אנטישמיות בעולם הערבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אנטישמיות בעולם הערבי מתייחסת לאפליה, וחינוך לשנאה, דעות קדומות ושנאה נגד יהודים במדינות ערב, ויהודים בכלל. היא כוללת גם גלוריפיקציה לטרור נגד יהודים ונגד ישראל, הצגת ישראל כמדינת אפרטהייד והצגת הסכסוך בין ישראל לבין הפלסטינים או בין ישראל ובין מדינות ערב בצורה מוטה.

עטיפת הספר מיין קאמף בערבית. תמונות של אנשים הרוגים שיוצרות יחד צלב קרס

למרות שהערבים הם חלק מהעמים השמיים, המונח אנטישמיות מתייחס לאפליה ודעות קדומות כנגד יהודים (ראו אנטישמיות: מקור המונח).

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנטישמיות הערבית התרחבה החל מהמאה ה-19. יהודים, כמו קבוצות מיעוט אחרות בעולם המוסלמי, היו כפופים למגבלות שונות הרבה לפני כן (ראו: ד'ימי). עם זאת, למרות הצביון המגביל, הוענק מעמד של בני חסות ל"עם הספר", בתנאי שהם לא נאבקו במעמד החברתי והחוקי הנחות שהוטל עליהם, ובכך הם זכו לביטחון יחסי נגד רדיפה ולרווחה במשך רוב הזמן - הגנה שלא הייתה קיימת לעמים הלא-נוצרים ברוב אירופה עד רעיונות הנאורות, השוויון והחילון שלאחר המהפכה הצרפתית - כך שהתאפשר ליהודים ליהנות מכיבוד החוקים הדתיים שלהם ואורחות חייהם.

אנטישמיות בעולם הערבי גדלה מאוד בתקופה המודרנית, בעקבות מספר סיבות: התמוטטותה של האימפריה העות'מאנית והחברה האסלאמית המסורתית, השפעה אירופאית שהובאה על ידי האימפריאליזם המערבי וערבים נוצרים, קשרים עם המפלגה הקומוניסטית ועם ברית המועצות שבה שררה אנטישמיות רבה, תעמולה נאצית, תרעומת על תנועת הלאומיות היהודית שהובילה להתיישבות במחוז הסורי הדרומי של האימפריה העות'מאנית (ראו ציונות), כעס על מעצמות מערביות (במיוחד אנגליה וצרפת) שפעלו באזור כמעצמות קולוניאליות, ועליית הלאומיות הערבית. לפי אלה שוחט, השקפת הלאומיות הערבית על "יהודים-ערבים" הושפעה מהרעיון הציוני שלאומיות ערבית ויהודית סותרים זה את זה. השקפתה של אלה שוחט מבקרת את הניסיון של היהודים להכחיש את זהותם ואת הניסיון להעביר את האשמה על גירוש היהודים מאדמות ערב לעבר ישראל והציונות.

עלייתו של האסלאם הפוליטי במהלך שנות ה-80 ולאחר מכן, יצרה זן חדש של אנטישמיות האסלאמית, אשר נתנה לשנאת היהודים מרכיב דתי. אנטישמיות זו מופיעה גם בקרב ציבורים מוסלמים שאינם ערבים כולל פרסים, טורקים, עמים אפריקאים, מוסלמים באיחוד האירופי ובצפון אמריקה.

לפי היסטוריון ברנרד לואיס, במשך רוב 1,400 השנים האחרונות, הערבים לא היו אנטישמים כפי שהמילה אנטישמיות משמשת במערב. לדעתו, ברוב המקרים, ההבדל נבע משום שהערבים אינם נוצרים, הם לא גדלו על סיפורים של רצח האל על ידי היהודים. באסלאם, סיפורים כאלה נדחו על ידי הקוראן כאבסורד וחילול קודש. מאחר שמוסלמים אינם רואים את עצמם כ"בני ישראל האמיתיים", הם לא מרגישים מאוימים על ידי הישרדות העם היהודי. משום שהאסלאם לא שומר את הברית הישנה, אין התנגשות פרשנויות בין שתי הדתות ולכן שתיהן יכולות להתקיים זו לצד זו. אין, לפי לואיס, מחלוקת תאולוגית בין מוסדות הדת המוסלמיים למוסדות הדת היהודיים. סטיבן ה. נורווד טוען כי מאז מלחמת סיני, השמאל הקיצוני נוהג להתעלם מהאנטישמיות המוסלמית. בשמאל הקיצוני האירופאי והאמריקאי תקפו לעיתים קרובות את הציונות ואת ישראל, תוך שימוש בפולמוס המתמשך מהתאולוגיה הנוצרית. זאת בזמן שבאותו הזמן הוא מתכחש לכך שלאנטישמיות השפעה מתמשכת על ההשקפות הערביות והאיראניות.

בעוד שהיו תקריות אנטישמיות בתחילת המאה ה-20, האנטישמיות גדלה באופן דרמטי כתוצאה מהסכסוך הישראלי-ערבי. לאחר מלחמת העצמאות, הנכבה, הקמת מדינת ישראל, והניצחונות הישראליים במלחמת סיני ובמלחמת ששת הימים, הייתה תחושת השפלה חמורה ליריבותיה של ישראל - בעיקר מצרים, סוריה ועיראק. עם זאת, עד אמצע שנות ה-70, הרוב המכריע של היהודים עזבו את ארצות ערב והאסלאם והיגרו בעיקר לישראל, צרפת וארצות הברית. הסיבות להגירה הן מגוונות ושנויות במחלוקת.

על פי ברנרד לואיס, עד שנות ה-80, נראה שהיקף הספרות האנטישמית שפורסמה בעולם הערבי, והסמכות של יוזמיה, מצביעה על כך שהאנטישמיות הקלאסית הפכה לחלק חיוני מהחיים האינטלקטואליים הערביים, הרבה יותר מאשר בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים בצרפת.

בדו"ח משנת 2008 של מרכז המידע למודיעין ולטרור על אנטישמיות ערבית-מוסלמית עכשווית, קובע כי תאריך תחילת תופעת התפשטות האנטישמיות הנוצרית-אירופאית הקלאסית לעולם הערבי החלה בסוף המאה ה-19. בשנת 2014 הליגה נגד השמצה פרסמה את מדד האנטישמיות בעולם, סקר גלובלי של עמדות אנטישמיות ברחבי העולם, אשר דיווח שבמזרח התיכון, 74% מהמבוגרים הסכימו עם רוב מאחת עשרה הצעות אנטישמיות שהועלו בסקר כולל "ליהודים יש יותר מדי כוח בשווקים הפיננסיים הבינלאומיים", וכי "היהודים אחראים למרבית המלחמות בעולם".

