בוב מארלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

נסטה רוברט מארלי (באנגלית: Nesta Robert Marley) או בוב מארלי ‏(6 בפברואר 1945 - 11 במאי 1981) היה מוזיקאי ופעיל פוליטי ג'מייקני.

מארלי הוא אחד מזמרי הרגאיי המפורסמים ביותר בעולם וזכה להכרה ולפרסים רבים על פועלו כמוזיקאי. אלבומו "Legend" ("אגדה") נמצא במקום ה-54 ברשימת האלבומים הנמכרים ביותר בכל הזמנים בארצות הברית, ומכר למעלה מעשרה מיליון בארצות הברית לבדה. לפי נתוני המגזין "בילבורד" לשנת 2007, מארלי מחזיק במקומות השני והשישי ברשימת אמני הרגאיי המצליחים. ברשימת אלבומי הרגאיי הנמכרים ביותר של המגזין לאותה שנה מחזיק מארלי במקומות הראשון, התשיעי והעשירי. ^[1] לאחר מותו יצאו אלבומי אוסף ואלבומי גרסאות כיסוי רבים, שחלקם הגיעו למקומות הראשונים במצעדים. ‏‏^[2]

בפעילותו הפוליטית ניסה לגשר בין הצדדים במהומות הפוליטיות בג'מייקה בשנות השבעים ופעל למען השלום במדינות שונות באפריקה, פעילות שזכתה להכרה מטעם האו"ם. רבים משיריו הכילו מסרים פוליטיים למען אפריקה והטיפו לעקרונות דת הראסטפארי, והוא נחשב עד היום לאחד ממובילי התנועה וממפיציה.

תוכן עניינים 1 נעוריו ותחילת הקריירה 2 The Wailers 3 קריירת סולו 4 מחלת הסרטן ומותו 5 צאצאים 6 אמונה 7 המוזיקה 8 השפעות 8.1 במוזיקה 8.2 בפוליטיקה ובחברה 9 דיסקוגרפיה 10 תארים, פרסים והנצחות 11 הערות שוליים 12 לקריאה נוספת 13 קישורים חיצוניים

[עריכה] נעוריו ותחילת הקריירה

מארלי נולד בניין מיילס (Nine Miles), כפר קטן באזור אוצ'ו ריוס, בתחום סנט-אן שבצפון ג'מייקה. אמו, סדלה מלקולם (1926 - 2008), שחורה מקומית, הייתה נוצריה אדוקה, ואביו, נורוול סנט-קלייר מארלי (1895 - 1955), היה ג'מייקני לבן ממחוז קלרנדון, שכונה בפי כל "קפטן". אמו הרתה בהיותה בת 16 בלבד וזמן קצר לאחר שהתגלה הדבר, נישא הזוג בחתונה צנועה בכפר, ב-9 ביוני 1944. יום לאחר החתונה עזב האב לעיר הבירה קינגסטון, משם חזר לכפר כדי לפגוש את משפחתו רק לעתים נדירות. משפחת האב לא ראתה בעין יפה את נישואיו לאשה שחורה, ונישלה אותו מהירושה. נורוול מארלי לקח לו אישה נוספת, לבנה, בעודו נשוי לסדלה, וחי עמה בקינגסטון. למארלי ארבעה אחים ואחיות: ריצ'רד, פרל ואנתוני - אחים למחצה מצד אמו, וקונסטנס - אחות למחצה מצד אביו.

כשהיה מארלי בן שש, לקח אותו אביו מהכפר והצהיר כי בכוונתו לרשום אותו ללימודים בפנימיה. לאחר מספר חודשים שבמהלכם שהה מארלי בנפרד מאמו, גילתה זו כי אינו בפנימיה אלא נשלח על ידי אביו לטפל באישה זקנה וחולה בקינגסטון. אמו מצאה אותו והשיבה אותו לכפר. במשך ארבע השנים הבאות לא נפגש עם אביו כלל, ופגישתם הבאה הייתה חודשים ספורים לפני מות אביו, שלא הוריש לו דבר. ^[3]

אמו של מארלי נתקלה בקשיי פרנסה ועברה לגור בקינגסטון ולעבוד כעוזרת בית; את מארלי הצעיר השאירה לגור אצל משפחתה בכפר והוא התחנך בבית הספר המקומי. האם הגיעה לביקורים ושלחה כסף לכלכלתו, אך משהבינה שמארלי הנער כבר אינו מקבל את מרותה ומתחיל לפרוק עול משמעת, צירפה אותו אליה בקינגסטון, בדירה משותפת עם אחת מאחיותיה ומשפחתה. מארלי החל ללמוד בבית הספר הממשלתי "אבנעזר" ולאחר מכן בבית הספר הפרטי "מודל". כשהיה בן 13, עברו לדירה ממשלתית בטרנץ' טאון, הנזכרת בשירו "No Woman, No Cry". כשנה לאחר מכן נסגר בית הספר ומארלי החל לעבוד כשוליה לרתך ולא שב עוד ללימודיו. הוא החל להתרועע עם פרחחים בשכונה והיה ידוע כעושה צרות ואף זכה לכינוי "Tuff Gong", בתרגום חופשי - בחור קשוח. באותה תקופה החל ליצור מוזיקה, שעד אז הייתה עבורו תחביב בלבד; בימים עבד ובלילות הופיע במועדונים ומופעי כשרונות בעיר.

