הקתיסמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שרידי כנסיית הקתיסמה
תוכנית הקתיסמה (הצבעים והדגמים להמחשה בלבד)
מיקום
שרידי הקתיסמה סמוך לדרך חברון
שרידי הקתיסמה
מפסיפסי הכנסייה שכוסו
פסיפס הדקלים

הקתיסמהיוונית: Κάθισμα, "הכסא" או "המושב") הייתה כנסייה ביזנטית חשובה, שציינה את המקום בו, על פי האמונה הנוצרית, נחה מריה, אם ישו על כיסא במהלך מסעה מנצרת לבית לחם.

הכנסייה הייתה ידועה מכתבי צליינים וכמרים בני התקופה, שהעידו על כנסייה גדולה בעלת תבנית מתומנת ייחודית, אולם מקום הימצאה נחשב לתעלומה במשך דורות. בשנת 1992 נתגלו לפתע שרידי הקתיסמה סמוך לדרך חברון בין ירושלים לבית לחם, בעקבות עבודות הרחבת כביש. הכנסייה נחפרה ונחקרה היטב, והיא נחשבת לכנסייה הגדולה מסוגה שנתגלתה בישראל.

מיקום ותיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידיה של כנסיית הקתיסמה שוכנים על סלע האם בתוך מטע עצי זית לצד דרך חברון, סמוך לגבעת המטוס ממערב ולקיבוץ רמת רחל ממזרח. האתר הארכאולוגי כולל גם את שרידיו של מנזר שנבנה סמוך לכנסייה בתקופה הביזנטית, והוא משתרע על פני שטח של כדונם וחצי. בחלקו הדרומי של המטע ישנו מאגר מים פתוח, הנקרא 'ביר קדיסמו' (להלן).

הכנסייה, שגודלה הוא 43X52 מטרים, נבנתה במתכונת ייחודית של מתומן בעל שלושה מרחבים המשולבים זה בתוך זה. במרכז המרחב הפנימי ניצב סלע לא מודולורי, שייצג את ה"כיסא" עליו ישבה מרים, על פי המסורת הנוצרית. מרחב זה הוקף בתחילה בשורת אומנות מרובעות, ובשלב השני בשדרת עמודים. המרחב התיכון היווה מעין טבעת מסדרון היקפי, ששימש את באי הכנסייה כאמבולטוריום. מרחב זה היה משמעותי בכנסייה, שכן בו הילכו הצליינים וסבבו את הסלע המקודש. שדרת האומנות או העמודים אפשרו למהלכים באמבולוטוריום לראות את הסלע המרכזי בכל עת.

המרחב החיצוני חולק לחדרים, שחלקם היו מרובעים וחלקם עוצבו כאולמות מלבניים בעלי אפסיס, שנועדו לשרת את המבקרים כקפלות תפילה. בפינות המתומן שבמרחב החיצוני נבנו חדרים קטנים בעלי תבנית טרפזית.

האפסיס המרכזי של הכנסייה (בדומה לרוב מוחלט של הכנסיות בעולם) פונה למזרח. זהו אפסיס גדול וגבוה, המתחיל במרחב המתומן הפנימי, חוצה על ידי בית המקהלה את המרחב התיכון, ובולט מעבר לקו המתאר של המרחב החיצוני של הכנסייה.

רצפות הכנסייה היו מעוטרות בשיש ובפסיפסים מרהיבים, שחלקם השתמרו בשלמותם. אחת מרצפות אלו מציגה עץ תמר ולצדו שני דקלים קטנים. נראה כי פסיפס זה מסמל את הדקל שתחתיו נחה מרים (להלן), ואת חשיבותו של ישו (הדקל הגדול) ביחס להוריו. הפסיפסים ססגוניים מאד, רובם מציגים דגמים צמחיים וגאומטריים, והם עשויים בגוונים רבים של אדום, צהוב וירוק. רוב הפסיפסים מוקפים במסגרת בדוגמת צמה קלועה ומורכבים ממדליונים. בקפלה הדרומית בכנסייה מוקפת רצפת הפסיפס בארבעה דגמים של קרן השפע המעוטרים בעלי קוציץ ואשכולות גפן.

