הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1968

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
1964 Flag of the United States.svg 1972
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1968
5 בנובמבר 1968

בסה"כ היו 538 קולות אלקטורלים בחבר האלקטורים
היו דרושים 270 קולות אלקטורלים כדי לנצח

שיעור ההצבעה 60.8% (מכלל הזכאים להצביע)‏[1]
  HubertHumphrey.png RichardNixon.png
מועמד יוברט המפרי ריצ'רד ניקסון
מפלגה המפלגה הדמוקרטית המפלגה הרפובליקנית
מדינת מוצא מינסוטה ניו יורק
סגן אדמונד מוסקי ספירו אגניו
אלקטורים 191 301
בוחרים 31,271,839 31,783,783
אחוז מכלל הבוחרים 42.7% 43.4%
ElectoralCollege1968.svg
חלוקת האלקטורים לפי מדינה

הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1968 היו הבחירות ה-46 במספרן לנשיאות ארצות הברית. רק 4 שנים לאחר שלינדון ג'ונסון מהמפלגה הדמוקרטית ניצח בבחירות עם תמיכת שיא מצד האזרחים, ג'ונסון נאלץ לפרוש מהמירוץ ואילו ריצ'רד ניקסון הרפובליקני נבחר. הבחירות התרחשו בתקופה קשה לאומה האמריקנית, על רקע רציחתו של מנהיג התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית מרטין לותר קינג, מהומות הגזע שפרצו לאחר מכן, רציחתו של המתמודד על תפקיד המועמד הדמוקרטי רוברט פיצג'רלד קנדי, הפגנות נגד מלחמת וייטנאם באוניברסיטאות, ועימותים אלימים בין שוטרים לבין מתנגדי המלחמה במהלך הוועידה הדמוקרטית הלאומית. דברים אלו פילגו את המפלגה הדמוקרטית באופן קשה.

ב-5 בנובמבר 1968, המועמד הרפובליקני, סגן נשיא ארצות הברית לשעבר ריצ'רד ניקסון ניצח את המועמד הדמוקרטי, סגן הנשיא יוברט האמפרי. במסע הבחירות שלו, ניקסון הבטיח להחזיר את שלטון החוק למדינה. בחירות אלו סימלו את התחזקות המפלגה הרפובליקנית והפיכתה למפלגה המרכזית בארצות הברית, והביאו לסופה של קואליציית הניו דיל ששלטה בפוליטיקה במשך 36 שנים.

בבחירות, התמודדה גם מפלגה שלישית, המפלגה האמריקנית העצמאית, בראשות מושל אלבמה לשעבר ג'ורג' וולאס. בגלל שמצעו של וולאס התנגד למעורבות פדרלית בסוגיית ההפרדה הגזעית בדרום, הוא היה מועמד מצליח מאוד במדינות הדרומיות. הוא היה המועמד השלישי האחרון (נכון ל-2008) שזכה באלקטורים.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות ב-1964, אחרי 14 חודשים בתפקיד מאז רציחתו של קודמו בתפקיד, ג'ון פיצג'רלד קנדי, לינדון ג'ונסון הדמוקרטי זכה, עם אחוזי התמיכה הגבוהים ביותר אי פעם, בבחירות לנשיאות מול המועמד הרפובליקני, ברי גולדווטר. במהלך כהונתו, ג'ונסון השיג כמה הצלחות פוליטיות, כולל תוכנית "החברה הגדולה" שלו (מלחמה בעוני), העברת חוקים שחיזקו את זכויות האזרח, והמשך חקר החלל. אך באותו הזמן, האומה חוותה כמה מהומות גזעיות בערים הגדולות, וגם מרד של צעירים יחד עם ויכוחים בנוגע למדיניות חוץ. עלייתם של ילדי הפרחים, השמאל החדש ותנועות כוח לשחורים גרמו להתנגשויות בין מעמדות, גזעים ודורות שונים. בכל הקייצים במהלך שלטונו של ג'ונסון, שכונו "הקייצים הארוכים והחמים", התעוררו בערים הגדולות מהומות גזעיות עם מאות הרוגים ופצועים, והשמידו רכוש בשווי מאות מיליוני דולרים. המתח הלאומי רק החריף ב-4 באפריל 1968, עם רציחתו של מנהיג זכויות האזרח, הכומר מרטין לותר קינג ג'וניור, בממפיס, טנסי, דבר שרק גרם ליותר מהומות שאף הגיעו לוושינגטון, במרחק מספר רחובות מהבית הלבן.