בשנת 1962 חתם על חוזה עם מפיק מקומי, לזלי קונג, והקליט את שני הסינגלים הראשונים שלו, "Judge Not" ו-"Do You Still Love Me", וכן גרסת כיסוי לשירו של קלוד גריי מ-1961, "One Cup of Coffee" (שאותו הוציא בשם בדוי, Bobby Martell). בהקלטות נעזר בג'ו היגס, זמר מקומי. השירים לא זכו להצלחה ומאוחר יותר יצאו באוסף "Songs of Freedom". באותה שנה עזבה אמו את ג'מייקה ועברה להתגורר עם אחותה בדלאוור שבארצות הברית. מארלי נשאר בג'מייקה והתגורר לסירוגין בדירה בטרנץ' טאון ובחדר האחורי של אולפן ההקלטות של קלמנט "קוקסון" דוד, מפיק מקומי שלקח אותו תחת חסותו. מארלי הושפע רבות מדוד, אחד המפיקים החשובים ביותר בימיה הראשונים של סצינת הרגאיי והסקא בג'מייקה, והוא נחשב על ידי רבים למורהו הרוחני של מארלי. בין השאר, סייע מארלי לקוקסון לבחון אמנים וזמרים חדשים לחברת ההקלטות שלו ולחנוך אותם.

[עריכה] The Wailers

בשנת 1963 הקים מארלי את "The Teenagers", להקת סקא ורוקסטדי, ביחד עם נוויל ליווינגסטון (מאוחר יותר שינה את שמו לבוני ויילר), פיטר מקינטוש (מאוחר יותר שינה את שמו לפיטר טוש), ג'וניור בריית'וייט, בוורלי קלסו ושרי סמית'. מאוחר יותר שונה השם ל-"The Wailing Rudeboys" ולבסוף לשם בו הם מוכרים כיום, "The Wailers" (הוויילרס - "המייללים" או "המקוננים"). ב-1964 חתמו על חוזה ראשון, לחמש שנים, עם חברת ההפקות של קוקסון דוד, "Studio One". בעזרתו הקליטו סינגל ראשון, "Simmer Down", שהגיע למקום הראשון בג'מייקה, שבה נמכרו יותר מ-70,000 עותקים תוך שבועות ספורים. הלהקה הקליטה שירים רבים שיצאו בהפצה מקומית בלבד, וכן גרסאות כיסוי רבות, אחת מהן - לשיר "And I Love Her" של הביטלס. במצעד השירים השנתי של ג'מייקה של שנת 1965, תפסו הוויילרס שישה מבין עשרת המקומות הראשונים. לאחר מכן עזבו את הלהקה חלק מהחברים וב-1966 נותרו בה רק מארלי, ליווינגסטון ומקינטוש.

באותה תקופה הצטרף מארלי לתנועת הראסטפארי ועל פי עקרונותיה החל לגדל את שערו בסגנון שהפך עם הזמן לסימן ההיכר שלו, הראסטות. באולפנים של קוקסון דוד הכיר את אשתו לעתיד, ריטה אנדרסון, שהייתה אף היא זמרת והקליטה שם. הזוג נישא בג'מייקה ב-10 בפברואר 1966. ריטה הייתה אז בהיריון ממארלי, אך הפילה מאוחר יותר. זמן קצר לאחר החתונה הובילו קשיי הפרנסה את מארלי להצטרף לאמו שהתגוררה בווילמינגטון, בדלאוור שבארצות הברית, שם עבד לפרנסתו כשרת בבית מלון‏‏^[4]. בעת הגשת הטפסים לבקשת דרכון, שונה שמו לראשונה על ידי הפקיד, מנסטה רוברט מארלי לשם בו הוא מוכר לכל כיום, בוב מארלי. ^[5]. הוא שהה בבית אמו בדלאוור במשך כתשעה חודשים, ללא אשתו ריטה, ולאחר מכן שב לג'מייקה.

עם שובו לג'מייקה התחברה להקתו של מארלי ללי פרי ולהקת "The Upsetters", שגם את פעילותם ניהל קוקסון דוד באותו זמן. האיחוד נמשך פחות משנה, אך הקלטותיהם מתקופה זו נחשבות בעיני רבים לעבודתם הטובה ביותר של הוויילרס. פרי הקים חברת תקליטים (Upsetter), ואלבומיהם הראשונים של הוויילרס יצאו בחברה זו. הוויילרס ניסו להקים לייבל עצמאי משלהם, "Wail 'n Soul 'm", אך החברה כשלה. מאוחר יותר (1970) הקימו את הלייבל "Tuff Gong", שבו יצאו רוב אלבומי הלהקה, במקביל ליציאתם בחברת "איילנד" וחברות אחרות. מקור שמו של הלייבל הוא הכינוי שניתן למארלי בנעוריו ברחובות טרנץ' טאון.