מסורת הקדושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסיית הקתיסמה הוקדשה למריה תאותוקוס ("יולדת האל"), שעל פי המסורת נחה על הסלע הניצב במרכזה. בברית החדשה מתואר כי בראשית המאה הראשונה לספירה, בימי שלטונו של אוגוסטוס קיסר, ניתנה הוראה לבצע מפקד אוכלוסין (קנסוס) בפרובינקיית יהודה. יושבי הארץ נאלצו לשוב לערי מוצאם כדי להתפקד שם, ולכן עזבו מרים ויוסף את נצרת ונדדו לבית לחם.

מסורת מנוחתה של מרים על סלע מבוססת על הכתוב בבשורה על פי יעקב (הפרוטו-אוונגליון של ג'יימס - מקור חיצוני לברית החדשה מן המאה השנייה לספירה), המספר כי מרים ההרה התעייפה בדרך לאחר שנתקפה בצירי לידה, וביקשה לנוח:

"ויסתובב יוסף ויראה את מרים סובלת, ויאמר לעצמו: 'אולי היא סובלת בשל זה הנמצא בתוכה.' ויסתובב בשנית ויראה אותה צוחקת, ויאמר לה: 'מרים, רואה אני אותך כואבת ורואה אני אותך צוחקת.' ותשב לו מרים: 'ראיתי שני אנשים, האחד בוכה ומתאבל, והשני שמח וצוחק.' וילכו שניהם בדרך ותאמר מרים ליוסף: 'הורידני נא מן החמור, כי זה שבתוכי מבקש לצאת.' ויענה יוסף ויאמר: 'להיכן אקחך, והמקום הוא מדבר?' ותאמר מרים ליוסף בשנית: 'הורידני, כי זה שבתוכי לוחץ עלי מאד.' וימצא שם מערה ויובילה לתוכה."

– הבשורה על פי יעקב, פרק י"ב, 6

הבשורה על פי יעקב זכתה לפופולאריות רבה ולפרשנות נרחבת. מראה שני האנשים –השמח והעצוב – פורשו כשמחה הרבה והעצב המר שייגרמו למרים על ידי בנה כשיגדל. יש שראו בכך בשורה על מפלת היהדות וניצחון הנצרות. כך או כך, אירוע סמלי זה של צירי הלידה שתקפו את מרים ובקשתה לנוח, הפך בתקופה הביזנטית לחלק חשוב במסורת הצליינות לארץ ישראל. אבות הכנסייה אז החליטו לחזק את תנועת הצליינים בין ירושלים ובית לחם, מתוך מטרות פוליטיות ודתיות ("גאוגרפיה קדושה"). לשם כך חיזקו ואף המציאו מסורות קדושה לאורך ציר זה, דוגמת המנזר בחקל דמא (מסורת יהודה איש קריות); מנזר מר אליאס (מסורת מחבוא אליהו הנביא); מנזר גאורגיוס הקדוש שמחוץ לחומות, ששכן בכתף הינום,‏‏[1] ועוד.
כך התקבעה מסורת 'כסא מרים' בכנסיית הקתיסמה, והמידע הדל המופיע בבשורה שלעיל תפח וקיבל ממדים של נס וקדושה. בין היתר סופר כי מרים הבחינה בצד הדרך בסלע גדול מחופה בעץ תמר, ומיהרה להתיישב עליו. היא ביקשה מיוסף מעט מפירות העץ, אך הוא התקשה להגיע אליהם בשל גובהו הרב של העץ. לפתע רכן העץ מטה, ואפשר ליוסף לקטוף את פירותיו. במקביל נבע לפתע מעיין תחת העץ, והשיב את נפשה של מרים הסובלת. אז ראתה מרים את שתי הדמויות בחיזיון, ולאחר מכן המשיכה המשפחה הקדושה עוד כברת דרך קטנה לבית לחם, שם נולד ישו במערת אבוס. כנסיית הקתיסמה מציגה את הסלע עליו נחה מרים, ומיקומה על דרך המלך כה סמוך לבית לחם חיזקה את המסורת והקנתה לה פופולאריות רבה בקרב צליינים בתקופה הביזנטית.
המושג 'קתיסמה' קיבל משמעות נוספת בתקופה הביזנטית: ספר התהילים חולק אז לעשרים חלקים, וכל אחד מהם נקרא בשם 'קתיסמה'. זהו גם שמו של פיוט ליתורגי שהושר בסיום קריאת כל חלק בתפילת הבוקר בכנסייה המזרחית. נראה כי משמעות המילה נדדה מהכיסא (או המושב) עליו ישב הנזיר ששר את הפיוט.‏‏[2]

