ספר מקבים ב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

ספר מקבים ב', הידוע גם בשם ספר חשמונאים ב' או קיצור מעשה יהודה, הוא אחד מן הספרים החיצוניים. הספר נכתב כנראה בסמוך לתקופת מרד החשמונאים במאה ה-2 לפני הספירה. הספר נכתב בשפת הקוינה, כנראה באלכסנדריה.

תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטקסט המכונה ספר מקבים ב' הנו סיכום היסטורי של מאורעות הנפתחים בסיפור על ימיו האחרונים של סלאוקוס הרביעי ומסתיימים בניצחון יהודה על צבאות ניקנור. הספר מקיף מאורעות שהתרחשו על פני חמש עשרה שנה.

בשני הפרקים הראשונים בספר מובאות אגרות שנשלחו ליהודי מצרים מאחיהם שבארץ ישראל על מנת להפיץ את חגם החדש של החשמונאים – חנוכת בית המקדש. באגרות אלה מופיע התאריך 188 למניין השטרות, שנת 125/124 לפנה"ס לערך.

מהפרק השלישי ועד סוף הספר ניתן להבחין בשני נושאים עיקריים:

  1. השתלשלות המאורעות ביהודה שהביאו לקביעת חג החנוכה.
  2. המאורעות שהביאו לקביעת יום ניקנור.

פרק א[עריכת קוד מקור | עריכה]

איגרת מאת יהודי ירושלים ויהודה המזמינה את יהודי מצרים לחוג את חג החנוכה במשך שמונה ימים לאחר שמסך שמונת ימי סוכות לא נחגג חג בבית המקדש בשל הטומאה ששררה בו. חג החנוכה מכונה בו "חג הסוכות של חודש כסלו" (פסוק 9). איגרת נוספת בפרק זה, מבקשת מיהודי מצרים להכיר בקדושתו של בית המקדש השני בירושלים בטענה כי ההשגחה האלוהית מונחת עליה ומותו של אנטיוכוס אפיפנס במזרח הינו עונש על המלחמה שלו בירושלים.

פרק ב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשך האיגרת השנייה. הכותבים מתארים את האש הקדושה שהייתה במזבח הראשון בירושלים, שנגנזה על ידי ירמיהו ביחד עם כלי המקדש, חודשה בימי נחמיה. אש זו נשלחה מהשמיים למזבח במקדש כפי שמתועד בכתובים. בשל כך על יהודי כל העולם לחגוג את טיהורו של בית המקדש. הקדמה לסיפור כולו. המחבר טוען כי הוא לא כתב חיבור זה, אלא רק סיכם חיבור ארוך יותר.

פרק ג[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוטופיה. לפני גזירות אנטיוכוס שררה העיר ירושלים בשלום כללי, ואפילו מלכים זרים חלקו לה כבוד. בשל ריב אישי, אדם בשם שמעון משבט בנימין העליל על חוניו הכוהן הגדול שמחזיק באוצר המקדש סכומי כסף עצומים שיכולים לבוא לידי המלך. עקב כך נשלח שליח בשל הליודורוס שיחרים כספים אלא שרובם היה פקדונות של יתומים ואלמנות. השמועה על כך גרמה ליהודי ירושלים להתחנן לה'. בשל כך הגיע מהשמים פרש אלוהי והכה את הליודוס ומלויו ורק תפילתו של הכוהן הגדול הצילה את חייו. הליודורוס נכנע ובישר ברבים את עוצמתו של האל היחיד.

פרק ד[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות זאת, החתרנות של שמעון לא פסקה וגרמה לחוניו לפנות אל המלך הסלווקי. יאסון, אחיו של חוניו, ניצל את העדרות הכוהן הגדול על מנת לפנות אף הוא למלך והציע כי מינוי שלו לכוהן גדול יבטיח למלך כי ירושלים תהפוך לעיר בעלת אופי הלניסטי. המלך הסכים ויאסון מונה לכוהן גדול במקומו של חוניו, וירושלים הפכה לעיר הלניסטית והכוהנים המשרתים בבית המקדש נתתו אחר אורחותיהם. בפרק זה גם מוסברים כיצד יכלו היהודים להיות חלק פעיל באימפריה ההלניסטית גם מבלי לקחת חלק בעבודה זרה. לאחר מכן פנה מנלאוס למלך אנטיוכוס והציג אף הוא כסף רב למלך על מנת שימונה לכוהן גדול במקומו של יאסון שנאלץ לברוח לעמון. מנלאוס מצידו לא העביר את הכספים המובטחים למלך. חוניו עצמו נרצח לאחר שניסה להציל את קדושת בית המקדש. הרשע המשיך לפעול בירושלים, האלימות הגואה ושוד אוצרות המקדש נחשב לדבר שבשגרה.