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו תקופות בהן יהודים, יחד עם נוצרים וזורואסטרים, זכו למעמד המשפטי של ד'ימי (מיעוט מוגן) באדמות שנכבשו על ידי הערבים המוסלמים, שלרוב הוחל על המיעוטים הלא-מוסלמיים. היהודים נראו בדרך כלל כקבוצה דתית (לא גזע נפרד), ובכך, חלק מ"המשפחה הערבית".

ד'ימי היו נתונים למספר ההגבלות, היישום והחומרה השתנו עם הזמן והמקום. הגבלות כללו מגורים ברבעים נפרדים, חובה ללבוש בגדים ייחודיים, התרפסות ציבורית בפני המוסלמים, איסורים על הטפה נגד התאסלמות ונגד נשיאת נשים מוסלמיות, וגישה מוגבלת למערכת המשפטית (עדותו של יהודי לא נחשבה אם נסתרה על ידי עדותו של מוסלמי). ד'ימי נאלצו לשלם מס גולגולת מיוחד (ה"ג'זיה"), אשר פתר אותם משירות צבאי ומתשלום זכאה כפי שנדרשו המוסלמים. בתמורה, לד'ימי הוענקו זכויות מוגבלות, כולל מידת סובלנות, אוטונומיה קהילתית בעניינים אישיים, והגנה מהרג. הקהילות היהודיות, כמו הנוצריות, בדרך כלל היוו ישויות אוטונומיות למחצה אשר ניהלו חוקים והנהגה משלהן, אשר נשאו באחראיות לקהילה כלפי השליטים המוסלמים.

על פי אמות מידה של ימי הביניים, התנאים של היהודים תחת שלטון האסלאם היו בדרך כלל יותר רשמיים וטובים יותר מאלה של היהודים בארצות הנוצריות, בין היתר, בשל שותפות מעמד המיעוט עם הנוצרים בארצות אלה. יש ביסוס לטענה שמעמדם של היהודים בארצות ללא מיעוט נוצרי היה לרוב גרוע ממצבם בארצות עם מיעוט כזה. לדוגמה, היו מקרים רבים של מעשי טבח וטיהור אתני של יהודים בצפון אפריקה, במיוחד במרוקו, לוב ואלג'יריה שבסופו של דבר נאלצו היהודים לחיות בגטאות. גזירות המצווים על הריסת בתי כנסת נגזרו בימי ביניים במצרים, סוריה, עיראק ותימן. בתקופות מסוימות בתימן, מרוקו ובגדד, יהודים נאלצו להתאסלם או למות.

המצב שבו יהודים נהנו משגשוג תרבותי וכלכלי לעיתים, אבל נרדפו בזמנים אחרים, סוכם על ידי גוסטב פון גרונבאום:

לא יהיה קשה להרכיב את השמות של מספר מאוד גדול של נתינים או אזרחים יהודים של האזור האיסלמי אשר השיגו דרגה גבוהה של כוח, השפעה כלכלית גדולה, הישג אינטלקטואלי משמעותי ומוכר, ואותו הדבר ניתן לעשות עם הנוצרים. אבל זה גם לא יהיה קשה להרכיב רשימה ארוכה של רדיפות, הפקעות שרירותיות, ניסיונות המרה כפויים, או פוגרומים.

העידן המודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם חוקרים כמו מרק ר. כהן הטוענים כי האנטישמיות הערבית בעולם המודרני התעוררה במאה ה-19, על רקע הלאומיות היהודית הסותרת את הלאומיות הערבית ויובאה לעולם הערבי בעיקר על ידי ערבים נוצרים לאומניים, ורק לאחר מכן אנטישמיות זו עברה לערבים המוסלמים. לדברי ברנרד לואיס:

ההיקף של הספרים והמאמרים האנטישמיים שפורסמו, בגודל ובמספר המהדורות וההופעות, המעמד הגבוה והסמכות של הכותבים, המפרסמים ונתוני החסות, המקום שלהם בבתי הספר ובתוכנית הלימודים במכללה, תפקידם בתקשורת ההמונים, ככל הנראה מצביע על כך שאנטישמיות קלאסית היא חלק חיוני מהחיים האינטלקטואליים בזמן הנוכחי, כמעט כמו שהיה בגרמניה הנאצית, והרבה יותר מאשר בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 בצרפת.

המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלילת דמשק בטיימס, 18 אפריל 1840
האב תומאסו ומשרתו

עלילת דמשק הייתה פרשה אשר עסקה בהיעלמותם של נזיר נוצרי ומשרתו המוסלמי בשנת 1840 ובעקבות זאת התפתחה עלילת דם אשר האשימה את היהודים ברציחתם לצורך אפיית מצות. הרקע לעלילה היה היעלמותו של נזיר בשם תומאסו, מיסיונר אפוסטולי וכומר במנזר הקאפוצ'יני הצרפתי, יחד עם משרתו המוסלמי, איברהים עמארה, אחרי שתלו מודעה בשוק היהודי בדמשק. ב-5 בפברואר 1840, נזיר פרנצ'יסקני ומשרתו דווחו כנעדרים, ולא נראו שוב. המושל הטורקי והקונסול הצרפתי, ראטי-מנטון, האמינו כי מדובר ברצח פולחני, והאשימו את היהודים בכך שכן הרצח לכאורה התרחש לפני חג הפסח. החלה חקירה מבוימת, וספר יהודי בשם שלמה נגרין הודה תחת עיוניים והאשים יהודים אחרים. שני יהודים נוספים מתו בעינויים ואחד (משה אבולעפיה) התאסלם כדי להתחמק מהעינויים. כמו כן, התקיימו התקפות המוניות נגד קהילות יהודיות ברחבי המזרח התיכון.

זעם בינלאומי הוביל להזמנת חקירה במצרים על ידי אבראהים פאשא. משא ומתן שהתקיים באלכסנדריה הבטיח בסופו של דבר שחרורם ללא תנאי של תשעת האסירים שנותרו בחיים (מתוך שלושה עשר) והכרה בחפותם. מאוחר יותר בקונסטנטינופול, משה מונטיפיורי (מנהיג הקהילה היהודית בבריטניה) שכנע את הסולטאן אבדילמג'יט הראשון להנפיק פירמן (צו) שנועד לעצור את ההתפשטות של עלילת הדם ברחבי האימפריה העות'מאנית:

...ולאהבה שאנו נושאים לנתינים שלנו, אנחנו לא יכולים להרשות שהאומה היהודית, אשר חפותם מהפשע שנטען נגדם, תהיה מודאגת ומיוסרת כתוצאה מהאשמות שאין להן בסיס אמת...