שימוש ותיארוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הגבעה עליה שוכנת כנסיית הקתיסמה שכן בתקופת בית שני יישוב יהודי, ולאחר חורבן בית המקדש השני שכן בה מחנה הלגיון העשירי פרטנסיס, שהקים לו בתי מגורים ובית מרחץ. במאה החמישית הפך המקום לקדוש לנוצרים, עם הקמת כנסיית הקתיסמה והמנזר הצמוד לה. קריליוס מסקיתופוליס, בספרו "חייו של תאודוסיוס הקדוש" מן המאה הששית, כתב כי "כנסיית קתיסמה הישנה" והמנזר הצמוד אליה נבנו בשנת 456 על ידי אלמנה עשירה בשם איקיליה, בימיו של הבישוף יובנליס, במחצית הדרך בין ירושלים לבית לחם.‏‏[3] החיבור אף מספר כי תיאודוסיוס, בן המאה החמישית, נשלח בצעירותו להשתלם כנזיר במנזר הקתיסמה. כן ישנו תיאור נרחב של הכנסייה בכתבי אנטונינוס מפיאצ'נצה שביקר בארץ ישראל במאה הששית.

הכנסייה עברה שיפוץ מקיף בסוף המאה הששית, אך עם כיבוש הארץ בידי הערבים הפכה למסגד. על שינוי ייעוד זה מעידים שרידיו של מחראב (גומחת תפילה) שפנה לכיוון העיר מכה. מסגד זה היה פעיל עד המאה ה-11, וייתכן כי שימש נוצרים ומוסלמים במקביל, בזכות מרחבי התפילה הקפלות הנפרדות שבו. נראה כי הכנסייה חרבה בשלהי המאה ה-12, אולי בעקבות כיבוש הארץ בידי צלאח א-דין. המקום נזנח, אולם מאגר המים הפתוח ששכן בסמוך המשיך להיקרא במשך מאות שנים בשם 'ביר קדיסמו', ושימש כתחנת רענון וכאתר קדוש עבור צליינים נוצרים עד סוף המאה ה-19. מאחר שמקומה של הכנסייה נשכח, סברו רבים כי המילה 'קדיסמו' מקורה מהמילה 'קדוש' בערבית, ללא קשר לכנסיית הקתיסמה.

השפעות אדריכליות וסגנוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייחודה של כנסיית הקתיסמה הוא בצורתה המתומנת המאפיינת מבנה הנצחה. מבנה מסוג זה נפוץ בדתות ותרבויות רבות, והוא כמעט תמיד בעל תבנית ממורכזת, ומדגיש חפץ או מקום מקודשים השוכנים במרכזו. המרחב הפנימי במבנה ההנצחה יהיה כמעט תמיד מוקף במסדרון היקפי, המאפשר למבקרים לנוע סביב החפץ המקודש.
תבניתה המתומנת של הקתיסמה דומה להפליא לכנסייה הביזנטית בהר גריזים, שהוקמה בשנת 484 על ידי הקיסר זנון, ולכנסיית בית פטרוס בכפר נחום מאותה תקופה. הנחת החוקרים היא שבוני הכנסיות שם הושפעו מתבנית הקתיסמה, ובנו את כנסייתם בהתאם. טענה נוספת היא שמבנה כיפת הסלע בהר הבית, שאף לה תבנית מתומנת, הושפע מכנסיית הקתיסמה. אם טענות אלו נכונות, הרי שלכנסיית הקתיסמה הייתה חשיבות גדולה מבחינה חזותית על מבני דת בתקופתה ולאחריה. כן מניחים החוקרים כי מבנה כיפת הסלע נבנה בידי אמנים ביזנטים.‏‏[4]

