הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1980

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
1976 Flag of the United States.svg 1984
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1980
4 בנובמבר 1980

בסה"כ היו 538 קולות אלקטורלים בחבר האלקטורים
היו דרושים 270 קולות אלקטורלים כדי לנצח

שיעור ההצבעה 52.6% (מכלל הזכאים להצביע)‏[1]
  Carter cropped.jpg Official Portrait of President Reagan 1981.jpg
מועמד ג'ימי קרטר רונלד רייגן
מפלגה המפלגה הדמוקרטית המפלגה הרפובליקנית
מדינת מוצא ג'ורג'יה קליפורניה
סגן וולטר מונדייל ג'ורג' הרברט ווקר בוש
אלקטורים 49 489
מספר המדינות שזכה בהן 6+מחוז קולומביה 44
בוחרים 35,480,115 43,903,230
אחוז מכלל הבוחרים 41.0% 50.7%
ElectoralCollege1980.svg
חלוקת האלקטורים לפי מדינה


הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1980 היו תחרות בין הנשיא המכהן הדמוקרטי ג'ימי קרטר ויריבו הרפובליקני רונלד רייגן, וגם איש הקונגרס מטעם המפלגה הרפובליקנית, ג'ון ב. אנדרסון, שרץ כמועמד עצמאי. רייגן, שהתמיכה בו הייתה גדולה לאחר משבר בני הערובה באיראן ועקב הכלכלה המידרדרת בתוך המדינה, זכה בבחירות במספר האלקטורים הגדול ביותר עבור מועמד שאינו נשיא מכהן, והפך להיות הנשיא ה-40 של ארצות הברית.

קרטר, לאחר שניצח את טד קנדי וזכה במועמדות הדמוקרטית, תקף את רייגן וטען שהוא ימני-רדיקלי מסוכן. רייגן, מושל קליפורניה לשעבר, צחק על קרטר שוב ושוב וזכה בניצחון החלטי. בבחירות לקונגרס באותו הזמן, הרפובליקנים זכו ברוב בסנאט בפעם הראשונה מזה 28 שנים. הבחירות נחשבות להתחלת "מהפכת רייגן".

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-70 של המאה העשרים, ארצות הברית סבלה מצמיחה כלכלית נמוכה לעומת אינפלציה גבוהה ("סטגפלציה") ומשבר במקורות האנרגיה. בנוסף, התחוללו משברים מחוץ למדינה ובתוכה, שגרמו לאווירה פסימית אצל הציבור. בתחילת מערכת הבחירות, משבר בני הערובה באיראן רק חידד את התחושה שהאומה נמצאת במשבר.

קרטר הואשם במשבר באיראן, שבו תומכיו של האייתוללה רוחאללה ח'ומייני שרפו דגלים אמריקניים וקראו קריאות נגד אמריקה, הצעידו את בני הערובה האמריקניים בציבור, ושרפו תמונות של קרטר. מבקריו של קרטר ראו אותו כמנהיג לא מוצלח שלא הצליח לפתור את הבעיות הכלכליות בבית. תומכיו אמרו שהוא אדם עם כוונות טובות, ושהבסיס למשברים הונח עוד לפניו.

מועמדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמדים דמוקרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שניצח את הסנאטור טד קנדי ב-24 מתוך 34 בחירות מקדימות, הנשיא קרטר הגיע לוועידה הדמוקרטית הלאומית בניו יורק באוגוסט עם 60% מהצירים. למרות זאת, קנדי סירב לפרוש, והוועידה הייתה סוערת.

תנועת "גייסו את מאסקי" נחשבה לאלטרנטיבה במקרה שהוועידה לא תוכל להחליט. סקרים הראו שמזכיר המדינה, אדמונד מאסקי, היה חלופה פופולארית יותר מקנדי לנשיא קרטר, ונרמז שהסיבה שקנדי זכה לתמיכה היא שהוא לא קרטר.

בסופו של דבר, קרטר ניצח את קנדי עם 2,129 צירים לעומת 1,146. סגן הנשיא וולטר מונדייל גם הועמד שוב לבחירה. בנאום קבלת המועמדות שלו, קרטר הזהיר ששמרנותו של רייגן היא איום לשלום העולמי ולתוכניות הרווחה החברתית המתקדמות כמו הניו דיל ותוכנית "החברה הגדולה".