פרק ה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב זה יצא המלך אנטיוכוס למצרים, אולם תושבי ירושלים לא ידעו אם פעילות זו היא לרעתם או לטובתם. יאסון שב מעמון וניסה להשתלט על העיר אולם נכשל. אולם שהשמועות על המלחמה בעיר הגיעו לאוזני אנטיוכוס שעלה עם צבאו לירושלים ובזז אף הוא את המקדש.

פרק ו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטיוכוס שם חיל מצב בעיר ירושלים, וגזר גזירות נגד היהדות ודרש מהם להשתתף בטקסים אליליים. העוברים על חוקי המלך הוצאו להורג או נמלטו. כמו כן מסופר על אלעזר שסירב לאכול בשר חזיר או אף להעמיד פנים שהוא אוכל אותו - והוא הוצא להורג בעינויים.

פרק ז[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור האם ושבעת בניה. בנים הוכרחו לאכול בשר חזיר ואם לא יעשו זאת יוצאו להורג בעינויים. הבנים סירבו והומתו אחד אחרי השני כשאימם מעודדת אותם תוך כדי אמונה בתחיית המתים באחרית הימים.

פרק ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת ההתנגדות לשלטון הנוכרי ביהודה. יהודה המקבי ותומכיו קוראים למגר את ההשפעות האליליות על יהודה, ירושלים והמקדש. יהודה לוחם בנוכרים וצבא סלווקי בראשות ניקנור פולש ליהודה. יהודה המקבי עם 6000 לוחמים מביס את ניקנור בקרב אמאוס בזכותו של האל, אולם הניצחון לא מושלם בשל שמירת השבת. השלל מחולק לצבא יהודה ולנזקקים. ניקנור המובס מכיר בעליונותו של ה'.

פרק ט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מותו של אנטיוכוס במזרח (שנת 164 לפנה"ס). מותו מוסבר כעונש מידי שמיים. על ערש דווי מכיר גם המלך בעליונותו של אלוהי היהודים ומצטער על העוולות שגרם להם.

פרק י[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שיחרור ירושלים מיד הנוכרים, פונים יהודה המקבי ואנשיו לטהר את המקדש וקובעים את חג החנוכה ב-25 בכסלו במשך שמונה ימים לזכר חג סוכות שחולל. לאחר מותו של אנטיוכוס אפיפנס, עולה לשלטון בנו אנטיוכוס אופאטור. יהודה ואנשיו מתחילים קרבות נגד האדומים השכנים ששיתפו פעולה עם הסלווקים וההצלחה בקרבות הינה בזכותו של האל.

פרק יא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליסיאס, ראש חילות סוריה מטעם המלך, מנסה להשתלט שוב על יהודה אולם הוא ניגף בפני יהודה וצבאו בקרב בבית צור. ליסיאב נכנע ומנסה להגיע להסדר עם היהודים. ההסדר בא לידי ביטוי ב-4 איגרות. 3 מטעם שליטים סלווקים ואחת מטעם הרומאים שהתערבו לטובת היהודים.

פרק יב[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות זאת, לא פסקו הקרבות, והם התנהלו ב-2 ערי החוף המערבי. יהודה ממשיך ולוחם באויבים אחרים השואפים לשנות את אורח החיים היהודי ביהודה. מפלות מסוימות בקרב מוסברות בחטאים של העם כנגד ה'.

פרק יג[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסלווקים לא אמרו נואש ויצאו לקרב נוסף בהנהגת המלך ושר צבאו ובעזרתו של מנלאוס. אלם יהודה לא חשש מצבא זה ובאישון לילה הכה במפתיע את צבאם. אנטיוכוס לא אמר נואש וניסה להתקיף את ירושלים מדרום. כשנכשל שוב פנה להסכם עם היהודים ושב לארצו.