עניין מרכזי שגרם לירידה בפופולאריות של ג'ונסון הייתה מלחמת וייטנאם, שהסלימה במהלך תקופתו. בסוף 1967 נלחמו מעל 500,000 חיילים בוייטנאם והם סבלו מאלפי הרוגים כל חודש. ג'ונסון נפגע במיוחד כשלמרות התעקשותו שהם ניצחו במלחמה, התקשורת הראתה את ההפך. מתקפת טט בפברואר, שבה הוייטקונג תקף ערים גדולות בדרום וייטנאם, גרמה לעלייה בביקורת כלפי המלחמה ולטענות שאי אפשר לנצח בה. ממשל ג'ונסון נפגע עוד יותר במתקפה כשכוחות הוייטקונג חדרו אל שגרירות ארצות הברית בסייגון, בירתה של דרום וייטנאם, לפני שנהרגו בידי חיילים אמריקניים במהלך קשה שתועד בטלוויזיה. בתגובה למתקפה, הצבא טען שאפשר לנצח במלחמה רק על ידי הוספת כמה מאות אלפי חיילים נוספים אל הכוחות שכבר נמצאים בדרום וייטנאם. בחודשים לאחר מכן, סקרים הראו שפחות מ-35% מהציבור תומכים בג'ונסון, והשירות החשאי של ארצות הברית סירב לתת לו לערוך הופעות ציבוריות בקמפוסים של מכללות ואוניבריסטאות בגלל חוסר הפופולאריות שלו בקרב סטודנטים. השירות החשאי גם מנע מג'ונסון להופיע בוועידה הדמוקרטית הלאומית בשיקגו, מתוך חשש שהגעתו תגרום למהומות.

מועמדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמדים דמוקרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כניסתו של יוג'ין מקארתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגלל שלינדון ג'ונסון נבחר לנשיאות רק פעם אחת ושירת פחות משנתיים מלאות בתפקיד לפני בחירתו, התיקון ה-22 לחוקת ארצות הברית לא פסל אותו מלרוץ לתקופת כהונה נוספת. ג'ונסון היה בתפקיד רק 14 חודשים לאחר רצח קנדי, לפני שנבחר לכהונה מלאה ב-1964. כתוצאה מכך, בתחילת 1968 הניחו רוב האנשים שג'ונסון ירוץ לעוד כהונה, ושלא תהיה לו בעיה גדולה לזכות במועמדות בוועידה הדמוקרטית.

למרות ההתנגדות הגוברת לג'ונסון בעקבות מדיניותו בוייטנאם, נראה שאף מועמד דמוקרטי בכיר לא היה מוכן לרוץ נגד נשיא מכהן מהמפלגה שלו. אפילו רוברט קנדי, אחד ממבקריו הגדולים של ג'ונסון עם תמיכה חזקה במפלגה, סירב בתחילה לרוץ נגד ג'ונסון. רק הסנאטור יוג'ין מקארתי ממינסוטה הסכים לאתגר את ג'ונסון בפתיחות. כשהוא רץ בתור מועמד אנטי מלחמתי בפריימריז בניו המפשייר, מקארתי קיווה ללחוץ על הדמוקרטים להצביע באופן ציבורי נגד המלחמה. מכיוון שבניו המפשייר התרחשו הבחירות המקדימות הראשונות ב-1968, מקארתי ניצל את רוב תקציבו המוגבל במדינה הזאת. הוא קיבל חיזוק מאלפי סטודנטים שתמכו בו. הסטודנטים עודדו אנשים להצביע, חילקו כפתורים לבגד עם תמונתו של מקארתי, ועבדו קשה. ב-12 במרץ, מקארתי זכה ב-42% מהקולות, לעומת 49% בלבד לג'ונסון, תוצאה טובה במיוחד. זאת ועוד: מכיוון שלג'ונסון היו יותר מ-24 תומכים שהתמודדו במירוץ על תפקיד הצירים בוועידה, הארגון של מטהו של מקארתי גרם לו לזכות ב-20 מ-24 הצירים של המדינה. דבר זה העניק למסע הבחירות של מקארתי לגיטימיות ומומנטום. אך המומנטום הסתיים כעבור 4 ימים, כשרוברט קנדי הכריז על מועמדותו, דבר שהכעיס את תומכי מקארתי וחיזק את רצונם לנצח את קנדי. תומכיו האשימו את קנדי בכך שהחליט להיכנס לבחירות רק לאחר שמקארתי חשף שמצבו של ג'ונסון במפלגה הוא פגיע. לפיכך, מקארתי וקנדי היו מעורבים בסדרת מאבקים בפריימריז. אולם למרות שקנדי זכה בכמה מדינות, הוא לא הצליח לפגוע במקארתי ובתומכיו המתנגדים למלחמה, שכללו גם ידוענים מהוליווד כפול ניומן, ג'ין ויילדר, ברברה סטרייסנד וברט לנקסטר.