מחקר ושימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסיית הקתיסמה הייתה, כאמור, ידועה מכתבי צליינים, אולם מיקומה נעלם במשך שנים ארוכות. בראשית שנות ה-90 נתגלו לפתע שרידיה, במהלך הרחבת דרך חברון. הזיהוי היה קל יחסית, בשל צורתה הייחודית. הארכאולוגית רינה אבנר ניהלה באתר שתי עונות חפירה עיקריות, אחת ב-1993 והשנייה ב-1997. החפירות נערכו בשיתוף המחלקה לארכאולוגיה באוניברסיטת אתונה, וזאת מפני ששטח החפירה שייך לכנסייה היוונית האורתודוקסית.
בתום עבודות החפירה, בוצעו באתר עבודות שימור מקיפות שכללו שחזור קירות מינימאלי להדגשת מתווה הכנסייה. כן טופל הטיח בכמה מקומות, ורצפות הפסיפס חוזקו וכוסו מחדש, כדי לשמור עליהן מפגעי מזג האוויר וונדליזם. בשנת 2000 ערכה אבנר חפירת הצלה מדרום לכנסיית הקתיסמה, סמוך ל'ביר קדיסמו', לקראת סלילת כביש מודרני על דרך עתיקה. החפירה חשפה שרידים של שני קירות מן התקופה הביזנטית, שתחמו את הקתיסמה מדרום.
נכון ל-2009 המקום מוזנח מאד והגישה אליו אינה מוסדרת. כן לא ניתן לראות את הפסיפסים, מאחר שכוסו. הסיבה לחוסר פיתוחו של המקום היא תקציבית.‏‏[5]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רינה אבנר, "חבלי לידה בדרך בית לחם", מחקרי יהודה ושומרון כרך 8, עמ' 155-160
  • רינה אבנר, שחר פוני, "תהליכי תכנון אדריכליים בתקופה הביזנטית: כנסיית הקתיסמה", מחקרי יהודה ושומרון כרך 10, עמ' 171-180
  • רינה אבנר, חדשות ארכאולוגיות גיליון 113, עמ' 133-137
  • יעקב ביליג, "אמת המים העליונה, כנסיית הקתיסמה ושרידים אחרים לצד דרך חברון", עתיקות גיליון 69 תשע"ב, עמ' 69-162
  • Hershel Shanks, "Rediscovering the Kathisma - Where Mary Rested" in Biblical Archaeological Review 32, no. 6, 2006 pp. 44–51

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=13856‏
  2. ^ ‏את החלוקה ל'קתיסמות' ניתן לראות כאן
  3. ^ ‏בספרו של סטפן שומייקר 'מסורות קדומות על תרדמתה של מרים ועלייתה השמימה', עמ' 94-94 (באנגלית) מציע המחבר כי היו שתי כנסיות קתיסמה, ולכן ההדגשה 'כנסיית הקתיסמה הישנה'. ראו כאן
  4. ^ ‏R' Avner , "The Recovery of the Kathisma Church and Its Influence on Octagonal Buildings" in One Land - Many Cultures, Archeological Studies in Honour of Stanislao Loffreda OFM, Studium Biblicum Franciscanum. Collectio Maior 41; Jerusalem 2003, pp. 173-186 ‏
  5. ^ ‏כך על פי ר' אבנר כאן
שרידי הכנסייה ביחס לכביש ולמטע הזיתים, קיץ 2008