הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1952

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
1952 US flag 48 stars.svg 1960
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1952
4 בנובמבר 1952

בסה"כ היו 531 קולות אלקטורלים בחבר האלקטורים
היו דרושים 266 קולות אלקטורלים כדי לנצח

  AdlaiEStevenson1900-1965.jpg Dwight David Eisenhower, photo portrait by Bachrach, 1952.jpg
מועמד עדלי סטיבנסון דווייט אייזנהאואר
מפלגה המפלגה הדמוקרטית (מושל אילינוי) המפלגה הרפובליקנית
מדינת מוצא אילינוי ניו יורק
סגן ג'ון ספרקמן ריצ'רד ניקסון (סנטור)
אלקטורים 89 442
בוחרים 27,375,090 34,075,529
אחוז מכלל הבוחרים 44.3% 55.2%
ElectoralCollege1952.svg
חלוקת האלקטורים לפי מדינה

הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1952 התרחשו בתקופה בה המתיחות במלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות עלתה. בסנאט האמריקני, הסנאטור הרפובליקני ג'וזף מקארתי מויסקונסין נהיה דמות מוכרת במדינה אחרי שניהל חקירות של הקונגרס בנוגע למרגלים קומוניסטים בארצות הברית. "ציד המכשפות" של מקארתי, ההתחמשות של ברית המועצות בנשק גרעיני, בנוסף למתיחות ולתשישות בעקבות מלחמת קוריאה, המהפכה הקומוניסטית בסין, והמיתון של תחילת שנות ה-50, הכינו את הקרקע לקרב קשה על הנשיאות.

הנשיא המכהן הארי טרומן היה לא פופולארי ובחר לא לרוץ לתקופת כהונה נוספת, ובמקומו המפלגה הדמוקרטית תמכה במושל עדלי סטיבנסון מאילינוי. סטיבנסון היה מוכר כנואם רהוט ומתוחכם. המפלגה הרפובליקנית העמידה מולו את גיבור המלחמה הפופולארי, הגנרל דווייט אייזנהאואר וניצחה בקלות, כשאייזנהאואר קוטע 20 שנות שלטון דמוקרטי בבית הלבן.

אייזנהאואר, בגיל 62, היה הנשיא הכי מבוגר מאז ג'יימס ביוקנן ב-1856 שמונה לנשיא. הארי טרומן היה בן 60 כשמונה לנשיא באפריל 1945.

מועמדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמדים דמוקרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שקדמה לבחירות היה הנשיא המכהן הארי טרומן המועמד המוביל להתמודד מטעם המפלגה הדמוקרטית. מכיוון שהתיקון ה-22 לחוקת ארצות הברית לא היה תקף לגבי הנשיא הנוכחי, טרומן יכל לרוץ לתקופת כהונה נוספת. אבל ב-1952, הפופולאריות של טרומן ירדה מאוד. מלחמת קוריאה ההרסנית נכנסה אל שנתה השלישית, המסע האנטי-קומוניסטי של ג'וזף מקארתי הצית בציבור פחד מ"האימה האדומה", והשחיתות בממסד גרמה לירידת הפופולאריות של טרומן, עד שסקרים הראו ש-66% מהציבור לא מרוצים ממנו (ריצ'רד ניקסון שבר את השיא הזה כעבור כמה עשורים).

יריבו המרכזי של טרומן היה הסנאטור הפופוליסטי מטנסי, אסטס קאפובר, שפיקח על חקירות נגד הפשע המאורגן ב-1951 והיה ידוע בתור לוחם נגד שחיתות. סקר שפורסם הראה שטרומן מקבל רק את תמיכתם של 36% מהדמוקרטים לעומת 21% שתמכו בקאפובר. בקרב מצביעים עצמאיים, טרומן קיבל רק 18% וקאפובר 36%. בפריימריז בניו המפשייר, קאפובר ניצח את טרומן וזכה בכל 8 הצירים. טרומן, שהופתע מתבוסתו, הכריז על פרישתו מהמירוץ.

עם פרישתו של טרומן, הפך קאפובר למועמד המוביל, וזכה ברוב הפריימריז. מנצחים אחרים היו הסנאטור יוברט האמפרי, שזכה במינסוטה, ריצ'רד ראסל שזכה בפלורידה ואוורל הארימן שזכה במערב וירג'יניה. אך רוב המדינות עדיין בחרו בצירים שלהן באמצעות אסיפות, מה שאמר שהמנהיגים של המפלגה - במיוחד ראשי הערים והמושלים ממדינות וערים גדולות בצפון ובמערב התיכון - יכלו לבחור את המועמד, והם לא חיבבו את קאפובר כיוון שחקירותיו הראו על קשר בין כמה מנהיגים דמוקרטיים וראשי מאפיה.

