וודי הרמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
וודי הרמן ב-1976

וודרו (וודי) צ'ארלס הרמןאנגלית: Woodrow Charles Herman; ‏ 16 במאי 1913 - 29 באוקטובר 1987), מוזיקאי ג'אז, נגן קלרינט וסקסופון ומוביל הרכבי ביג בנד. לאורך שנות הארבעים הייתה תזמורתו התזמורת המובילה בעולם הסווינג.

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמן נולד במילווקי, ויסקונסין. אביו, אוטו, היה חובב מוזיקה ובידור, דבר שהשפיע על וודי הצעיר אשר כבר כילד שר במופעי וודוויל. בגיל 15 כבר היה וודי הרמן נגן סקסופון מקצועי ומשמלאו לו 18 הצטרף למספר תזמורות בזו אחר זו. בין היתר ניגן בתזמורותיהם של גאס ארנהם, הארי סוסניק והישאם ג'ונס. ג'ונס, שהיה כותב שירים מצליח (כתב בין השאר את השיר It Had To Be You), ביקש להפחית את פעילותו כמוביל התזמורת ולהתפנות לכתיבה ומסר להרמן את ההנהגה על התזמורת. לבסוף, משפרש ג'ונס ב-1935 קיבל הרמן לידיו את הנהגת הזתמורת.

בשנת 1931 פגש הרמן את השחקנית שרלוט נסטה, אותה נשא לאשה ב-27 בספטמבר 1937.

1936 - 1946 הלהקה שניגנה בלוז[עריכת קוד מקור | עריכה]

להקתו הראשונה של הרמן, שהתבססה על שרידי הלהקה של הישאם ג'ונס, נקראה "הלהקה שמנגנת בלוז" (The Band That Plays The Blues). הלהקה הוחתמה בחברת התקליטים דקה ושימשה להקלטת גרסאות כיסוי ללהיטיהם של כוכבי חברת התקלטים. רק לאחר שנתיים וחצי, ב-1939 היה ללהקה להיט ראשון משלה, Woodchopper's Ball.

בשנת 1942 שכר הרמן את המוזיקאי הצעיר דיזי גילספי לכתוב ולעבד מספר קטעים עבור הלהקה. גילספי (ששנה מאוחר יותר יחולל את מהפכת הבי בופ) הכניס לעיבודיו רוח חדשה שהדגישה את הווירטואוזיות של הנגנים ואת יכולת האלתור האישית שלהם. גילספי דרש מהנגנים מעורבות וביטוי אישי בנגינתם. שינוי זה הוביל להצלחה מסחרית גדולה של הלהקה של וודי הרמן ואף משך אליה נגנים מוכשרים.

הרמן עבר לחברת Columbia Records וכינה את להקתו "העדר" (The Herd). ה"עדר" של הרמן הופיע בניו יורק ובסיבובי הופעות והקליט אלבומים רבים. ב-1946 זכתה התזמורת לתואר "תזמורת הסווינג הטובה ביותר" במשאלי העמיתים של המגזינים בילבורד ודאון ביט. בנוסף להצלחה המסחרית זכה הרמן לכבוד ולהכרה אמנותית כאשר המלחין איגור סטרווינסקי כתב במיוחד עבורו את Ebony Concerto, קונצ'רטו לקלרינט ולתזמורת, שתפקידי הקלרינט שבו נכתבו במיוחד עבור הרמן. וודי הרמן ותזמורתו ביצעו את היצירה בהופעת בכורה ב-25 במרץ 1946 בקרנגי הול.

אולם, בשיא ההצלחה, פיזר הרמן את ה"עדר" ועבר להתגורר עם רעייתו בהוליווד (בבית שהיה שייך להמפרי בוגרט). נראה שהצעד נעשה עקב הסתבכותה של שרלוט הרמן בהתמכרות לגלולות שינה ואלכוהוליזם‏‏[1].