מועמדים רפובליקניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושל לשעבר רונלד רייגן היה המועמד המוביל לזכות במועמדות, לאחר שכמעט ניצח את הנשיא ג'רלד פורד בבחירות המקדימות ב1976. הוא זכה במועמדות בסיבוב הראשון של הוועידה הרפובליקנית הלאומית בדטרויט ביולי, ואז בחר בג'ורג' הרברט ווקר בוש, המתמודד שהגיע למקום השני, כמועמד לתפקיד סגן הנשיא.

מועמדים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון אנדרסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון אנדרסון, שנוצח בבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית, נכנס לבחירות הכלליות בתור מועמד עצמאי, ואמר שהוא אלטרנטיבה רפובליקנית מתונה לשמרנות של רייגן. אך מסע הבחירות שלו משך בעיקר מצביעי אנטי-קרטר כועסים. התמיכה שלו ירדה כשתומכיו עברו אל שני המועמדים המובילים. שותפו למירוץ היה פטריק לוסיי, מושל דמוקרטי לשעבר מויסקונסין ושגריר במקסיקו שמונה בידי קרטר.

אדוארד קלארק[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הליברטריאנית בחרה באדוארד קלארק כמועמד הנשיאותי ובדייוויד קוץ' להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא. הם קיבלו כמעט מיליון קולות מכל המדינות.

אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הסוציאליסטית בחרה בדייוויד מק'ריינולדס בתור המועמד לנשיאות ובאחות דיאן דרופנברוק כמועמדת לתפקיד סגנית הנשיא. מק'ריינולדס הוא ההומוסקסואל המוצהר הראשון שרץ לנשיאות, ודרופנברוק היא הנזירה הראשונה שרצה לתפקיד בממשל.

מפלגת האזרחים בחרה בברי קומונר להיות המועמד לנשיאות ובלה-דונה האריס לתפקיד סגן הנשיא.

המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית בחרה בגאס הול לנשיאות ובאנג'לה דייוויס לסגנית.

המפלגה האמריקנית בחרה בפרסי גריבס ג'וניור לנשיאות ובפרנק ורנום לסגנות.

כוכב הרוק ג'ו וולש ניסה להעלות מודעות לבחירות והריץ קמפיין ציני. הוא הבטיח להפוך את השיר שלו "Life's Been Good" להמנון הלאומי והבטיח "דלק בחינם לכולם", למרות שהיה רק בן 33 ולא מבוגר מספיק כדי להיות נשיא.

בחירות כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסע הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משבר שיעורי הריבית ב-1980

תחת חוקי הבחירות הפדרליים, קרטר ורייגן קיבלו כל אחד 29.4 מיליון דולרים, ואנדרסון קיבל 18.5 מיליון דולרים ורשות לגיוס תרומות פרטי. הם לא הורשו להוציא כסף אחר. קרטר ורייגן הוציאו 15 מיליון על פרסומות בטלוויזיה, לעומת פחות מ-2 מיליון לאנדרסון. רייגן הוציא 29.2 מיליון דולר במהלך מערכת הבחירות, קרטר 29.4 מיליון, ואנדרסון 17.6 מיליון- בגלל שלא קיבל את הכסף מוועדת הבחירות עד אחרי הבחירות.

הבחירות ב-1980 נחשבות לבחירות שסימלו שינוי בחברה. תומכיו של רייגן שיבחו אותו על מסע הבחירות האופטימי שלו. לעומתו, קרטר הריץ מסע בחירות פסימי ומיואש, שפגע בו. קרטר הדגיש שהצליח להביא שלום למדינות, וטען שבחירה ברייגן תסכן את זכויות האזרח ותוכניות הרווחה. מצעו של רייגן הדגיש את חשיבות השלום אך גם את הצורך בהגנה עצמית.

מיד לאחר סיום הבחירות המקדימות, הראו הסקרים שרייגן מוביל, וש-58% מהמצביעים לא היו מרוצים מקרטר. ניתוחים מסוימים הראו חוסר שביעות רצון משני המועמדים המובילים. למרות שקרטר, רייגן ואנדרסון כולם היו נוצרים מאמינים, קרטר זכה לתמיכה הרחבה ביותר בקרב הנוצרים האוונגליסטיים. בסופו של דבר, רייגן זכה לתמיכה של שני שלישים מהאוונגליסטיים.