הם ניסו למצוא מועמד אחר, אך לרובם הייתה חולשה מסוימת: לריצ'רד ראסל הייתה תמיכה מהדרום, אבל התמיכה שלו בהפרדה גזעית והתנגדותו למתן זכויות אזרח לשחורים דרומיים גרם לאנשים להוקיע אותו בתור גזען. טרומן תמך באוורל הארימן מניו יורק, אבל הוא לא היה מנוסה בפוליטיקה. אלבן ברקלי היה מבוגר מדי.

עדלי סטיבנסון היה מועמד עם פחות חולשות. הוא היה הנכד של סגן הנשיא לשעבר, עדלי סטיבנסון. אך סטיבנסון רצה לרוץ לעוד כהונה בתור מושל וסירב לעשות משהו למען היבחרותו.

הוועידה הדמוקרטית הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועידה התרחשה בשיקגו. הוועידה נפגשה באותו מקום בו הרפובליקנים התכנסו כמה שבועות קודם לכן. כיוון שהוועידה התרחשה במדינה שלו, סטיבנסון התבקש לברך את הצירים. אחרי שנפגש עם המשלחת מאילינוי, סטיבנסון השתכנע לרוץ לנשיאות. קאפובר הוביל בסיבוב הראשון, אך בסיבוב השלישי הפסיד לסטיבנסון.

המועמדים הראשיים למשרת סגן הנשיא היו קאפובר, ראסל, ברקלי, ג'ון ספארקמן ומייק מונרוני. טרומן וחבורה של משפיעים הצליחו לבחור בספארקמן, שמרן מאלבמה שתמך בהפרדה הגזעית.

מועמד לנשיאות סיבוב ראשון סיבוב שני סיבוב שלישי
עדלי סטיבנסון 273 324.5 617.5
אסטס קאפובר 340 362.5 275.5
ריצ'רד ראסל 268 294 261
אוורל הארימן 123.5 121 0
אלבן ברקלי 48.5 78.5 67.5
רוברט קאר 65 5.5 0
פול דייבר 37.5 30.5 0.5
יוברט האמפרי 26 0 0
ויליאם פולברייט 22 0 0
נמנעים 26.5 13.5 0

המפלגה הרפובליקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב על המועמדות הרפובליקנית היה בין הרמטכ"ל דווייט אייזנהאואר, מנהיג האגף המזרחי-מתון של המפלגה, הסנאטור רוברט טאפט, המנהיג הוותיק של האגף השמרני במפלגה, והמושל ארל וורן מקליפורניה שמשך מצביעים מערביים ועצמאיים.

הרפובליקנים המתונים מהמזרח הונהגו בידי מושל ניו יורק תומאס דיואי, שהיה המועמד ב-1944 וב-1948. המתונים היו חסידי מדיניות ההתערבות, שגרסה שאמריקה צריכה להילחם מעבר לים, במלחמה הקרה ולהתנגד לתוקפנות סובייטית באירופה ובאסיה. הם גם היו מוכנים לקבל את רוב מאפייני מדינת הרווחה שנוצרו במהלך הניו דיל בשנות ה-30. המתונים גם דאגו בנוגע לרצף ההפסדים של המפלגה בבחירות הנשיאותיות. הם הרגישו שלאייזנהאואר, בעל האהדה הגבוהה, היה את הסיכוי הטוב ביותר לנצח את הדמוקרטים.

הרפובליקנים השמרנים הונהגו בידי טאפט, והיו מבוססים במערב התיכון ובחלקים מהדרום. הם רצו לבטל חלקים רבים ממדיניות הרווחה. רובם היו בדלנים ואמרו שאמריקה לא צריכה ליצור בריתות עם כוחות זרים. טאפט ניסה גם ב-1940 וגם ב-1948 להיבחר אך נוצח פעמיים בידי רפובליקנים מתונים מניו יורק. טאפט, שהיה בן 62 כשמסע הבחירות החל, הודה שזהו הסיכוי האחרון שלו לזכות במועמדות, ולכן תומכיו עבדו קשה בשבילו. חולשתו של טאפט, שלעולם לא הצליח להתגבר עליה, הייתה שרבים ממנהיגי המפלגה חשו שהיה שמרן מדי ושנוי במחלוקת מדי בשביל לזכות בבחירות.

וורן, למרות שהיה מאוד פופולארי בקליפורניה, סירב לערוך קמפיין בשביל המועמדות ולכן הקטין את סיכוייו להיבחר. המשלחת של הצירים מקליפורניה עדיין תמכה בו, וקיוותה שיבחר בתור פשרה בין אייזנהאואר לטאפט.

