ספרי נוער נוספים ובולטים שיצאו לאחר המלחמה היו צמד ספריו של הסופר חיים גיבורי "חבועוז במלחמה" ו"חבועוז בנתיבי רמת גלעד" שעסקו בתלמידי תיכון הנאבקים לצד צה"ל. הסופרת ימימה אבידר טשרנוביץ כתבה את "מגדלים בירושלים" שבו שישה ילדים ירושלמיים מעלים חוויות הקשורות במלחמה. דבורה עומר גם היא כתבה על המלחמה בספר הילדים "הכלב נו נו יוצא למלחמה".[1]

סיפורי מלחמה רבים פורסמו גם בעיתונות הילדים והכתבים נשלחו לדווח מן האזורים שבשליטת ישראל. היחס לאזורים אלה היה רווי התרגשות ולווה בתחושה היסטורית. נעמה שפי מציינת מספר סיבות להשפעה ולכוחה המעצב של המלחמה על ז'אנר זה. בעוד במלחמת העצמאות הודחקה השאיפה לחזור אל חבלי התנ"ך בשל תוצאות המלחמה, ב"ששת הימים" החזרה אל מחוזות תנ"כיים עוררה אצל הילדים התרגשות רבה בשל ההיכרות המוקדמת עם המקומות מספרי הלימוד. עיתונות הילדים עסקה באתרים אלה רבות (כמו למשל כתבתו של צבי אילן ב"הארץ שלנו" שזיהה את האיים סנפיר וטיראן כמקום בו טבעו חילות פרעה). בנוסף, העיתונות בישראל טרם התחרתה בכלי תקשורת בחו"ל שלא זכו לתפוצה בישראל, ולכן הילדים היו חשופים בעיקר לנקודת המבט הישראלית-פטריוטית.[6]

לעומת ספרות הילדים נראה שבתחום הספרות למבוגרים המלחמה לא השפיעה באותה מידה. בניגוד למלחמת העצמאות שחלק מן הספרים בה זכו למעמד קנוני (למשל "במו ידיו" של משה שמיר ו"ימי צקלג" של ס. יזהר) יבול מלחמת ששת הימים דל יותר. למרות זאת כדאי להזכיר את ספרו של ברוך נאדל "המטוסים קורקעו אור עם שחר" (1968) וספרו של העיתונאי יגאל לב "באלוהים, אמא, אני שונא את המלחמה" (1968) על הישראלי הטוב והיפה שכמה לשלום אבל נאלץ להילחם בכל כוחותיו. בכל זאת ניתן לציין שני ספרים חשובים שהשפיעו במידה רבה על התרבות הישראלית: "שיח לוחמים" ו"חשופים בצריח". "שיח לוחמים" קיבץ עדויות של חיילים מקיבוצים שהוקלטו זמן קצר קודם לכן. הספר מתאפיין בשיח ביקורתי כלפי אתוס המלחמה בישראל שהיווה אנטי תזה לאווירת הניצחון באותם הימים. בעדויות מובאות תחושות החיילים במלחמה, הקושי הנפשי הכרוך בפינוי תושבים ערביים ועוד. למרות ההצלחה של הספר בציבור הישראלי ובפרט בתנועה הקיבוצית הוא נתפס כשנוי במחלוקת[דרושה הבהרה]. לצד תשבחות שחלקו לספר פוליטיקאים דוגמת גולדה מאיר וסופרים כמו חיים גורי, המרואיינים בספר "זכו" לכינויי גנאי "יהודונים מייבבים" "יורים ובוכים" מצד חברים בתנועה הקיבוצית. לימים גם התברר כי עדויות של תלמידי "ישיבת מרכז הרב" לא נכללו בספר ונגנזו משום ש"התאפיינו בגוון משיחי".[7]

"חשופים בצריח" הוא ספר שכתב הביוגרף שבתאי טבת לאחר שנתלווה לחטיבה 7 של חיל השריון במסגרת תפקידו כעיתונאי ב"הארץ". לאורך כל תקופת ה"המתנה" ובמהלך המלחמה ואחריה ראיין טבת חיילים וקצינים שנטלו חלק במלחמה. הספר מיזג בין סיפוריהם של "החשופים בצריח" הטנק למהלכי המלחמה ושפתו היא תיאורית ומאופקת. משה דיין ציין כי "זהו ספר יוצא מהכלל. הטוב ביותר שקראתי, וקראתי גם את מה שאני כתבתי על מלחמותינו. העיקר בספר הם הלוחמים, ולהם ניתן בספר ביטוי עמוק, שותת דם, רווי אהבה וקורע בנשמה". חלק ניכר מן התהילה בספר ניתנה למפקד חטיבה 7, שמואל גורודיש (גונן). לימים "יואשם" הספר כמי שיצר את הילת הגנרלים שהובילה לשאננות עתידית לפני מלחמת יום הכיפורים ובכללם גורודיש.

