מרקוס ויפסניוס אגריפה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פסל של מרקוס ויפסניוס אגריפה, במוזיאון הלובר שבפריז

מרקוס ויפסניוס אגריפה[1]לטינית: Marcus Vipsanius Agrippa;‏ 63 לפנה"ס - מרץ 12 לפנה"ס), איש צבא ומדינאי רומאי שפעל בשלהי תקופת הרפובליקה וראשית תקופת האימפריה. כתוצאה מידידותו הקרובה עם אוגוסטוס, עלה אגריפה לגדולה, ואף שימש כמצביאו הראשי של אוגוסטוס. בלט במנהיגותו הצבאית בעת המלחמה האחרונה של הרפובליקה הרומית ומלחמות נוספות. ניצחונותיו של אגריפה על סקסטוס פומפיוס ומרקוס אנטוניוס אפשרו לאוגוסטוס לבסס את כוחו ברומא העתיקה ובסופו של דבר להפוך לאדונו הבלתי מעורער של האימפריה הרומית.

לאחר הקמתו של משטר הפרינקפט, המשיך אגריפה לשמש כיועצו הקרוב וכיד ימינו של אוגוסטוס, והיה אחד האנשים החזקים והנערצים ברומא. אגריפה הפך לחתנו של אוגוסטוס על ידי נישואיו לבתו יוליה, ובסופו של דבר הוענקו לו סמכויות שהפכו אותו לשותף בשלטון עם כוחות כמעט שווים לאלו של אוגוסטוס. עד מותו, נחשב אגריפה ליורשו העתידי של אוגוסטוס. שניים מהקיסרים היו צאצאיו: הוא היה סבו של הקיסר קליגולה מצד אמו, וסבא רבא של הקיסר נירון מצד אמו.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגריפה נולד בשנת 63 לפנה"ס. מעטות הידיעות על משפחתו, אך היסטוריונים מן העת העתיקה, כגון טקיטוס וסווטוניוס, מציינים כי נולד למשפחה בעלת מוצא צנוע.‏[2] ההיסטוריון מאייר ריינהולד משער כי אגריפה היה ממוצא אילירי; הוא מסתמך על כתובות רומאיות שנתגלו בחפירות ארכאולוגיות בדלמטיה ונושאות את הנומן "ויפסניוס".‏[3]

אגריפה היה בן גילו של אוקטביוס והשניים גדלו יחד והיו לחברי ילדות קרובים. ייתכן שהקשר בין אגריפה לאוקטביוס נוצר במכוון על ידי יוליוס קיסר שהבחין במעלותיו של אגריפה ולכן חיבר בינו לבין יורשו המיועד. בשנת 49 לפנה"ס הם הוכרו כבוגרים והורשו ללבוש את הטוגה וירליס. הם התגייסו לצבא הרומאי ושרתו כקצינים לצדו של קיסר בקרב מונדה בשנת 45 לפנה"ס, שהיה הקרב האחרון במלחמת האזרחים בין קיסר למתנגדיו הרפובליקאים. לאחר שובם לרומא נשלחו על ידי קיסר לאימונים ולימודים באפולוניה שבאיליריה (אלבניה של ימינו); הם צורפו ללגיונות שהוצבו במוקדון כהכנה לפלישה המתוכננת לאימפריה הפרתית. איש הצבא קווינטוס סלבידינוס רופוס נשלח גם הוא איתם על ידי קיסר.

כעדות למידת הקרבה בין אוקטביוס לאגריפה תשמש העובדה שכשאחיו של אגריפה, לוקיוס, נפל בשבי בידי צבאו של קיסר, כאשר נלחם יחד עם קאטו הצעיר כנגד קיסר באפריקה, אוקטביוס השתמש בקשריו המשפחתיים עם קיסר כדי לשחררו, לבקשתו של אגריפה.‏[4]

עם היוודע דבר הירצחו של קיסר, באידו של מרס 44 לפנה"ס, חזר אוקטביוס לרומא ועימו אגריפה ורופוס. בניגוד לעצתם הוא בחר שלא לקחת אתו את הלגיונות שהיו מוצבים במוקדון.

קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הגעתם לרומא נודע לאוקטביוס שקיסר אימץ אותו לבנו בצוואתו ומינה אותו ליורשו. אולם כדי להשיג את ירושתו, זקוק היה אוקטביוס לתמיכתו של כוח צבאי. אגריפה גייס למענו חיילים בקמפניה, והוא היה כנראה אחד המפקדים ששכנעו את הלגיונות הרומאים המוצבים במוקדון ונאמנים למרקוס אנטוניוס לערוק למחנה אוקטביוס. כשלרשותו כוח צבאי זה, הקים אוקטביוס יחד עם מרקוס אמיליוס לפידוס ומרקוס אנטוניוס את הטריאומווירט השני במטרה להילחם ברוצחי קיסר. אגריפה מונה לטריבון הפלבס בסוף שנת 43 לפנה"ס, ובמסגרת תפקידו תבע לדין באשמת עריצות את גאיוס קסיוס לונגינוס, אחד מרוצחי קיסר. צעד זה היה חלק ממסע מתוכנן שניהל אוקטביוס נגד רוצחי קיסר. למרות שמעשי אגריפה נבעו מנאמנותו לאוקטביוס, קרוב לוודאי שגם התעשר מרכוש הנאשמים שהופקע ונמסר לידי התובעים.

מדיניות אוקטביוס הביאה את אגריפה לעימות ישיר עם חבורת הקושרים. אלה גייסו בינתיים צבא במזרח, כדי להפיל את הטריאומווירט ולהשתלט על רומא. ככל הנראה נלחם אגריפה לצדם של אוקטביוס ומרקוס אנטוניוס בקרב פיליפי בשנת 42 לפנה"ס; בקרב הובסו מרקוס יוניוס ברוטוס וגאיוס קסיוס לונגינוס, ממנהיגי הקשר לרציחת קיסר.

בעקבות הניצחון על רוצחיו של קיסר, החלו לוקיוס אנטוניוס ופולביה אנטוניה, אחיו ואשתו של מרקוס אנטוניוס, לפעול כנגד אוקטביוס בניסיון לבסס את משפחתם כשליטים היחידים ברומא. פעילותם נגד אוקטביוס כללה ניסיון לשבש את הקצאת הקרקעות לווטרנים של צבא אוקטביוס.

אחרי ניסיון לכיבוש רומא שסוכל עם הגעתו של אוקטביוס מהיספניה (כיום ספרד) עם כוח צבאי, נסוג לוקיוס אל עבר גאליה, שם קיווה לחבור עם פקודי אחיו, אך גילה כי אגריפה, שנשלח על ידי אוקטביוס לרדוף אחריו מכיוון דרום, נושף בעורפו. אגריפה כבש את סוטריום (כיום סוטרי שבאיטליה) ובכך משך את תשומת לבו של לוקיוס בשעה שרופוס הגיע בראש כוח צבאי וכך לוקיוס נלכד בין שני כוחות עוינים ולא נותרה לו בררה והוא נסוג לפרוסיה (כיום פרוג'ה שבאיטליה). שם הטילו עליו מצור כוחותיו של רופוס, בשעה שאוקטביוס ואגריפה פנו לטהר את כוחותיה של פולביה ממאחזיהם באיטליה ואחר כך חזרו לסייע לרופוס במצור על לוקיוס. בראשית שנת 40 לפנה"ס קציניו של מרקוס אנטוניוס, גאיוס אסיניוס פוליו ופובליוס ונטידיוס בסוס, עשו ניסיון להעביר סיוע ללוקיוס הנצור אולם הניסיון סוכל על ידי אגריפה ורופוס שחסמו את דרכם ובסופו של דבר דחקו אותם לפולגיניום (כיום פוליגנו שבאיטליה), שם הם הטילו עליהם מצור. בערך בסוף פברואר לוקיוס נכנע לאוקטביוס ופרוסיה נכבשה. בעקבות זאת, קציניו של אנטוניוס התפזרו ונטשו את צבאותיהם ואגריפה הצליח לשכנע שני לגיונות בקמריה לעבור לצידו של אוקטביוס. בזמן המלחמה אגריפה הועלה למעמד של פרש.

המלחמה כנגד סקסטוס פומפיוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותה שנה, כאשר אוקטביוס שהה בגאליה נארבוננסיס (כיום בדרום צרפת), מונה אגריפה לפראיטור אורבנוס. בעודו עוסק, במסגרת תפקידו, בארגון המשחקים לכבוד האל אפולו, פתח סקסטוס פומפיוס, בנו של פומפיוס הגדול, בהתקפה על דרום איטליה כדי לבסס לעצמו בסיס ימי בסיציליה, תוך ניצול העובדה שכוחות הטריאומווירט היו עסוקים בהבסתם של רוצחי קיסר במזרח. ההתקפה נהדפה בהצלחה על ידי אגריפה, ואחת נוספת – אותה הנחית סקסטוס באוגוסט בשיתוף עם אנטוניוס, נהדפה גם היא. לאחר הניצחון היה אגריפה אחד מן המתווכים שעשו שלום בין אוקטביוס לאנטוניוס וחידשו את הברית ביניהם. במהלך המשא ומתן גילה אוקטביוס, כי רופוס, מצביאו הראשי, הציע את שירותיו לאנטוניוס. רופוס הובא למשפט לפני הסנאט והוצא להורג או אולי אולץ להתאבד, ואגריפה ירש את מקומו כמצביא הראשי של אוקטביוס.