פרישתו של ג'ונסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-31 במרץ, לאחר הבחירות בניו המפשייר וכניסתו של קנדי, הנשיא הכריז לאומה בנאום מצולם שהוא מפסיק את כל ההפצצות בצפון וייטנאם לטובת שיחות שלום. בסוף הנאום, לאחר שאמר שהמדינה צריכה להתמודד עם אתגרים עצומים, ג'ונסון הכריז שלא ינסה להיבחר ולא יקבל את מועמדות מפלגתו לעוד כהונה כנשיא. עובדה נסתרת באותה תקופה הייתה שג'ונסון אולי לא יכל לשרוד כהונה נוספת - מצבו הבריאותי היה קשה, והוא מת ב-22 בינואר 1973- רק יומיים לאחר שכהונת הנשיא החדש הסתיימה. גם סקרים הראו שג'ונסון נמצא בפיגור בבחירות המקדימות. לאחר פרישתו, המפלגה הדמוקרטית התפלגה לארבעה פלגים, כשכל אחד מהם מתעב את שלושת האחרים:

  • הפלג הראשון כלל את מנהיגי המפלגה בערים הגדולות וארגוני העובדים. קבוצה זאת שלטה במפלגה מאז ימיו של פרנקלין דלאנו רוזוולט, והם חששו מאיבוד השליטה במפלגה. לאחר פרישת ג'ונסון, הם תמכו בסגן הנשיא יוברט האמפרי. יש האומרים שג'ונסון, למרות הצהרותיו על נייטרליות, תמך בעצמו בהאמפרי.
  • הפלג השני, שהתרכז מאחורי יוג'ין מקארתי, כלל בתוכו סטודנטים, אינטלקטואלים, ולבנים ממעמד בינוני-גבוה שפעלו נגד המלחמה בוייטנאם. הם ראו את עצמם כעתידה של המפלגה הדמוקרטית.
  • הפלג השלישי הכיל בתוכו קתולים, אמריקאים אפריקאים, היספנים ומיעוטים גזעיים ואתניים אחרים, כולל כמה קבוצות שהתנגדו למלחמה. קבוצות אלו התרכזו מאחורי רוברט קנדי.
  • הפלג הרביעי הכיל דמוקרטים דרומיים לבנים, או "דיקסיקרטים". חלק מהם (בעיקר אלו שזכרו את השפעתו החיובית של הניו דיל על אזורים כפריים) תמכו בהאמפרי, אבל רובם התרכזו מאחורי מושל אלבמה לשעבר, ג'ורג' וולאס, ומפלגתו השלישית בבחירות.

מכיוון שמלחמת וייטנאם פיצלה את המפלגה, וג'ונסון סימל בעיני דמוקרטים ליברלים רבים את המלחמה, ג'ונסון הגיע למסקנה שלא יוכל לזכות במועמדות ללא מאבק קשה, ושיפסיד לרפובליקנים בבחירות. אך בפרישתו הוא יוכל להימנע מתבוסה, ולשלוט במפלגה כשיתן את המועמדות להאמפרי, סגנו הנאמן. ג'ונסון גם האמין שיוכל לסיים את המלחמה לפני הבחירות, וכך האמפרי יוכל לנצח.

תחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות הפריימריז. המדינות האדומות שייכות לקנדי, הכתומות לסמת'רס, הצהובות ליאנג, הכחולות למקארתי, ובאפורות לא התרחשו פריימריז

לאחר פרישתו של ג'ונסון, סגן הנשיא יוברט האמפרי הכריז על מועמדותו. קנדי הצליח ב-4 מדינות עד אז ומקארתי ב-5. אולם בבחירות שבהן התמודדו אחד נגד השני, קנדי זכה ב-3 ומקארתי רק באחת. האמפרי לא התמודד בבחירות המקדימות, אלא השאיר את העבודה הזאת לתומכיו המקומיים- ג'ורג' סמת'רס בפלורידה, סטפן יאנג באוהיו ורוג'ר ברניגין באינדיאנה. האמפרי התרכז בצירים ממדינות שלא היו בהן פריימריז, שבהן מנהיגי המפלגה שלטו בצירים. קנדי ניצח את ברניגין ומקארתי באינדיאנה, ואז ניצח את מקארתי בנברסקה. מקארתי ניצח את קנדי באורגון.