מארלי וחבריו ללהקה ניסו להשיג צליל חדש ומסחרי יותר למוזיקה שיצרו, ובשנים 1968 - 1972 ערכו מחדש חלק משיריהם הקודמים. מאוחר יותר הצהיר ליווינגסטון כי "שירים אלו אינם צריכים להתפרסם באלבום כלשהו ... הם היו רק דוגמאות עבור חברות תקליטים". בתחילת 1970 הצטרף מארלי שוב לאמו בדלאוור, הפעם עם אשתו וילדיהם. ריטה עבדה כעוזרת בית ומארלי עבד כפועל במפעלי קרייזלר. ב-1972 קיבל מארלי הזמנה מחברת התקליטים "איילנד" להגיע לבריטניה ולהקליט שם אלבום. מארלי קיבל את ההצעה ונסע לבריטניה. ריטה נשארה בארצות הברית וילדה את בנם השלישי, סטיבן. זמן קצר לאחר הלידה שבה ריטה לג'מייקה. מארלי שהה בבריטניה מספר חודשים בשל ההקלטות והופעות במועדונים קטנים ומכללות ברחבי המדינה. בשנים הבאות חי לסירוגין בבריטניה ועם משפחתו שנשארה בג'מייקה.

הוויילרס חתמו על חוזה עם חברת ההקלטות "איילנד" שאותה ניהל כריס בלקוול, ג'מייקני לבן שחי בבריטניה. האלבום הראשון של הוויילרס, "Catch A Fire", הופץ ברחבי העולם ב-1973 וזכה להצלחה. הם הופיעו בתוכנית חיה של רדיו ה-BBC ויצאו למסע הופעות בן כשלושה חודשים בבריטניה ובארצות הברית, ובמסגרתו הופיעו גם כלהקת חימום לברוס ספרינגסטין בניו יורק. באותה שנה הוציאו שני אלבומים נוספים, "African Herbsman" ‏ו-"'Burnin", שכלל את הלהיטים "Get Up, Stand Up" ו-"I Shot the Sheriff" - שיר שבוצע בגרסאות כיסוי רבות, שהמפורסמת שבהן היא של אריק קלפטון משנת 1974. גרסה זו סייעה רבות לעליית הפופולריות של מארלי בעולם. בסוף 1973 יצאו הוויילרס לסיבוב הופעות נוסף שנמשך כחודשיים.

להקת הוויילרס התפרקה ב-1974, וכל אחד משלושת חבריה פנה לקריירת סולו. הסיבה לפירוק אינה ידועה; יש הטוענים כי הסיבה הייתה חילוקי דעות בנוגע להופעות ולכספים ואחרים טוענים כי חברי הלהקה מיצו את שיתוף הפעולה ביניהם והעדיפו לפתח קריירות סולו.

[עריכה] קריירת סולו

על אף שהלהקה התפרקה המשיך מארלי להקליט ולהופיע תחת השם "בוב מארלי והוויילרס". הוא כתב והלחין את כל השירים, למעט בודדים. נגני הליווי החדשים שלו היו האחים קרלטון ואסטון ברט בתופים ובגיטרה בס, ג'וניור מרווין ואל אנדרסון בגיטרה, טיירון דווני וארל לינדו בקלידים ואלווין פטרסון בכלי הקשה. את קולות הרקע סיפקה להקת "I Threes" - ריטה מארלי, ג'ודי מוואט ומרסיה גריפית'ס.

הלהקה זכתה לפריצת דרך עולמית בשנת 1975 עם הלהיט "No Woman, No Cry", מתוך האלבום "Natty Dread" שיצא בסוף 1974. סיבוב ההופעות של האלבום נערך בחודשים יוני-יולי 1975 ובמסגרתו הגיעו לבריטניה, לארצות הברית ולקנדה. האלבום "Rastaman Vibration" שיצא באפריל 1976 הגיע למקום השמיני במצעד "בילבורד" האמריקאי. מבין אלבומי האולפן של מארלי, היה זה האלבום שהגיע למקום הגבוה ביותר במצעדי בילבורד. מיד לאחר צאת האלבום יצאו לסיבוב הופעות בן שלושה חודשים ברחבי אירופה וארצות הברית. שתיים מההופעות בלונדון הוקלטו ויצאו באלבום "!Live", הופעה נוספת מקליפורניה יצאה במלואה באלבום "Live at the Roxy".

