ספירת העומר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בהלכה היהודית, ספירת העומר היא המצווה לספור כל יום במשך 49 הימים שבין חג הפסח לחג שבועות, את מספר הימים שעברו מאז הקרבת קורבן העומר, שהוקרב ביום השני של חג הפסח - "ממחרת השבת". ביום החמישים של הספירה, חוגגים את חג השבועות, שנקרא כך, על שם שבעת השבועות של הספירה. ספירת העומר היא גם כינויה של תקופה זו, שבה חלה מצוות הספירה.

[עריכה] מקור המצווה

מקור מצוות הספירה הוא בספר ויקרא (כ"ג, טו-טז):

	וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה - שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'.

וכן בספר דברים (ט"ז, ט-י):

	שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ: מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ, מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן, כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.

בזמן שבית המקדש היה קיים היו מקריבים 'ממחרת השבת', היינו בט"ז בניסן, למחרת חג הפסח את קורבן העומר. הקרבן נקרא 'עומר', על שם כמות התבואה המוקרבת, שהיא 'עומר', לכהן שיניפנו 'לפני ה' '. על שם הנפה זו הקרבן נקרא גם 'עומר התנופה'.

הקרבן היה עשוי משעורה, והוא התיר את התבואה החדשה למאכל. בשבועות היו מקריבים את שתי הלחם שהיו עשויות מחיטה, והן התירו הבאת קורבנות מקמח התבואה החדשה.

פירוש פשטני לסיבה שבפסח מוקרב קורבן משעורים, ובשבועות דווקא מחיטים, הוא בהתאם לזמן ההבשלה שלהם - השעורה מבשילה בתחילת האביב, והחיטה בסופו; אך יש המייחסים להבדל בין הקורבנות משמעות אחרת, והיא, שהשעורה נחשבת למאכל בהמה, ואילו החיטה, נחשבת למאכל אדם, והדבר מבטא את ההתעלות של האדם.

[עריכה] המחלוקת בעניין תאריך הקרבת העומר

לגבי מועד הקרבת העומר ותחילתה של ספירת העומר, התקיימה בימי בית שני מחלוקת בין הכתות השונות ביהדות. בתורה נאמר שיש לספור 'ממחרת השבת' שהוא יום הבאת 'עומר התנופה' שבע שבתות. (שבועות) המחלוקת נסובה סביב הביטוי 'ממחרת השבת' שמתייחס להקרבת העומר ולתחילת הספירה. הצדוקים והביתוסים, אשר פרשו את התורה שבכתב ללא התייחסות לתורה שבעל-פה, פירשו את המילה שַּׁבָּת כשבת ממש ולא כחג. הם אמרו שצריך להתחיל לספור מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת שאחרי ליל הסדר כלומר מיום ראשון בשבוע כמו שכתוב "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת", וצריך לסיים את הספירה לאחר שבעה שבועות שלמים כמו שכתוב "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר-לָךְ", ביום ראשון ש"מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת". לפי גישה זו יוצא שלחג השבועות אין תאריך קבוע בלוח השנה, אך הוא יוצא תמיד ביום ראשון.

הפרושים - שלעומת הקודמים, פרשו את התורה שבכתב על פי התורה שבעל-פה - פירשו שבביטוי 'ממחרת השבת', המקרא התכוון למחרתו של החג הראשון של פסח (כשהמילה "השבת" מתייחסת ליום השבתון, ולא ליום השביעי בשבוע שכונה בפי הפרושים - שבת בראשית), והיינו בט"ז בניסן. לפי גישה זו יוצא, שכיום, לחג השבועות יש מועד קבוע אחד בלוח העברי (ו' בסיון). בתורה לא מוזכר תאריך קבוע לחג השבועות, והתאריך נקבע לפי פירוש הפסוקים המספרים על ביאת ישראל להר סיני, שהייתה כפי הכתוב "בחודש השלישי". מחלוקת מובאת בתלמוד, אם מעמד הר סיני התרחש ביום השישי לחודש, או השביעי. ההלכה נפסקה כדעת האומר כי משה עלה להר סיני ביום השישי, אי לכך נהוג לחגוג את החג ביום השישי לחודש סיון, ולקבוע את אייר כחודש חסר. בזמנם של חז"ל, עקב קביעת החודשים על פי ראיית הלבנה, יכל החג לחול בימים ה' ו' או ז' בסיון, שהיו יכולים לחול כל אחד מהם 50 יום לאחר הקרבת העומר, בהתאם למילואם או חיסורם של החודשים ניסן ואייר. (היינו האם הם בעלי 29 או 30 ימים)