לאחר תבוסתו של קנדי באורגון, הבחירות בקליפורניה נראו הכרחיות לקנדי ולמקארתי. מקארתי סייר באוניברסיטאות ובמכללות של המדינה, שם התקבל כגיבור בשל היותו המועמד הראשון שיצא נגד המלחמה. קנדי סייר בשכונות מיעוטים וקיבל תמיכה נלהבת. בעימות ששודר כמה ימים לפני הבחירות, היה תיקו בין מקארתי וקנדי. ב-4 ביוני, קנדי ניצח את מקארתי בקליפורניה בהפרש קטן- 46% לעומת 42%. אולם מקארתי סירב לפרוש מהמירוץ, והיה ברור שהוא יתמודד מול קנדי בבחירות בניו יורק, בה למקארתי הייתה תמיכה מצד מתנגדי המלחמה. הבחירות נהפכו ללא רלוונטיות כשקנדי נרצח בבוקר ה-5 ביוני, קצת לאחר חצות. הוא מת 26 שעות לאחר מכן. קנדי נאם את נאום הניצחון שלו בבחירות של קליפורניה במלון אמבסדור בלוס-אנג'לס. הוא ופמלייתו יצאו מהאולם ונכנסו למטבח המלון. קנדי וחמישה אחרים נורו בידי סירחאן סירחאן, מתנקש פלסטיני שהתנגד לקנדי בעקבות תמיכתו במדינת ישראל. חמשת האחרים שנורו לא נפצעו פצעים קטלניים, אולם קנדי נורה בראשו ומת.

היסטוריונים מתווכחים בנוגע לסיכוייו של קנדי לזכות במועמדות. יש כמה שאמרו שייחוסו של קנדי, והכריזמה שלו, יכלו לשכנע את מנהיגי המפלגה לתת לו את המועמדות. אחרים טוענים שהאמפרי הוביל במספר הצירים במדינות ללא הפריימריז, ובגלל סירובו של מקארתי לפרוש מהמירוץ, קנדי לא היה מצליח לזכות לרוב בוועידה.

לפני מותו של קנדי, מספר הצירים היה:

  • יוברט האמפרי- 561
  • רוברט קנדי- 393
  • יוג'ין מקארתי- 258

הוועידה הדמוקרטית ומחאה נגד המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מותו של קנדי שינה את המירוץ. למרות שהאמפרי נראה כמועמד המוביל בזכות התמיכה שזכה לה מצד מנהיגי המפלגה, הוא זוהה עם ממשל ג'ונסון, ולא היה פופולארי בקרב מתנגדי המלחמה. אך ציריו של קנדי לא התרכזו מאחורי מועמד אחד בשביל למנוע מהאמפרי לזכות. חלקם תמכו במקארתי, אולם רובם זכר את המלחמה בפריימריז עם מקארתי וסירב לתמוך בו. במקום, הם תמכו בג'ורג' מקגוורן מדקוטה הדרומית. פילוג מתנגדי המלחמה הקל על האמפרי להשיג את הצירים.

כשהוועידה נפתחה בשיקגו, אלפי פעילים התרכזו בעיר כדי למחות נגד המלחמה. בהתנגשות ששודרה בטלוויזיה, האמריקאים נדהמו לראות את משטרת שיקגו מכה באלימות מפגינים ברחובות. כשהמפגינים טענו שכל העולם צופה, המשטרה השתמשה באלות ובגז מדמיע נגד המפגינים. המשטרה הצדיקה את הפעולות בטענה שהמפגינים יידו אבנים, בקבוקים וזכוכיות כלפי שוטרים. המפגינים, מצידם, כינו את המשטרה "חזירים". המהומות פילגו את המפלגה עוד יותר- חלקם תמכו במפגינים וחשבו שהמשטרה נקטה יד קשה מדי, ואילו אחרים לא אישרו את אלימות המפגינים ותמכו בשוטרים. בסופו של דבר, האמפרי ניצח את מקארתי ומקגוורן בסיבוב הראשון.

לאחר שהצירים בחרו בהאמפרי, הועידה פנתה לבחור את סגן הנשיא. המועמדים המובילים היו הסנאטורים טד קנדי ממסצ'וסטס, אדמונד מאסקי ממיין ופרד האריס מאוקלהומה; המושלים ריצ'רד יוז מניו ג'רזי וטרי סנפורד מקרוליינה הצפונית; ראש העיר ג'וזף אליוטו מסן פרנסיסקו, קליפורניה; מזכיר ההגנה של ארצות הברית לשעבר סיירוס ואנס ממערב וירג'יניה; והשגריר סרג'נט שרייבר ממרילנד. עוד רעיון היה לגייס את מושל ניו יורק הרפובליקני והליברלי נלסון רוקפלר. לאחר שקנדי סירב להצעתו של האמפרי, בבחירה בין מאסקי והאריס, האמפרי בחר במאסקי, מתון ופעיל איכות הסביבה ממיין, בתור המועמד. הוועידה בחרה בו.