אחרי ששיכנעו אותו לרוץ, אייזנהאואר זכה בניצחון גדול בפריימריז בניו המפשייר, כשהוא מנצח את טאפט. אך מאותה נקודה ועד לוועידה הלאומית, הצירים התחלקו באופן יחסי שווה בין שני המועמדים, וכשהוועידה נפתחה המירוץ היה צמוד. טאפט זכה בנברסקה, וויסקונסין, אילינוי ובדקוטה הדרומית, ואילו אייזנהאואר זכה בניו ג'רזי, פנסילבניה, מסצ'וסטס, ובאורגון. הרולד סטאסן זכה במינסוטה וארל וורן זכה בקליפורניה.

הוועידה הרפובליקנית הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהוועידה הלאומית נפתחה בשיקגו, רוב המומחים דירגו את טאפט ואייזנהאואר כשווים. תומכי אייזנהאואר כמו דיואי והנרי לודג' ג'וניור, האשימו את אנשי טאפט ב"גניבת" צירים ממדינות דרומיות גדולות כמו ג'ורג'יה וטקסס. הם אמרו שצירים תומכי אייזנהאואר לא התקבלו למשלחת ובמקומם הוכנסו צירים תומכי טאפט. הוצע שכמה מהצירים הדרומיים יוחלפו בתומכי טאפט, ולמרות שטאפט ותומכיו התנגדו לכך, הוועידה החליטה בעד הצעה זאת וטאפט איבד צירים דרומיים רבים. אייזנהאואר גם קיבל חיזוק ממדינות שלא היו מחויבות לאף אחד מהמועמדים. הרחקת צירי טאפט והתמיכה ממדינות נייטרליות הכריעו את הכף לטובת אייזנהאואר.

מצב הרוח בוועידה היה מריר. תומכי טאפט האשימו את דיואי ב"דרדור המפלגה לתבוסה" וכמעט שפרצה קטטה בין הצירים.

אייזנהאואר נבחר בסיבוב הראשון. כדי לאחות את הקרע, הוא נפגש עם טאפט בחדר המלון שלו. טאפט בירך את אייזנהאואר על ניצחונו אך כעס על ההאשמות בדבר גניבת הצירים. הם נפגשו שוב בספטמבר. טאפט הבטיח לתמוך באייזנהאואר, שמצדו התחייב למלא כמה בקשות של טאפט, כולל מתן ייצוג שווה לאנשי טאפט בקבינט, איזון התקציב ומלחמה בסוציאליזם. אייזנהאואר הסכים לכך וטאפט תמך בו.

לאחר אישור מועמדותו של אייזנהאואר לנשיאות, בחרה הוועידה בסנאטור הצעיר ריצ'רד ניקסון מקליפורניה למועמד לתפקיד סגן הנשיא, במיוחד בגלל המוניטין שלו כנואם מוכשר ולוחם בקומוניזם. ניקסון גם היה מחובר לאגף המזרחי-המתון ולאגף השמרני, ולכן יכל לאחד את המפלגה. רבים מההיסטוריונים טוענים שרוב הצירים היו שמרנים והיו תומכים בטאפט, אבל תמכו באייזנהאואר כיוון שנחשב למנצח בטוח.

מועמד לנשיאות סיבוב ראשון לפני החילופים סיבוב ראשון אחרי החילופים
דוייט אייזנהאואר 595 845
רוברט טאפט 500 280
ארל וורן 81 77
הרולד סטאסן 20 0
דאגלס מקארתור 10 4
תומאס דיואי 1 0

בחירות כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדלי סטיבנסון הזהיר מחזרה למדיניות הובר
קמפיין של אייזנהאואר במרילנד

נושאים במסע הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסע הבחירות של אייזנהאואר היה אחד מהראשונים שהתרכז בקול הנשי. רבים מתשדירי הבחירות שלו ברדיו ובטלוויזיה התרכזו בחינוך, אינפלציה, סיום מלחמת קוריאה ונושאים אחרים שמשכו נשים להצביע עבורו. רוב העובדים במטה הבחירות שלו היו נשים: הן התקשרו בטלפון למצביעים פוטנציאלים, חילקו כפתורים עם השם "אייק" ודאגו לתמיכה במועמדים הרפובליקנים. בבחירות אייזנהאואר זכה ברוב הקול הנשי.

מסע הבחירות של אייזנהאואר תקף את "קוריאה, הקומוניזם והשחיתות" - כישלונות ממשל טרומן. נושא מרכזי היה "הצפת" ממשל טרומן במרגלים קומוניסטים.

הרפובליקנים האשימו את הדמוקרטים בכישלון צבאי בקוריאה, בשמירה על מרגלים קומוניסטים בממשל ובמספר אנשים בכירים שהואשמו בשחיתות.

