הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1972

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
1968 Flag of the United States.svg 1976
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1972
7 בנובמבר 1972

בסה"כ היו 538 קולות אלקטורלים בחבר האלקטורים
היו דרושים 270 קולות אלקטורלים כדי לנצח

שיעור ההצבעה 55.2% (מכלל הזכאים להצביע)[1]
  George McGovern bioguide.jpg Richard M. Nixon, ca. 1935 - 1982 - NARA - 530679.jpg
מועמד ג'ורג' מקגוורן ריצ'רד ניקסון
מפלגה המפלגה הדמוקרטית המפלגה הרפובליקנית
מדינת מוצא דקוטה הדרומית קליפורניה
סגן סרג'נט שרייבר (החליף את תומאס איגלטון) ספירו אגניו
אלקטורים 17 520
מספר המדינות שזכה בהן 1+מחוז קולומביה 49
בוחרים 29,173,222 47,168,710
אחוז מכלל הבוחרים 37.5% 60.7%
ElectoralCollege1972.svg
חלוקת האלקטורים לפי מדינה


הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1972 היו מערכת בחירות ה-48 במספר לנשיאות ארצות הברית. מערכת הבחירות ב-7 בנובמבר 1972. המועמד של המפלגה הדמוקרטית היה הסנאטור ג'ורג' מקגוורן, שרץ בקמפיין אנטי-מלחמתי מול הנשיא הרפובליקני המכהן, ריצ'רד ניקסון, אבל נפגע קשות ממעמדו כ"אאוטסיידר" ומחוסר תמיכה מצד מפלגתו, וגם משערוריית פיטורי המועמד שלו לתפקיד סגן הנשיא, תומאס איגלטון.

כשהוא מדגיש את המצב הכלכלי הטוב מבית ואת הצלחותיו מחוץ (במיוחד ההסדר לסיום מלחמת וייטנאם וביסוס היחסים עם סין העממית והדטאנט עם ברית המועצות), ניקסון ניצח בבחירות בקלות, עם 60.7% מהקולות - פחות רק במעט מאחוזי התמיכה של לינדון ג'ונסון ב1964 אך בהפרש גדול יותר של קולות (23.2%)- ההפרש הרביעי בגודלו בהיסטוריה. הוא קיבל כמעט 18 מיליון קולות יותר ממקגוורן - ההפרש המספרי הגדול ביותר בכל מערכת בחירות בארצות הברית. מקגוורן ניצח רק במדינות מסצ'וסטס ובמחוז קולומביה. לאחר חשיפת פרשת ווטרגייט, הוצאו מדבקות לרכב עם הכיתוב "אל תאשימו אותי, אני ממסצ'וסטס".

מועמדים דמוקרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירות מקדימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסנאטור טד קנדי, אחיהם הצעיר של הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי ושל התובע הכללי של ארצות הברית רוברט קנדי אשר נרצחו שניהם, היה המועמד בעל הסיכויים הרבים ביותר לזכות במועמדות, אך הכריז שלא יתמודד על התפקיד, כנראה על רקע פרשת צ'פקווידיק.

המועמד המועדף החדש היה אדמונד מאסקי, שהיה מועמד לתפקיד סגן הנשיא ב-1968.

חברת הקונגרס מניו יורק, שירלי צ'יזהולם, הכריזה שתרוץ, והייתה האפריקנית-אמריקנית הראשונה שרצה לתפקיד המועמד של אחת המפלגות הגדולות. חברת הקונגרס מהוואי, פטסי מינק, הכריזה אף היא שתרוץ והייתה האסייתית-אמריקנית הראשונה שרצה לתפקיד המועמד הדמוקרטי.

הסנאטור מדקוטה הדרומית, ג'ורג' מקגוורן, נכנס למירוץ כמועמד פרוגרסיבי ואנטי-מלחמתי, כמו יוג'ין מק'ארתי ב-1968. מקגוורן הצליח לקבל תמיכה מהתנועה נגד המלחמה ומהתארגנויות חברתיות נוספות כדי לזכות בבחירות המקדימות.