ב-3 בדצמבר 1976 ירו אלמונים במארלי, באשתו ריטה ובאמרגן דון טיילור. היה זה יומיים לפני קונצרט "Smile Jamaica" שארגן ראש ממשלת ג'מייקה דאז, מייקל מנלי, בניסיון לפייס בין שתי הקבוצות הפוליטיות הנלחמות במדינה. השלושה נפצעו קשה מהירי. הסברה שלא הוכחה (שכן היורים לא נתפסו) היא כי הירי היה על רקע פוליטי בשל הטענות כלפי מארלי כי הוא מתומכיו של מנלי. למרות פציעתו עלה מארלי להופיע כמתוכנן. כשנשאל מדוע המשיך להופיע אחרי הפציעה וויתר על מנוחה, ענה: "האנשים שמנסים להפוך את העולם לגרוע יותר לא לוקחים יום חופש, כיצד אני אוכל?". הקליע פגע במארלי בחזהו, בסמוך לבית השחי ושריר הזרוע, ולא הוצא מגופו מעולם.

זמן קצר לאחר תקרית הירי עזבו מארלי ומשפחתו את ג'מייקה ועברו לבריטניה, שם הקליט את האלבומים "Exodus"‏ (יוני 1977) ו-"Kaya"‏ (מרץ 1978). אקסודוס זכה להצלחה רבה ושהה במשך 56 שבועות רצופים במצעד האלבומים הבריטי. האלבום הבא שיצא באותה שנה, "Babylon by Bus", היה אלבום הופעות שזכה לשבחי הביקורת. השירים באלבום, במיוחד האחרון, "Jamming" ובו הקהל משתולל באקסטזה, הצליחו להעביר את עוצמתו של מארלי בהופעות מול קהל. לעומת זאת, האלבום "קאיה" היה אלבום רך יותר וזכה לביקורות פחות אוהדות בשל כך. לאחר צאת האלבום אקסודוס יצא מארלי לסיבוב הופעות באירופה. לאחר צאת קאיה יצא לסיבוב הופעות עולמי; הקלטות מהסיבוב השני יצאו באלבום "Babylon by Bus".

בזמן שהותו בלונדון התיידד מארלי עם בני משפחת המלוכה האתיופית שחיו בגלות. הוא נפגש עם אפסה ווסן, בנו הבכור של היילה סלאסי, קיסר אתיופיה. אפסה ווסן העניק לו טבעת שהייתה שייכת לאביו, המורכבת מאריה, סמלו של שבט יהודה, על אבן אוניקס. הנסיך ענד את הטבעת על אצבעו של מארלי והצהיר "אתה זה שצריך לענוד אותה". מארלי אכן ענד את הטבעת כל חייו ואף נקבר עימה.

מארלי לא זנח את פעילותו הפוליטית למען ג'מייקה ואפריקה; ב-1978 חזר למדינה לאחר היעדרות בת יותר משנתיים והופיע בקונצרט נוסף, "One Love Peace Concert", שאורגן אף הוא כדי לאחד את קבוצות האזרחים הנלחמות זו בזו. הקונצרט נערך ב-22 באפריל, יום השנה ה-12 לביקורו של היילה סלאסי במדינה. מארלי היה האחרון שהופיע בקונצרט (שארך שמונה שעות) ובסוף הופעתו ביקש מראש הממשלה מנלי ויריבו הפוליטי, אדוארד סיגה, לעלות על הבמה וללחוץ ידיים, מול קהל של כמאה אלף איש.

אלבומו הבא, "Survival", יצא ב-1979 והיה מתריס וטעון במסרים פוליטיים. במקור תוכנן להיות חלק מטרילוגיה הכוללת גם את שני האלבומים הבאים, אך הם יצאו בנפרד. יציאת האלבום לוותה בסיבוב הופעות בארצות הברית, בקנדה, בטרינידד וטובגו ובאיי בהאמה. לאחר שני האלבומים הקודמים שהיו רכים יחסית מבחינת מלל ולחן, הייתה באלבום זה חזרה לסגנונו הקודם והמתריס. ביולי 1979 השתתף מארלי בקונצרט נוסף שהתקיים בבוסטון ומטרתו הייתי לתמוך בעצמאות מדינות דרום אפריקה ובמאבקם של תושבי בוסטון בגזענות בעיר. במהלך הקונצרט נשא נאומים שהיו הבוטים ביותר שנשא בחייו, ועסקו לא רק במאבק למען השחורים אלא גם בהכרה בדת הראסטאפרים ובלגליזציה של קנאביס. בחלקים מנאומו השתמש מאוחר יותר בשיר "Redemption Song" ("שיר הגאולה").

האלבום "Uprising" יצא ב-1980 והיה אלבום האולפן האחרון של מארלי. אלבום זה הוא האלבום הדתי ביותר של מארלי, לדוגמה בשירים "Redemption Song" ו-"Forever Loving Jah" (בתרגום חופשי: לנצח נאהב את ג'ה/אלוהים). אחריו יצא לסיבוב הופעות נרחב במיוחד באירופה, שהיה גם סיבוב ההופעות האחרון שלו. אחת מההופעות הייתה במילאנו, שם הופיע מול קהל של כמאה אלף איש - שבוע קודם לכן נאם האפיפיור באותו אצטדיון; הקהל בהופעתו של מארלי היה גדול יותר. באותה השנה ביצע את שתי הופעותיו היחידות באפריקה, האחת בגבון, בהזמנת מלך גבון, והשנייה בזימבבואה.