הבחירות היו נקודת מפנה בפוליטיקה האמריקנית, וסימלו את כוחם של הפרוורים והחגורה הספרדית. הצלחתו של רייגן כשמרן שינתה את המפלגות, כשהרפובליקנים הליברלים והדמוקרטים השמרנים החליפו מפלגות. לעומת ברי גולדווטר ב-1964, שרק 30% מהציבור האמינו באזהרותיו לגבי ממשלה חזקה מדי, ב-1980 רוב האמריקנים האמינו שהממשלה חזקה מדי.

הבטחות בבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רייגן הבטיח שיפור הכוח הצבאי, בזמן שבו 60% מהאמריקנים האמינו שתקציב הביטחון היה נמוך מדי. רייגן הבטיח גם לסיים את שליטת הממשלה בכלכלה ולהחזיר את הצמיחה באמצעות תמריצים לייצור. רייגן הבטיח תקציב מאוזן בתוך שלוש שנים שיחסל את האינפלציה, והפחתה של 30% במסים באותן שנים. בנוגע לכלכלה, ציטוט מפורסם של רייגן היה "מיתון הוא כשהשכן שלך מאבד את עבודתו. שפל כלכלי הוא כשאתה מאבד את עבודתך. התאוששות היא כשג'ימי קרטר מאבד את שלו". רייגן גם תקף את קרטר על המסים שהטיל על הציבור בנושא הגז.

בנושא של זכויות נשים, היו מחלוקות בתוך המפלגה הרפובליקנית, אולם רייגן הבטיח שהוא מחויב לזכויות נשים, והבטיח למנות אישה לקבינט ולבית המשפט העליון. הוא הבטיח למנוע אפליה כלפי נשים בכל המדינות.

מתנגדיו של קרטר תקפו אותו על חוסר בתכנון. קרטר תקף לעתים קרובות את התוכנית הכלכלית של רייגן, אולם לא הציע אחת משל עצמו.

אירועים במסע הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט, רייגן נאם במיסיסיפי לכבוד יריד שבו נרצחו שלושה פעילי זכויות אזרח ב-1964. רייגן הכריז שהחינוך הוא עניינן הבלעדי של המדינות, וטען שהוא תומך בזכויות המדינות. קרטר תקף את רייגן על המילים הללו וטען שזכויות המדינות הן שם קוד לשנאה ולגזענות.

יומיים לאחר מכן, רייגן נאם בניו יורק וטען שהוא מחויב לזכויות האזרח של השחורים, והבטיח לעזור לערים. למרות זאת, הוא ערך כמה טעויות במסע הבחירות. כשהגיע לעיר קטנה באלבמה, הוא אמר שאותה עיר הייתה מקום יצירתו של הקו קלוקס קלאן, בזמן שאותה עיר הייתה רק המקום למשרדים שלו. הדמוקרטים לעגו לטענתו של רייגן שעצים מזהמים, למרות שרייגן טען שלא ציטטו אותו נכון.

בינתיים, קרטר נפגע ממשבר בני הערובה, הכלכלה החלשה, האינפלציה, הריבית, והאבטלה. כל אלו סימלו בעיני הבוחרים רפיון אמריקני בשנותיו של קרטר.

העימותים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האירוע הכי חשוב במירוץ היה העימות הנשיאותי השני ב-28 באוקטובר. המירוץ הצמוד עם הובלה קטנה של הנשיא הפך להובלה עבור רייגן.

המועמדים לא התנגדו לעימותים, אולם קרטר סירב להתעמת עם אנדרסון ואילו רייגן סירב להתעמת בלעדיו. העימות הראשון התרחש ב-21 בספטמבר בבולטימור, מרילנד, כלל רק את רייגן ואנדרסון. אנדרסון הובס, והתמיכה בו ירדה מאוד. במהלך העימות, שני המועמדים תקפו את חוסר רצונו של קרטר לבוא לעימות.