במאמרו של אלון גן המשווה בין שני הספרים הוא טוען כי שניהם מהווים למעשה מפגש בין שפות דוריות. בעוד "חשופים בצריח" עוסק ב"מה עשיתי" הרי ש"שיח לוחמים" עוסק ב"מה הרגשתי". כל אחד מן הספרים זכה לאחר שנים לביקורת נוקבת בגלל ההתמקדות בקטבים אלה.[8]

ולירושלים-דברי ספרות והגות לכבוד ירושלים המשוחררת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרגל שנה למלחמת ששת הימים יצא הספר ולירושלים – דברי ספרות והגות לכבוד ירושלים המשוחררת בהוצאת אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל וחולק לחיילי צה"ל. הספר הורכב ממאמרים, סיפורים, שירים ותמונות "ממיטב ההוגים והיוצרים שפעלו אז בארץ ישראל" ובהקדמתו הספר נכתב: "...קיפלה בתוכה המערכה הגורלית לשחרור ירושלים, על כל החרדה והחדווה שבה, את מיטב מאוויי כל הדורות שבאומה, ושמחת הניצחון איחדה מקצהו ועד קצהו את העם הנושע, אשר חש כי לב אחד פועם בו, לב יהודי גדול ולוהט, הגואה וסוער, עובר על גדותיו ופורץ גבולות מוסכמים של עבר הווה ועתיד, ומשתפך לתוך לבת האש והדם המעצבת ומחשלת מחדש את גורל האומה במולדתה... קץ הפלאות של קיבוץ כל הגלויות במדינת ישראל הגדולה"[9].

את הספר ערכו גדליה אלקושי, שרגא קדרי ויהושוע טן-פי.
הכותבים בספר עשו את מלאכתן בהתנדבות, על הבולטים בהם נמנו: המשוררים לאה גולדברג,חיים גורי ואמיר גלבוע (חלום של עם), הסופרים גרשון שופמן וחיים הזז, יוסף יואל ריבלין (אביו של ראובן ריבלין) - זיכרונות ילדותו בירושלים המחולקת, צבי ברמאיר - אגדה על רקע ביקור הרמב"ן בירושלים במאה ה-13, משה חיים מייזלש (מ. ח. עמישי) – ההצדקה ההיסטורית והמוסרית להרחבת שטחי מדינת ישראל[10].

תיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית השנייה של שנות השישים היה התיאטרון על סף פריצת הטלוויזיה המקומית וליד קולנוע ישראלי דל תקציב. לפיכך היה התיאטרון אתר בילוי והתכנסות משמעותי. ראייה לכך היא הסיקור האינטנסיבי של הצגות התיאטרון בעיתונות היומית. דורית ירושלמי שדנה בהשפעות המלחמה טוענת כי התיאטראות המסחריים לא התייחסו לאימת המלחמה ו"הקרינו על מסך התודעה של הצופה, שלל דימויים של "המלחמה היפה". הקהל לא הצביע ברגליו, והעדיף את פלח התיאטרון הפופולרי, קומדיות ודרמות סנטימנטליות שסופקו לו, ואשר ניזונו מההבטחה הגדולה אחרי המלחמה — ההבטחה לחיים נורמליים.[11]

הצגה שזכתה להצלחה עצומה לאחר שעלתה זמן קצר לאחר המלחמה (1968) הייתה "איש חסיד היה" שכתב ועיבד דן אלמגור וביים יוסי יזרעאלי. ההצגה שהתבססה על סיפורים, שירים וניגונים חסידיים התייחדה בגישה "רומנטית" של תנועת החסידות. מרבית השחקנים היו יוצאי להקות צבאיות וצורת ההגשה הייתה "קלילה" ובידורית. במופע צפו כרבע מיליון אנשים, שמינית מכלל האוכלוסייה בארץ. לדעת ירושלמי הסיבה היא משום שהמופע "התכתב עם תחושת הנס ועם השילוב המנצח שבין כוח לאמונה". תהליך ה"אמריקניזציה" והמסחור הוביל לדעת ירושלמי ליבוא של מחזות דוגמת "כנר על הגג" ו"גבירתי הנאווה".