מושל אלבמה ג'ורג' וולאס, בגלל תדמיתו שהתנגדה לביטול ההפרדה הגזעית, הצליח בדרום (והפסיד רק בפלורידה) ובצפון בקרב מצביעים מנוכרים ולא מרוצים. מסע הבחירות שלו נקטע כשנורה בידי אדם שניסה להתנקש בחייו. למחרת היום, הוא זכה בבחירות במרילנד ובמישיגן אך ניסיון ההתנקשות גרם לו לפרוש.

ב-25 באפריל 1972, זכה מקגוורן בבחירות במסצ'וסטס. כמה דמוקרטים אמרו שמצביעים ממעמד הפועלים מצביעים עבור מקגוורן בלי להבין מה הוא מייצג, וכעבור יומיים, פרסם רוברט נובאק שסנאטור דמוקרטי אנונימי אמר: "העם לא יודע שמקגוורן מייצג חנינות, הפלות ולגיליזציה של סמים. כשאמריקה המרכזית (middle America) - אמריקה המרכזית והקתולית במיוחד - יגלו על כך, הוא מת". מאז, מקגוורן תויג בתור מועמד ה"חנינות, הפלות וLSD". הדמוקרטים ניסו לשער מי צוטט בכתבה, אולם העיתונאי סירב לגלות - עד ל-2007, כשחשף שתומאס איגלטון, המועמד הראשון לתפקיד סגן הנשיא לפני שהתפטר, היה האדם שאמר זאת.

בסופו של דבר, מקגוורן זכה במועמדות בתמיכת האיגודים החברתיים. באמצעות שינוי של שיטת הבחירה של המועמד לאחר 1968 (באמצעות מהלך של מקגוורן), הוא הצליח להעביר את מרכז ההכרעה לבחירות המקדימות, שם היה לו יתרון. אך דבר זה גרם לחוסר תמיכה מצד הדמוקרטים, והשאיר את מקגוורן עם תקציב נמוך מאוד למסע הבחירות שלו. מקגוורן זכה במועמדות עם תמיכתם של 1864.95 צירים.

תוצאות הבחירות המקדימות

סגן הנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשמאות צירים כועסים על מקגוורן, ההצבעה הייתה מבולגנת ומלווה באי-סדרים (לדוגמה, מתנגדי מקגוורן כתבו את שמו של מאו דזה-דונג על פתקים). הזוכה היה תומאס איגלטון, בערך בסביבות 2 לפנות בוקר. לאחר מכן התברר שאיגלטון עבר טיפול בנזעי חשמל נגד דיכאון, עובדה שהוסתרה ממקגוורן. למרות שרוב הציבור אמר שהתיק הרפואי של איגלטון לא ישפיע על הצבעתם, מקגוורן חשש שזה יפגע במסע הבחירות שלו. למרות שהצהיר על תמיכה באיגלטון, החליט לבסוף לדרוש ממנו להתפטר. חוסר העקביות בתמיכה היה אסון למסע הבחירות של מקגוורן.

לאחר שבוע בו שישה אנשים סירבו להחליף את איגלטון, סרג'נט שרייבר, גיסם של שלישיית האחים קנדי, הסכים. אך התמיכה במקגוורן צנחה מ-41% ל-24%.

מועמדים רפובליקניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירות מקדימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריצ'רד ניקסון היה נשיא מאוד אהוד ב-1972, כיוון שהגיע לדטאנט עם הרפובליקה העממית של סין ועם ברית המועצות. הסקרים הראו ניצחון גדול לניקסון בבחירות המקדימות, אולם שני אנשים איתגרו אותו: פיט מק'קלוסקי הליברל מקליפורניה וג'ון אשברוק השמרן מאוהיו. מק'קלוסקי רץ כמועמד אנטי-מלחמתי ואילו אשברוק התנגד לדטאנט. בפריימריז בניו המפשייר מק'קלוסקי זכה ב-11% מהקולות לעומת 83% של ניקסון, כשאשברוק מקבל 6%. ניקסון זכה ב-1323 מתוך 1324 הצירים בוועידה, כשמק'קלוסקי קיבל רק ציר אחד מניו מקסיקו. במהלך הוועידה, כמה חיילים משוחררים שנלחמו במלחמה ניסו להפריע לוועידה, אולם לא הצליחו.