מסע הבחירות של האמפרי נפגע קשות מהאלימות בשיקגו, ולאחר 1968, נערכה רק אסיפת בחירות אחת נוספת בעיר הזאת (ב-1996, עבור ביל קלינטון).

מועמד לנשיאות סיבוב ראשון מועמד לסגנות הנשיאות סיבוב ראשון
יוברט האמפרי 1759.25 אדמונד מאסקי 1942.5
יוג'ין מקארתי 601 לא הצביעו 604.25
ג'ורג' מקגוורן 146.5 ג'וליאן בונד 48.5
צ'אנינג פיליפס 67.5 דיוויד הואה 4
דניאל מור 17.5 טד קנדי 3.5
טד קנדי 12.75 יוג'ין מקארתי 3
פול ברייאנט 1.5 אחרים 16.25
ג'יימס גריי 0.5
ג'ורג' וולאס 0.5

מועמדים רפובליקניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ריצ'רד ניקסון, סגן נשיא לשעבר ומועמד לנשיאות ב-1960 מקליפורניה
  • נלסון רוקפלר, מושל ניו יורק ומתמודד על תפקיד המועמד ב-1960 וב-1964
  • רונלד רייגן, מושל קליפורניה
  • ג'ורג' רומני, מושל מישיגן ומתמודד על תפקיד המועמד ב-1964
  • הרולד סטאסן, מושל מינסוטה לשעבר ומתמודד על תפקיד המועמד ב-1948, 1952 וב-1964

בחירות מקדימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון במסע הבחירות

המתמודד המוביל על תפקיד המועמד הרפובליקני באותה מערכת בחירות היה סגן הנשיא לשעבר ריצ'רד ניקסון, שהתחיל את מסע הבחירות שלו בינואר 1968. מועמדים אחרים ניסו להיכנס למירוץ נגד ניקסון אך החליטו לוותר במהלך המירוץ. בגלל הארגון המעולה שלו, ניקסון נשאר תמיד המועמד המוביל.

המאתגר הראשון של ניקסון היה מושל מישיגן ג'ורג' רומני. סקר באמצע 1967 הראה שניקסון מוביל עם 39% מהקולות, ורומני אחריו עם 25%. לאחר שרומני אמר לעיתונות שהצבא והחוגים הדיפלומטיים "שטפו את מוחו" כדי שיתמוך במלחמת וייטנאם, הוא לא יכל לרוץ בתור מועמד שהתנגד למלחמה. ב-28 בפברואר 1968 הוא פרש.

ניקסון ניצח בבחירות בניו המפשייר בקלות ב-12 במרץ, עם 78% תמיכה. הרפובליקנים מתנגדי המלחמה כתבו אל תוך הבחירות את שמו של נלסון רוקפלר, מושל ניו יורק והמנהיג של האגף הליברלי במפלגה, שקיבל 11% מהקולות. רוקפלר ניצח את ניקסון במסצ'וסטס, אך בשאר המדינות לא הצליח כמצופה.

בתחילת האביב, מושל קליפורניה רונלד רייגן, מנהיג האגף השמרני, נהיה יריבו של ניקסון. בנברסקה ב-14 במאי, ניקסון זכה ב-70% תמיכה לעומת 21% לרייגן ו-5% לרוקפלר. למרות שניקסון ניצח בהפרש רחב, רייגן נשאר יריבו המוביל של ניקסון. ניקסון ניצח בבחירות באורגון למחרת היום עם 65% תמיכה וזכה בכל שאר הפריימריז מלבד בקליפורניה (ב-4 ביוני), שם התמודד רק רייגן. ניצחונו של רייגן בקליפורניה נתן לו את אחוזי התמיכה הגבוהים ביותר, אבל בגלל שלא הצליח ברוב המדינות האחרות הוא נשאר מאחור במספר הצירים.