"קזבלן" (1966) מציג את סיפורו של יוסף סימן-טוב שעלה כנער ממרוקו וחש ממורמר משום שאף על פי שזכה לצל"ש על גבורתו בצבא חבריו שכחו ממנו לאחר השירות הצבאי. הליהוק של יהורם גאון, בוגר להקות צבאיות וחבר בלהקות "התרנגולים" ו"שלישיית גשר הירקון" גרם לציבור להזדהות עם הדמות. ירושלמי מציינת שהמחזמר זכה להצלחה חלקית בלבד ב"תקופת ההמתנה" בגלל השינויים התכופים בלו"ז של מועדי ההופעות. אחרי הניצחון המציאות השתנתה. ההופעות תוגברו ונוצר קשר ישיר בין סיפור ההפקה למלחמה. זאת באמצעות יהורם גאון שהפך כוכב והופיע, כמו זמרים ובדרנים רבים אחרים, בפני חיילים בשירי המחזמר. על פי המודעות בעיתונות, כשההצגות חודשו הוקרן לקהל בהפסקה בין שתי המערכות, ביוזמת גיורא גודיק, "יומן קרבות צה"ל", שהרחיב את החוויה התיאטרונית וקישר בין גיבור העלילה למלחמה.

אם "איש חסיד היה" היווה מימוש של הבטחה לחיים נורמליים הרי שההצגות "את ואני והמלחמה הבאה" (1968), "קטשופ" (1969) ו"מלכת אמבטיה" (1970) שעלו בשלוש השנים שלאחר המלחמה חתרו כנגד הקונצנזוס הישראלי ששמח בתוצאות המלחמה. מחזות אלה שנכתבו על ידי המחזאי חנוך לוין היו מז'אנר הסאטירה הפוליטית ותקפו, בין השאר, את הקשר בין בידור למוות בתרבות הישראלית. דוגמה למערכון כזה הוא "מקס גוטמן פוגש את הזמרת בוליביה השמנה". על פי ירושלמי, בוליביה מרמזת על "זמרת המלחמות" יפה ירקוני המוציאה אלבומי תקליטים כדי "להזכיר לאלה שנשארו את אלה שהלכו כדי שאלה שהלכו יוכלו להישאר". "כך נוצר חיבור בין מוות לבידור שהופך לחיבור טבעי ובלתי נמנע" מסכמת ירושלמי. "מלכת אמבטיה" נחשבת למשפיעה מבין המחזות בתקופה זו בעיקר בשל פרסומה הציבורי הנרחב. ההצגה שעלתה בתיאטרון הקאמרי, יצאה כנגד "תרבות הזחיחות" שלאחר הניצחון הגדול והציגה את הגאווה הישראלית כ"נפוחה". השילוב בין הצגה שעלתה בתיאטרון ממוסד, בעיצומה של מלחמת ההתשה, ומתחה ביקורת חריפה על מקבלי ההחלטות עוררה סערה אדירה. ההצגה נפסלה בתחילה על ידי המועצה לביקורת סרטים ומחזות ולבסוף לאחר ערעורים רבים כשהוחלט לאפשר להציג את ההצגה החליטה הנהלת התיאטרון להוריד אותה לאחר זמן קצר.[11]

קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדיום הקולנועי בשנים הראשונות לאחר המלחמה היה בתחילת דרכו בישראל. למרות זאת מאז ועד היום מלחמת ששת הימים לא זכתה לייצוג נרחב על המסך הגדול לעומת מלחמות אחרות (כמו מלחמת העצמאות או מלחמת לבנון הראשונה). מרבית הסרטים שנעשו על מלחמה זו היו תיעודיים ברובם ומיעוטם עלילתי. כמה סרטים תיעודיים המציגים את הקרבות עלו מיד לאחר המלחמה. סרטם של יצחק מימיש הרבסט ויעקב המאירי "שישה ימים לנצח" ואחריו, כמעט מיד, "שלוש שעות ביוני" של אילן אלדד. רשויות ההסברה של המדינה הפיקו ב-1968 את "ששת הימים" שביימו אלפרד שטיינהארדט ויגאל אפרתי (והוא אף כלל סצינות קרב ששוחזרו בעזרת חיילי צה"ל). סרט עלילתי שזכה להצלחה רבה היה "כל ממזר מלך". הסרט בבימויו של אורי זוהר מ-1968 ניסה לתעד את הווייתה של הגבריות הישראלית בעת שלום ובעת קרב. מעל 740,000 צופים בישראל צפו בו והוא אף ייצג את ישראל בקטגוריית הסרט הזר בתחרות פרס האוסקר. גם הביקורות היללו את הסרט וראו בו סרט "מבריק", אך בחלוף השנים סרט זה נשכח מן התודעה.[12]

השפעות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתנדבים אוסטרים בקיבוץ עין השופט. לאחר מלחמת ששת הימים הגיעו מתנדבים רבים לישראל.