האלבום "Confrontation" יצא שנתיים לאחר מותו, בשנת 1983, והורכב מחומרים שהוקלטו על ידי מארלי ולא יצאו קודם לכן באלבומיו וכן סינגלים שיצאו לפנים בג'מייקה בלבד.

[עריכה] מחלת הסרטן ומותו

ביולי 1977 אובחן אצל מארלי סרטן ממאיר בבוהן כף הרגל. הוא סירב לקטיעה מלאה של האצבע, בשל אמונתו הדתית - על פי דת הראסטפארי על הגוף להישאר שלם ולא מושחת, אך קיבל טיפולים רפואיים ונותח להסרת הגידול מהבוהן. לאחר שתי הופעות במדיסון סקוור גארדן בניו יורק בספטמבר 1980, הוא התמוטט במהלך ריצת כושר בסנטרל פארק. בדיקות הראו כי הסרטן התפשט בגופו במהירות, מהבוהן לאיברים אחרים ובמיוחד למוח ולריאות, והרופאים העריכו כי נותרו לו רק שבועות ספורים לחיות. מארלי התעקש לקיים את ההופעה בפיטסבורג ב-23 בספטמבר. הייתה זו הופעתו האחרונה. אחריה פנה לקבלת טיפול רפואי, בתחילה בניו יורק ולאחר מכן במרפאתו של מומחה גרמני, ד"ר יוזף איזלס, ליד מינכן, שם שהה מספר חודשים לצורך הטיפולים, אך מצבו הידרדר. במהלך שהותו שם נעזר באמו ובמספר חברים ששהו עימו בבית ששכרו לצורך כך. גם במצבו הקשה סירב מארלי לכתוב צוואה, שכן לפי דתו זוהי הודאה כי הוא בן תמותה, וויתור על אפשרות היותו אחד מהנבחרים לחיי נצח (everliving).

במהלך טיסתו חזרה מגרמניה לג'מייקה חש מארלי ברע, והמטוס נחת במיאמי כדי לפנותו לטיפול רפואי דחוף. הוא נפטר ב-11 במאי 1981 בבית החולים במיאמי, בן 36. מילותיו האחרונות לבנו זיגי היו "כסף לא יכול לקנות חיים". מותו הפתיע את רוב מעריציו, שכן הוא הסתיר את מצבו והתמיד בהופעותיו על אף הכאבים שחש.

הלווייתו נערכה ב-21 במאי. מסע ההלוויה היה המוני ונכחו בו ראש הממשלה הג'מייקני לצד ראש האופוזיציה. בטקס שולבו אלמנטים מדת הראסטפארי וכן מהדת האתיופית האורתודוקסית. מארלי נקבר במאוזוליאום בעיר הולדתו, שהפך מאוחר יותר למוזיאון המוקדש לזכרו, ואיתו נקברו הגיטרה שלו (מדגם גיבסון לס פול), ענף של שיח קנאביס, באנג, ספר תנ"ך והטבעת שנתן לו אפסה ווסן.

[עריכה] צאצאים

מארלי היה נשוי לריטה במשך 15 שנים, מגיל 21 ועד מותו. במהלך השנים קיים גם מערכות יחסים עם נשים אחרות, לעתים רומנים קצרים ולעתים מערכות יחסים שנמשכו אף שנים, חלקם גם בידיעת אשתו. בחלוקת ירושתו הוכרו רשמית 13 צאצאים: שלושה מאישתו ריטה, שתי בנותיה של ריטה שאומצו על ידו רשמית, ושמונה ילדים מנשים אחרות. ^{[6] [7]}

1. אימני קרול, 16 במאי 1963, משריל מוריי
2. שרון, 23 בנובמבר 1964, בתה של ריטה ממערכת יחסים קודמת
3. סדלה מארלי (על שם אמו של מארלי), 23 באוגוסט 1967, מאשתו ריטה
4. דייוויד (זיגי) מארלי, 17 באוקטובר 1968, מאשתו ריטה
5. סטיבן, 20 באפריל 1972, מאשתו ריטה
6. רוברט (רובי), 16 במאי 1972, מפאט וויליאמס
7. רוהן, 19 במאי 1972 מג'נט האנט
8. קארן, 1973, מג'נט בוון
9. סטפני, 17 באוגוסט 1974, בתה של ריטה שאומצה על ידו רשמית
10. ג'וליאן, 4 ביוני 1975, מלוסי פאונדר
11. קי-מני, 26 בפברואר 1976, מאניטה בלנאויס
12. דמיאן מארלי, 21 ביולי 1978, מסינדי ברייקספייר (מיס עולם לשנת 1976)
13. מקדה, 30 במאי 1981, מאיווט קריצ'טון

חמישה מילדיו הלכו בדרכו והיו אף הם למוזיקאי רגאיי. סדלה, זיגי, שרון וסטיבן הקימו כבר ב-1979 ובסיוע אביהם את הלהקה The Melody Makers, שהוציאה 13 אלבומים בין השנים 1986 - 2000. הלהקה ניגנה בהלוויית אביהם.