הצבעות:

  • רונלד רייגן- 37.93
  • ריצ'רד ניקסון- 37.54
  • ג'יימס רודס- 13.74
  • נלסון רוקפלר- 3.67
  • לא מחויבים- 3.14
  • יוג'ין מקארתי (נכתב בלי רצונו)- 1.00
  • הרולד סטאסן- 0.71
  • ג'ון וולף- 0.70
  • אחרים- 0.51
  • ג'ורג' וולאס (נכתב בלי רצונו)- 0.34
  • רוברט קנדי (נכתב בלי רצונו)- 0.33
  • יוברט האמפרי (נכתב בלי רצונו)- 0.13
  • לינדון ג'ונסון (נכתב בלי רצונו)- 0.11
  • ג'ורג' רומני- 0.10
  • ריימונד שאפר- 0.03
  • וויליאם סקרנטון- 0.02
  • צ'ארלס פרסי- 0.02
  • ברי גולדווטר- 0.01
  • ג'ון לינדסיי- 0.01

הוועידה הרפובליקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהוועידה נפתחה במיאמי ביץ', פלורידה, נאמר שלניקסון יש 656 צירים - 11 פחות מהמספר שהיה דרוש כדי לנצח. רוקפלר ורייגן תיכננו לאחד כוחות כדי לעצור את ניקסון. אך לאחר שאף אחד מהם לא הסכים לתמוך בשני, האסטרטגיה נכשלה. ניקסון ניצח בסיבוב הראשון, ובחר בספירו אגניו, מושל מרילנד, להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא, למרות שלא היה מוכר כל כך.

מועמד לנשיאות סיבוב ראשון סיבוב ראשון לאחר החילופים מועמד לסגנות הנשיאות סיבוב ראשון
ריצ'רד ניקסון 692 1238 ספירו אגניו 1119
נלסון רוקפלר 277 93 ג'ורג' רומני 186
רונלד רייגן 182 2 ג'ון לינדסיי 10
ג'יימס רודס 55 אדוארד ברוק 1
ג'ורג' רומני 50 ג'יימס רודס 1
קליפורד קייס 22 לא הצביעו 16
פרנק קרלסון 20
ווינטרופ רוקפלר 18
חירם פונג 14
הרולד סטאסן 2
ג'ון לינדסיי 1

נכון ל-2008, זאת הפעם האחרונה ששני אחים (ווינטרופ ונלסון רוקפלר) התמודדו זה מול זה בפריימריז.

מפלגות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה האמריקנית העצמאית, שנוצרה ב-1967, בחרה במושל אלבמה ג'ורג' וולאס - שתמיכתו בהפרדה הגזעית נדחתה בידי רוב המפלגה הדמוקרטית - כמועמד שלה לנשיאות. וולאס הצליח מאוד, וזכה לכמה אלקטורים מהדרום. וולאס היה המועמד הכי פופולארי ב-1968 בקרב צעירים, וגם בקרב פועלים בצפון ובמערב התיכון, שיכלו להצביע להאמפרי. למרות שוולאס ידע שלא יזכה, תוכניתו הייתה למנוע משני המועמדים המובילים רוב בחבר האלקטורים, כדי שיוכל לגרום למנצח לקבל כמה מתנאיו. שותפו היה הגנרל לשעבר של חיל האוויר של ארצות הברית, קרטיס לה מיי. בסתיו, לה מיי גרם למבוכה כשהציע שימוש בנשק גרעיני בוייטנאם.

עוד מועמדים היו אלדרידג' קליבר ממפלגת השלום והחופש, הנינג בלומן ממפלגת העבודה הסוציאליסטית, פרד הלסטד ממפלגת העובדים הסוציאליסטית, ארלי מון ממפלגת האיסור, ושארלין מיטשל (האישה האפרו-אמריקנית הראשונה שרצה לנשיאות) מטעם המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית.

בחירות כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסטרטגיות במסע הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקסון פיתח "אסטרטגיה דרומית" שעוצבה על מנת למשוך לבנים שמרנים מהדרום, שהצביעו באופן מסורתי לדמוקרטים אך כעסו בגלל תמיכתם של ג'ונסון והאמפרי בתנועה לזכויות האזרח. אולם וולאס קיבל כמה מהקולות שניקסון רצה להשיג, וכך פיצל את הקול השמרני. וולאס התרכז בעיקר במדינות שבהן סיכוייו לנצח היו נמוכים כדי לפגוע בניקסון, על מנת שהוא יוכל להשפיע על בחירת המנצח. האסטרטגיה השפיעה יותר על המפלגה הרפובליקנית במערכות הבחירות לאחר מכן. ניקסון גם נפגש עם תומכיו באסיפות בהן ענה לשאלות.

מכיוון שהפסיד לניקסון בסקרים, האמפרי בחר בקמפיין לוחמני. הוא ניסה לאתגר את ניקסון (בלי הצלחה) לעימות טלוויזיוני, והשווה את עצמו להארי ס. טרומן. האמפרי חזה שכמו טרומן, הוא יפתיע את כולם ויזכה בבחירות.

