ספירת העומר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לוח ספירת העומר המציג את הספירה בימים (למעלה) ובשבועות וימים (למטה). בתמונה מצוין היום העשירי לספירה, שבוע אחד ושלושה ימים.

סְפִירַת הָעֹמֶר היא מצווה ביהדות המופיעה בתורה לספור כל יום במשך 49 ימים החל מהקרבת קורבן העומר. ביום החמישים של הספירה חוגגים את חג השבועות, שנקרא כך על שם שבעת השבועות של הספירה. ספירת העומר היא גם כינויה של תקופה זו, שבה חלה מצוות הספירה.

מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור מצוות הספירה הוא בספר ויקרא:

Cquote2.svg

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה - שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'.

Cquote3.svg
ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים ט"ו-ט"ז

וכן בספר דברים:

Cquote2.svg

שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ: מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ, מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן, כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.

Cquote3.svg
ספר דברים, פרק ט"ז, פסוקים ט'-י'

מקובל על החוקרים כי ימי הספירה היו ימי קציר ודאגה בימי הבית הראשון. מכאן, שנקבעו טקסים לציון תקופה זו, כביטוי לחרדה וכניסיון התמודדות עימה.‏[1]

בזמן שבית המקדש היה קיים היו מקריבים 'ממחרת השבת', היינו בט"ז בניסן, למחרת חג הפסח את קורבן העומר. הקרבן נקרא 'עומר', על שם כמות התבואה המוקרבת, שהיא 'עומר', לכהן שיניפנו 'לפני ה' '. על שם הנפה זו הקרבן נקרא גם 'עומר התנופה'.

הקרבן היה עשוי משעורה, והוא התיר את התבואה החדשה למאכל. בשבועות היו מקריבים את שתי הלחם שהיו עשויות מחיטה, והן התירו הבאת קורבנות מקמח התבואה החדשה.

פירוש פשטני לסיבה שבפסח מוקרב קורבן משעורים, ובשבועות דווקא מחיטים, הוא בהתאם לזמן ההבשלה שלהם - השעורה מבשילה בתחילת האביב[2], והחיטה בסופו; אך יש המייחסים להבדל בין הקורבנות משמעות אחרת, והיא, שהשעורה נחשבת למאכל בהמה, ואילו החיטה, נחשבת למאכל אדם, והדבר מבטא את ההתעלות של האדם, ושל עם ישראל. לפי הסבר זה, פסח מסמל את גאולת הגוף של האדם ושל עם ישראל, ואילו חג השבועות, זמן מתן תורה, מסמל את גאולת הרוח.

פירוש "ממחרת השבת" ותאריך חג השבועות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ממחרת השבת

לגבי מועד הקרבת העומר ותחילתה של ספירת העומר, התקיים בימי בית שני ויכוח בין הרבנים לבין הכתות השונות. בתורה נאמר שיש לספור 'ממחרת השבת' שהוא יום הבאת 'עומר התנופה' שבע שבתות (שבועות). הצדוקים והביתוסים שלא האמינו בתורה שבעל-פה (הפירושים וההלכות שאינם כתובים בתורה שבכתב, ועברו במסורת), פירשו את המילה שַּׁבָּת כשבת ממש ולא כחג הם אמרו שצריך להתחיל לספור מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת שאחרי ליל הסדר כלומר מיום ראשון בשבוע כמו שכתוב "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת", וצריך לסיים את הספירה לאחר שבעה שבועות שלמים כמו שכתוב "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר-לָךְ", ביום ראשון ש"מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת". לפי הצדוקים והביתוסים יוצא שלחג השבועות אין תאריך קבוע בלוח השנה, אך הוא יוצא תמיד ביום ראשון.
הפרושים, שלעומת הקודמים פרשו את הכתוב על פי המסורת שהייתה בידם (תורה שבעל-פה), שלפיה במונח 'ממחרת השבת' התכוון המקרא למחרתו של החג הראשון של פסח והיינו בט"ז בניסן. לשיטתם מתייחסת המילה "השבת" ליום השבתון, ולא ליום השביעי בשבוע שכונה בפי הפרושים "שבת בראשית". הפרושים ראו במקרא כמחזקת את מסורת אבותם, כי רשום שם בהמשך, בקשר ליום כיפור ויקרא,כג,לב "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתיכֶם" כלומר גם חג נקרא שבת שבתון. בתלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ס"ה, עמוד ב' מופיע דיון המתפלמס עם עמדת הצדוקים ומצדיק את עמדת הפרושים. לפי גישה זו יוצא שלחג השבועות יש מועד קבוע אחד בלוח העברי והוא כ-51 יום מחג הפסח (וכיום בלוח הקבוע מועדו הוא ו' בסיון). גם במסורת ביתא ישראל פורשה המילה "שבת" כמתייחסת לחג הפסח, אולם הספירה החלה ממחרת שביעי של פסח, ולא ממחרת החג הראשון של פסח כנהוג אצל הפרושים. אי לכך חל חג השבועות שישה ימים מאוחר יותר, בי"ב בסיוון ולא בו' בסיוון‏[3]. מחלוקת זו ניכרת עד ימינו: היהדות הרבנית, שאליה משתייכים כיום מרבית היהודים, ממשיכה בעמדת הפרושים, ומפרשת שצריך לספור ממחרת חג הפסח, ואילו הקראים מפרשים שצריך לספור ממחרת השבת