עם זאת, פוגרומים התפשטו במזרח התיכון ובצפון אפריקה: חלב (1850 ו-1875), דמשק (1840, 1848 ו-1890), ביירות (1862 ו-1874), דיר אל-קמר (1847), יפו (1876), ירושלים (1847, 1870 ו-1895), קהיר (1844, 1890, 1902-1901, מנצורה (1877), אלכסנדריה (1870, 1882, 1907-1901, פורט סעיד (1903, 1908)[1].

לפרשת דרייפוס בסוף המאה ה-19 היו השלכות בעולם הערבי. בפרשה, הואשם אלפרד דרייפוס, קצין תותחנים צרפתי בדרגת סרן, כי בגד במדינתו וריגל לטובת גרמניה על אף היותו חף מפשע ומתוך מניעים אנטישמיים[2]. התפרצויות הנלהבות של אנטישמיות בצרפת הדהדו באזורי ההשפעה הצרפתית, במיוחד בלבנון המרונית. העיתונות הערבית המוסלמית, לעומת זאת, סיקרה באופן אוהד את הקצין המואשם דרייפוס, ומתחה ביקורת על רדיפת היהודים בצרפת.

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהדורה המצרית משנת 1976 לפרוטוקולים של זקני ציון

הפרוטוקולים של זקני ציון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-20 הופיעו תרגומים ראשונים לערבית של הפרוטוקולים של זקני ציון, הראשונים שבהם בארץ ישראל ומצרים על ידי ערבים-נוצרים.

החיבור תורגם לראשונה לערבית על ידי כומר מרוני, והודפס במצרים ב 1925, אך זכה לתפוצה גוברת בשנות ה-30.[3]

בהמשך הפרוטוקולים תורגמו ויצאו לאור במהדורות רבות נוספות בערבית, יותר מאשר בכל שפה אחרת, והפיצו את תיאורית הקונספירציה ברחבי העולם הערבי. בשנת 1958 נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר המליץ על הפרוטוקולים כראיה היסטורית אמינה לכוונותיהם של היהודים[4]. הפרוטוקולים שימשו כדי לתדלק שנאה הן כנגד ישראל והן כנגד יהודי ארצות ערב שבתקופה זאת נתקלו באפליה ואלימות גוברת שהביאה לבריחתם מארצות אלו.

עלילות על רצונם של היהודים להשתלט על המקומות הקדושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערב יום כיפור ה'תרפ"ט, 23 בספטמבר 1928, הקימו יהודים מחיצה ליד הכותל המערבי, לצורך חציצה בין הגברים והנשים. אנשי המועצה המוסלמית העליונה הזעיקו למחרת את אנשי השלטון הבריטי ואלה פירקו את המחיצה בכוח.[5] בעקבות האירוע, כינס המופתי אמין אל-חוסייני אספות ברחבי הארץ בהן שולהבו ההמונים, ויזם משלחות מחאה שטענו בדבר מזימה של היהודים להשתלט על הארץ ועל המקומות הקדושים. המופתי אף טען כי קדושת הכותל ליהודים היא המצאה ("בדעה") של מנהיגיהם כדי לקשור את כל היהודים בעולם למרכז אחד, "במטרה לחזור ולבנות את ההיכל במקום מסגד אל-אקצא".[6] לדברי יהושע פורת, פרשת הכותל אפשרה לו לספק ממד דתי למאבק הלאומי נגד היהודים ובדרך זו לגייס את תמיכת השכבות העממיות, שהסיסמאות הלאומיות לא דיברו אל לבם עד אז.[7]

קשרים בין מנהיגים ערבים לבין גרמניה הנאצית בשנות ה-30[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמין אל-חוסייני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-28 במאי 1930 יצר המופתי אמין אל-חוסייני קשר עם משרד החוץ הגרמני, מסר לו את מחאתו על התנהלות הבריטים בארץ ישראל וטען כי הם מגינים רק על האינטרסים של עצמם ושל הציונים.[8]

ב-31 במרץ 1933, חודשיים לאחר מינויו של אדולף היטלר לקנצלר גרמניה, ביקר המופתי את הקונסול הגרמני החדש, ד"ר היינריך וולף (דיפלומט גרמני) , בלשכתו בירושלים, והיה הראשון לברכו בבואו.[9] במברק ששלח באותו היום אל משרד החוץ, מסר הקונסול כי אל-חוסייני אמר לו ש"המוסלמים בתוך פלסטין ומחוצה לה מקדמים בברכה את המשטר החדש בגרמניה ומייחלים להתפשטות שיטת הממשל הפשיסטית, האנטי דמוקרטית, גם לארצות אחרות".[10] וולף ציטט את המופתי, שהביע בפניו, בשם הערבים, רצון להצטרף לחרם הנאצי נגד היהודים:[11] "ההשפעה היהודית על הכלכלה והמדיניות מזיקה בכל מקום ויש להילחם בה. כדי לפגוע ברווחת היהודים, מצפים הערבים כי גרמניה תכריז חרם על היהודים בגרמניה, שאליו יצטרף בהתלהבות העולם המוסלמי כולו". אל-חוסייני הביע לפיכך את ציפייתו מהגרמנים שייצאו את סחורותיהם לארץ ישראל דרך יבואנים לא-יהודים.[9]

אל-חוסייני הצליח לשכנע את הנציבים העליונים בכך שהוא מתון, וככזה נהנה מתמיכתם המדינית והכספית, אולם במקביל, תגבר בחשאי את התעמולה הלאומנית, בין היתר באמצעות היומון שלו "אל-גא'מעה אל-ערבייה".[10] ב-26 באפריל 1933 החל הביטאון שלו[12] לגנות את יהודי מצרים על הצטרפותם לחרם שהכריזו הארגונים היהודיים נגד גרמניה לאחר עליית הנאצים לשלטון. הביטאון פרסם ידיעות על זרם ההגירה היהודית לפלסטין מכל העולם ולצדן סיפורים מפוקפקים על יהודים במצרים ובעיראק.[13]

ב-28 באפריל 1933 נפגש וולף עם אל-חוסייני ומנהיגים נוספים בחגיגות נבי מוסא. אלה הביעו בפניו את הערצתם לגרמניה החדשה, ואת תמיכתם במדיניות האנטי-יהודית בגרמניה, אולם ביקשו ממנו שגרמניה לא תרשה ליהודים להגר לארץ ישראל.[9] בשנת 1934 ביקר בארץ ישראל וילהלם פריק, ובעיתונות העברית פורסם שהעביר לאל-חוסייני 120,000 פונט לתעמולה נאצית.[14]

בשנת 1935 קיבל אל-חוסייני מימון בשווי מיליוני דולרים משר החוץ בממשלת מוסוליני, גליאצו צ'אנו, על מנת להרעיל את בארות המים של תל אביב. הפעולה לא יצאה לפועל כמתוכנן, והסתכמה בנזק מינורי לצינורות, שתוקן במהרה.[15]

קשר לתנועות בעיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1932-1941 עמד בראשות שגרירות גרמניה בבגדאד המזרחן ד"ר פריץ גרובה. השגרירות בראשותו פעלה על מנת לבסס קשרים עם האליטה ותמכה באופן נדיב בפעילות פאשיסטית ואנטישמית. אינטלקטואלים ואנשי צבא הוזמנו לביקור בגרמניה כאורחי המפלגה הנאצית. ניסיונות ההשפעה של גרמניה הנאצית התבטאו, מלבד השפעה על אישי ממשל שונים, בהחדרת חומרי תעמולה אנטישמיים לעיתונות. השגרירות הגרמנית רכשה את העיתון הנוצרי "אל-עאלם אל-ערבי" (العالم العربي, "העולם הערבי") וחוץ מחומרי תעמולה, החל מאוקטובר 1933 פרסם בו עורכו, סלים חסון, מדי יום בהמשכים, את ספרו של אדולף היטלר, "מיין קמפף", בתרגום לערבית.