[עריכה] אמונה

מארלי השתייך לתנועת הראסטפארי, שתרבותה הייתה אלמנט חשוב בהתפתחות מוזיקת הרגאיי. מארלי היה אחד התומכים הגדולים בתנועה, והפיץ את מוזיקת הרגאיי מחוץ לאזורים המקופחים בג'מייקה אל סצינת המוזיקה הבינלאומית. מארלי השתייך לזרם "12 השבטים של ישראל" של התנועה, שאנשיו מאמינים גם בישו. הוא קיים באדיקות את יסודות האמונה של הדת, ביניהם תזונה צמחונית ונטולת רעלים וכימיקלים (איטל), שימוש בקנאביס (בשהותו בבריטניה אף נעצר והורשע בהחזקת כמות קטנה של הסם), גידול הראסטות ואמונה בהיילה סלאסי כמשיח. מארלי, שביקר באתיופיה ב-1978, השתמש בחלקים מנאום שנשא היילה סלאסי בביקורו בג'מייקה, ויצר ממנו את השיר "War".

רבים משיריו של מארלי הכילו אזכורים תנ"כיים, לעתים תוך שימוש במשחק מילים כדי לשלב בין הדת לבין השקפותיו הפוליטיות (לדוגמה, בשיר "Revolution" (מהפכה) - משחק מילים עם "Revelation" (התגלות)^[8]. החל מ-1975 הייתה תחושה כי למעשה מארלי מוביל את התנועה, והוא שימש כדובר שלה בפועל בהפיצו את מצעה התרבותי בעולם.

מארלי הוטבל בנובמבר 1980 בכנסיית האתיופית האורתודוקסית, שהקים היילה סלאסי עצמו, שהסתייג מאמונת הראסטות במשיחיותו. מארלי הוטבל בידי הארכיבישוף אבונה יסהק, בנוכחות משפחתו בלבד. הסיבה להטבלתו אינה ידועה, אך היא גרמה לסכסוך בין הנוצרים לראסטפארים, שבו טען כל צד כי מארלי היה "משלהם". ‏‏^{[9] [10]}

[עריכה] המוזיקה

בתחילת דרכו המוזיקלית, כשקוקסון דוד ניהל את פעילותו (1964 - 1966), היה סגנונם המוזיקלי של רוב השירים שיצר מארלי מהגל הראשון של הסקא, סגנון שמקורו בג'מייקה והוא מהיר יותר מהרגאיי. לאחר מכן הואט הקצב מעט והסגנון השולט היה הרוקסטדי, אך הייתה זו תקופה קצרה בקריירה המוזיקלית של מארלי; ב-1967, לאחר שהתחבר ללי פרי, הואט הקצב אף יותר והפך לסגנון המוכר כיום של מארלי, רוטס רגאיי.

בסוף שנות השישים, בהשפעת לי פרי, שינה מארלי את סגנונו: הוא נטש את סגנון שירתו העצל ואת הניואנסים הקוליים והלהקה הפחיתה בהרמוניות הגבוהות. השפעתו של פרי ניכרה גם בדגש על קולות הרקע לטנור של מארלי ובוני ויילר והבריטון של פיטר טוש. ‏‏^[11]

[עריכה] השפעות

[עריכה] במוזיקה

מארלי הוא אחד המוזיקאים הראשונים שהוציאו את מוזיקת הרגאיי המקומית מחוץ לג'מייקה. קדמו לו רק דזמונד דקר, שהוציא להיט מצליח ב-1969, ופסקול הסרט "The Harder They Come" שיצא ב-1972 ובו השתתף הזמר ג'ימי קליף. מארלי זכה לפרסום רב יותר משני אלו, ולהצלחה מסחרית ולהערכה רבות יותר, ועל כן רבים מחשיבים אותו כראשון שזכה להצלחה מהותית מחוץ לתחומי ג'מייקה, והמצליח ביותר בהיסטוריית האי.

