Talking Heads
Talking Heads היא להקה אמריקאית בסגנון הגל החדש, פוסט פאנק ופאנק, שהייתה פעילה בעיקר בשנות השבעים והשמונים.
הלהקה נוסדה ב-1974 בניו יורק, והייתה פעילה עד 1991. חבריה המקוריים היו דייוויד בירן (שהיה הסולן וכותב השירים), כריס פרנץ וחברתו טינה ויימאות' (נישאו ב-1977). במהלך 1977 הצטרף אל הלהקה ג'רי הריסון. ב-1977 חתמו חברי הלהקה על חוזה עם "Sire Records". הסינגל הראשון שהוציאו היה "Love → Building on Fire". עם זאת, הוא לא הופיע באלבומם הראשון, "Talking Heads: 77", שיצא בשנה זו. מתוך אלבום זה זכה להצלחה הסינגל "Psycho Killer".
אלבומם השני, "More Songs About Buildings and Food", יצא ב-1978, ובו החל שיתוף הפעולה ארוך השנים של הלהקה עם המפיק בריאן אינו; יחד יצרו שירים בסגנונות מוזיקליים מגוונים יותר, מהגל החדש ועד פוסט-פאנק ופאנק פסיכדלי. הלהקה הופיעה בפברואר 1979 בתוכנית בטלוויזיה "סאטרדיי נייט לייב" עם שיר מתוך האלבום, גרסת כיסוי ללהיט שכתב בעבר אל גרין, "Take Me to the River"; בזכות הופעה זו זכתה הלהקה להכרה, והשיר נכנס לראשונה לדירוג 30 הלהיטים הגדולים של בילבורד. שיתוף הפעולה של הלהקה עם אינו המשיך באלבומם השלישי, "Fear of Music", שיצא ב-1979 וכלל מוזיקה בסגנון פוסט-פאנק רוק אפל; מתוכו זכה להצלחה הסינגל "Life During Wartime".
האלבום הרביעי, "Remain in Light", יצא ב-1980, וכתיבתו הושפעה מסגנונו האפריקאי של המוזיקאי הניגרי פלה קוטי, לצד השפעות ערביות משולבות בדיסקו-פאנק. בהמשך יצאה הלהקה לסיבוב הופעות עם הרכב מורחב כדי לנגן מוזיקה מגוונת זו. בתקופה זו הקימו ויימאות' ופרנץ הרכב מצליח משלהם, "Tom Tom Club", שניגן בסגנון הגל החדש והושפע מהיפ הופ; במקביל, הריסון הוציא אלבום סולו משלו. גם בירן הוציא אלבום משלו ב-1981, בשיתוף עם אינו, בהשפעת המוזיקה האפריקאית לה התוודעו בעבודתם המשותפת; השניים יצרו באלבום שירים בסגנון מוזיקת עולם וארט רוק, בשפות אנגלית וערבית. במהלך שלוש השנים שעברו מצאת אלבומם הרביעי, הוציאה הלהקה רק אלבום הופעה, "The Name of This Band Is Talking Heads", וקיימה מסע הופעות באירופה וארצות הברית. בתקופה זו הופסק שיתוף הפעולה עם אינו, שעבר לעבוד עם להקת U2.
ב-1983 יצא האלבום "Speaking in Tongues", שכלל את השיר "Burning Down the House", הלהיט היחיד של הלהקה שנכנס לדירוג American Top 10. יציאת האלבום לוותה במסע הופעות שתועד בסרטו של הבמאי ג'ונתן דמי, "Stop Making Sense", ובעקבותיו הוציאה הלהקה אלבום הופעה באותו שם. האלבומים הבאים שהוציאה הלהקה היו "Little Creatures", שיצא ב-1985 ומתוכו זכו להצלחה הסינגלים "And She Was" ו-"Road to Nowhere"; "True Stories", שיצא ב-1986 וכלל גרסאות כיסוי של חברי הלהקה לשירים שכתב בירן לסרט קומי-מוזיקלי שביים בעצמו ויצא בתקופה זו באותו שם; ו-"Naked", שיצא ב-1988 והושפע מסגנונות מוזיקליים אפריקאים, בניגוד לשני האלבומים שקדמו לו, שנטו יותר לסגנון פופ-רוק אמריקאי.
בתקופה זו ניכרו חילוקי דעות בלהקה, בה ניסה בירן להשליט את סגנונו, והיא נכנסה לתקופה של הפסקה זמנית בפעילותה. רק ב-1991 הודיעה הלהקה רשמית על פירוקה. היא התאחדה לזמן קצר בהמשך אותה שנה, כשהופיעה בשיר "Sax and Violins" מתוך פסקול הסרט "Until the End of the World" של וים ונדרס. חברי הלהקה המשיכו בקריירות נפרדות - בירן הוציא שני אלבומי סולו, הריסון הוציא אלבום אחד, ו-"Tom Tom Club" הוציאו גם הם שני אלבומים.
ב-1996 התאחדו ויימאות', פרנץ והריסון תחת השם "The Heads", והוציאו אלבום אחד, "No Talking, Just Head", בו הופיעו אמנים אורחים ידועים נוספים. בירן סירב להשתתף ואף תבע את ההרכב כאשר ניסה להשתמש תחילה בשם הלהקה המקורי. ההרכב יצא למסע הופעות לאחר צאת האלבום, עם ג'ונט נפוליטנו מלהקת "Concrete Blonde" כסולנית. בירן המשיך בקריירת הסולו שלו, הריסון עבר להפיק מוזיקה עבור אמנים אחרים, ו-"Tom Tom Club" המשיכו לכתוב מוזיקה וגם להפיק עבור אחרים.
ב-2002 הוכנסה הלהקה להיכל התהילה של הרוק אנד רול. בטקס שנערך לכבוד מאורע זה, התאחדו חברי הלהקה ושרו שלושה מלהיטיהם, "Life During Wartime", "Psycho Killer" ו-"Burning Down the House".
ארבעה מתוך אלבומיה של הלהקה נכנסו לרשימת "500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים" של מגזין הרולינג סטון ב-2003.
קישורים חיצוניים [עריכה]
- האתר הרשמי של הלהקה
- Talking Heads, באתר allmusic
- Talking Heads, באתר היכל התהילה של הרוק אנד רול
- Talking Heads, באתר מומה
