המנזר הבנדיקטיני באבו גוש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ציורו הנודע של דייוויד רוברטס המתאר את הכנסייה והדקל שניצב לצידה עד היום. בטעות ציין רוברטס מאוחר יותר כי הציור מתאר את כנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון בלוד
המקומות השונים שהוצעו כזיהוי לאמאוס שבברית החדשה
חזית הכנסייה הצלבנית במנזר הבנדיקטיני
המבנה המרכזי במנזר הצמוד לכנסייה הצלבנית ממזרח
מראה בגן המנזר
תקריב של דלת הכניסה לכנסייה

המנזר הבנדיקטיני באבו גוש הוא מנזר בנדיקטיני מהזרם האוליביטי השוכן במרכז הכפר אבו גוש, והוא ידוע בעיקר בזכות "כנסיית התחייה" הצלבנית שבו ואשר בה שרידי פרסקאות מהמאה ה-12. הכנסייה הוקמה מעל מעיין הנובע עד היום בקריפטה שלה, ומאוחר יותר נוסד במקום גם מנזר, אשר פעל עד סוף המאה ה-15. בתחילת המאה ה-20 חודש היישוב הבנדיקטיני במקום, הכנסייה שופצה והוקמו מבני המנזר. בצמוד למנזר שוכן המסגד המרכזי בכפר.

זיהוי האתר במקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תל קריית יערים, המכונה בערבית בשם "דיר אל-אזהאר", זוהה החל בתקופה הביזנטית עם קריית יערים העתיקה, אליה הובא ארון הברית לאחר ששוחרר משבי הפלשתים:

וַיִּשְׁלְחוּ, מַלְאָכִים, אֶל-יוֹשְׁבֵי קִרְיַת-יְעָרִים, לֵאמֹר: הֵשִׁבוּ פְלִשְׁתִּים, אֶת-אֲרוֹן יְהוָה--רְדוּ, הַעֲלוּ אֹתוֹ אֲלֵיכֶם; וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי קִרְיַת יְעָרִים, וַיַּעֲלוּ אֶת-אֲרוֹן יְהוָה, וַיָּבִאוּ אֹתוֹ, אֶל-בֵּית אֲבִינָדָב בַּגִּבְעָה; וְאֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ קִדְּשׁוּ, לִשְׁמֹר אֶת-אֲרוֹן יְהוָה; וַיְהִי, מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים, וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים, וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה; וַיִּנָּהוּ כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, אַחֲרֵי יְהוָה"

– שמואל א', פרק ו' 21, פרק ז' 1-2

במקום נצבה כנסייה כבר בתקופה הביזנטית, אך היא נהרסה באופן סופי בראשית המאה ה-11 ונשכחה (מאז 1924 ניצבת כנסיית גבירתנו של ארון הברית על התל). סמוך לאחר מכן, החל נוהג זיהויו של המעיין שנובע כיום מתחת לכנסייה עם אמאוס בה נגלה ישו לשניים משליחיו לאחר שקם לתחייה:

"וְהִנֵּה שְׁנַיִם מֵהֶם הָיוּ הֹלְכִים בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה אֶל־כְּפָר אֶחָד הַרְחֵק מִירוּשָׁלַיִם כְּשִׁשִּׁים רִיס[1] וּשְׁמוֹ עַמָּאוּס׃ וְהֵם נִדְבְּרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ עַל־כָּל־הַקֹּרוֹת הָאֵלֶּה׃ וַיְהִי הֵם מְדַבְּרִים וּמִתְוַכְּחִים יָחַד וְהִנֵּה יֵשׁוּעַ עַצְמוֹ נִגַּשׁ וַיֵּלֶךְ אִתָּם׃ וְעֵינֵיהֶם אֲחוּזוֹת וְלֹא יַכִּירֻהוּ׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מָה הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם נֹשְׂאִים וְנֹתְנִים בָּהֶם יַחְדָּו בַּדָּרֶךְ וַיַּעַמְדוּ וּפְנֵיהֶם זֹעֲפִים׃ וַיַּעַן אֶחָד מֵהֶם וּשְׁמוֹ קְלֵיוֹפָס וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַאַתָּה לְבַדְּךָ גָּר בִּירוּשָׁלַיִם וְלֹא יָדַעְתָּ אֶת־אֲשֶׁר נַעֲשָׂה בְתוֹכָהּ בַּיָּמִים הָאֵלֶּה׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וּמָה הִיא וַיַּגִּידוּ אֵלָיו מַעֲשֵׂה יֵשׁוּעַ הַנָּצְרִי אֲשֶׁר הָיָה אִישׁ נָבִיא גִּבּוֹר בְּפֹעַל וּבְאֹמֶר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וְלִפְנֵי כָּל־הָעָם׃ וְכֹהֲנֵינוּ הַגְּדוֹלִים וּזְקֵנֵינוּ הִסְגִּירֻהוּ לְמִשְׁפַּט־מָוֶת וַיִּצְלְבֻהוּ׃ וַאֲנַחְנוּ קִוִּינוּ כִּי זֶה־הוּא הֶעָתִיד לִגְאֹל אֶת־יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה זֶה שְׁלשֶׁת יָמִים הַיּוֹם מֵאָז נַעֲשׂוֹּ אֵלֶּה׃ אֶלָּא שֶׁגַּם־נָשִׁים מִקִּרְבֵּנוּ הֶחֱרִידֻנוּ אֲשֶׁר־קִדְּמוּ בַבֹּקֶר לָבֹא אֶל־הַקָּבֶר׃ וְלֹא מָצְאוּ אֶת־גְּוִיָּתוֹ וַתָּבֹאנָה וַתַּגֵּדְנָה כִּי רָאוּ גַּם־מַרְאֵה מַלְאָכִים הָאֹמְרִים כִּי־הוּא חָי׃ וַיֵּלְכוּ אֲנָשִׁים מִשֶּׁלָּנוּ אֶל־הַקָּבֶר וַיִּמְצְאוּ כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ הַנָּשִׁים וְאוֹתוֹ לֹא רָאוּ׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הוֹי חַסְרֵי דַעַת וְכִבְדֵי לֵב מֵהַאֲמִין בְּכֹל אֲשֶׁר־דִּבְּרוּ הַנְּבִיאִים: הֲלֹא עַל־הַמָּשִׁיחַ הָיָה לִסְבֹּל אֶת־כָּל־זֹאת וּלְהִכָּנֵס בִּכְבוֹדוֹ׃ וַיָּחֶל מִמּשֶׁה וּמִכָּל־הַנְּבִיאִים וַיְבַאֵר לָהֶם אֶת־כָּל־הַכְּתוּבִים הַנֶּאֱמָרִים עָלָיו׃ וַיִּקְרְבוּ אֶל־הַכְּפָר אֲשֶׁר־הֵם הֹלְכִים שָׁמָּה וַיָּשֶׂם פָּנָיו וַיְהִי כְּהֹלֵךְ לוֹ לְדַרְכּוֹ׃ וַיִּפְצְרוּ־בוֹ לֵאמֹר שְׁבָה אִתָּנוּ כִּי עֶת־עֶרֶב הִגִּיעַ וְנָטָה הַיּוֹם וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לָשֶׁבֶת אִתָּם׃ וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הֵסֵב עִמָּהֶם וַיִּקַּח אֶת־הַלָּחֶם וַיְבָרֶךְ וַיִּבְצַע וַיִּתֵּן לָהֶם׃ וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵיהֶם וַיַּכִּירֻהוּ וְהוּא חָמַק עָבַר מֵעֵינֵיהֶם׃ וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ הֲלֹא בֹעֵר הָיָה לְבָבֵנוּ בְּקִרְבֵּנוּ בְּדַבְּרוֹ אֵלֵינוּ בַּדֶּרֶךְ וַיִּפְתַּר־לָנוּ אֵת הַכְּתוּבִים." (לוקס 24, 13-32)