מארלי יצר חיבור בין המוזיקה המערבית של זמנו, ז'אנר הרית'ם אנד בלוז והשפעות נוספות, עם מוזיקת הרגאיי והסקא המקומיות מג'מייקה. השפעותיו המוזיקליות חרגו מעבר להשפעתו הרבה בז'אנר הרגאיי. מוזיקאי רוק קלאסי כבוב דילן וכניל יאנג שאבו השראה מהז'אנר וממארלי, מפיצו העיקרי, שהשפיעה על יצירותיהם מסוף שנות השבעים. מוזיקאים רבים ביצעו גרסאות רגאיי לשירים קיימים, דוגמה אחת מני רבות היא ביצוע של דילן לשירו "Don't Think Twice, It's All Right" בסגנון רגאיי בהופעתו בטוקיו בשנת 1978. דוגמה נוספת היא גרסת רגאיי להמנון הלאומי של צרפת, שהקליט סרג' גינסבורג ב-1978, ביחד עם ריטה מארלי ואמני רגאיי נוספים. גם אמנים כמו אריק קלפטון ופטי סמית' השתמשו באלמנטים ממוזיקת הרגאיי בחלק מיצירותיהם.

מוזיקאים רבים מצאו במילות השירים ובמסרים שביקש מארלי להעביר הזדהות עם מסריהם שלהם, ורבים ביצעו גרסאות כיסוי לשיריו. חלקם אימצו את המסרים המהפכניים והמתריסים שבהם השתמש מארלי, והכלילו אותם בשיריהם. מילותיו, שתיארו את המציאות העגומה וקשת היום וכן הקיפוח של האדם הפשוט מג'מייקה, דיברו אל לבם של מאזינים גם במדינות שהמציאות היומיומית בהן שונה מהמציאות שתיאר מארלי.

מארלי עצמו הצהיר כי אחת ממטרותיו היא להגביר את המודעות לרגאיי ולראסטפארי בקרב בני הנוער בארצות הברית. הטמעת הדת הייתה משימה שבה השקיע מאמצים רבים, אך לא נחל בה הצלחה רבה. לעומת זאת, עלה בידו להפיץ את ז'אנר הרגאיי בקרב הצעירים במדינה: דוגמה לניסיון שלו לפנות לקהל זה היא בשיר "Roots, Rock, Reggae", המשלב אלמנטים של רית'ם אנד בלוז עם רוטס רגאיי. גם לאחר יותר מעשרים שנה מאז מותו, ניתן לראות את השפעתו בהפצת הרגאיי לארצות הברית, ביצירתם של אמנים חדשים וצעירים, דוגמת מתיסיהו, סאבליים ו-311.

	המוזיקה אינה חשובה; אנחנו מתעסקים במסר... המוזיקה היא לא בשביל לברוח, היא בשביל להקשיב לה.
-- בוב מארלי, יוני 1976

השפעתו של מארלי על המוזיקה השחורה ניכרת אף יותר. מסריו בנוגע לאחדות השחורים מצאו קרקע פורייה אצל זמרים ומוזיקאים גם בשנות האלפיים.

[עריכה] בפוליטיקה ובחברה

מארלי היה פעיל למען למען אחדות השחורים באפריקה והטיף לכך בשיריו. על עטיפת אלבומו "Survival" משנת 1979 הוצגו דגלי 48 מדינות אפריקה (47 הם דגלים של מדינות אפריקניות, והדגל ה-48 הוא של פפואה גינאה החדשה, שסיבת הכללתו אינה ברורה). באלבום שירים כגון "Zimbabwe" ,"Africa Unite" (זימבבואה, אפריקה התאחדי) ואחרים, המשקפים את תמיכת מארלי במאבקיהם של תושבי אפריקה. בשנת 1980 הוזמן מארלי להופיע במופעי יום העצמאות של זימבבואה, רפובליקה שאך הוקמה, שם ביצע את השיר הנושא את שמה, הנחשב מאז למעין המנון לאומי לא רשמי ברפובליקה. האלבום עצמו צונזר באופן חלקי בדרום אפריקה.

ב-15 ביוני 1978 קיבל מארלי את מדליית השלום לעולם השלישי מטעם האו"ם, על פעילותו ומסירותו לאחדות העולם ונגד דיכוי השחורים, "בשם חמש מאות מיליון אפריקאים".

ב-3 באוקטובר 1992 ביצעה הזמרת שינייד אוקונור גרסת א-קפלה לשירו של מארלי "War", כמחאה על ניצול מיני בכנסייה הקתולית ואף שינתה את מילות השיר בהתאם. בסוף השיר שלפה אוקונור תמונה של האפיפיור יוחנן פאולוס השני, אמרה "הילחמו באויב האמיתי" וקרעה אותה לעיני המצלמות.

מארלי נחשב לאחד הפעילים המוכרים בעולם למען השחורים; כדוגמה ניתן לראות את הצהרתו של ר. קלי:

	אני מוחמד עלי של היום. אני מרווין גיי של היום. אני בוב מארלי של היום. אני מרטין לותר קינג, או כל האחרים הגדולים לפני זמננו. הרבה אנשים מתחילים להבין זאת כיום

[עריכה] דיסקוגרפיה

רשימה חלקית: אינה כוללת את האוספים הרבים שיצאו לאחר מותו, אלבומי מחווה, אלבומי רימקסים ובוטלגים.