מחלוקת זו ניכרת עד ימינו: היהדות הרבנית, שאליה משתייכים כיום מרבית היהודים, ממשיכה בעמדת הפרושים, ומפרשת שצריך לספור ממחרת חג הפסח, ואילו הקראים מפרשים שצריך לספור ממחרת השבת. גם יהודי אתיופיה פירשו שצריך לספור ממחרת השבת (היום השביעי בשבוע).

[עריכה] משמעות הספירה

הסברים שונים הוצעו להסביר את משמעות הספירה.
הסבר עממי ונפוץ שמתחילים לספור למחרת יום טוב הראשון של פסח, שהוא יום הזיכרון לגאולה ממצרים, לקראת חג השבועות, שלפי המסורת הוא יום הזיכרון לקבלת התורה - כדי להראות שיציאת מצרים אינה אלא אמצעי כדי להשיג את המטרה, שהיא קבלת התורה בסיני. ההסבר מפורסם בשם בעל ספר החינוך (מצוה שו). כעין זה כותב גם הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים (חלק ג' פרק מג).
לפי המסורת שהתורה ניתנה בחג השבועות יש מפרשים שימי ספירת העומר היוו בתחילה ימי הכנה למתן תורה. בדומה לכך, יש הנוהגים להתכונן בימים אלו לקראת חג השבועות. יש שאף חילקו את 'ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם' לימי הספירה, כך שבכל יום מתמקדים באחד מהדברים, ואת היום האחרון מנצלים לסיכום כללי.

ישנו גם טעם חקלאי שנזכר בדברי הספורנו: הקציר מתחיל קצת לפני פסח ונמשך עד שבועות, וטיב התבואה תלוי מאוד במזג האויר. על כן מניפים את העומר כהודאה על הקציר שנקצר עד עכשיו ומתפללים שהמשך הקציר יהיה טוב עד שבועות. ספירת העומר נועדה להזכיר בכל יום את אותה התפילה ואת התלות באלוהים.

[עריכה] הספירה בהלכה

ישנה מחלוקת בהלכה אם בזמננו, שאין בית המקדש קיים ולא מקריבים את קרבן העומר, אם חיוב הספירה הוא מדאורייתא (=מהתורה), כלומר ציווי התורה אינו תלוי אם בפועל מקריבים את קרבן העומר, או מדרבנן (=תקנת החכמים) זכר למקדש. דעת רוב הפוסקים שהספירה היא מדרבנן.

בתלמוד מופיע שהאמורא אביי אמר שיש מצווה למנות ימים ומצווה למנות שבועות. הבסיס לדבריו הוא לשון התורה: "וספרתם... שבע שבתות", ושבת היינו שבוע, ולאחר מכן נאמר: "תספרו חמישים יום". עוד נאמר בתלמוד שם, שהאמורא אמימר מנה רק ימים ולא שבועות, והטעים כיון שהספירה היא רק זכר למקדש. הלכה כאביי שצריך לספור גם ימים וגם שבועות.
הראשונים פירשו שבפועל סופרים שבועות רק בימים שנגמר בהם שבוע, כלומר ביום השביעי, הארבע עשרה וכן הלאה, אומרים את מספר הימים ומוסיפים 'שהם שבוע אחד', 'שהם שני שבועות' וכן הלאה. הראבי"ה הביא מרבותיו פירוש הפוך, שיש לספור לפי השבועות ולהוסיף את היתרה בימים, כגון ביום התשיעי 'היום שבוע אחד ושני ימים'.
כבר הר"ן (בסוף פסחים) כתב ש"ברוב המקומות החמירו על עצמם לומר בכל יום: 'היום כך וכך לעומר, שהם כך וכך שבועות [וכך וכך] ימים' ". כלומר, כל יום אומרים את סך הכול של הימים, ומוסיפים 'שהם', ואומרים את מספר השבועות ואת יתרת הימים, וכך המנהג היום.