בתורה לא מוזכר תאריך קבוע לחג השבועות, והתאריך נקבע לפי ספירת חמישים יום. מחלוקת מובאת בתלמוד, אם מעמד הר סיני התרחש ביום השישי לחודש, או ביום השביעי לחודש המחלוקת תלויה בפירוש הפסוקים המספרים על ביאת ישראל להר סיני, שהייתה כפי הכתוב "בחודש השלישי" שכל דעה פירשה אותם אחרת. בזמנם של חז"ל, עקב קביעת החודשים על פי ראיית הלבנה, יכול היה החג לחול בימים ה' או ו' או ז' בסיון, שהיו יכולים לחול כל אחד מהם 50 יום לאחר הקרבת העומר, בהתאם למילואם או חיסורם של החודשים ניסן ואייר (היינו האם הם בעלי 29 או 30 ימים). בימינו שהחודשים קבועים מראש לפי לוח שנה, חודש ניסן תמיד מלא וחודש אייר תמיד חסר, ולכן חג שבועות תמיד חל ב ו' בסיוון.

משמעות הספירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסברים שונים הוצעו למשמעות הספירה:

הכנה למתן תורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסבר עממי ונפוץ שמתחילים לספור למחרת יום טוב הראשון של פסח, שהוא יום הזיכרון לגאולה ממצרים, לקראת חג השבועות, שלפי המסורת הוא יום הזיכרון לקבלת התורה - כדי להראות שיציאת מצרים אינה אלא אמצעי כדי להשיג את המטרה, שהיא קבלת התורה בסיני. ההסבר מפורסם בשם בעל ספר החינוך‏‏‏[4]. כעין זה כותב גם הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים‏‏‏[5].

לפי המסורת שהתורה ניתנה בחג השבועות יש מפרשים שימי ספירת העומר היוו בתחילה ימי הכנה למתן תורה. בדומה לכך, יש הנוהגים להתכונן בימים אלו לקראת חג השבועות, על ידי תיקון המידות וכדומה. יש שאף חילקו את 'ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם'‏[6] לימי הספירה, כך שבכל יום מתמקדים באחד מהדברים, ואת היום האחרון מנצלים לסיכום כללי.

טעמים חקלאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת האביב, שהוא מועד חג הפסח מתחיל קציר השעורה ("כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב" - שמות ט לא) וממנה מונפת מנחת העומר, לעומת השעורה שמבשילה בתחילת האביב, החיטה מבשילה בסוף האביב, ובמועד חג השבועות מתחיל קציר החיטה ("וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים" - שמות לד כב), ומביכוריה מונפת מנחה חדשה, היא מנחת שתי הלחם הנאפית חמץ. התקופה שבין פסח לשבועות היא תקופת מעבר מאוכל גס שמשמש מזונם של עניים ובהמות הבית, לאוכל עדין ויוקרתי של בני המעמד הבינוני והעשירים, והספירה מבטאת את הציפיה האנושית, לאכול לחם חיטה טרי מהשנה החדשה.

טעם חקלאי נוסף נזכר בדברי הספורנו: הקציר מתחיל קצת לפני פסח ונמשך עד שבועות, וטיב התבואה תלוי מאוד במזג האויר. על כן מניפים את העומר כהודאה על הקציר שנקצר עד עכשיו ומתפללים שהמשך הקציר יהיה טוב עד שבועות. ספירת העומר נועדה להזכיר בכל יום את אותה התפילה ואת התלות באלוהים [דרוש מקור].

טעמים פרקטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי דוד אבודרהם מציין כי בימים אלו העם פזור איש איש בשדהו וקיים חשש שעקב הטרדה המרובה בעבודת השדה ישכח מועד חג השבועות. לשם כך נועדה הספירה: להזכיר לחקלאי שמתקרב חג השבועות ויש לצאת לדרך ולעלות לרגל לירושלים.

פולחן אמא אדמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובל על החוקרים שהמשמעות הראשונית של המנהגים בספירת העומר קשורה בחרדה של עובד האדמה להצלחת הקציר, שכן ספירת העומר היא תקופת הקציר. בין היתר, קשור גם ל"ג בעומר בחרדה זו. החוקר זכריה גורן העלה את הסברה כי המספר ל"ג בספירת העומר היה משמעותי עקב קדושתו של המספר 3. ראייה לכך יש בפסוק ד' בספר ויקרא י"ב, על פיו היולדת צריכה להיטהר 33 ימים:

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר--וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם, הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים, תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה; בְּכָל-קֹדֶשׁ לֹא-תִגָּע, וְאֶל-הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא, עַד-מְלֹאת, יְמֵי טָהֳרָהּ.