מפלגות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועמד המרכזי היחיד ממפלגה שלישית ב-1972 היה ג'ון שמידט מהמפלגה האמריקנית של ג'ורג' וולאס. הוא קיבל יותר ממיליון קולות אולם לא זכה באלקטורים.

ג'ון הוספרס יצר את המפלגה הליברטריאנית, וקיבל אלקטור לא מחויב אחד מוירג'יניה.

אליס קופר גם השתתף בבחירות כתרגיל יחסי ציבור.

בחירות כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסע בחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' מקגוורן רץ עם מצע שקרא לסיום מלחמת וייטנאם והבטחת הכנסה, אולם נפגע בגלל פרשת נזעי החשמל ובגלל חוסר תמיכה מהמפלגה שלו. הרפובליקנים הציגו אותו כקיצוני כמעט משוגע, והוא הפסיד בהפרש גדול לניקסון.

ריצ'רד ניקסון, שתמך בביטול ההפרדה הגזעית, הציע לא לעשות זאת בכפייה. עוזריו שדדו את ווטרגייט כדי לקבל מידע על המפלגה הדמוקרטית.

הבחירות התרחשו ב-7 בנובמבר. אחוז ההצבעה היה הנמוך ביותר מאז 1948 - רק 55% מהציבור הצביעו. זאת הייתה מערכת הבחירות הראשונה מאז 1808 שלניו יורק לא היה מספר האלקטורים הגדול ביותר.

אחוז התמיכה בניקסון היה נמוך קצת יותר משל ג'ונסון ב-1964, אך הפרש הניצחון שלו היה גדול יותר. ניקסון זכה ב-49 מהמדינות, כולל דקוטה הדרומית, מדינתו של מקגוורן, ובמינסוטה, שמאז בחרה רק בדמוקרטים. רק מסצ'וסטס ומחוז קולומביה בחרו במקגוורן.

זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה בה מועמד רפובליקני זכה בכל מדינה דרומית. לפני מערכת בחירות זאת, כל המדינות פרט לארקנסו בחרו ברפובליקנים במערכת הבחירות הקודמת או בזו של 1964.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועמד לנשיאות מפלגה מדינה כמות האלקטורים השותף מדינת השותף כמות האלקטורים של השותף
ריצ'רד ניקסון רפובליקנית קליפורניה 520 ספירו אגניו מרילנד 520
ג'ורג' מקגוורן דמוקרטית דקוטה הדרומית 17 סרג'נט שרייבר מרילנד 17
ג'ון הוספרס הליברטריאנית קליפורניה 1 תיאודורה ניית'ן אורגון 1
ג'ון שמידט אמריקאית עצמאית קליפורניה 0 תומאס אנדרסון טנסי 0
לינדה ג'ניס העובדים הסוציאליסטית ג'ורג'יה 0 אנדרו פולי אילינוי 0
בנג'מין ספוק העם קליפורניה 0 ג'וליוס הובסון מחוז קולומביה 0

תרומות לא חוקיות למסע הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך פרשת ווטרגייט, התברר שמספר תאגידים תרמו באופן לא חוקי למסע הבחירות של ניקסון. ב-1976, 18 תאגידים אמריקניים הואשמו בכך.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1]


הבחירות לנשיאות ארצות הברית
1789 - 1792 - 1796 - 1800 - 1804 - 1808 - 1812 - 1816 - 1820 - 1824 - 1828 - 1832 - 1836 - 1840 - 1844 - 1848 - 1852 - 1856 - 1860 - 1864 - 1868 - 1872 - 1876 - 1880 - 1884 - 1888 - 1892 - 1896 - 1900 - 1904 - 1908 - 1912 - 1916 - 1920 - 1924 - 1928 - 1932 - 1936 - 1940 - 1944 - 1948 - 1952 - 1956 - 1960 - 1964 - 1968 - 1972 - 1976 - 1980 - 1984 - 1988 - 1992 - 1996 - 2000 - 2004 - 2008 - 2012 Seal Of The President Of The United States Of America.svg