המצווה לספור מוטלת על כל איש מישראל, הדבר נלמד מלשון הכתוב 'וספרתם לכם', שתהא ספירה לכל אחד ואחד. להבדיל ממצוות ספירת שנות היובל שכתוב 'וספרת לך', המצווה מוטלת על בית הדין בלבד.
נשים פטורות מהמצווה, לפי הכלל שנשים פטורות מכל מצוות עשה שהזמן גרמא, והיינו מצוות שתלויות בזמן. המגן אברהם מחייב את הנשים מכח זה שהנשים נהגו לספור וקיבלו עליהן את הספירה כחובה. המשנה ברורה מסתמך על פוסקים אחרים ומורה שאינן חייבות.

יש לספור בעמידה, אך גם מי שספר בישיבה יצא ידי חובתו.

לפי ההלכה זמן הספירה הוא בלילה, כיון שהוא נחשב לתחילת היום. בספר חילוקי המנהגים שבין בני בבל לבני ארץ ישראל מופיע, שבני בבל אינם סופרים אלא בלילה, ובני ארץ ישראל סופרים בלילה וביום.

נהוג להקדים להתפלל את תפילת ערבית ביום הראשון לספירה, כדי להקדים ולספור מוקדם ככל האפשר. (אך לא לפני 'צאת הכוכבים', שהוא זמן תחילת היום לפי ההלכה). המנהג הוא כדי לקיים את הפסוק 'שבע שבתות תמימות', פירוש המילה 'תמימות' הוא שלמות, ולכך בהקדמת הספירה, השבתות נעשות 'תמימות' יותר. מאותה סיבה נהוג לאחר את תפילת ערבית בליל חג השבועות, שהוא היום החמישים לספירה, כדי ששבע השבתות יהיו יותר 'תמימות'.

[עריכה] הברכה

לפני הספירה מברכים "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר". ברכה זו שמברכים לפני קיום מצוות נקראת ברכת המצוות.

הכלל הוא שאחר שאדם יצא ידי חובת מצווה, אינו יכול לברך עליה 'ברכת המצוות', אפילו אם לא בירך לפני שקיים את המצווה. בשל כך מקובל שמי שלא זוכר את מספר הימים, ששואל את חברו 'כמה ספרו אתמול'. אצל התימנים שליח הציבור מברך לכולם וסופר ביחד עימם, ולכן הוא מכריז לפני הברכה שאתמול ספרו כך וכך, כדי שכל אחד ידע כמה לספור. אך בשאר העדות שליח הציבור מברך וסופר, ואחריו הקהל מברך וסופר, וכיון שהוא סופר קודם, אין צורך להכריז כמה היו אתמול.

יש לספור בתחילת הלילה, ואף אם לא ספר בתחילת הלילה יכול לספור כל הלילה בברכה. אך מי שלא ספר בלילה, יש אומרים שיספור ביום בברכה, יש אומרים שיספור בלא ברכה ויש אומרים שלא יספור.

כמו כן אם שכח לספור באחד הימים, יש אומרים שצריך לספור בשאר לילות, ויש אומרים שכבר אין משמעות לספירה שלו. ויש המבחינים בין אם לא ספר בלילה הראשון שאז אין טעם לספור יותר, לבין אם דילג יום בספירה שאז צריך להמשיך ולספור. ההלכה על פי השולחן ערוך בשתי המחלוקות היא, שמספק צריך לספור, אך לברך מספק אסור כי אם אינו מקיים את המצווה תהיה ברכתו ברכה לבטלה.

[עריכה] ברכת שהחיינו

לא נהגו לברך את ברכת שהחיינו לפני הספירה בלילה הראשון, למרות שהכלל הוא שבמצוות שבאות לפרקים, בקיום הראשון של המצווה מברכים שהחיינו, שהיא ברכה לאלוהים שהחיה והגיע את המברך לזמן הזה. כגון, בהדלקת נר ראשון של חנוכה או בנטילת לולב ביום הראשון של סוכות. ניתנו מספר הסברים לדבר.