באותה תקופה ננקטו בעיראק צעדים להצרת צעדיהם של היהודים, שהיו בעלי השפעה פוליטית ונהנו משגשוג כלכלי. בשנת 1934 פוטרו עשרות פקידי ממשל יהודים ממשרדי הכלכלה והתחבורה, החל משנת 1935 החלו להגביל באופן לא רשמי את מספר התלמידים היהודים בבתי הספר הממשלתיים, ובשנת 1936 פוטרו 300 פקידי ממשל יהודים, בהם בכירים רבים.

התעמולה האנטישמית הובלה על ידי תנועות פשיסטיות בראשות בכירים עיראקים.[16] בשנת 1935 נוסד בבגדאד "מועדון אל-מות'אנא" (نادي المثنى, "נאדי אלמֻתַ'נא"), אגודה ערבית־נאצית שבראשה עמד מנהל בית החולים הממשלתי בבגדאד, ד"ר צאיב שווכאת. המועדון נקרא על שם אל-מות'אנא אבן חארית'ה, מצביא ערבי מוסלמי שהנהיג כוחות שעזרו להביס את הפרסים של האימפריה הסאסאנית בקרב אל-קאדסיה. המועדון, שהושפע מן הפאשיזם האירופי ונשלט על ידי ערבים לאומנים קיצוניים, היה ידוע מאוחר יותר כ"המפלגה הלאומית הדמוקרטית" ונשאר פעיל עד כישלון ההפיכה של רשיד עאלי אל-כילאני הפרו-נאצי במאי 1941.

תחת השפעתו של השגריר הגרמני פריץ גרובה, פיתח מועדון "אל-מות'אנא" ארגון נוער צבאי למחצה בשם "אל-פֻתֻוַה" (الفُتُوَّة, "עלומים", "בחרות" או "גבורה"; במקור שם למסדר אבירים מוסלמים[17]), שעוצב על פי דגם הפאשיזם האירופי והנוער ההיטלראי. הארגון נוסד באוקטובר 1935 על ידי הפעיל הפאן-ערבי ואחד ממייסדי מועדון אל-מות'אנא, סאמי שַוְכַּת, שהיה אז המנהל הכללי של משרד החינוך העיראקי (בשנים 1933 ו-1939, וב-1940 היה שר החינוך).

ב-1 במאי 1938 השתתפה משלחת של הארגון בוועידת המפלגה הנאצית בנירנברג, ומנהיג הנוער ההיטלראי, באלדור פון שיראך, הגיע לביקור בבגדאד. במאי 1939 חויבו כל תלמידי בתי הספר העל-יסודיים ומוריהם, ואף הסטודנטים ותלמידי הסמינר למורים, להצטרף לארגון ולעבור אימונים צבאיים על פי תוכנית של משרד ההגנה. בסוף שנות ה-30 מנה הארגון כ-63,000 חברים. סאמי שוכת ביטא את דעתו האנטי-יהודית בגלוי וב-1939 הכריז: "היהודי מאוהב בזהב ואין לו קיום בלעדיו".[18]

קשרים עם גרמניה הנאצית בימי מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – יחסי גרמניה הנאצית עם העולם הערבי

היטלר והאידאולוגיה הנאצית והפשיסטית היו תחת מחלוקת גדולה בעולם הערבי, עם תומכים רבים ומתנגדים. תוכניות תעמולה מאסיביות הושקו בעולם הערבי, תחילה על ידי איטליה הפשיסטית ואחר כך על ידי גרמניה הנאצית. הנאצים התמקדו במיוחד בהשפעה על הדור החדש של הוגים ופעילים פוליטיים.[19] מפקד קורפוס אפריקה, ארווין רומל, היה פופולרי כמעט כמו היטלר. "הייל רומל" הייתה ברכה נפוצה במדינות ערב. היו שהאמינו[דרושה הבהרה] שהגרמנים יעזרו להם להשיג עצמאות משלטון צרפת ובריטניה. לאחר תבוסת צרפת על ידי גרמניה הנאצית בשנת 1940, היו ערבים שהשמיעו קריאות פומביות נגד הצרפתים והבריטים ברחובות דמשק: "לא עוד מִסְיֶיה, לא עוד מִיסְטֵר, אללה בשמיים והיטלר עלי אדמות". כרזות בערבית בהן נכתב "בשמיים אלוהים הוא שליטך, עלי אדמות היטלר" הוצגו לעיתים קרובות בחנויות בעיירות סוריה.[20]

כמה ערבים עשירים שטיילו בגרמניה בשנות השלושים חזרו עם אידיאלים פשיסטיים ושילבו אותם בלאומיות הערבית. זכי אל-ארסוזי, אחד המייסדים העיקריים של הבַּעַתִּ'יזְם (אנ'), מחשבת מפלגת הבעת', הצהיר כי הפשיזם והנאציזם השפיעו רבות על האידאולוגיה של הבעת'. תלמידו של אל-ארסוסי, סמי אל-ג'ונדי (אנ'), כתב: "היינו גזעניים, הערצנו את הנאציזם, קראנו את ספריו ואת מקור מחשבתו, במיוחד את "כה אמר זרתוסטרא" מאת ניטשה, נאומיו של פיכטה לאומה הגרמנית, ויסודותיו של יוסטון סטיוארט צ'מברלין מהמאה התשע עשרה, הנסובים סביב גזע. היינו הראשונים שחשבו לתרגם את המיין קאמפף. מי שחי בתקופה זו בדמשק יעריך את נטייתו של העם הערבי לנאציזם, שכן הנאציזם היה הכוח שיכול לשמש כאלוף שלו, ומי שמובס מטבעו יאהב את המנצח. אבל האמונה שלנו הייתה שונה למדי".[21]

אמין אל-חוסייני ואדולף היטלר ב־28 בנובמבר 1941

שני הפוליטיקאים הערבים הבולטים ביותר ששיתפו פעולה עם הנאצים היו "המופתי הגדול של ירושלים", אמין אל-חוסייני,[22][23] וראש ממשלת עיראק רשיד עאלי אל-כילאני.[24][25] הבריטים שלחו את אמין אל-חוסייני לגלות בשל תפקידו המרד הערבי הגדול בשנים 1936–1939. למופתי לשעבר היו סוכנים בממלכת עיראק, במנדט הצרפתי של סוריה ובארץ ישראל המנדטורית. מעוזריו, ג'מאל אל-חוסייני ואחמד שוקיירי. בשנת 1941 תמך אל-חוסייני באופן פעיל בהפיכת ריבוע הזהב העיראקית (אנ'), בראשותו של רשיד עאלי אל-כילאני[26].