בתגובה, הדמוקרטים ביקרו את ג'וזף מקארתי ובכירים רפובליקנים אחרים בתור "מעוררי בהלה" שרמסו את זכויות האזרח של עובדי הממשל.

אירועים במסע הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמוקרטים רבים היו מודאגים כשאייזנהאואר סירב לנאום בויסקונסין נאום שמגנה את מקארתי, ואף הצטלם לוחץ ידיים עם מקארתי. טרומן, שהיה חבר של אייזנהאואר, אמר שאייזנהאואר "בגד בכל מה שחשבתי שהוא מסמל".

למרות זאת, תפקידו של אייזנהאואר במלחמת העולם השנייה זיכה אותו בתמיכה רבה. הסלוגן שלו, "I Like Ike", היה אחד מהפופולאריים ביותר בהיסטוריה האמריקנית. סטיבנסון גם נאם בכל המדינה וגם לו הקשיב קהל גדול. למרות שהסגנון שלו הלהיב אינטלקטואלים ואנשי אקדמיה, רבים מהמומחים תהו האם הוא מדבר "מעל ראשי" מאזיניו. אייזנהאואר שמר על יתרון נוח במשך כל מסע הבחירות.

אירוע חשוב שקרה במהלך מסע הבחירות היה כשריצ'רד ניקסון הואשם בקבלת 18,000$ במתנות מתורמים עשירים. ניקסון, שהאשים את הדמוקרטים בשחיתות, נאלץ להתגונן. אייזנהאואר ואנשי המטה שלו שקלו להסיר את מועמדותו של ניקסון. אך ניקסון הציל את הקריירה שלו בנאום טלוויזיוני בן חצי שעה שכונה "נאום צ'קרס". בנאום ניקסון הכחיש את ההאשמות, נתן פירוט מדויק על נכסיו הפיננסיים המועטים, והילל את מועמדותו של אייזנהאואר. שיא הנאום הגיע כשניקסון אמר שתומך נתן לבנותיו מתנה: כלב קוקר ספניאל בשם "צ'קרס", אך הוא לא יוותר עליו כי בנותיו אוהבות אותו. הנאום גרם לכמות כזו של תגובות אוהדות, עד שלא נותרה לאייזנהאואר ברירה אלא להשאיר את ניקסון כמועמד לסגן הנשיא.

שני המועמדים השתמשו בטלוויזיה. תעמולה זכורה היא סרטון מצויר חסר דאגות עם שיר בשם "I Like Ike" לאייזנהאואר. בפעם הראשונה, ההיסטוריה הרפואית של שני המועמדים שוחררה לציבור, וגם גרסאות חלקיות של ההיסטוריה הפיננסית שלהם. לקראת סוף מסע הבחירות, אייזנהאואר אמר שאחרי שיבחר, ילך לקוריאה כדי לסיים את העימות. ניסיונו הצבאי והמודעות הציבורית לנושא נתנה לו את החיזוק האחרון לקראת הניצחון.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום הבחירות - 4 בנובמבר 1952 - אייזנהאואר ניצח באופן החלטי, כשהוא גורף 55% מהקולות וזוכה ב-39 מ-48 מדינות. הוא זכה ב-6 מדינות דרומיות שלא הצביעו לרפובליקנים מאז תקופת השיקום - וירג'יניה, פלורידה וטקסס.

המועמד לנשיאות מפלגה מדינה כמות האלקטורים השותף מדינת השותף כמות האלקטורים של השותף
דווייט אייזנהאואר רפובליקנית ניו יורק 442 ריצ'רד ניקסון קליפורניה 442
עדלי סטיבנסון דמוקרטית אילינוי 89 ג'ון ספרקמן אלבמה 89
וינסנט הלינן פרוגרסיבית קליפורניה 0 צ'רלוטה באס ניו יורק 0
סטיוארט המבלן האיסור טקסס 0 אנוק הולטוויק אילינוי 0
דאגלס מקארתור החוקה ארקנסו 0 הנרי בירד וירג'יניה 0


הבחירות לנשיאות ארצות הברית
1789 - 1792 - 1796 - 1800 - 1804 - 1808 - 1812 - 1816 - 1820 - 1824 - 1828 - 1832 - 1836 - 1840 - 1844 - 1848 - 1852 - 1856 - 1860 - 1864 - 1868 - 1872 - 1876 - 1880 - 1884 - 1888 - 1892 - 1896 - 1900 - 1904 - 1908 - 1912 - 1916 - 1920 - 1924 - 1928 - 1932 - 1936 - 1940 - 1944 - 1948 - 1952 - 1956 - 1960 - 1964 - 1968 - 1972 - 1976 - 1980 - 1984 - 1988 - 1992 - 1996 - 2000 - 2004 - 2008 - 2012 Seal Of The President Of The United States Of America.svg