ספר יהושע, פרק ז', פסוקים ב'-ד'

תחת הנחה שיש הקבלה בין אם יולדת לבין האדמה המספקת תבואה, יש בכך הסבר למנהגי ההינזרות בל"ג הימים הראשונים של ספירת העומר. לאור זאת, ייתכן כי היסוד של אמא אדמה, שקיים גם ביוון בתקופה זו, היה המיתוס המכונן של ספירת העומר בכלל ושל ל"ג בעומר בפרט. גורן משווה בין הפולחן היהודי לבין פולחן דמטר היווני, היא אלת הקציר, שיועד לה חג בתקופת האביב.‏[1]

הספירה בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנה מחלוקת בהלכה האם בזמננו, שאין בית המקדש קיים ולא מקריבים את קרבן העומר, חיוב הספירה הוא מדאורייתא (=מהתורה), כלומר ציווי התורה אינו תלוי אם בפועל מקריבים את קרבן העומר, או מדרבנן (=תקנת החכמים) זכר למקדש. דעת רוב הפוסקים שהספירה היא מדרבנן.

בתלמוד מופיע שהאמורא אביי אמר שיש מצווה למנות ימים ומצווה למנות שבועות. הבסיס לדבריו הוא לשון התורה: "וספרתם... שבע שבתות", ושבת היינו שבוע, ולאחר מכן נאמר: "תספרו חמישים יום". עוד נאמר בתלמוד שם, שהאמורא אמימר מנה רק ימים ולא שבועות, והטעים כיון שהספירה היא רק זכר למקדש. הלכה כאביי שצריך לספור גם ימים וגם שבועות.
הראשונים פירשו שיש לציין בספירה את מספר השבועות רק בימים שבהם נגמר שבוע של ספירה, כלומר ביום השביעי, הארבעה עשר וכן הלאה, ובהם אומרים את מספר הימים ומוסיפים 'שהם שבוע אחד', 'שהם שני שבועות' וכן הלאה. הראבי"ה הביא מרבותיו פירוש הפוך, שיש לספור לפי השבועות ולהוסיף את היתרה בימים, כגון ביום התשיעי 'היום שבוע אחד ושני ימים'.
כבר הר"ן (בסוף פסחים) כתב ש"ברוב המקומות החמירו על עצמם לומר בכל יום: 'היום כך וכך לעומר, שהם כך וכך שבועות [וכך וכך] ימים' ". כלומר, כל יום אומרים את סך הכול של הימים, ומוסיפים 'שהם', ואומרים את מספר השבועות ואת יתרת הימים, וכך המנהג היום.

המצווה לספור מוטלת על כל איש מישראל, הדבר נלמד מלשון הכתוב 'וספרתם לכם', שתהא ספירה לכל אחד ואחד. להבדיל ממצוות ספירת שנות היובל שכתוב 'וספרת לך', המצווה מוטלת על בית הדין בלבד.
נשים פטורות מהמצווה, לפי הכלל שנשים פטורות מכל מצוות עשה שהזמן גרמא, והיינו מצוות שתלויות בזמן. המגן אברהם מחייב את הנשים מכח זה שהנשים נהגו לספור וקיבלו עליהן את הספירה כחובה. המשנה ברורה מסתמך על פוסקים אחרים ומורה שאינן חייבות.

יש לספור בעמידה, ודין זה נלמד מהפסוק "מהחל חרמש בקמה" שספירת העומר צריכה להיות בקמה, כלומר בקומה (בעמידה), אך גם מי שספר בישיבה יצא ידי חובתו. לפי ההלכה זמן הספירה הוא בלילה, כיון שהוא נחשב לתחילת היום. בספר חילוקי המנהגים שבין בני בבל לבני ארץ ישראל מופיע, שבני בבל אינם סופרים אלא בלילה, ובני ארץ ישראל סופרים בלילה וביום.

ההלכה דנה האם כל לילה ולילה זו מצווה בפני עצמה או ספירת כל הלילות היא מצווה אחת. לדיון זה ישנה השלכה משמעותית על דיני ספירת העומר למעשה, באופן שאדם שכח יום אחד לספור, האם הוא יכול להמשיך לספור את הימים הבאים משום שהימים הבאים הם מצווה בפני עצמם ואינם קשורים ליום שנשכח, או מאחר שהכל מצווה אחת ממילא הוא הפסיד את המצווה, ואכן סוגיה זו היא מחלוקת בפוסקים, ובשולחן ערוך הכריע רבי יוסף קארו שיספור בשאר הימים (משום שחוששים לדעה שכל יום זה מצווה) אך בלא ברכה (משום שחוששים לדעה השנייה שהכל זה מצווה אחת) ואמנם המשנה ברורה מביא פתרון בשם הספר אליה רבה וופרי חדש שיכון לצאת ידי חובת הברכה מחבירו על ידי הדין ששומע כעונה.

יש נוהגים לאחר את תפילת ערבית בליל חג השבועות או לכל הפחות את הקידוש, שהוא היום החמישים לספירה, על מנת לקיים את הפסוק 'שבע שבתות תמימות', פירוש המילה 'תמימות' הוא שלמות, ולכן ממתינים בהכנסתו של חג השבועות על מנת שיעברו 'שבע שבתות תמימות' כלשון הפסוק‏[7]. מטעם זה יש נוהגים להקדים את ספירת העומר לפני אמירת עלינו לשבח[8], אך יש שאומרים אותה לאחר מכן‏[9].

הברכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספירת העומר נוסח מרוקו, נאמר על ידי חיים כהן, הוקלט בטנג'יר בשנות ה-60.
ספירת העומר נוסח גליציה שבפולין, שר על ידי מר קלעי, הוקלט בירושלים בשנת 1952.

לפני הספירה מברכים "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר". ברכה זו שמברכים לפני קיום מצוות נקראת ברכת המצוות.

הכלל הוא שאחר שאדם יצא ידי חובת מצווה, אינו יכול לברך עליה 'ברכת המצוות', אפילו אם לא בירך לפני שקיים את המצווה. בשל כך מקובל שמי שלא זוכר את מספר הימים, שואל את חברו 'כמה ספרו אתמול'. אצל התימנים שליח הציבור מברך לכולם וסופר ביחד עימם, ולכן הוא מכריז לפני הברכה שאתמול ספרו כך וכך, כדי שכל אחד ידע כמה לספור. אך בשאר העדות שליח הציבור מברך וסופר, ואחריו הקהל מברך וסופר, וכיון שהוא סופר קודם, אין צורך להכריז כמה היו אתמול.

יש לספור בתחילת הלילה, ואף אם לא ספר בתחילת הלילה יכול לספור כל הלילה בברכה. אך מי שלא ספר בלילה, יש אומרים שיספור ביום בברכה, יש אומרים שיספור בלא ברכה ויש אומרים שלא יספור.

כמו כן אם שכח לספור באחד הימים, יש אומרים שצריך לספור בשאר לילות, ויש אומרים שכבר אין משמעות לספירה שלו. ויש המבחינים בין אם לא ספר בלילה הראשון שאז אין טעם לספור יותר, לבין אם דילג יום בספירה שאז צריך להמשיך ולספור. ההלכה על פי השולחן ערוך בשתי המחלוקות היא, שמספק צריך לספור, אך לברך מספק אסור כי אם אינו מקיים את המצווה תהיה ברכתו ברכה לבטלה.

ברכת שהחיינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא נהגו לברך את ברכת שהחיינו לפני הספירה בלילה הראשון, אף על פי שהכלל הוא שבמצוות שבאות לפרקים, בקיום הראשון של המצווה מברכים שהחיינו, שהיא ברכה לאלוהים שהחיה והגיע את המברך לזמן הזה. כגון, בהדלקת נר ראשון של חנוכה או בנטילת לולב ביום הראשון של סוכות. ניתנו מספר הסברים לדבר.

  • לפי שאין מברכים אלא על דבר המתחדש שיש בו הנאה ושמחה, אך בספירת העומר אין שמחה כי אם צער, שנזכרים בחורבן הבית שבגללו אי אפשר להקריב את העומר:

"וספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפשנו לחורבן בית מאויינו"

שו"ת הרשב"א, א, קכו
  • היו שאמרו לפי שזמן הספירה תלוי בזמן יום טוב הראשון של פסח, ונפטרים בברכת שהחיינו שנאמרה על החג‏[10].
  • לפי שאין זו מצווה שיש בה מעשה‏[11].
  • לפי שהספירה בזמננו אינה אלא זכר למקדש, ואין לברך שהחיינו על זכר בלבד.
  • לפי שאין מברכין ברכת "שהחיינו" על מצווה מתמשכת (ואינה מצווה אחת מאוחדת מאחר שאם שכח בלילה אינו מברך ביום)‏[12].
  • לפי שחששו שישכח יום אחד לספור, ותמצא ברכתו לבטלה.
  • לפי שנצרכו אלו הימים כשבעה נקיים לאשה ובלא זה לא יכלו לקבל את התורה, וציפו תמיד מתי יעברו הימים ואין מברכים ברכת ה"זמן" על זמן שמצפים שיעבור‏[13].

הספירה למעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנהג לשלב את הספירה בבית הכנסת בסוף תפילת ערבית, לפני הקטע עלינו לשבח, או אחריו.
ר' יעקב עמדין בספרו 'מור וקציעה' משער שמקור המנהג לספור אחרי ערבית, הוא במנהג הקדום להתפלל ערבית לפני שקיעת החמה. וא"כ כאשר מתפללים אחרי צאת הכוכבים יש להקדים את ספירת העומר לתפילה, אך בפועל נהוג בכל מקרה לספור רק אחרי תפילת ערבית. אחרים מסבירים שמעיקר הדין יש להקדים את התפילה משום הכלל ש'תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם'.

מנהג נפוץ להקדים הצהרה זו, 'הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה כמו שכתוב בתורה: וספרתם לכם...'. אצל האשכנזים יוצאי מזרח אירופה נהוג בתפילות חגיגיות (למשל ערבית של שבת או מוצאי שבת) לשיר קטע זה. הקטע לקוח מתוך קטע על פי הקבלה שנקרא לשם יחוד שאף הוא נפוץ.

לפני הספירה מברכים: 'ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציונו על ספירת העומר'. כפי שהוזכר, המנהג הוא ששליח הציבור מברך את הברכה וסופר בקול, ואחריו הקהל מברך וסופר לעצמו. אך מנהג התימנים ששליח הציבור מברך לכולם, ואחרי הברכה, כולם כולל שליח הציבור, סופרים לעצמם.

