מיין קמפף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עטיפת המהדורה הראשונה של "מיין קמפף"

מיין קמפףגרמנית: Mein Kampf; בעברית: "מלחמתי" או "מאבקי") הוא ספר שכתב אדולף היטלר בזמן ישיבתו בכלא לנדסברג בעקבות ניסיון ההפיכה של פוטש מרתף הבירה בשנת 1923. הכרך הראשון של הספר יצא לאור ב־18 ביולי 1925, והכרך השני ב־1926.

כתיבת הספר ופרסומו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1923 נידון היטלר לחמש שנות מאסר במצודת לנדסברג על חלקו בניסיון ההפיכה המכונה "הפוטש במרתף הבירה", נגד ממשלת רפובליקת ויימר. את הספר הכתיב היטלר לעוזרו רודולף הס במהלך תשעת החודשים שבהם ריצה את מאסרו. תנאי כליאתו של היטלר היו נוחים: הוא זכה לחדר משלו, ולעוזר אישי - רודולף הס, אשר נידון אף הוא למאסר על חלקו בקשר. לפני שנידון הס למאסר (הוא נשפט בנפרד, שכן לאחר הפוטש הכושל הצליח להמלט, והסגיר את עצמו רק לאחר זמן מה), הכתיב היטלר כמה פרקים לאמיל מוריס, ממקימי התנועה הנאצית. מוריס, שהיה שען במקצועו, לא ניחן בעיני היטלר בתנופה האינטלקטואלית של הס, שהיה מתלמידיו של הפרופסור קארל האוסהופר מהוגי תורת ה"לבנסראום" (מרחב המחיה), וביולי 1924 קיבל הס על עצמו את כתיבת הספר מפיו של היטלר.

הספר הוכתר על–ידי היטלר בשם "ארבע שנים וחצי של מלחמה כנגד שקרים, טיפשות ופחדנות" ("Viereinhalb Jahre [des Kampfes] gegen Lüge, Dummheit und Feigheit"). מקס אמאן, המוציא לאור של המפלגה הנאצית, וסמל המחלקה של היטלר במלחמת העולם הראשונה, הסתייג מהכותרת הארכנית וככל הנראה היה זה שהעניק לספר את השם התמציתי יותר והקליט יותר, "מיין קאמפף".

אמאן, כמוהו כהנפשטנגל ואוטו שטרסר, סברו כי איכות הכתיבה של הספר מאכזבת. אוטו שטרסר הגדיר את תוכנו "ערבוביה אמיתית של אמירות נדושות, זיכרונות של נער בית ספר, דעות סובייקטיביות ושנאה אישית". להיטלר היה סיפור לספר - סיפור עליית איש ההמון מן האשפתות, אל שדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה, ואל המעמד של מנהיג בקנה מידה לאומי, והמעמד הדרמטי של הפוטש בבית הבירה בו היו מעורבות דמויות בעלות חשיבות היסטורית כאריך לודנדורף, מפקד הצבא הגרמני ושליטה בפועל של גרמניה בשנתיים האחרונות למלחמת העולם. היטלר, עם זאת, לא פרש את סיפורו הדרמטי אלא בחר לפרט בארכנות ובסגנון בלתי קריא את השקפת עולמו. היטלר עצמו, אף שהיה אדיש לאיכותו של הכתוב, כמו גם לשינויים המשמעותיים שחוללו בו העורכים השונים, הודה כי הספר לא היה הרבה יותר מאסופה של מאמרי מערכת לבטאון המפלגה הנאצית, הפלקישר ביאובכטר.

הכרך הראשון, שהוכתר בשם "Eine Abrechnung" (התעוררות ההכרה) פורסם ב-18 ביולי 1925. הכרך השני, אשר נקרא "Die Nationalsozialistische Bewegung" (התנועה הנציונל-סוציאליסטית) ונכתב אחרי שחרורו של היטלר מבית הכלא, פורסם בשנת 1926.