לאחר שמשטר ריבוע הזהב בעיראק הובס על ידי הבריטיים, ראשיד עלי, אל-חוסייני וכן וטרנים עיראקיים אחרים, מצאו מקלט באירופה. באירופה הגולים הערבים תמכו באינטרסים של מדינות הציר. הם הצליחו במיוחד לגייס כמה עשרות אלפי מוסלמים לאס אס ושימשו כתועמלנים לעולם דובר הערבית. מגוון הפעילויות המשותפות היה רחב. לדוגמה, אנואר סאדאת, לימים נשיא מצרים, היה מוכן לשתף פעולה עם גרמניה הנאצית, על פי זיכרונותיו שלו.[19]

אמין אל-חוסייני נפגש עם היטלר ב־28 בנובמבר 1941. ההערות הגרמניות הרשמיות של אותה פגישה מכילות התייחסויות רבות למאבק ביהודים באירופה ומחוצה לה. הקטעים הבאים מאותה פגישה הם הצהרות של היטלר לאל-חוסייני:

גרמניה עמדה למלחמה בלתי מתפשרת נגד היהודים. היא כללה באופן טבעי התנגדות פעילה לבית הלאומי היהודי בפלסטין, שלא היה אלא מרכז, בצורת מדינה, למימוש השפעתם ההרסנית של האינטרסים היהודיים. [...] זה היה המאבק המכריע; במישור הפוליטי, הוא מציג את עצמו בעיקר כסכסוך בין גרמניה לאנגליה, אך מבחינה אידאולוגית זה היה קרב בין הנאציונל-סוציאליזם ליהודים. מובן מאליו שגרמניה תעניק סיוע חיובי ומעשי לערבים המעורבים במאבק המשותף, משום שהבטחות ידידותיות לא יועילו במלחמת הישרדות או חורבן, בה היהודים הצליחו לגייס את כל כוחה של אנגליה למטרותיהם. [...] הפיהרר בעצמו ייתן לעולם הערבי את ההבטחה ששעת השחרור שלו הגיעה. מטרת גרמניה תהיה אך ורק השמדת היסוד היהודי השוכן במרחב הערבי בהגנת הכוח הבריטי. באותה שעה המופתי יהיה הדובר המוסמך ביותר של העולם הערבי. אז תהיה משימתו להוציא לפועל את הפעולות הערביות, אותן הוא הכין בחשאי. כשיגיע הזמן הזה, גרמניה תוכל להיות אדישה גם לתגובה הצרפתית להצהרה כזו.[27][28][29]

אמין אל-חוסייני הפך למשתף הפעולה הערבי הבולט ביותר עם מעצמות הציר. הוא פיתח קשרי חברות עם נאצים בכירים, כולל היינריך הימלר[30] ויואכים פון ריבנטרופ[31] ואדולף אייכמן.[32] הוא תרם לשירותי התעמולה של הציר ולגיוס חיילים מוסלמים וערבים לכוחות המזוינים הנאצים, כולל שלוש דיוויזיות אס אס המורכבות מבוסניאקים מוסלמים.[33] הוא היה מעורב בתכנון פעולות מלחמתיות בארץ ישראל ובעיראק, כולל תוכנית להצנחת סוכנים גרמניים וערביים, אשר ילבו את ההתקפות על היהודים בארץ ישראל.[34] הוא סייע לכניסה הגרמנית לצפון אפריקה, במיוחד לכניסה הגרמנית לתוניסיה ולוב[דרוש מקור]. רשת הריגול שלו סיפקה לוורמאכט אזהרה מדויקת מפני פלישת בעלות הברית לצפון אפריקה.[35] ד"וח מפורט שהעביר, ככל הנראה מידי מלך מרוקו, אף הגיע לווילהלם קנריס, ראש האבווהר, אך הוורמאכט התעלם ממידע זה.[35] חוסייני התערב ומחה בפני רשויות הממשלה במטרה למנוע מהיהודים להגר לארץ ישראל המנדטורית. ישנן עדויות שהוא היה מודע לפתרון הסופי.[36] עוזרו הבכיר של אדולף אייכמן, דיטר ויסליצני, טוען כי בכל פגישותיו של המופתי עם בכירי הנאצים, חוסייני חזר והציע את השמדת היהודים.[32] לעומת זאת, חוסייני עצמו טען לאחר סיום המלחמה כי מעולם לא ידע על מחנות ההשמדה, או על תוכניות הנאצים לרצח עם ביהודי אירופה. לדבריו, הראיות נגדו זייפו על ידי אויביו היהודים, והוא אף הכחיש שפגש בכלל את אייכמן. אמין אל חוסייני עדיין דמות שנויה במחלוקת בעולם הערבי, לעומת אלו הרואים בו מושחת, פלגים פוליטיים אחרים בעולם הערבי המודרני רואים בו דמות מכובדת.[37]

מיוני 1940 ועד מאי 1943 שלטו מדינות הציר - גרמניה, איטליה ומשתפי הפעולה עמם - בחלקים גדולים של צפון אפריקה. הנאצים שאפו לחסל גם יהודים מחוץ לאירופה שהיו תחת שליטתם. בתוניסיה פעל ח'אלד עבד אל-והאב להצלת יהודים במתחם שהשתייך למשפחתו. כך עשה גם סי עלי סקעת (Si Ali Sakkat), בכיר בממשל התוניסאי, בתקופת הכיבוש הנאצי בתוניסיה, שנמשך מנובמבר 1942 ועד מאי 1943. ספרו של רוברט סטלוף "בין צלב הקרס לסהרה: יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה"[38] מביא סיפורים אישיים של הצלת יהודים בצפון אפריקה בידי שכניהם המוסלמים בתקופת הכיבוש הנאצי.