האחרונים אומרים שמי שלא מבין עברית צריך לספור בשפה שמבין, ואם ספר בעברית לא יצא. אך בפועל, מקובל ברוב העדות לספור בעברית. התימנים שימרו מנהג עתיק לספור בארמית, שנזכר כבר בסידור רס"ג[14] ובסידור ר' שלמה בר' נתן‏[15].

צורת הספירה: ביום הראשון אומרים היום יום אחד, ומוסיפים לפי נוסח הספרדים ונוסח ספרד 'לעומר' ולפי נוסח אשכנז 'בעומר'. התימנים סופרים בארמית ולכן אומרים 'בעומרא'. יש גם הבדל בין המנהגים אחרי השבוע הראשון, שכפי שהוזכר, נהוג לפרט את מספר הימים ואת מספר השבועות ואת יתרת הימים, היכן להוסיף את הציון 'בעומר' (או 'לעומר'). מנהג הספרדים והתימנים להוסיף אחרי מספר הימים 'לעומר' (או 'בעומרא'), ואחר כך להוסיף את מספר השבועות והיתרה בלי ציון נוסף. אך מנהג האשכנזים להוסיף את הציון 'לעומר' (או 'בעומר') בסוף הספירה, ומנהג האיטלקים להוסיפו לפני הספירה. דוגמה לנוסח הספירה ביום ל"ג בעומר:

נוסח אשכנז[16]: היום שלושה ושלושים יום, שהם ארבעה שבועות וחמישה ימים בעומר
נוסח ספרד: היום שלושה ושלושים יום, שהם ארבעה שבועות וחמישה ימים לעומר
נוסח הספרדים: היום שלושה ושלושים יום לעומר, שהם ארבעה שבועות וחמישה ימים
נוסח איטליה: היום לעומר שלושה ושלושים יום, שהם ארבעה שבועות וחמישה ימים
תימן בלדי: האיידנא תלתין ותלתא ימין בעומרא, דאינון ארבעא שבועי וחמשא יומי

בעבר היו שספרו בלא לציין כלל שהמספר הוא לעומר או בעומר. הרשב"א נשאל אם הציון הכרחי והשיב שאינו נחוץ, אך הוא עדיף משום שהוא ברור יותר.

מסיימים בתפילה שיבנה בית המקדש. התפילה קיימת בנוסחאות שונות: 'יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו'. או: 'הרחמן יחזיר את עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו'. או שתיהן גם יחד.

על פי הקבלה, נהוג להוסיף אחר תפילה זו את המזמור 'למנצח בנגינות' ואת הקטע 'אנא בכח', בחלק מהקהילות, מוסיפים אף תפילה מיוחדת לפי הקבלה, הפותחת במילים: "ריבונו של עולם". בקרב יהודי גאורגיה נהוג שכאשר אומר החזן, את הקטע "ריבונו של עולם", ומציין את המידה הקבלית, הקהל חוזר על המידה בקול רם. ביום הראשון של ספירת העומר, בחו"ל צריך לספור לאחר עריכת הסדר השני (שהוא יום טוב שני של גלויות בחו"ל), היות שא"א לערוך הסדר אחר הספירה, שצריכה להיות ממחרת הפסח.

במקומות רבים נהגו להתאסף בבית הכנסת לאחר עריכת הסדר ולספור ספירת העומר בציבור.

נשים בספירת העומר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספירת העומר לפי דעת חלק מהראשונים היא מצוות עשה שהזמן גרמא ולכן על פי ההלכה נשים פטורות מלספור. דעת הרמב"ן[17] היא שאין זו מצוות עשה שהזמן גרמא ונשים חייבות לספור.

אישה הרוצה לספור ספירת העומר נחלקו הפוסקים האם מותר לה לברך על הספירה או שמא אין היא רשאית לברך על מצווה זו. למנהג הספרדים (שולחן ערוך) אין לאישה לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא ובכלל זה גם ספירת העומר. ולמנהג האשכנזים (רמ"א) מותר לאשה שעושה מצוות עשה שהזמן גרמא לברך על המצווה. אולם שונה מצוות ספירת העומר משאר מצוות עשה שהזמן גרמא שבספירת העומר הורו מקצת הפוסקים האשכנזים, כהמגן אברהם והמשנה ברורה שאין לאשה לברך על מצווה זו, ולפי הקבלה‏[18] אין בכלל שיכות לנשים לספירת העומר ולכן פסק האבני נזר[19] שלא יספרו כלל.

חלק מן הפוסקים האשכנזים, סברו שאישה לא תספור בברכה שהרי "בוודאי" תטעה באחד הימים וממילא ברכותיה יהו לבטלה, אך אין הלכה כמותם. לפי פוסקים אשכנזים רבים, אשה שיודעת בעצמה שיכולה לספור את כל הספירה ולא תשכח אף יום רשאית לספור בברכה. לפי חלק מהפוסקים בדור האחרון, נשים הלומדות לימודים תורניים, כגון מדרשות, טו"ר וכו', חייבות לספור בברכה.