הפצת הספר לפני מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדי שנה בשנה עד שנת 1930 נמכרו אלפי עותקים אחדים בלבד. הצלחתם של הנאצים בבחירות שנערכו ב־13 באוקטובר 1930 הביאה לו פופולריות מסוימת, ובשנת 1932 נמכרו כבר 80 אלף עותקים של הספר. אחרי עלייתו של היטלר לשלטון נמכרו מיליוני עותקים של הספר. בשנת 1933 לבדה נמכרו מיליון וחצי עותקים, ומהדורה עממית שלו הוגשה כשי לכל זוג שנישא בגרמניה הנאצית. עד לסיום המלחמה נמכרו בגרמניה כעשרה מיליון עותקים, ועוד כמה מיליוני עותקים ברחבי העולם (הספר תורגם לשש עשרה שפות, וביניהן לשפה הערבית על ידי המזרחן פריץ גרובה).

ספק אם רוב רוכשי הספר אף קראו אותו. אישים מרכזיים בשלטון הנאצי כאלברט שפר הודו כי לא הצליחו לקראו. שפר כתב בזכרונותיו כי על אף ניסיונותיו לא הצליח מעולם לקרוא את הספר, אך בשיחות שערך עם היטלר מסר לו היטלר כי בכוונתו לערוך בספר שינויים נרחבים ולהוציאו במהדורה מתוקנת ומותאמת להתפתחויות שחלו מאז כתיבתו. שפר ביכר להמתין לאותה מהדורה (שמעולם לא יצאה לאור).

הספר השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כישלונה של המפלגה הנאצית בבחירות בשנת 1928, האמין היטלר כי הסיבה לכישלון היא כי הציבור לא ירד לעומקם של רעיונותיו. הוא פרש למינכן על מנת להכתיב את ההמשך לספר "מיין קאמפף". הספר שהוכתב התרכז בנושאי מדיניות חוץ, וחזה כי בשנת 1980 יתרחש מאבק סופי על השליטה בעולם בין ארצות הברית ובין הכוחות המאוחדים של גרמניה רבתי, והאימפריה הבריטית.

רק שני עותקים של היצירה בת מאתיים העמודים נוצרו מלכתחילה, ורק אחד מהם נחשף לציבור. לפי הוראותיו של היטלר נשמרו העותקים בסוד במקלט אווירי משנת 1935, עד שנתגלו על ידי קצין אמריקני בשנת 1945. האותנטיות של הספר אושרה על ידי יוזף ברג, עובד לשעבר של בית ההוצאה הנאצי אשר היה אחראי לפרסומו של מיין קאמפף, וטלפורד טיילור, בריגדיר גנרל בפרקליטות הצבאית האמריקנית, ויועץ ראשי במשפטי נירנברג. הספר מעולם לא נערך ומעולם לא פורסם, ונודע בכינוי "הספר השני" ("Zweites Buch"). "הספר השני" נתגלה בשנות החמישים בארכיב הנאצי שהוחזק על אדמת ארצות הברית בידי ההיסטוריון האמריקני גרהרד ויינברג. מכיוון שלא היה יכול למצוא לספר מוציא לאור באמריקה, יצא הספר לאור בהוצאת המכון להיסטוריה בת זמננו במינכן בשנת 1961.

תפוצת הספר כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

עותקים של הספר בחנות ספרים באינדונזיה

כיום, זכויות היוצרים על כל מהדורות מיין קאמפף, פרט למהדורות באנגלית ובהולנדית, נתונות בידי ממשלת בוואריה. זכויות היוצרים יפוגו ב-31 בדצמבר 2015. יש הסבורים כי כיום ישנם ליורשיו של היטלר (צאצאי אחותו למחצה) סיכוי טוב ליהנות מתגמולי זכויות יוצרים. אחד מצאצאים אלו והראשון לרשת את הזכויות הוא פטר ראובל, אחיינו של היטלר, בנם של לאו ראובל ואנגלה היטלר, אחותו למחצה של היטלר מצד אביהם, אלואיס היטלר שנולד כאלואיס שיקלגרובר. פטר ראובל הצהיר שאינו חפץ בכל זכות בספר.

ממשלת בוואריה, בהסכמה עם הממשלה הפדרלית של גרמניה, אינה מאפשרת העתקה או הדפסה של הספר בגרמניה, ומתנגדת לכך אף במדינות אחרות, אם כי בהצלחה פחותה. ניתן לרכוש או למכור עותקים קיימים של הספר, אלא אם כן הדבר נעשה כדי להפיץ שנאה או מלחמה, דבר האסור על פי חוק.