לפי שאין מברכים אלא על דבר המתחדש שיש בו הנאה ושמחה, אך בספירת העומר אין שמחה כי אם צער, שנזכרים בחורבן הבית שבגללו אי אפשר להקריב את העומר.
לפי שזמן הספירה תלוי בזמן יום טוב הראשון של פסח, ונפטרים בברכת שהחיינו שנאמרה על החג.
לפי שהספירה בזמננו אינה אלא זכר למקדש, ואין לברך שהחיינו על זכר בלבד.

[עריכה] הספירה למעשה

המנהג לשלב את הספירה בבית הכנסת בסוף תפילת ערבית, לפני הקטע עלינו לשבח, או אחריו.
ר' יעקב עמדין בספרו 'מור וקציעה' משער שמקור המנהג לספור אחרי ערבית, הוא במנהג הקדום להתפלל ערבית לפני שקיעת החמה. וא"כ כאשר מתפללים אחרי צאת הכוכבים יש להקדים את ספירת העומר לתפילה, אך בפועל נהוג בכל מקרה לספור רק אחרי תפילת ערבית. אחרים מסבירים שמעיקר הדין יש להקדים את התפילה משום הכלל ש'תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם'.

מנהג נפוץ להקדים הצהרה זו, 'הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה כמו שכתוב בתורה: וספרתם לכם...'. בהרבה בתי כנסת נהוג לשיר את הקטע. הקטע לקוח מתוך קטע על פי הקבלה שנקרא לשם יחוד שאף הוא נפוץ.

לפני הספירה מברכים: 'ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציונו על ספירת העומר'. כפי שהוזכר, המנהג הוא ששליח הציבור מברך את הברכה וסופר בקול, ואחריו הקהל מברך וסופר לעצמו. אך מנהג התימנים ששליח הציבור מברך לכולם, ואחרי הברכה, כולם כולל שליח הציבור, סופרים לעצמם.

האחרונים אומרים שמי שלא מבין עברית צריך לספור בשפה שמבין, ואם ספר בעברית לא יצא. אך בפועל, התימנים שימרו מנהג עתיק לספור בארמית, ויתר העדות סופרות בעברית.

צורת הספירה: ביום הראשון אומרים היום יום אחד, ומוסיפים לפי מנהג עדות המזרח ורוב האשכנזים 'בעומר', אך חלק מהאשכנזים מוסיפים 'לעומר'. התימנים סופרים בארמית ולכן אומרים 'בעומרא'. לפי שיטת עובדיה יוסף, יש להגיד 'בעומר'. כמו כן, 'בעומר' היא הצורה הנכונה על פי הבלשנית רחלה ליפשיץ. יש גם הבדל בין המנהגים אחרי השבוע הראשון, שכפי שהוזכר, נהוג לפרט את מספר הימים ואת מספר השבועות ואת יתרת הימים, היכן להוסיף את הציון 'בעומר' (או 'לעומר'). מנהג הספרדים והתימנים להוסיף אחרי מספר הימים 'לעומר' (או 'בעומרא'), ואחר כך להוסיף את מספר השבועות והיתרה בלי ציון נוסף. אך מנהג האשכנזים להוסיף את הציון 'לעומר' (או 'בעומר') בסוף הספירה.

בעבר היו שספרו בלא לציין כלל שהמספר הוא לעומר או בעומר. הרשב"א נשאל אם הציון הכרחי והשיב שאינו נחוץ, אך הוא עדיף משום שהוא ברור יותר. היום כולם מוסיפים את הציון.

מסיימים בתפילה שיבנה בית המקדש. התפילה קיימת בנוסחאות שונות: 'יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו'. או: 'הרחמן יחזיר את עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו'. או שתיהן גם יחד.

על פי הקבלה, נהוג להוסיף אחר תפילה זו את המזמור 'למנצח בנגינות' ואת הקטע 'אנא בכח', בחלק מהקהילות, מוסיפים אף תפילה מיוחדת לפי הקבלה, הפותחת במילים: "ריבונו של עולם".