פרעות נגד יהודים במדינות ערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שהאנטישמיות הערבית גברה בעקבות הסכסוך הערבי-ישראלי, היו פוגרומים ביהודים לפני הקמת מדינת ישראל במאי 1948, כולל פוגרומים בהשראת הנאצים באלג'יריה בשנות ה-30, והתקפות על יהודים בעיראק ולוב בשנות הארבעים.

ב-1–2 ביוני 1941 התרחש הפרהוד - פוגרום שנעשה ביהודי בגדאד בחג השבועות. במהלך הפרעות נרצחו, לפי הערכות שונות, בין 180 למעל ל-1,000 יהודים, לפחות 2,118 נפצעו, לפחות 242 ילדים היו ליתומים ורכוש רב נבזז. ארבע מאות יהודים נפצעו בהפגנות אלימות במצרים ב-1945 ורכוש יהודי הושחת ונבזז. בלוב נהרגו 130 יהודים ו-266 נפצעו. בדצמבר 1947 נהרגו בדמשק 13 יהודים, בהם 8 ילדים, ו-26 נפצעו. בחלב גרמו המהומות לעשרות נפגעים יהודים, נזק ל-150 בתים של יהודים, והצתת 5 בתי ספר ו-10 בתי כנסת. בתימן נרצחו 97 יהודים ו-120 נפצעו.[39]

בשנת 1954 פורסם מאמר מאת המנהיג הפלסטיני חאג' אמין אל-חוסייני, בו כתב על "האופי היהודי המושרש ביהודים מאז ראשית קיומם. אופי זה היה מהסיבות החשובות לכישלונם בכל שלבי ההיסטוריה שלהם, וגרם לכך שהבריות ישנאו וירדפו אותם. אחד הצדדים הבולטים ביותר של האופי היהודי הוא היהירות והאנוכיות המופרזת, שמקורן באמונתם שהם העם הנבחר של האל. אין גבול לחמדנותם ולרצונם למנוע מאחרים את הטוב... אין בלבם רחמנות והם ידועים באיבתם, ביריבותם ובקשיחותם הרבה, כפי שתיאר אותם אללה בקוראן... כתוצאה מכך התייאשו העמים מלחיות איתם בכל שלבי ההיסטוריה. לדעתי, אופי זה הוא 'זעם האל' הדבק בהם, וסופו להרבות את אויביהם, לקומם נגדם את האומות".[40]

קריקטורות אנטישמיות בעולם הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1967, דובר צה"ל פרסם מבחר קריקטורות מעיתונאים בערבית שפורסמו מלפני מלחמת ששת הימים תחת הכותרת "חייבים להשמיד את ישראל". הקריקטורות מציגות מגוון דימויים אנטישמיים, ודימויים של רצח-עם שיש לבצע כלפי יהודים בישראל.[41] עטיפת חוברת "סאלם הולך לצבא" שנועדה לימוד קרוא-וכתוב לחיילים סורים מציגה את החיילים כובשים את מדינת ישראל, תוך שהיהודים שוחים בים ומתחננים על חייהם. קריקטורה מהיומון הירדני אל-מנאר משנת 1964 מציגה יהודי עם מגן דוד גבו כאשר ראשו נתון בגיליוטינה. קריקטורה אחרת של העיתון המצרי אלגומהוריה מציגה אגרוף המתאר את "רצונם של הערבים" המרסק דמות של יהודי-שטן (אף גדול וסכין ביד יחד עם זנב וקרניים). העיתון המצרי רוז אל-יוסף, הציג קריקטורה שמתארת יהודי תלוי מצד אחד ואת המשקלות של כוח הערבים מצד שני. לאחר סגירת מפרץ עקבה לספנות ישראלית, כתב העת הלבנוני אל-ג'רידה, פרסם קריקטורה ב-25 במאי 1967, המתארת את נאצר בועט בדמות של "יהודי נצחי" לים, עם צבאות עיראק, לבנון וסוריה בהישג יד. דמות היהודי דומה לציורה בידי הנאצים ואנטישמים אחרים - אף גדול, אוזניים גדולות, לבוש של חרדי וכו'.

במאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפצת ספרות אנטישמית ונאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימינו בארצות ערב, בייחוד במצרים, סוריה והרשות הפלסטינית, הפרוטוקולים של זקני ציון מופצים בעידוד השלטונות ואף נלמדים בבתי הספר ובמערכת החינוך. ארגוני טרור דוגמת חמאס וחזבאללה אף משתמשים בהם להצדיק את מאבקם להשמדת היהודים בישראל.[42]

סדרת טלוויזיה בשם "פרש בלי סוס", שעלילתה סבבה סביב הפרוטוקולים, שודרה בטלוויזיה המצרית ב-2002. בהתייחסו לאמינות הפרוטוקולים, אמר מפיק הסדרה והשחקן הראשי בה מוחמד סובחי: "בין אם ה'פרוטוקולים' אותנטיים או לא, הציונות קיימת ושולטת בעולם משחר ההיסטוריה. רוב נבואותיו של הספר התאמתו. זה טיפשי לפסול את האפשרות שהספר אמיתי, אפילו אם הסיכוי הוא אחד למיליון"[43].

השופטת לשעבר הדסה בן-עתו, מחברת הספר "השקר מסרב למות, מאה שנות הפרוטוקולים של זקני ציון", טוענת כי לפרוטוקולים במדינות ערב ישנה השפעה מכרעת וגדולה ביחסם של הערבים לישראל. לתפיסתה, רובו של הציבור הערבי, אף האינטלקטואלים, מאמינים בעלילה זו, המכינה את הקרקע שוב להשמדת יהודים. מנגד היא טוענת שמדינת ישראל והיהודים בכללם מצויים במחדל בנושא הזה, וכמעט שלא פועלים כדי להפריך את העלילה. לדעתה, הם צריכים לפעול נגדה באופן נחוש יותר במאבק משפטי, פוליטי, ציבורי ופרסומי, בכל אמצעי אפשרי ברחבי העולם.