כאשר הודפס מיין קאמפף בשבדיה בשנת 1992, ניסתה ממשלת בוואריה למנוע את הדבר בצעדים משפטיים. בית המשפט העליון השבדי פסק בשנת 1998 כי מאחר שבוואריה כיום אינה המשך ישיר של המדינה הבווארית שמלפני מלחמת העולם השנייה, אין לה זכויות בספר, ומכיוון שבית ההוצאה שהדפיס את הספר בשנות השלושים אינו קיים עוד, ניתן לראות במיין קאמפף ספר שאין עליו זכויות יוצרים. תביעתה של ממשלת בוואריה נדחתה, והמפיץ בשבדיה (אנטי נאצי מוצהר) הורשה להמשיך בהפצת הספר.

בהולנד, אפילו מכירת עותק ישן של הספר אינה חוקית, אך החזקה בו והשאלתו לאחרים מותרת. בשנת 1997 הסבירה הממשלה ההולנדית לפרלמנט כי אם תצא מהדורה מדעית, שתימכר לצורכי מחקר, לא יינקטו הליכים נגד המפיצים.

בשנת 1999 מרכז שמעון ויזנטל תיעד אתרי אינטרנט מרכזיים כאמזון ובארנס ונובל המוכרים את הספר בגרמניה. לאחר שקמה שערורייה ציבורית הסכימו שתי החברות להפסיק את מכירת הספר.

בשנת 1994 תורגמו פרקים אחדים מהספר לעברית בידי משה צימרמן ועודד היילברונר וראו אור בהוצאת אקדמון תחת השם "פרקים מתוך 'מאבקי' של אדולף היטלר". אף על פי שהתרגום נעשה לצורכי עיון ומחקר, ואף על פי שהמחבר כתב בהקדמה שתרגם לעברית לצורך "דע את האויב", הביאה מחאה ציבורית להורדתו מהמדפים, גם אם באופן זמני.‏[1]

הספר זכה לתפוצה נרחבת בקרב מדינות ערב והרשות הפלסטינית, שם הספרות האנטישמית פופולרית ונפוצה, ולעתים אף זוכה לעידוד השלטונות. מהדורה ערבית של הספר פורסמה בלבנון והפכה לרב-מכר בקרב הפלסטינים בשטחי יהודה, שומרון ועזה.‏[2] לאחרונה דווח על מהדורה שיצאה לאור בטורקיה, והייתה שם לרב מכר בשנת 2005[דרוש מקור]. שעה שישנם פלסטינים הרואים את היטלר כמפלצת, אחרים רואים אותו כגיבור חיובי.‏[3] כיום מצוי הטקסט במספר אתרים באינטרנט, וישנה אף אפליקציה לאייפון לספר.‏[4]

תוכנו של הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

נדיר הוא המקרה שבו פורש אדם את מלוא משנתו הפוליטית, ומעצב אותה בשלב כה מוקדם בקריירה שלו, כפי שעשה זאת היטלר בספר "מיין קאמפף". נדיר עוד יותר הוא המקרה בו פועל אותו אדם ליישום הרעיונות, באופן החלטי ונחוש, במשך שנים, אך כל הסובבים אותו מתעלמים לחלוטין מתמרור האזהרה שהוצב להם. ויליאם שיירר, מחבר "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי", כתב: "מדוע היה איפוא העולם מופתע כל-כך כשיצא הקאנצלר היטלר, שנים מעטות בלבד לאחר מכן, להגשים מטרות אלו?"

הרעיונות בספר היו מקבץ אקלקטי של רעיונות גזעניים שנלקחו ממקורות שונים. היטלר היה קורא אובססיבי, אך ללא יד מכוונת, וללא השכלה פורמלית. השפעתם של אנשים כאלפרד רוזנברג "האידאולוג" של המפלגה הנאצית, (שספרו "המיתוס של המאה העשרים" דמה באופיו ל"מיין קמפף") סימנה לו אך נתיב בתוך בליל של רעיונות אותם קלט ממקורות שונים, החל מקארל מרקס ופרידריך וילהלם ניטשה וכלה ביוסטון סטיוארט צ'מברליין, והפרוטוקולים של זקני ציון.