נושאים במסע הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסע הבחירות שלו, ניקסון הבטיח "חוק וסדר" לעם האמריקני, דבר שמשך רבים להצביע עבורו בגלל כעסם על המהומות של ממשל ג'ונסון. לאחר רציחתו של מרטין לותר קינג, במהלך מהומות בדטרויט ובוושינגטון הבירה, ג'ונסון קרא לצבא כדי להגן על חיים ורכוש כשראה עשן כמה רחובות ליד הבית הלבן. האמפרי ביקר את נושא זה, ואמר שהוא משחק על דעות קדומות. ניקסון גם הזכיר שהוא מאמין שאפשר להילחם בהפרדה הגזעית בדרכים אחרות, כמו קידום חינוך טוב יותר עבור שחורים. ניקסון גם הציע הנחות במס לעסקים קטנים ולשיפור בתים בשכונות של שחורים.

במהלך מסע הבחירות שלו, ניקסון גם ביקר את מדיניותו של ארל וורן, שופט ב בית המשפט העליון הפדרלי. שמרנים רבים ביקרו אותו על שימוש בבית המשפט על מנת לקדם מדיניות ליברלית בנושא זכויות האזרח. ניקסון הבטיח שימנה שופטים שיהיו פחות אקטיביים. בנוסף, גם הבטיח לסיים את גיוס החובה. ניקסון ראה בסיום גיוס החובה צעד חשוב בדרך להפסקת המחאה נגד המלחמה - הסטודנטים יפסיקו להפגין כשיבינו שהם לא יצטרכו להילחם במלחמה.

האמפרי, לעומתו, הבטיח להמשיך בהרחבת תוכניות "החברה הגדולה" שג'ונסון התחיל, ולהמשיך במלחמה בעוני. הוא גם הבטיח להרחיב את זכויות האזרח. לעומת זאת, האמפרי נמנע מלבקר את מדיניותו של ג'ונסון בנוגע למלחמה מתוך חשש שזה לא יתמוך בו. כתוצאה מכך, האמפרי איבד את קולות מתנגדי המלחמה.

סקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הוועידה הדמוקרטית באוגוסט, האמפרי פיגר אחרי ניקסון בפער דו-ספרתי ברוב הסקרים, בגלל איבוד תמיכתם של פועלים, שחורים, ליברלים ודרומיים. כשהוא נתמך בידי איגודי העובדים, האמפרי ניסה לתקוף שוב. הוא קרא לוולאס גזען שפונה לדחפים האפלים ביותר של האמריקנים. איגודי העובדים גם הצליחו לשכנע כמה תומכי וולאס שהיו חברי איגוד לתמוך בהאמפרי.

יום הבחירות התקרב וכוחו של וולאס בצפון ובמערב התיכון התחיל לרדת בעוד זה של האמפרי התחיל לעלות.

הקאמבק של האמפרי ושלום ליל כל הקדושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסופו של דבר, מלחמת וייטנאם הייתה אחת הבעיות היחידות שהאמפרי לא יכל להתגבר עליהן. באוקטובר, האמפרי התחיל לבדל את עצמו מממשל ג'ונסון והמלחמה, וקרא להפסקת אש. בסוף השבוע לפני הבחירות, ג'ונסון אכן הכריז על הפסקת אש ושיחות שלום. דבר זה חיזק את האמפרי. בנוסף, יוג'ין מקארתי הסכים להעניק את תמיכתו להאמפרי וביום הבחירות, הסקרים דיווחו על שוויון.

הסכמי פריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהנרי קיסינג'ר הודיע לו על כך, ומתוך חשש שיפסיד בבחירות, מטה הבחירות של ניקסון החליט לנסות לחבל בשיחות השלום: הם הבטיחו לשליטים הצבאיים בדרום וייטנאם שהממשל הרפובליקני ייטיב איתם יותר מהדמוקרטי, ולכן מנהיגי דרום וייטנאם פרשו מהשיחות ערב הבחירות.

בחירות כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 בנובמבר 1968, הבחירות היו מאוד צמודות, ורק בבוקר למחרת רשתות הטלוויזיה הכריזו שניקסון ניצח. המדינות המכריעות היו קליפורניה, אוהיו ואילינוי, שבכולן ניצח ניקסון בהפרש של 3% או פחות. אם האמפרי היה זוכה בשלושתן, הוא היה נהפך לנשיא. אם האמפרי היה זוכה בשתיים מהן (או רק בקליפורניה), מטרתו של ג'ורג' וולאס למנוע משני המועמדים המובילים להשיג רוב בחבר האלקטורים הייתה מושגת, וההחלטה הייתה עוברת לבית הנבחרים. ניקסון קיבל 512,000 קולות יותר מהאמפרי, או אחוז אחד מכלל הקולות. בחבר האלקטורים, ניצחונו היה גדול יותר: הוא זכה ב-32 מדינות וב-301 אלקטורים, לעומת 13 מדינות ו-191 אלקטורים להאמפרי ו-5 מדינות ו-46 אלקטורים לוולאס.