פרק יד[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה רשע נוסף בשל אלקימוס שאף אף להשיג את הכהונה הגדולה, פנה אל דמטריוס המלך ועזרתו אסף צבא עם פילים להשתלטות על יהודה. לחימה זו נכשלה. ניקנור בעצת המלך קרא ליהודים להסגיר את יהודה המקבי שאלמלא כן יעלה הוא וצבאו על ירושלים.

פרק טו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב האחרון. ניקנור יוצא למלחמה ביהודה המקבי. יהודה מספר לעם על ההתגלות שבאה לו בחלום ובזכות כך העם מתמלא אמונה ומביס את הצבא הסלווקי. ניקנור עצמו נהרג וראשו הכרות מוצג ברבים.

המחבר המסכם והסגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר מקבים ב' ששרד, הוא סיכום של חמישה ספרים שלא שרדו, שכתב יאסון מקירני, כאשר קירני היא, ככל הנראה, מקום יישוב בחבל קירנאיקה, לוב, של ימינו. זהות המסכם אינה ידועה. יש דעות שאומרות שהספר נכתב על ידי יהודי משכיל בן הגולה, ודעות אחרות מייחסות את הסיכום לארץ ישראלי בן כת הפרושים. המסכם היה דובר השפה הבינלאומית דאז – יוונית, היא שפת המקור של יצירת יאסון. הערכה היא שהמסכם נותר נאמן לטקסט המקורי ולא נדרש בסיכומו למקורות נוספים מלבד עבודתו המקורית של יאסון. שיטת עבודתו של המסכם אינה אחידה. לעתים נגרר אחרי יאסון לספר את הדברים בפרוטרוט ולעתים קיצר בצורה בולטת. אין כל רמז לכך שהאידאולוגיה של המסכם הייתה מנוגדת לזו של יאסון (השקפת המחבר על האלוהות רחוקה מכל הגשמה, בית המקדש מובלט בכל חלקי הספר).

ההבדלים בין מקבים ב' למקבים א'[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקבים ב' נכתב מנקודת מבט דתית-מוסרית בשונה ממקבים א'. במכבים ב' בולטים הדת היהודית ומאפייניה - שמירת שבת (כפי שעשו יהודה וחייליו), ואמונה בעולם הבא. ירושלים ובית המקדש זוכים לביטויי הערצה. מקבים ב' מתאר אמונות עממיות שמקרבות את אלוהים לעם (כגון: אלוהים שולח מלאכים ברגל או על סוסים שמשגיחים ממרום ונלחמים את מלחמתו). לעומת זאת בספר מקבים א' שולט הרציונל ואלוהים מתואר כרחוק מהעם ונשגב מכדי להיתפש על ידי הגיונם של בני תמותה; כלומר פועל בדרכים נסתרות.
מקבים ב', שנכתב במקור ביוונית, מושפע מסגנון הרטוריקה היוונית ואילו מקבים א' שנכתב במקור בעברית (אם כי נוסח זה אבד), מושפע מסגנון לשון המקרא. מחבר מקבים ב' לא היה היסטוריון מקצועי, בניגוד למחבר מקבים א' שניכר כי היה היסטוריון מיומן. ידוע מי כתב את המקור (יאסון מקירני) ששימש את המסכם האלמוני של ספר מקבים ב' , ומאידך לא ידוע שם מחבר מקבים א'.

תרגומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]



ספרי הברית הישנה

החומש (Pentateuch): בראשיתשמותויקראבמדברדברים
ספרות ההיסטוריה: יהושעשופטיםרותשמואל (א' וב')מלכים (א' וב')דברי הימים (א' וב')עזרא החיצוניעזרא - נחמיהטוביהיהודיתאסתרספר מקבים א'-ב-ג-ד
ספרות החכמה: איובתהיליםמשליקהלתשיר השיריםחכמת שלמהמשלי בן סירא
נביאים גדולים: ישעיהירמיהאיכהברוךאיגרת ירמיהויחזקאלדניאל נביאים קטנים: הושעיואלעמוסעובדיהיונהמיכהנחוםחבקוקחגיצפניהזכריהמלאכי


ספרים ברקע ירוק - חלק מכתבי הקודש לפי הקאנון הקתולי והאורתודוקסי, אולם אינם חלק מכתבי הקודש בקאנון הפרוטסטנטי. ספרים ברקע סגול - מצויים רק בקאנון האורתודוקסי
Targum.jpg
הברית החדשה