התאוריה שפיתח היא כי כפי שמרקס סבר שההיסטוריה האנושית הוא סיפורו של המאבק בין המעמדות (וספק אם היטלר ירד לעומקה של תורתו של מרקס), הרי שלאמיתו של דבר היא סיפורו של המאבק בין הגזעים. בסיפור זה ישנם טובים - הגרמנים, הנורדים, הנעלים מבחינה גזעית - ורעים - היהודים, הסלאבים, ואחרים, שהם "תת אדם" או בלשון הספר "אונטרמנטש". היהודי יכול לקבל כל דמות - הארכי קפיטליסט המשעבד את העובד הגרמני לריבית רצחנית, או הקומוניסט האומר לבצע בגרמנים רצח עם בנוסח הרצח שביצעו היהודים, כביכול, ברוסים, במסווה של קומוניזם תחת שלטון ברית המועצות. אך אלו אינן הבחנות אידאולוגיות של ממש, כי אם מסווה למאבק האמיתי - המאבק בין הגזעים על מרחב המחיה.

המאבק בין העמים הוא על "מרחב מחיה" כאשר כיוון התפשטותה הראוי של גרמניה הוא לעבר המזרח, אל שטחי הדגן של אוקראינה ומקורות הנפט והמחצבים של הקווקז. כאן תבוא ההתנגשות ההיסטורית עם הארכי אויב - היהודי בתחפושתו הבולשביקית, אשר הצליח להשתלט, אליבא דהיטלר, על המוני האדם חסרי הבינה הסלאבים והמונגולים ולאחד אותם לכלל המדינה המודרנית של ברית המועצות.

ביחסו אל היהודים ניכר טירופו של היטלר. חלק ניכר מן הספר מוקדש להגיגים על גבול הפורנוגרפיה, בהם מתאר היטלר את היהודי כמשחיתו של הגזע הארי במגוון צורות ודרכים. האובססיה המינית של היטלר ניכרת בכתיבתו, ובין היתר בהכריזו כי "המשימה הלאומית" החשובה ביותר היא עקירתה מן השורש של העגבת.

בשני קטעים בספר מתייחס היטלר אל היהודים ואל השימוש בגז מרעיל:

Cquote2.svg

אם בתחילת המלחמה, או אף בהמשכה, היו שנים עשר או חמישה עשר אלף מאותם העברים משחיתי האומה מובאים תחת גז מרעיל... כי אז לא היה קורבנם של המיליונים שהקריבו את חייהם בחזית מוקרב לשווא.‏[5]

Cquote3.svg
– כרך 2, פרק 15: הזכות להגנה עצמית
Cquote2.svg

טקטיקות אלו המתבססות על ההערכה המדויקת של השבירות האנושית חייבות להצליח, בוודאות מתמטית כמעט, אלא אם כן הצד השני ילמד להלחם בגז מרעיל באמצעות גז מרעיל. יש להדגיש לאלו החלשים באופיים כי זהו מקרה של להיות או לחדול.‏[6]

Cquote3.svg
– כרך 1, פרק 2: שנות התבוננות וסבל בווינה

מהבחינה האישית ניכרת בספר תחושת השליחות. כפי הנראה בעת כתיבת הספר הגיע היטלר למסקנה שהוא ולא אחר הינו השליח ששלח האל להושיע את העם הגרמני. בהתאם לכך רצוף הספר בסקירה של ילדותו ונעוריו של היטלר (דבר שהופך אותו לבעל ערך לחוקרים עד ימינו), מתוך כוונה להראות את מאבקו האישי ההופך לאיטו למאבק לאומי. כן קובע היטלר, המנהיג, כי הדמוקרטיה הינה חסרת ערך (שכן אינה מביאה תועלת במאבק בין הגזעים על מרחב המחיה), ושם במקומה את "עקרון המנהיג", הפיהרר פרינציפ - לפיו כל בעל תפקיד הוא אחראי כלפי מפקדו, וזה אחראי כלפי מפקדו, עד הפיהרר, האחראי כלפי האל, או כלפי ההיסטוריה הגרמנית, והינו בעל סמכות בלתי מוגבלת כלפי כל נתיניו.