השינויים הגאו-פוליטיים לאחר המלחמה הביאו להתרחקות מן התרבות הסובייטית המזרח-אירופית והתקרבות לתרבות המערב. ישראל נפרדה בהדרגה מן הסוציאליזם הנוקשה ואימצה את ערכי האינדיבידואליזם והחירות האישית. בד בבד צעירים וצעירות מארצות הברית ומאירופה החלו להתנדב בקיבוצים והביאו עמם את תרבות הרוק אנד רול, השחרור המיני והשימוש במריחואנה.[12] דוגמאות לכך הן למשל חברי להקת ה"הצ'רצ'ילים" (1965) שאימצה את תרבות ה"רוק" ו"חבורת לול" שנודעה באורח חיים פרוע ובהתנסות בסמים.

המלחמה גם הובילה לסיומו של המיתון הכלכלי שהחל ב-1966. תחושת האופטימיות והצורך בידיים עובדות שיפתחו את "השטחים המוחזקים" גרמה לרווחה כלכלית ניכרת בשנים שלאחר המלחמה. הירידה בשיעורי האבטלה והעלייה בשכר הביאו להעמקת תרבות הצריכה בישראל, בתי "כלבו" של "המשביר לצרכן" הוקמו בירושלים ובתל אביב. הישראלים החלו לקנות טלוויזיות, פטיפונים ומכשירי רדיו משוכללים. חלה עלייה גדולה במספר התיירים שהגיעו לבקר בארץ (בשמונת החודשים הראשונים של 1970 הגיעו 323 אלף תיירים לישראל, שיא של כל הזמנים עד אז). המלחמה גם הובילה ל"גל עלייה" של יהודים בין השנים 1967–1973 שכלל קרוב ל-300,000 עולים, מרביתם מברית המועצות ולראשונה חלקם ממדינות מערביות. זאת לאחר שנים של ירידה בעלייה וגידול במספר היורדים הישראלים.[13] פתיחת הדרך למקומות הקדושים ליהדות, עוררה תנועה של תיירים יהודים מכל העולם שבאו לבקר אותם, בחלקם מסיבות דתיות ובחלקם בעקבות התעוררות של תחושות לאומיות לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים. כל אלה מלמדים שתחושת "החרדה הקיומית" שהורגשה קודם למלחמה הוחלפה בתחושת ביטחון.[14]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 אלי אשד,ששת הימים הנצחיים :מלחמת ששת הימים בספרות והתרבות הפופולרית, המולטי יקום של אלי אשד, 30 ביוני 2007
  2. ^ כרמית ספיר ויץ, ‏המלכות השלישית: האלבומים הבלתי נשכחים ממלחמת ששת הימים, באתר מעריב השבוע, 26 במאי 2017
  3. ^ גרשון הכהן,מלחמת ששת הימים ותורת השלבים, 16 ביוני 2017, אתר ייצור ידע
  4. ^ רחל שפירא, מילות השיר "מה אברך", באתר שירונט
  5. ^ הרב אליעזר מלמד, ‏שיעור על ימי זיכרון וישועה, באתר ישיבה
  6. ^ נעמה שפי, מילים מנצחות: 1967 ושיח המרחב בעיתונות לילדים, ישראל, 13, 2008, עמ' 57-85
  7. ^ מאת אמנון ברזילי, כך נגנז "שיח הלוחמים" של מרכז הרב, באתר הארץ, 16 ביוני 2002
  8. ^ אלון גן,חשופים בצריח ושיח לוחמים כצירי זהות מתפצלים, ישראל 13, 2008, עמ' 267-296
  9. ^ דביר שוורץ, ‏"חשבון בלי רוגז: מעין איגרת מבן-אתמול לבני היום", השילוח 4, מאי 2017
  10. ^ משה חיים מייזלש (מ. ח. עמישי), ‏פרק בספר, הוצאה מוגהת ומוערת, השילוח 4, מאי 2017
  11. ^ 11.0 11.1 דורית ירושלמי, התחמושת התיאטרונית של מלחמת 1967, ישראל 13, 2008, 209-247
  12. ^ 12.0 12.1 יונתן אסתרקין,מהפכת התרבות של מלחמת ששת הימים, ליברל, גיליון אפריל 2017
  13. ^ הסוכנות היהודית לארץ ישראל
  14. ^ לב גרינברג,כלכלה חברתית פוליטית, מגמות בחברה הישראלית, כרך ראשון, 2001, עמ' 643