הספירה בקבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הקבלה, תקופת הספירה מתחלקת לשבעה שבועות. שבעה שבועות בהן כל עם ישראל עובר הזדככות לקראת מתן תורה, חג השבועות. כל שבוע הוא למעשה בירור לאחת משבע הספירות הקבליות הקשורות במידות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. שלשת הספירות הראשונות, כתר, חכמה ובינה, אינן מידות ולכן לא נכללו. השבוע הראשון הוא כולו בירור ספירת ה'חסד', השבוע השני הוא בירור ספירת ה'גבורה', השלישי הוא בירור ספירת ה'תפארת', וכן הלאה. בכל שבוע, לפי הספירה של אותו השבוע, מבוררת אותה הספירה ביחסה לשאר הספירות. כך שביום הראשון בשבוע הראשון הוא 'חסד שבחסד', היום השני הוא 'גבורה שבחסד' ואחר-כך: תפארת שבחסד, נצח שבחסד, הוד שבחסד, יסוד שבחסד ומלכות שבחסד. בשבוע השני, השייך לספירת הגבורה, מתחילים עם חסד שבגבורה, גבורה שבגבורה, תפארת שבגבורה וכן הלאה 7 שבועות - שבע ספירות עד ליום ה-49 בו מבררים את הספירה מלכות שבמלכות. למחרת הוא יום מתן תורה, חג השבועות.

על פי הקבלה ימים אלו נחשבים לימי דין ואלו ימים של חשבון נפש שהם למעשה הכנת הנשמה לקראת מתן תורה.

הזכרת המספר במכתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש הנוהגים בכתיבת תאריכים לציין את היום בספירה, כותבים את היום בספירה ומוסיפים 'לעומר', או למ"טמונים שמשמעו מ"ט (=49) מונים, מלשון מנין, והיינו היום הוא כך וכך למניין של הארבעים ותשע. מנהג אחר הוא לכתוב לפי הקבלה את הספירה שאותו יום שייך אליה, כגון בל"ג בעומר אפשר לכתוב 'הוד שבהוד'.

מנהגי אבלות בימי הספירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מנהגי אבלות בימי ספירת העומר

בימי בתי המקדש, הייתה לספירת העומר משמעות חקלאית. בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש השני, קיבלה ספירת העומר צביון של אבל. ‏[1] האבל מנומק באסון שאירע בימי הספירה, בו מצאו את מותם 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא, ועתיד מסירת התורה שהונח בידיהם היה עלול ללכת לאיבוד יחד איתם לנצח, אלמלא לימד רבי עקיבא 5 תלמידים אחרים תחת הנספים:

אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה (לימדה) להם, רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה... כולם מתו מפסח עד עצרת.

– מסכת יבמות סב ע"ב

על פי התלמוד סיבת מותם הייתה מגפה, וכן יש בו תוספת לסיפור:

אמר להם: בניי! הראשונים לא מתו אלא (מפני) שהייתה עינם צרה אלו לאלו. תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם! עמדו ומלאו את כל ארץ ישראל תורה!

בראשית רבה סא

אין עדות ישירה מהמאות הראשונות לספירה על מנהגי אבלות. במאה ה-9 יש אזכור, בבבל, של מנהג של אבל, שאינו הלכה, בספירת העומר לזכר תלמידי עקיבא: איסור התכנסות. עם התפשטות סמכותו של התלמוד הבבלי המשיך גם מנהג זה.‏[20]

עם מרוצת הדורות, התפתחו מנהגי אבלות שונים בימי הספירה‏[1]. מנהגי האבלות העיקריים הם איסור על נישואים ואיסור על תספורת, ומקורם אינו ברורולא תמיד באו במקשה אחת‏[21]. ימי הספירה מוגדרים ימים שנהוגים בהם "קצת אבלות". מנהג נוסף שהתפתח הוא האיסור על עבודה לאחר השקיעה.‏[22]

בימי הביניים הייתה החמרה של מנהגי האבלות, וכן ייחוס שלהם לפרעות שונות‏[1]. במאה ה-13 ייוחסו המנהגים לפרעות תתנ"ו[23], בהם ולפרעות תתק"ו[22]. המהר"יל (חי במאות 14-15), בדור מסעות הצלב, מסמיך את מנהגי האבל של ספירת העומר לאירועי הדור ואת ל"ג בעומר להצלה ניסית שהתרחשה בהם.‏[1] במאה ה-17, בעקבות פרעות ת"ח ות"ט, הונהגו מנהגי אבלות במשך שלוש שנים, מיום ל"ג בעומר של השנה האחת עד יום ל"ג בעומר של השנה השלישית.{{הערה|שם=לוינסקי|לוינסקי, יום טוב (עורך). תשי"ט. ספר המועדים ו

לפי פרשנות דתית מסוימת, ימי הספירה הם ימי דין מתקופות קדומות, ומותם של תלמידי עקיבא נגרם בגלל תכונותיה של ספירת העומר, ולא להיפך.‏[24]


התקופה המודרנית הביאה רבים מהחוקרים הציוניים ומהרבנים מקרב הציונות הדתית לסברה (על פי איגרת רב שרירא גאון[25]), שה"מגפה" הנזכרת כאן היא ביטוי אלגורי הרומז למות תלמידיו במרד בר כוכבא. הם מבססים זאת בעיקר על תמיכתו הברורה של רבי עקיבא במרד זה, על כך שבתי המדרש לא היו יכולים להכיל מספר כה רב של לומדים, ועל כך שהדבר עשוי להסביר מוות של תלמידים רבים כל כך בפרק זמן קצר. "תלמידיו" מתפרש לא כתלמידים היושבים בבית המדרש, אלא כאלו הדוגלים במשנתו הרוחנית. ראיה חלקית לכך יש ממדרש תנחומא (פרשת חיי שרה), "מעשה ברבי עקיבא שהיו לו שלש מאות תלמידים בנערותו ומתו כולם...".