בליל זה של רעיונות נעדר כל אחידות פנימית, ומלא בסתירות. אם מטרתם של העמים היא מאבק, והדרך לנצח במאבק היא על ידי שמירת הטוהר הגזעי מחד, והריסת הטוהר הגזעי של היריב מאידך (מדיניות שהיטלר הטיף לה ולאחר מכן יישם אותה בפועל בתחילה בחוקי נירנברג ולאחר מכן באמצעות חטיפת ילדים "טהורי גזע" מרחבי אירופה וגידולם כגרמנים), מה לו להיטלר שילין על היהודים, אשר נוהגים בדיוק באופן זה (לשיטתו)? זוהי רק דוגמה אחת מרבות.

ערב רב זה של רעיונות גיאו פוליטיים אפויים למחצה, מתובלים במשנה כלכלית דלילה המערבת רעיונות סוציאליסטיים גסים עם סיסמאות כגון "הקץ לעבדות הריבית" שאין מאחוריהן כל תוכן, (הכוח המניע את הכלכלה בתקופת היטלר היה המלחמה, ההכנה אליה, החימוש לקראתה, והזנתה בפועל בכוח אדם וחומרים משזו פרצה לבסוף), עליהם נוספה גזענות אכזרית, אובססיבית ופורנוגרפית, היווה את הרעיונות שהיו למצע שהציג היטלר לעם הגרמני. עם זה קיבל את התאוריה הזו, ותחת שלטונו של היטלר שימש כלי בהפעלת כל רעיונותיה עד האחרון שבהם. עיוורון מוסרי זה היכה אף באינטלקטואלים בעלי שם כפילוסוף מרטין היידגר אשר היה חבר המפלגה הנאצית, ותקופת מה שימש כ"פילוסוף החצר" שלה, וברבים אחרים.

אינטנציונליסטים נגד פונקציונליסטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האסכולה הפונקציונליסטית והאסכולה האינטנציונליסטית בחקר מקורות השואה

לספר ערך בבירור השאלה המעסיקה את ההיסטוריונים בחקר השואה. האם אכן התכוון היטלר להשמדת היהודים מראשית דרכו (אינטנציונליזם), או שמא הייתה השמדת היהודים אך פרי ביאושים של התנאים המיוחדים שנוצרו במהלך המלחמה במזרח, מבלי שהייתה לכך כוונה מלכתחילה, והשמדת היהודים צברה תאוצה ככל שנמשכה המלחמה מבלי שתהיה תוכנית אב הקובעת את פרטיה, עד לשלב מאוחר (פונקציונליזם).

האינטנציונליסטים ניתלים בפיסקה המדברת על הרעלת היהודים בגז במלחמת העולם השניה, כהוכחה לכך שלהיטלר הייתה תוכנית השמדה שאף ירדה לפרטי פרטים עוד בשנת 1924. הפונקציונליסטים סבורים כי הפיסקה אינה מוכיחה דבר, ואינה קוראת להשמדת כל העם היהודי אלא רק כ-15,000 מבניו. הפונקציונליסטים טוענים כי על אף שמיין קאמפף ספוג בשנאת יהודים חריפה, זהו המקום היחיד בו מדובר על רצח לשמו.

מעבר לזאת, טוענים הפונקציונליסטים, כי מזכר שנכתב על ידי היינריך הימלר ב-25 במאי 1940, הנושא את הכותרת "הפתרון הסופי לשאלת היהודים", ואשר היטלר הסכים לתוכנו, מוכיח שלא הייתה תוכנית כוללת לרצח עם עוד בשנת 1924. במזכר דוחה הימלר את התוכניות להשמדה פיזית, לטובת "תוכנית מדגסקר", הגליית היהודים לאי נידח. על פי הפונקציונליסטים, מיין קאמפף מתייחס ל-25 הנקודות של מצע המפלגה הנאצית שהתקבלו בפברואר 1920, ובהן מדובר על הגבלות מסוימות - איסור על יהודים להשתתף בעריכת עיתונים, בעלות בבתי כלבו, הגבלות על הגירה יהודית, גירוש "יהודי המזרח", אשר היגרו לגרמניה ממזרח אירופה מאז 1914, וביטול אזרחותם הגרמנית של הנותרים. על פי הפונקציונליסטים תוכנית זו אינה שוות ערך לרצח עם. הפונקציונליסטים טוענים כי דרגת האנטישמיות בספר מיין קאמפף אינה חריגה מהדרגה המופיעה בכתבי אנטישמים אחרים - וילהלם מאר, גאורג ריטר פון שנרר, יוסטון סטיוארט צ'מברליין וקרל לואגר, אשר כולם כינו את היהודים "מחלה" ו"שרץ", ומצוטטים בהתלהבות במיין קאמפף.