שאר הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1947, בקליפורניה, אירגן הרמן את "העדר השני". בתזמורת זו ניגנו, בין היתר, זוט סימס, סטן גץ, אוסקר פטיפורד ועוד. העדר השני נקרא גם "ארבעת האחים" (Four Brothers), על שם סטנדרט שנכתב על ידי ג'ימי ג'ופרה שבו יש תפקיד לארבעה סקסופונים (שלושה טנורים ובריטון אחד), כאשר לכל אחד קטע סולו. הרביעייה המקורית של הרמן כללה את סטן גץ, זוט סימס, אל כהן וסרג' צ'אלוף, הייתה זו חטיבת הסקסופונים הנודעת והמשפיעה ביותר בכל היסטוריית תזמורות הג`אז[2]. נגינתם התאפיינה בויברטו קל שהושפע מהמסורת של לסטר יאנג ונתנה את ה"צבע" לרוב העיבודים של העדר השני. ב-1947 הופיע ה"עדר" בסרט הקולנוע "ניו אורלינס"‏‏[3] יחד עם לואי ארמסטרונג ובילי הולידיי. התזמורת זכתה להצלחה יחסית בשעה שתקופת ה"ביג בנדס" של הסווינג נמצאה בשקיעה משום שהרמן השכיל לשלב בה את השפעות הבי בופ וה-Cool Jazz, כמקצבים חדשים ויתר פתיחות לביטוי אישי של הנגנים. גם לאישיותו של הרמן כמוביל ולכשרונו כנגן קלרינט היה חלק מכריע בהצלחה. אולם, "העדר השני" היה נגוע בהתמכרות רבים מנגניו להרואין, עובדה שהביאה לבסוף לפירוקו. הרמן האשים בדבר את נגן סקסופון הבריטון שלו, סרג' צ'אלוף, לא סלח לו והפך אותו לאישיות בלתי רצויה בכל סצנת הג'אז.[2]

בשנים 1950 - 1956 הנהיג הרמן את "העדר השלישי". הוא גייס מוזיקאים צעירים על מנת שיכינו עיבודים רעננים לתזמורת וקלט השפעות מרוקנרול ועד שילוב כלי נגינה כקרן יער, אבוב ובסון. הרמן הרבה לצאת עם להקתו לאירופה וזכה שם להצלחה רבה.

בין השנים 1959 - 1987 הנהיג הרמן את The New Thundering Herd. בשנת 1963 זכה הרמן לפרס גראמי עבור האלבום Encore (אלבום הביג בנד הטוב ביותר) וב-1973 זכה בגראמי על Giant Steps. בשנת 1974 השתתפה הלהקה במופע ובאלבום The Main Event – Live עם פרנק סינטרה וללא וודי הרמן. בשנת 1976 נבחר הרמן על ידי קוראי דאון ביט להכלל בהיכל התהילה של הג'אז, לרגל חגיגות 40 שנות פעילותו, שנחגגו גם בקונצרט חגיגי בקרנגי הול. בשנות השמונים חזר הרמן לג'אז טהור, תוך שהוא זונח את נסיונות שילובי הפיוז'ן השונים.

אחרית ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרלוט הרמן נפטרה בראשית שנות השמונים. הרמן שקע בחובות עקב פיגור בתשלומי קנסות על מיסים, עקב הנהלת חשבונות כושלת עוד משנות השישים. אירועים אלו ערערו את בריאותו של הרמן. בשנת 1987 עוד הספיק הרמן לקבל את פרס גראמי למפעל חיים. באוקטובר אותה שנה נפטר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Lees, Gene (1997). Leader of the Band. Oxford University Press. ISBN 0195115740

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏מבוסס את ספרה של ‏Lees, עמוד 147
  2. ^ 2.0 2.1 מתוך מאמר על צ'אלוף ב-Allmusic
  3. ^ ‏"ניו אורלינס (1947)", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)