במצרים, הספר "מיין קאמפף" תורגם לראשונה לערבית בשנת 1937. היה לו תרגום חדש בשנת 1963 אשר הודפס מחדש בשנת 1995. יריד הספרים של קהיר, שהוא ארוע הספרים הוותיק והגדול ביותר מסוגו בעולם הערבי ומנוהל על ידי המדינה, מציג מגוון של ספרות אנשישמית כולל הפרוטוקולים של זקני ציון, מיין קאמפף, היהודי הבינלאומי מאת הנרי פורד, ויצירות פחות מוכרות על התלמוד, השואה ומשפחת רוטשילד. הפרסומים הופיעו ב 2007, 2021 ו-2023. מכתב מחאה של הליגה נגד השמצה לנשיא מצרים לא הועיל לשינוי המצב.[44]

אנטישמיות במערכות החינוך של הרשות הפלסטינית ואונר"א[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2019 יצא דו"ח חסר תקדים של ועדת האו"ם למיגור אפליה גזעית המציג תכנים המכילים הסתה לשנאה, אלימות ואנטישמיות בתוכנית הלימודים של הרשות הפלסטינית ושל אונר"א, וקורא להסירם.[45]

במאי 2022 גינה האיחוד האירופי בהחלטה תקדימית את סוכנות הפליטים על שימושה בחומרי חינוך המסיתים לשנאה ולאלימות נגד ישראל ונגד יהודים בבתי הספר של האו"ם בגדה המערבית ובעזה,[46] וקיצץ כ-40% מתמיכתו השנתית בארגון.[47] ביולי 2022 פרסם ארגון UN WATCH דו"ח המתעד 113 מקרים של הסתה לאנטישמיות וטרור בקרב מורים ופעילים באונר"א, רבים מהם מורים מהרשות הפלסטינית, בהם גם פרסום תכנים נאו-נאצים.[48]

במרץ 2023 יצא ד"וח של United Nations Watch, ארגון זכויות אדם בלתי-ממשלתי עצמאי, והמכון לניטור שלום וסובלנות תרבותית בחינוך בית ספרי (IMPACT-se), מכון מחקר ומדיניות בינלאומי המנתח תכניות לימודים בבתי ספר באמצעות אונסק"ו. הדו"ח מצא כי מורים ובתי ספר של אונר"א קוראים בקביעות לרצוח יהודים וליצור חומרי הוראה המפארים את הטרור, מעודדים מות קדושים, עושים דמוניזציה לישראלים ומסיתים לאנטישמיות, שנאה ואלימות. הדו"ח חשף 47 מקרים חדשים של הסתה על ידי צוות אונר"א, תוך הפרה של המדיניות המוצהרת של הסוכנות שהיא אפס סובלנות לגזענות, אפליה או אנטישמיות בבתי הספר ובחומרי החינוך שלה. הדו"ח הוצג בפגישה בקונגרס האמריקני, ששוקל חקיקה חדשה בבית הנבחרים ובסנאט לקיצוץ המימון לאונר"א. [49]

קריקטורות אנטישמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריקטורות אנטישמיות ערביות ממשיכות להציג את ישראל ואת היהודים בדימויים אנטישמיים כולל תמנון המנסה להשתלט על העולם או הצגת היחס של ישראל לפלסטינים כשווה ליחס של הנאצים ליהודים.[50] תעמולה נוספת היא מול ג'ורג' סורוס לדוגמה כדמות המנסה להשתלט על העולם.[51]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ איסלאמיות אנטישמית כמכשיר פוליטי, מאת: יוסף בודנסקי יצא לאור על ידי הוצאת תמוז, בשנת 2000
  2. ^ הספרייה הלאומית, דרייפוס קורותיה של משפחה יהודית צרפתית
  3. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ד, יחידה 10, עמ' 356.
  4. ^ Bernard Lewis, The Jews of Islam, Princeton University Press, 1987, p. 186
  5. ^ "שערוריית הכותל המערבי. חלול יום הכפורים בירושלם על ידי המשטרה". 'דאר היום', י"א בתשרי, תרפ"ט
  6. ^ אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 24.
  7. ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 216.
  8. ^ ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, תל אביב, 1996. מחקר הסוקר את הקשרים בין חאג' אמין אל-חוסייני להנהגה הנאצית ופעולותיו להשמדת יהודי אירופה., עמ' 28
  9. ^ 1 2 3 ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, תל אביב, 1996. מחקר הסוקר את הקשרים בין חאג' אמין אל-חוסייני להנהגה הנאצית ופעולותיו להשמדת יהודי אירופה., עמ' 29
  10. ^ 1 2 בני מוריס, קורבנות, עמ' 124.
  11. ^ פורת, ממהומות למרידה, עמ' 101, הערה 220.
  12. ^ פורת, ממהומות למרידה, עמ' 48, 55, 79.
  13. ^ פורת, ממהומות למרידה, עמ' 62.
  14. ^ דואר היום, 16 ביולי 1934.
  15. ^ Chuck Morse - The Nazi Connection to Islamic Terrorism: Adolf Hitler and Haj Amin Al-Husseini, עמ' 41.
  16. ^ The Farhud, באתר "מדרש"
  17. ^ מתוך מילון ערבי עברי, מאת דוד איילון ופסח שנער
  18. ^ קהילות ישראל במזרח: עיראק, נסים קזז, היהודים בסביבתם, עמ' 23-22
  19. ^ 1 2 Lewis, Bernard (1995). The Middle East: A Brief History of the last 2,000 Years. Simon & Schuster. p. 310. ISBN 978-0-684-80712-6.
  20. ^ Stefan Wild (1985). "National Socialism in the Arab near East between 1933 and 1939". Die Welt des Islams. 25 (1/4): 128. JSTOR 1571079.
  21. ^ Elie Kedourie (1974). Arabic Political Memoirs and Other Studies. London: Frank Cass. pp. 199–201.
  22. ^ Mallmann, Klaus-Michael; Martin Cüppers (2010). Nazi Palestine: The Plans for the Extermination of the Jews in Palestine. Krista Smith (translator). Enigma Books. ISBN 978-1-929631-93-3.
  23. ^ "The Mufti and the Führer". JVL. נבדק ב-2010-09-14.
  24. ^ McKale, Donald M. (1987). Curt Prüfer, German diplomat from the Kaiser to Hitler. Kent State University Press. p. 168. ISBN 978-0-87338-345-5.
  25. ^ "The Farhud". United States Holocaust Memorial Museum. נבדק ב-2010-09-14.
  26. ^ Patterson, David (2010). A Genealogy of Evil: Anti-Semitism from Nazism to Islamic Jihad. Cambridge University Press. p. 114. ISBN 978-0-521-13261-9.
  27. ^ Documents on German Foreign Policy 1918–1945, Series D, Vol XIII, London, 1964, p. 881
  28. ^ Akten zur deutschen auswärtigen Politik, Series D, Vol. XIII, 2, No. 515
  29. ^ Hitlers Weisungen für die Kriegführung 1939–1945, ed. by Walther Hubatsch (Frankfurt: Bernard und Graefe, 1962) pp. 129–39
  30. ^ ynet, הימלר כתב למופתי ב-1943: "עוקבים אחר מאבקכם בפולשים היהודים", באתר ynet, 30 במרץ 2017
  31. ^ סוכנות הידיעות היהודית, Mufti Confers with Hitler, Von Ribbentrop in Berlin, הפרסום המקורי בסוכנות הידיעות היהודית, תמלול ניתן לראות כאן, ‏10 בדצמבר 1941 (באנגלית)
  32. ^ 1 2 מאיר עוזיאל, ‏סיפור אמין: כל האמת על חלקו של המופתי בהשמדת יהודי אירופה, באתר מעריב אונליין, 1 במאי 2016
  33. ^ Mattar, Philip (1992). The Mufti of Jerusalem: Haj Amin al-Husseini and the Palestinian National Movement. Columbia University Press. p. 100. ISBN 978-0-231-06463-7.
  34. ^ אלן ויינשטיין, Final Report of the Nazi War Crimes & Japanese Imperial Government Records Interagency Working Group (עמ' 87), ‏2007 (באנגלית)
  35. ^ 1 2 מארק סימונס, Ian Fleming and Operation Golden Eye: Keeping Spain out of World War II, בהוצאת Casemate Publishers, ‏2018 (באנגלית)
  36. ^ Collins & Lapierre, pp. 49, 50 : "Fully aware of the Final Solution, he had done his best to see that none of the intended victims were diverted to Palestine on their way to Reichsfuhrer Heinrich Himmler's gas chambers."
  37. ^ Achcar 2009, p. 154
  38. ^ רוברט סטלוף, בין צלב הקרס לסהרה: יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה, ירושלים: דביר ויד ושם, 2010
  39. ^ צבי צמרת, (October 29, 2010). "A distorted historiography". הארץ. Retrieved April 11, 2014.
  40. ^ צבי אל-פלג, מנקודת ראותו של המופתי, עמ' 148–149.
  41. ^ Anti-Semitic and Anti-Israel Cartoons - Jews and Others, Jews and Others, ‏20 באוגוסט 2012
  42. ^ "תעשיית השנאה": ערוץ אלאקצא של חמאס ממשיך בהסתה אנטישמית בוטה, העושה שימוש "בפרוטוקולים של זקני ציון" והקוראת להכחדת היהודים מעל פני האדמה. - מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם אלוף מאיר עמית, באתר מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם אלוף מאיר עמית, ‏4 במרץ 2009,
    רועי נחמיאס, הרשות מפיצה את הפרוטוקולים של זקני ציון, באתר ynet, 11 במאי 2005,
    עלילה: "הפרוטוקולים של זקני ציון", באתר מבט לתקשורת הפלסטינית,
    מרב יודילוביץ', סדרה המבוססת על הפרוטוקולים של זקני ציון תעלה במצרים, באתר ynet, 24 באוקטובר 2002,
    רועי נחמיאס, סוריה מציגה: הפרוטוקולים של זקני ציון 2005, באתר ynet, 1 במרץ 2005, דו"ח על מצב האנטישמיות בשנת 2020 של משרד התפוצות
  43. ^ ג'קי חוגי, שינאה ב- 30 פרקים, באתר nrg‏, 31 באוקטובר 2002
  44. ^ Berman, Lazar. "As Cairo book fair opens, Israel expresses concern over persistent antisemitism". The Times of Israel.
  45. ^ איתמר אייכנר, האו"ם דורש מהפלסטינים: הסירו תכנים מסיתים מספרי הלימוד, באתר ynet, 31 באוגוסט 2019
  46. ^ איתמר אייכנר, לראשונה: האיחוד האירופי גינה את אונר"א על תכנים מסיתים בספרי לימוד, באתר ynet, 28 באפריל 2021
  47. ^ איתמר אייכנר, בעקבות ההסתה בתכני הלימוד: האיחוד האירופי יקצץ כ-40% מהמימון לאונר"א, באתר ynet, 16 במאי 2022
  48. ^ דו"ח חדש חושף: מורים של האו"ם תומכים בפומבי ברצח ישראלים, באתר מעריב אונליין, 2 באוגוסט 2021
  49. ^ UN Teachers Call To Murder Jews, Reveals New Report, United Nations Watch, March 14, 2023
  50. ^ [1]
  51. ^ [2]