כן טוענים הפונקציונליסטים כי אין כל עדות ישירה המחברת את היטלר להחלטה על שימוש בגז דווקא לביצוע הרציחות. השימוש בגז החל בשנת 1939 בביצוע תוכנית T4 - אותנסיה כאשר מנהלי התוכנית (שעסקה ברציחתם של גרמנים לא יהודים, שלקו במחלות) חיפשו דרך להשמיד מספרים גדולים של חולים בדרך יעילה, מבלי להזדקק להזרקה אישית של רעל לכל אחד ואחד. אמנם היה זה היטלר שהורה על ביצוע התוכנית, אך לא נמצאה הוראה כי ייעשה שימוש בגז דווקא. הרצח ההמוני של היהודים החל בקיץ 1941 בפעולת האיינזצגרופן אשר השתמשו בשיטת בורות הירי. המעבר לגז היה בשל כך ששיטה זו נראתה כבלתי יעילה, בלתי חסכונית במשאבים, וגבתה מחיר פסיכולוגי יקר ממבצעיה. כן מצויות עדויות של רוצחים כאדולף אייכמן ורודולף הס אשר העידו כי השימוש בגז היה שיקול פנימי של ה-SS שנתקבל מטעמי יעילות. מכיוון שכך, טוענים הפונקציונליסטים, אין כל קשר בין מה שכתב היטלר במיין קאמפף ב-1924 ובין השימוש בגז בשואה. אף היסטוריון כאיאן קרשו כתב על השימוש בגז במחנה חלמנו כי ההחלטה לעבור לשימוש במשאיות גז הייתה החלטה אד הוק, ובוצעה כאלתור.

היסטוריונים אינטנציונליסטים דוחים טענות אלו ומאמינים כי היטלר אכן הורה על שימוש בגז, אך ההוראה אבדה, וכי הפיסקה במיין קאמפף מוכיחה כי חייבת הייתה להיות הוראה מעין זו. הוויכוח נמשך, על אף כי כיום מרבית ההיסטוריונים מחזיקים בדעה הפונקציונליסטית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרקים מתוך "מאבקי" (Mein Kampf) של אדולף היטלר. תרגום: דן ירון. עריכה מדעית: פרופ' משה צימרמן וד"ר עודד היילברונר. ירושלים, אקדמון, תשנ"ה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עופר אדרת, יהודי גרמניה רוצים למצוא את מיין קמפף בחנויות, הארץ, 12.8.2009
  2. ^ שון אוניל וג'ון סטיל, Mein Kampf for sale, in Arabic,‏ The Telegraph, מרץ 2012:
    "Mein Kampf became the sixth best selling book in the Palestinian Authority area"
  3. ^ רועי נחמיאס, איך מוצג היטלר בחידון פלסטיני? בלי השואה, באתר ynet,‏ 5 בדצמבר 2007.
  4. ^ אור הירשאוגה, היטלר עבר את הצנזורה של אפל: "מיין קמפף" באייפון, באתר TheMarker,‏ 8 נובמבר 2009.
  5. ^ במקור:

    Hätte man zu Kriegsbeginn und während des Krieges einmal zwölf- oder fünfzehntausend dieser hebräischen Volksverderber so unter Giftgas gehalten, wie Hunderttausende unserer allerbesten deutschen Arbeiter aus allen Schichten und Berufen es im Felde erdulden mußten, dann wäre das Millionenopfer der Front nicht vergeblich gewesen.

  6. ^ במקור:

    Schwächen gefundene Taktik, deren Ergebnis fast mathematisch zum Erfolge führen muß, wenn eben nicht auch die Gegenseite lernt, gegen Giftgas mit Giftgas zu kämpfen. Schwächlichen Naturen muß dabei gesagt werden, daß es sich hierbei eben um Sein oder Nichtsein handelt.