[עריכה] נשים בספירת העומר

ספירת העומר היא מצוות עשה שהזמן גרמא ולכן על פי ההלכה נשים פטורות מלספור ספירת העומר. אישה הרוצה לספור ספירת העומר נחלקו הפוסקים האם מותר לה לברך על הספירה או שמא אין היא רשאית לברך על מצווה זו. למנהג הספרדים (שולחן ערוך) אין לאישה לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא ובכלל זה גם ספירת העומר. ולמנהג האשכנזים (רמ"א) מותר לאשה שעושה מצוות עשה שהזמן גרמא לברך על המצווה. אולם שונה מצוות ספירת העומר משאר מצוות עשה שהזמן גרמא שבספירת העומר הורו מקצת הפוסקים האשכנזים וכן המנהג לפי הקבלה שאין לאשה לברך על מצווה זו, אולם לפי האשכנזים אשה שיודעת בעצמה שיכולה לספור את כל הספירה ולא תשכח אף יום רשאית לספור בברכה. לגבי מנהגי האבילות גם אשה צריכה לנהוג בהם, אולם מותר לנשים להסתפר לשם צניעות וכן לתלוש שערות כדי להסיר גנאי (כגון גבות וכו').

[עריכה] הספירה בקבלה

על פי הקבלה, תקופת הספירה מתחלקת לשבעה שבועות. כל שבוע נחשב "שייך" לאחד משבעת ה'ספירות התחתונות': חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. השבוע הראשון הוא כולו 'חסד', השבוע השני הוא 'גבורה', השלישי הוא 'תפארת', וכן הלאה. וכן כל שבוע מתחלק לשבע, היום הראשון בשבוע הראשון הוא 'חסד שבחסד', היום השני הוא 'גבורה שבחסד' וכן הלאה.

כמו כן, על פי הקבלה ימים אלו נחשבים לימי דין.

[עריכה] הזכרת המספר במכתבים

יש הנוהגים בכתיבת תאריכים לציין את היום בספירה, כותבים את היום בספירה ומוסיפים 'לעומר', או למ"טמונים שמשמעו מ"ט (=49) מונים, מלשון מנין, והיינו היום הוא כך וכך למניין של הארבעים ותשע. מנהג אחר הוא לכתוב לפי הקבלה את הספירה שאותו יום שייך אליה, כגון בל"ג בעומר אפשר לכתוב 'הוד שבהוד'.

הסברים שונים הוצעו להסביר את משמעות הספירה. הסבר עממי ונפוץ שמתחילים לספור למחרת יום טוב הראשון של פסח, שהוא יום הזיכרון לגאולה ממצרים, לקראת חג השבועות, שלפי המסורת הוא יום הזיכרון לקבלת התורה - כדי להראות שיציאת מצרים אינה אלא אמצעי כדי להשיג את המטרה, שהיא קבלת התורה בסיני. ההסבר מפורסם בשם בעל ספר החינוך (מצוה שו). כעין זה כותב גם הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים (חלק ג' פרק מג). לפי המסורת שהתורה ניתנה בחג השבועות יש מפרשים שימי ספירת העומר היוו בתחילה ימי הכנה למתן תורה. בדומה לכך, יש הנוהגים להתכונן בימים אלו לקראת חג השבועות. יש שאף חילקו את 'ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם' לימי הספירה, כך שבכל יום מתמקדים באחד מהדברים, ואת היום האחרון מנצלים לסיכום כללי.

[עריכה] מנהגי אבלות בימי הספירה

ערך מורחב – מנהגי אבלות בימי ספירת העומר

בעקבות אסונות שאירעו לעם היהודי בימי הספירה, כמו מותם של 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא, בימי מרד בר כוכבא, שעתיד מסירת התורה שהונח בידיהם היה עלול לאבוד יחד איתם לנצח, אלמלא לימד רבי עקיבא 5 תלמידים אחרים תחת הנספים, הפכו לימים שנוהגים בהם מקצת אבלות. ע"פ התלמוד סיבת מותם היית משום שלא נהגו כבוד זה בזה.