אנטישמיות
היסטוריה • ציר זמן                 
מושגי ליבה אנטישמיות • אנטי-יהדות • שנאת ישראל בעולם היווני-רומי • אנטישמיות נוצרית • אנטישמיות מוסלמית • אנטישמיות בעולם הערבי • אנטישמיות כלכלית • אנטישמיות גזעית • אנטישמיות מודרנית • השאלה היהודית • האנטישמיות החדשה • מבחן שלוש ה-D לאנטישמיות
הטלאי הצהוב, סימן מזהה ליהודים שהונהג כחלק מחקיקה אנטי-יהודית והשפלה אנטישמית
הטלאי הצהוב, סימן מזהה ליהודים שהונהג כחלק מחקיקה אנטי-יהודית והשפלה אנטישמית
ניתוח האנטישמיות אפליה • גזענות • שנאת זרים • פשע שנאה • שנאת זרים ככלי פוליטי • הפסיכולוגיה של האנטישמיות • שעיר לעזאזל • הבנאליות של הרוע
עלילות אנטישמיות עלילות אנטישמיות • חזירת יהודים • עלילות דם • הרעלת בארות • אגדת תקיעת הסכין בגב • הלובי היהודי • מס כשר • תאוריית הקשר על הבונים החופשיים והיהודים • תאוריית הקשר על המרקסיזם התרבותי • יודאו-קומוניזם • בולשביזם תרבותי • יודאופולוניה • הכחשת השואה • אף יהודי
מעשים אנטישמיים
מיון אנטישמיות לפי מדינה • גירוש יהודים • פוגרומים • עלילות דם • חרמות אנטישמיים • נומרוס קלאוזוס
מקרים ידועים הטלאי הצהוב • כובע היהודים • האינקוויזיציה הספרדית • האינקוויזיציה הפורטוגזית • האינקוויזיציה של גואה • הסופות בנגב • פרעות "הפ-הפ" • גרמניה הנאצית • הפתרון הסופי • השואה • אנטישמיות שניונית • הפרהוד • הליגה להגנת גויים
אנטישמיות וישראל אנטי-ציונות • הישות הציונית • האנטישמיות החדשה • התנגדות לציונות • אירועים בישראל כלגיטימציה להפצת אנטישמיות בעולם • אנטישמיות פלסטינית • תאוריית הקשר על ממשלת הכיבוש הציונית
חיבורים אנטישמיים על היהודים ושקריהם • מין ואופי • הפרוטוקולים של זקני ציון • תעודת זונדר • היהודי הבין-לאומי • מיין קאמפף • התעמולה הנאצית • יומני טרנר • שלושה דברים • אמנת חמאס • המחברות השחורות של מרטין היידגר
הוגי דעות ומנהיגים אנטישמיים ליסימכוס • מרטין לותר • וילהלם מאר • אדולף היטלר • עמראן נזאר חוסיין
ראו גם אוטואנטישמיות • אנטי-לאומיות • גזענות • רצח עם
פורטל השואה • מושגים באנטישמיות
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אנטישמיות_בעולם_הערבי&oldid=38460983"