המסורת הנוצרית מזהה את אחד התלמידים כ"קליאופס", בעלה של מרים, אחת מאלו שנכחו בצליבה (הבשורה על פי יוחנן פרק 29 פסוק 25), ואת התלמיד השני כ"שמעון" בנו של קליאופס ואחד משבעים התלמידים של ישו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת הכנסייה והמנזר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1141, עבר האזור לידי ההוספיטלרים, ואלה הקימו את הכנסייה הצלבנית שבמנזר במרחק של כ-400 מטר ממזרח לתל קריית יערים. הם השתמשו בה עד תבוסתם לסלאח א-דין ב-1187. מקובל שבשנת 1392 או בסמוך לה, התחדש היישוב הנוצרי במקום, והפרנציסקנים הקימו מנזר סביב הכנסייה. הנוכחות הנוצרית במקום פסקה בסוף המאה ה-15. לפי אחת הגרסאות פרעו תושבי הכפר המוסלמיים בנזירים והרסו את המנזר, אך קיים ספק באשר לאמיתותה של גרסה זו. ברי עם זאת שהיישוב הנזירי באבו גוש אכן פסק, והמבנים המשיכו ושימשו אך ורק כתחנת מעבר לצליינים בדרכם לירושלים. החל במאה ה-16 החל נוהג זיהויו של אבו גוש עם ענתות, עיר הולדתו של ירמיהו, והכנסייה כונתה על שמו. מסורת זו שדחקה את גרסת אמאוס, נדחתה בתורה באופן סופי במאה ה-19, וכיום מקובל זיהויו של אבו גוש עם קריית יערים המקראית.

חידוש ההתיישבות הנוצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

משך מאות שנים, תוארה הכנסייה על ידי נוסעים אירופים כמבנה מונומנטלי איתן, אם כי מוזנח, שלעתים חולל ושימש כאורוה או כמחסן מלח. בעקבות מאמציו של הרוזן שרל דה ווג, שגריר צרפת באיסטנבול, העניק הסולטאן העות'מאני אבדילאזיז את הכנסייה לממשלת צרפת ב-19 בפברואר 1873. דה ווג הכיר את הכנסייה מביקורו בארץ ישראל בשנים 1853-1854, ובחיבורו "הכנסיות של ארץ הקודש" התייחס אליה בקובעו כי מדובר ב"אחד המונומנטים היותר מעניינים של האומנות הפרנקית" בארץ ישראל. עוד קרא דה ווג לעשות כל מאמץ לשימור המבנה‏‏[2]. לרשות הצרפתים הועבר שטח של חמישה דונמים ואלה רכשו שטחים נוספים מתושבי הכפר, אשר הצטרפו כדי 22.5 דונם בסך הכל. במקום נערך סקר ארכאולוגי שכלל גם את פינוי החול שסתם את הקריפטה. אולם מיקומו של המבנה בלב כפר מוסלמי, הביא לכך שעד מהרה שב לשמש כאורווה. מסיבות פוליטיות עמדה ממשלת צרפת על כך שהמקום ימסר אך ורק לרשותו של מסדר נוצרי צרפתי, והדבר מנע מהפרנציסקנים המקומיים ומהפטריארכיה הלטינית ליישב את המקום.

בסוף המאה ה-19 הגיע לארץ הכומר הצרפתי אדולף מורו (Adolphe Moreau), ולאחר שובו לצרפת החל לפעול למען הענקת הכנסייה לחברי מנזר "פייר קי ויר" (Pierre qui Vire - "אבן מתגלגלת") הבנדיקטיני השוכן בעיר מגוריו. מחלוקות וסכסוכים שונים עיכבו את התקדמות התוכנית, ורק ב-1899 הגיעו לירושלים שני נזירים מהמסדר, מצוידים בסכום של 50,000 פרנק צרפתי שנועד לשיפוץ המבנים, לרכישת שטחי קרקע נוספים ולהקמת הקהילה. סכסוכים נוספים איפשרו את התיישבות הנזירים הבנדיקטינים באבו גוש רק באמצע 1901. הם ניקו ופינו את הקריפטה וחשפו את נביעת המעיין מתחתיה. הוקמה חומה סביב הנכס ונערכו סקרים וחפירות ארכאולוגיים. בית מגורים קטן הוקם מצפון לכנסייה ומבנה המנזר הוקם החל בשנת 1903 בצמוד לחזיתה המזרחית של הכנסייה שהייתה רעועה במיוחד. הרוזן אמדה דה פיילה (Amadee de Piellat) שיפץ את הפרסקאות המוזנחים שנותרו בכנסייה, ופרסם ב-1905 אלבום שתיעד אותם. הכנסייה שופצה וחודשה באופן נאמן ככל הניתן למקור. רק דלת הכניסה והמזבח שהוצב באפסיס ואשר הוקם מאבן בית לחם לבנה, אינם מקוריים. העבודות נשלמו בשנת 1907 וב-2 בדצמבר אותה שנה נערך טקס חנוכת הכנסייה.