כיום נוהגים למעט בשמחה בספירת העומר - לא להסתפר ולהתגלח, לא לקיים חתונות, לא לשמוע מוזיקה (יש המקילים בשמיעת מוזיקה ללא ליווי כלי זמר או בשמיעת מוזיקה שקטה), ולא לרקוד. כמו כן יש שמחמירים ונמנעים מללבוש בגד חדש או מלאכול פרי חדש כדי לא לברך "שהחיינו". ישנם הבדלים במנהגי האבלות ובמשך הזמן שנוהגים בהם בין העדות השונות, שאחד המקורות להם הוא הפרעות הרבות שעברו על יהודי אירופה וזכרם שולב במנהגי האבל שם.

החל מל"ג בעומר, שהוא היום ה-33 לספירה, נוהגים ברוב הקהילות להפסיק את מנהגי האבלות, מכיוון שביום זה פסקו תלמידי רבי עקיבא למות. הספרדים נוהגים אבלות עד בוקר יום ל"ד בעומר ורק אז מסתפרים, מתגלחים ומתירים להתחתן, אך בל"ג בעומר עצמו מתירים לשיר, לנגן ולרקוד לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי. אצל האשכנזים נוהגים באבלות מחג הפסח עד לראש חודש סיון, למעט ראש חודש אייר ול"ג בעומר. רובם מקיימים את מנהגי האבל החל ממוצאי חג הפסח ועד ל"ג בעומר, וחלקם מתחילים בראש חודש אייר וממשיכים בהם עד ראש חודש סיון או עד שלושה ימים לפני חג שבועות, ויש הנוהגים אבלות בכל ימי ספירת העומר עד ערב חג השבועות. אין נוהגים אבלות בשבתות ובראשי חודשים. בחול המועד פסח מצווה לשמוח, ולכן שרים, מנגנים ורוקדים (אך לא עורכים בו חתונות, כדי לא לערבב שמחה בשמחה, ואין מסתפרים בו, כדי שיסתפרו טרם החג). הרבנות הראשית לישראל קבעה את יום העצמאות כיום הלל והודאה, ועל כן אין מתאבלים בו, ונוהגים להתגלח ולהסתפר לקראתו, וכן ביום ירושלים.

מנהגים אחרים בימי הספירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • האשכנזים נוהגים לומר בשבת את תפילת אב הרחמים לפני שמחזירים את ספר התורה לארון הקודש, שהיא תפילה על הזכרת נשמות הנרצחים בגזירות תתנ"ו ועל נקמת דמם. בשבתות שמתפללים את ברכת החודש, מקובל שלא לומר את תפילת אב הרחמים, מלבד בימי הספירה, שאז אירעו הגזירות, שנהוג לומר את תפילת אב הרחמים אף בשבת שמברכים בה את החודש.
  • מנהג קדום להוסיף בברכת אמת ויציב פיוטים הנקראים 'זולתות' (אחד נקרא 'זולת'), על שם שמוסיפים אותם בברכה אחר המילים אין אלוהים זולתך. מנהג גרמניה לומר בשבתות שבין פסח לשבועות זולתות מיוחדות.
  • מנהג נפוץ לקרוא פרק ממסכת אבות בשבתות שבין פסח לשבועות, בכל שבוע פרק. אחר הפרק האחרון מוסיפים פרק הנקרא 'קנין תורה' שאינו מהמשנה אלא ברייתא. מקובל לכנות את הקריאה 'פרקי אבות', ואף למסכת אבות קוראים לפעמים פרקי אבות.
  • בכמה קהילות ספרדיות נהוג לקרוא את מגילת שיר השירים בין קבלת שבת לתפילת ערבית של שבת בשבתות שבין פסח לשבועות, על מנת לאחר את תפילת ערבית ולספור את העומר בציבור, וכן משום שבשיר השירים נזכרים פסוקים מעניין האביב‏[26].
  • בכמה קהילות אשכנזיות נוהגים לקרוא את הפיוט לכה דודי בימי הספירה במנגינה מעט עצובה.
  • בחסידות חב"ד נהוג ללמוד בימי הספירה את מסכת סוטה, שמספר הדפים בה הוא ארבעים ותשעה כמניין ימי העומר‏[27].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירוש "ממחרת השבת"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 גורן, זכריה, תשנ"ב, על מקורו של ל"ג בעומר וגלגוליו, מחקרי חג 3, 36-42.
  2. ^ ראו ספר שמות, פרק ט', פסוק ל"א
  3. ^ וולף לסלאו, Falasha Anthology. Yale Judaica Series, vol. 6. New Haven & London: Yale University Press. , 1951, (ISBN 0-300-03927-1), עמוד xxxi
  4. ^ ‏מצווה שו‏
  5. ^ ‏חלק ג' פרק מג‏
  6. ^

    גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות, שהמלכות נקנית בשלשים מעלות, והכהנה בעשרים וארבע, והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים. ואלו הן: בתלמוד, בשמיעת האזן, בעריכת שפתים, בבינת הלב, באימה, ביראה, בענוה, בשמחה, בטהרה, בשמוש חכמים, בדקדוק חברים, בפלפול התלמידים, בישוב, במקרא, במשנה, במעוט סחורה, במעוט דרך ארץ, במעוט תענוג, במעוט שנה, במעוט שיחה, במעוט שחוק, בארך אפים, בלב טוב, באמונת חכמים, בקבלת היסורין, המכיר את מקומו, והשמח בחלקו, והעושה סיג לדבריו, ואינו מחזיק טובה לעצמו, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, אוהב את הצדקות, אוהב את המישרים, אוהב את התוכחות, ומתרחק מן הכבוד, ולא מגיס לבו בתלמודו, ואינו שמח בהוראה, נושא בעל עם חברו, ומכריעו לכף זכות, ומעמידו על האמת, ומעמידו על השלום, ומתישב לבו בתלמודו, שואל [כענין] ומשיב [כהלכה], שומע ומוסיף, הלומד על מנת ללמד והלומד על מנת לעשות, המחכים את רבו, והמכון את שמועתו, והאומר דבר בשם אומרו.

    – משנה אבות ו'
  7. ^ משנה ברורה סימן תצד סעיף קטן ג'
  8. ^ משנה ברורה סימן תפ"ט סעיף קטן ב'
  9. ^ כדברי השולחן ערוך עצמו בסימן תפט שסופרים אחר תפילת ערבית
  10. ^ העירו כי דבר זה נכון בחו"ל בו מברכים שהחיינו אף ביו"ט שני, אך לא בא"י. עי' פני הנשר שנה ה' עמ' נב
  11. ^ העירו נכון שמברכים על הרואה פני חבירו, וי"א אף על הרואה פירות חדשים אף שלא אכל. עי' פני הנשר שם
  12. ^ הר"ן סוכה דף כ"ב: מדפי הרי"ף, ויעוין ציץ אליעזר חלק י"ט סי' כ"ז.). היו שדחו הסבר זה מאחר שישנם מצוות שעל אף שנמשכות מברכים שהחיינו כמצוות מצה שחלה הברכה גם על המצווה שלאחמ"כ ואף על יו"ט אחרון של חג
  13. ^ בהסתמך ע"ד ספר החינוך על מצוות ספירת העומר שאנו "מצפים כעבד ישאף צל וימנה תמיד מתי יבא העת הנכסף". עי' מטה משה (תרס"ט), וקדושת לוי (בדרוש לספירה), ובשו"ת תירוש ויצהר (סי' צ"א), וב"ספר המנהגים" לרבי אברהם קלויזנר (מהרא"ק). וכן כתב הלבוש (בטעם ב'), שם כתב טעם נוסף כי הספירה הוא צורך יו"ט (שבועות) וסמכינן על הברכה אז, ובצרור המור (פ' אמור) הוסיף שכן הוא בביעור חמץ ובבניית סוכה.
  14. ^ מהדורת יואל-אסף-דוידזון עמוד קנ"ד
  15. ^ פרק עשירי, מהדורת שמואל חגי עמוד צ"א
  16. ^ יש המתפללים בנוסח אשכנז המערבי הסופרים כמו בנוסח ספרד
  17. ^ קידושין ל"ג
  18. ^ זוה"ק תצוה קפג.
  19. ^ או"ח תשובה שפד
  20. ^ בן עמי, ירון. 2014. משדר ל"ג בעומר - ד"ר אורי אמיתי מהחוג להיסטוריה כללית משוחח עם ירון בן-עמי על אירועי החג פרק ג, הועלה למרשתת בתאריך 15/5/14.
  21. ^ סיימונס, חיים, תשנ"ג, עלייה לקברי צדיקים בחודש אייר, סיני קי"ב, קפ"ט.
  22. ^ 22.0 22.1 לוינסקי, יום טוב. תשי"ט. מאי ל"ג בעומר?. בתוך: לוינסקי, יום טוב (עורך), ספר המועדים ו, אגודת עונג שבת, תל-אביב, 336-359.
  23. ^ ד"ר נפתלי טוקר, תשס"ג, ל"ג בעומר - מועד קטן שעניניו גדולים וסודותיו עמוקיםבאתר דעת
  24. ^ בניהו, מאיר, 1987, העלייה למירון, בתוך שילר, אלי (עורך), ספר זאב וילנאי, כרך ב, 326-330.
  25. ^ שכתב שתלמידי ר' עקיבא מתו בגזרת שמד
  26. ^ למשל פרק ב' פסוק י"א: כי הנה הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו
  27. ^ ספר היום יום פתגם לז' אייר


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.