זאת הייתה הפעם האחרונה עד 1988 שוושינגטון בחרה במועמד דמוקרטי. זאת גם הייתה הפעם האחרונה עד 1992 שקונטיקט, מיין ומישיגן בחרו בדמוקרטי. ניקסון ציין שהאמפרי השאיר לו הודעת ברכה לאחר הפסדו, וטען שהוא מבין איך זה להפסיד במירוץ קרוב.

מבחינת התפלגות ההצבעות, רוב העירוניים העשירים הצביעו לניקסון, כשהמירוץ בינו ובין האמפרי צמוד יותר בקרב העירוניים בני מעמד הביניים. רוב העירוניים העניים הצביעו להאמפרי, אולם רוב הכפריים הצביעו לניקסון. האמפרי זכה לתמיכה גורפת בשכונות של שחורים , איטלקים, סלאבים ויהודים, ובקרב חברי האיגודים המקצועיים. בדרום, ניקסון זכה לתמיכת העירוניים בעלי הכנסה בינונית, ואילו האמפרי לתמיכת העירוניים בעלי הכנסה נמוכה, אולם וולאס זכה לתמיכה הכי גדולה בדרום. האמפרי ניצח גם בשכונות של שחורים והיספנים.

השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניצחונו של ניקסון נחשב לאחד ששינה את מאזן הכוחות בפוליטיקה. מ-1932 עד 1968, המפלגה הדמוקרטית הייתה מפלגת הרוב. באותו הזמן, הדמוקרטים זכו ב-7 מתוך 9 מערכות בחירות נשיאותיות. הבחירות הללו הפכו את המצב. מ-1968 עד 2008, המפלגה הרפובליקנית נהייתה מפלגת הרוב, וזכתה ב-7 מתוך 11 מערכות בחירות.

היסטוריונים רבים מאמינים שהסיבה לירידה בכוח של המפלגה הדמוקרטית היה הפילוג בנושא זכויות האזרח ומלחמת וייטנאם. רוב הלבנים הדרומיים נהיו רפובליקניים, ורק 10% מהם תמכו בהאמפרי, שאת רוב הקולות מהדרום קיבל משחורים.

מ-1968 עד 2008 רק שני דמוקרטים נבחרו לנשיאות, ושניהם נולדו בדרום- ג'ימי קרטר מג'ורג'יה וביל קלינטון מארקנסו. רק ב-2008 זכה דמוקרט צפוני, ברק אובמה, בנשיאות.

עוד תוצאה חשובה של הבחירות הייתה שינוי בדרך שבה המפלגה הדמוקרטית בחרה את מועמדיה, תוך החלשת מנהיגי המפלגה והעלאת כוח הצירים הנבחרים. האמפרי היה המועמד האחרון ממפלגה גדולה שזכה במועמדות בלי להשתתף בבחירות המקדימות.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועמד לנשיאות מפלגה מדינה כמות האלקטורים השותף מדינת השותף כמות האלקטורים של השותף
ריצ'רד ניקסון רפובליקנית קליפורניה 301 ספירו אגניו מרילנד 301
יוברט האמפרי דמוקרטית מינסוטה 191 אדמונד מאסקי מיין 191
ג'ורג' וולאס אמריקאית עצמאית אלבמה 46 קרטיס לה מיי קליפורניה 46
יוג'ין מקארתי עצמאי מינסוטה 0

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1]


הבחירות לנשיאות ארצות הברית
1789 - 1792 - 1796 - 1800 - 1804 - 1808 - 1812 - 1816 - 1820 - 1824 - 1828 - 1832 - 1836 - 1840 - 1844 - 1848 - 1852 - 1856 - 1860 - 1864 - 1868 - 1872 - 1876 - 1880 - 1884 - 1888 - 1892 - 1896 - 1900 - 1904 - 1908 - 1912 - 1916 - 1920 - 1924 - 1928 - 1932 - 1936 - 1940 - 1944 - 1948 - 1952 - 1956 - 1960 - 1964 - 1968 - 1972 - 1976 - 1980 - 1984 - 1988 - 1992 - 1996 - 2000 - 2004 - 2008 - 2012 - 2016 Seal of the President of the United States.svg