המנזר הבנדיקטיני במקום החל לתפקד, וחבריו עסקו בעיקר בפעילות חקלאית ועיבדו את קרקעות המסדר. המסדר רכש קרקעות נוספות, ושטח נחלתו הגיע ל-150 דונמים לאחר שנים ספורות, כ-30 מהם משתרעים סביב הכנסייה והמנזר עצמם. הנזירים גידלו גפנים וייצרו יין ושמן. מאוחר יותר התחלפו הנזירים הבנדיקטינים במקום בנזירי מסדר הלזריטים, וב-1976 היה המנזר שוב למנזר בנדיקטיני של המסדר האולביטני. במימון ממשלת צרפת שוב חודשו הפרסקאות בכנסייה בשנת 2000, ובתחילת שנת 2009 נערך שיפוץ מקיף נוסף במבנה.

במנזר מתגוררים כיום כעשרים נזירים ונזירות, תוך הקפדה על ההפרדה הנדרשת. כמקובל במסדר הבנדיקטיני הם עוסקים בעבודת כפיים, בעיקר חקלאית, אך הם גם נוטלים חלק בעבודות הבינוי והשיפוץ של המבנים, ומנסים לקיים משק אוטארקי ככל הניתן. עוד פועלים במקום בתי מלאכה לקרמיקה ולנרות.

הכנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסיית התחייה מוקדשת להתגלותו של ישו בפני שני שליחיו באמאוס, לאחר שקם לתחייה. היא שוכנת בליבו של מתחם המנזר, והכניסה אליה היא דרך דלת ברזל בחזיתה הצפונית. במבנה שלוש ספינות, והאמצעית שבניהן גבוהה יותר ומסתיימת באפסיס בצידה המזרחי. באפסיס חלון בודד וניצב בו מזבח עשוי אבן לבנה שהובאה מבית לחם. מספר חלונות קבועים בחלקה העליון של הספינה האמצעית, ופתחים ממוסכים קבועים בקירות הספינות הצדדיות. אופיים של החלונות ומספרם גורמים לכך שחלל הכנסייה חשוך למדי. תקרת הספינה האמצעית עשויה בצורת קמרון צולב. האפסיס, קירות הכנסייה ועמודיה, מעוטרים בפרסקאות שלמרות שהוזמנו על ידי הצלבניים הקתולים, הם צויירו בידי אומנים יווניים בסגנון אורתודוקסי ביזנטי. למרות עבודות השימור והשיפוץ, השתמרו הפרסקאות רק בחלקם, ולעתים באיכות ירודה. פרצופיהן של הדמויות נמחקו במזיד, ככל הנראה בידי מוסלמים. בכנסייה מתקיימים קונצרטים במסגרת פסטיבל אבו גוש.

הקריפטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלל הקריפטה גדול למדי, ובו מספר מזבחים ופינות תפילה נפרדות. תקרת המבנה עשויה קמרון צולב, וקשתותיה נשענות על עמודים מסיוויים. עוביים של הקירות מגיע עד שלושה וחצי מטרים במקומות מסוימים. בצידה המערבי של הקריפטה שוכנת בריכת המעיין שמתחת לכנסייה, ויש המשליכים אליה מטבעות. מספר גרמי מדרגות מוליכים מהבריכה אל חלל הקריפטה שסביב לה, וכן אל אולם הכנסייה עצמו.

הכתובת הרומית במנזר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתובת הרומית במנזר

ליד הכניסה לקריפטה נמצאת בקיר החיצוני אבן ובה כתובת של הלגיון הרומאי:

"VEXILLAT(I)O LEG(IONIS)X FRE(TENSIS"

"חיל המשלוח של הלגיון העשירי פרטנסיס"

הלגיון העשירי פרטנסיס היה לגיון שהובא לארץ בשנת 66 כדי לדכא את המרד הגדול, ולאחר מכן נותר בירושלים ובסביבתה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]