לאחר שקרטר המשיך לסרב לבוא לעימותים עם אנדרסון, ולאחר שהוקדם העימות בין המועמדים לסגנות הנשיאות, החליט רייגן לוותר על אנדרסון. העימות נקבע ל-28 באוקטובר בקליבלנד, אוהיו. העימות קיבל רייטינג גבוה ועסק במשבר בני הערובה, איומים גרעיניים והכלכלה. קרטר הציג את רייגן כמועמד ימני ומסוכן. במהלך העימות הם התעמתו בנושא הנשק הגרעיני. קרטר דיבר על שיחה עם בתו הקטנה, איימי, בנוגע למדיניות הגרעינית, דבר שזיכה את קרטר בלעג. רייגן, לעומתו, הצטייר כאדם מצחיק וחמים. כשקרטר אמר שהוא הסתכל בהצבעותיו של המושל, וקבע שהתנגד לתוכניות רווחה, רייגן הגיב ב"הנה אתה שוב מתחיל" ("There you go again"). הוא אמר שהחוב הלאומי התקרב לאלף מיליארד דולר, וכשקרטר תקף את נאומיו, רייגן השיב ב"אני לא יודע שאמרתי זאת". בסיום העימות, רייגן שאל את הבוחרים שאלה פשוטה: "האם אתם במצב טוב יותר מאשר לפני ארבע שנים?" ("are you better off than you were four years ago"). הוא שאל האם קל להם יותר ללכת לקנות דברים, האם האבטלה ירדה, האם אמריקה עדיין מכובדת בעולם והאם המצב הביטחוני טוב יותר. רייגן אמר שאם התשובה היא כן, אז אין לו ספק במי הם יבחרו, אולם אם הם רוצים שינוי הוא יכול להציע להם חלופה. נאום זה העלה מאוד את רייגן בסקרים.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות נערכו ב-4 בנובמבר. רייגן ניצח את קרטר בהפרש של כמעט 10 אחוזים. הפסדו של קרטר היה הגדול ביותר עבור נשיא מכהן מאז הרברט הובר ב-1932. קרטר הוא הנשיא המכהן שהפסיד את ההפסד הגדול ביותר בחבר האלקטורים בבחירות בין שני מועמדים בלבד. הוא הנשיא הדמוקרטי הראשון שנבחר רק פעם אחת מאז ג'יימס ביוקנן שנבחר ב1856.

אנדרסון זכה ב-6.6% מהקולות ולא זכה באף מדינה. הוא זכה לתמיכה רבה במיוחד בניו אינגלנד, שהייתה מלאה ברפובליקניים ליברליים.

רייגן זכה ב-53% בדרום בוסטון הדמוקרטית.

הזכייה של רייגן ב-489 אלקטורים היא הניצחון הגדול ביותר בחבר האלקטורים עבור מועמד שאינו נשיא מכהן.

נכון ל-2008, זו הפעם האחרונה בה היו שתי מערכות בחירות רצופות בהן הובס הנשיא המכהן. הפעם הקודמת שדבר זה קרה היה ב-1892.

המועמד לנשיאות מפלגה מדינה מספר האלקטורים השותף מדינת השותף מספר האלקטורים של השותף
רונלד רייגן רפובליקנית קליפורניה 489 ג'ורג' הרברט ווקר בוש טקסס 489
ג'ימי קרטר דמוקרטית ג'ורג'יה 49 וולטר מונדייל מינסוטה 49
ג'ון אנדרסון עצמאי אילינוי 0 פטריק לוסיי ויסקונסין 0
אד קלארק ליברטריאנית קליפורניה 0 דייוויד קוץ' קנזס 0
ברי קומונר האזרחים מיזורי 0 לה-דונה האריס אוקלהומה 0
ג'ון רריק אמריקאית עצמאית לואיזיאנה 0 איליין שרר קליפורניה 0
אלן מק'קורמייק הזכות לחיים ניו יורק 0 קרול דריסקול 0

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הבחירות לנשיאות ארצות הברית
1789 - 1792 - 1796 - 1800 - 1804 - 1808 - 1812 - 1816 - 1820 - 1824 - 1828 - 1832 - 1836 - 1840 - 1844 - 1848 - 1852 - 1856 - 1860 - 1864 - 1868 - 1872 - 1876 - 1880 - 1884 - 1888 - 1892 - 1896 - 1900 - 1904 - 1908 - 1912 - 1916 - 1920 - 1924 - 1928 - 1932 - 1936 - 1940 - 1944 - 1948 - 1952 - 1956 - 1960 - 1964 - 1968 - 1972 - 1976 - 1980 - 1984 - 1988 - 1992 - 1996 - 2000 - 2004 - 2008 - 2012 - 2016 Seal of the President of the United States.svg