אלבומי אולפן:

• The Wailing Wailers, 1965
• Soul Shakedown, 1969
• The Best of the Wailers, 1970 (על אף השם המטעה, אין זה אלבום אוסף)
• Soul Rebels, 1970
• Soul Revolution, 1971
• Soul Revolution Part II, 1971 (גרסה אינסטרומנטלית לאלבום הקודם)
• Catch a Fire, 1973
• African Herbsman, 1973
• Burnin', 1973
• Rasta Revolution, 1974
• Natty Dread, 1974
• Rastaman Vibration, 1976
• Exodus, 1977
• Kaya, 1978
• Survival, 1979
• Uprising, 1980
• Confrontation, 1983

אלבומי אוסף מיוחדים:

• 1984, Legend, אלבום אוסף, אלבומו הנמכר ביותר של מארלי
• Songs of Freedom, 1992, מארז מיוחד של ארבעה דיסקים הכולל גם סינגלים שיצאו לראשונה מחוץ לג'מייקה

אלבומי הופעות חיות:

• Live!, 1975
• Babylon by Bus, 1978
• Talkin' Blues - הוקלט בשנים 1973-1975, יצא ב-1991
• Live at the Roxy - הקלטה של הופעה מלאה מה-26 במאי 1976, בקליפורניה, יצא ב-2003

[עריכה] תארים, פרסים והנצחות

• "הוויילרס" זכו בתואר להקת השנה, 1976, על ידי מגזין הרולינג סטון
• מדליית השלום לעולם השלישי מטעם האומות המאוחדות, 15 ביוני 1978
• עיטור המצוינות של ג'מייקה (Jamaican Order of Merit), העיטור השלישי בחשיבותו בהיררכיית העיטורים הג'מייקנית, 1981
• היכל התהילה של הרוק אנד רול, 1994
• האלבום "אקסודוס" זכה בתואר אלבום המאה של מגזין טיים, 1999 ^[12]
• כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד, 2001
• ב-2001, עשרים שנה לאחר מותו, זכה בפרס גראמי על מפעל חיים ובאותה שנה הוצג סרט תיעודי באורך מלא על חייו, "Rebel Music", שהיה מועמד לזכייה במספר פרסי גראמי, וזכה בחלקם. בסרט השתתפו גם אישתו, ריטה, וחלק מילדיו וממאהבותיו.
• ה-BBC דירג את מארלי במקום השלישי ברשימת כותבי השירים הטובים של כל הזמנים ^[13]
• המגזין "רולינג סטון" דירג את מארלי במקום ה-11 ברשימת 100 האמנים המצליחים בכל הזמנים, 2004 ^[14]
• ב-2006 קראה עיריית ניו יורק שדרה בעיר על שם מארלי ^[15]

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ מתוך אתר בילבורד: אמני הרגאיי המצליחים לשנת 2007, טבלת האלבומים הנמכרים ביותר לשנת 2007
2. ^ ‏רשימת האלבומים ומיקומם במצעדי הבילבורד, מתוך אתר Allmusic‏
3. ^ סדלה מארלי בוקר, "בוב מארלי", הוצאת מודן 2001, תרגום: גיל בונשטיין, עמודים 40 - 48
4. ^ ‏לפי הביוגרפיה שכתבה אמו, עבד מארלי כשרת במלון דופונט. לפי גרסאות אחרות, הוא עבד במפעלי חברת דופונט.‏
5. ^ סדלה מארלי בוקר, עמודים 88 - 89
6. ^ נשותיו של מארלי וילדיו, מרדית' דיקסון
7. ^ הנשים של בוב מארלי, מתוך אתר הרגאיי הישראלי
8. ^ ראו גם - אזכורים דתיים בשיריו של בוב מארלי
9. ^ ‏הכנסייה האתיופית האורתודוקסית והטבלתו של מארלי‏
10. ^ חלקים מראיונות עם הארכיבישוף אבונה יסהק
11. ^ ‏מאמר מאת טימוטי וויט, מגזין הרולינג סטון, 25 ביוני 1981‏
12. ^ הכתבה ממגזין טיים
13. ^ דירוג ה-BBC‏, 23.5.2001
14. ^ דירוג הרולינג סטון, 24.3.2004
15. ^ שדרות ברוקלין יקראו מחדש שדרות בוב מארלי, NY1 News

[עריכה] לקריאה נוספת

• "בוב מארלי", סדלה מארלי בוקר, הוצאת מודן, תרגום: גיל בונשטיין, 2001

ספרים באנגלית:

[עריכה] קישורים חיצוניים

• אתר הבית של בוב מארלי
• בוב מארלי, באתר MOOMA
• ביוגרפיה באתר Reggea.com
• בוב מארלי, באתר All Music Guide (באנגלית)
• בוב מארלי, מאמרים וביקורות באתר המגזין רולינג סטון
• שאלות ותשובות על בוב מארלי, מתוך האתר Allexperts
• בוב מארלי, באתר NNDB