ישנם הבדלים במנהגי האבלות ובזמן בו היא נוהגת בין העדות השונות. בימים אלו נוהגים למעט בהם בשמחה - לא להסתפר ולהתגלח, לא לקיים חתונות, לא לשמוע מוזיקה (יש המקילים בשמיעת מוזיקה ללא ליווי כלי זמר), ולא לרקוד. כמו כן יש שנמנעים מללבוש בגד חדש או מלאכל פרי חדש כדי לא לברך "שהחיינו".

החל מל"ג בעומר, שהוא היום ה-33 לספירה, נוהגים ברוב הקהילות להפסיק את מנהגי האבלות, מכיוון שביום זה פסקו תלמידי רבי עקיבא למות. הספרדים נוהגים אבלות עד בוקר יום ל"ד בעומר ורק אז מסתפרים מתגלחים ומתירים להתחתן, אך בל"ג בעומר עצמו מתירים לשיר, לנגן ולרקוד לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי. אצל האשכנזים קיימים מספר מנהגים כשהרווח מביניהם הוא לנהוג באבלות חל מחג הפסח עד ראש חודש סיון, למעט ראש חודש אייר ול"ג בעומר. אחרים מקיימים את מנהגי האבל החל מראש חודש אייר עד ל"ג בעומר, וחלקם ממשיכים בהם עד ראש חודש סיון או עד שלושה ימים לפני שבועות, ויש הנוהגים אבלות בכל ימי ספירת העומר עד ערב חג השבועות. אין נוהגים אבלות בשבתות וראשי חדשים. בחול המועד פסח מצווה לשמוח, ולכן שרים, מנגנים ורוקדים (אך לא עורכים בו חתונות, כדי לא לערבב שמחה בשמחה, ואין מסתפרים בו, כדי שיסתפרו טרם החג). הרבנות הראשית לישראל קבעה את יום העצמאות כיום הלל והודאה, ועל כן לא מתאבלים בו, ונוהגים להתגלח ולהסתפר לקראתו, וכן ביום ירושלים.

גם בזמן מסעי הצלב (מאורעות תתנ"ו בזמן מסע הצלב הראשון), קרו אסונות לא מעטים לעם ישראל בתקופה זו. קהילות רבות נחרבו לגמרי בתקופה זו, ואחרות סבלו מפוגרומים רבים. חורבן קהילות שו"ם (שעליו נכתבה תפילת "אב הרחמים") התרחש בתקופה זו. אף פרעות ת"ח ות"ט אירעו ברובם בימי ספירת העומר. אסונות אלו שקרו בקרב קהילות אשכנז, בנוסף לנוהג שבניסן לא נוהגים אבלות, הן הסיבה לשוני הרב בימי האבלות.

[עריכה] מנהגים אחרים בימי הספירה

האשכנזים נוהגים לומר בשבת את תפילת אב הרחמים לפני שמחזירים את ספר התורה לארון הקודש, שהיא תפילה על הזכרת נשמות הנרצחים בגזירות תתנ"ו ועל נקמת דמם. בשבתות שמתפללים את ברכת החודש, מקובל שלא לומר את תפילת אב הרחמים, מלבד בימי הספירה, שאז אירעו הגזירות, שנהוג לומר את תפילת אב הרחמים אף בשבת שמברכים בה את החודש.
מנהג קדום להוסיף בברכת אמת ויציב פיוטים הנקראים 'זולתות' (אחד נקרא 'זולת'), על שם שמוסיפים אותם בברכה אחר המילים אין אלוהים זולתך. מנהג גרמניה לומר בשבתות שבין פסח לשבועות זולתות מיוחדות.
מנהג נפוץ לקרוא פרק ממסכת אבות בשבתות שבין פסח לשבועות, בכל שבוע פרק. אחר הפרק האחרון מוסיפים פרק הנקרא 'קנין תורה' שאינו מהמשנה אלא ברייתא. מקובל לכנות את הקריאה 'פרקי אבות', ואף למסכת אבות קוראים לפעמים פרקי אבות.