דיוקן אוקטביוס על מטבע של אגריפה

בשנת 39 לפנה"ס מונה אגריפה למושל גאליה נארבוננסיס, שעברה לשליטתו של אוקטביוס אחרי המלחמה ונזקקה למישהו נאמן שיחזק את שליטתו של אוקטביוס בפרובינקיה. אגריפה חיזק את שליטת אוקטביוס בפרובינקיה על ידי בניית מערכת דרכים מסועפת ואמות מים, דיכא את מרידת שבט האקוויטאנים שפרצה בשנת 38 לפנה"ס, ואף היה הרומאי השני שחצה את נהר הריינוס במהלך מסע עונשין נגד השבטים הגרמאניים. עם שובו לרומא הוצע לערוך לכבודו טריומף, אולם הוא סרב. הסיבה לסירובו, לדברי ההיסטוריון דיו קסיוס, הייתה כי לא רצה לחגוג את ניצחונו בשעה שחברו ומטיבו, אוקטביוס, מלקק את פצעי תבוסתו בקרב נגד סקסטוס פומפיוס. עם זאת, הוא ניאות ליטול עליו את משרת הקונסול של שנת 37 לפנה"ס.

בעקבות הכישלון במערכה נגד סקסטוס פומפיוס והסכנה שנשקפה לאספקת המזון לעיר רומא עקב פשיטותיו על חופי איטליה, מינה אוקטביוס את אגריפה למפקד הצי. דאגתו הראשונה של אגריפה הייתה להקים נמל להגנת האוניות ולאימון המלחים והחותרים. הוא חיבר את אגם אוורנוס, שעל יד פוטיאולי, עם הים, והקים במקום את נמל פורטוס יוליוס.‏[5] אחר כך פנה לבנייה מחדש של הצי עצמו. בין חידושיו היו בנייה של אוניות חמש-חתרית משופרות בגודלן ושיפור מתקן העורב שנועד ללכוד אוניות אויב. אגריפה ואוקטביוס יצאו למערכה בקיץ של שנת 36 לפנה"ס, אך הפלגתם הראשונית לסיציליה נכשלה בעקבות סערה שגרמה נזק לחלקו הארי של הצי. לאחר תיקון הספינות, אגריפה הפליג לאיים הליפריים שם הוא קבע את מפקדתו. אגריפה נלחם נגד סקסטוס במילאי ובנאולוכוס, תוך שהוא משמיד את רוב אוניותיו ולוקח בשבי את השאר. ניצחונו הושג הודות לכך שהצליח להתגבר על יכולת התמרון העליונה של סקסטוס על ידי אוניותיו הגדולות שסיפקו עמידות בפני התקפות ומתקן העורב המשופר שבעזרתו חייליו הצליחו ללכוד את ספינות האויב.

מטבע עם דיוקנו של אגריפה העונד את הכתר הימי, על צידו האחורי מופיע אל הים נפטון

הניצחון של אגריפה על סקסטוס הבטיח את אספקת המזון לרומא, הגדיל את אהדת הציבור לאוקטביוס וסייע לו רבות בחיזוק מעמדו. אוקטביוס הצליח, כתוצאה מעליית יוקרתו, להדיח את לפידוס, שותפו לטריאומווירט, ולהשתלט על כוחותיו. על הצלחתו במיגורו של סקסטוס, עוטר אגריפה בכתר הימי, קיבל מספר אחוזות בסיציליה ומעמדו בשלטונו של אוקטביוס התחזק באופן משמעותי.

באותה שנה נשא אגריפה לאשה את קייקיליה אטיקה, בתו של טיטוס פומפוניוס אטיקוס שהיה בן למשפחה עתיקה ועשירה ממעמד הפרשים וחברו הקרוב של מרקוס טוליוס קיקרו. הנישואים אורגנו על ידי אנטוניוס.

אחרי הניצחון כנגד סקסטוס אגריפה יצא למספר מסעי מלחמה ברחבי האימפריה שנועדו להחזיר את הסדר לפרובינקיות. הוא פיקד על פעולות הצי בחופי דלמטיה בשנת 35 לפנה"ס ובשנה שאחר כך יחד עם אוקטביוס הצליח להכניע ולכבוש את רוב השבטים הדלמטים.

המלחמה כנגד מרקוס אנטוניוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע עם דיוקנו של אגריפה

בשנת 34 לפנה"ס הסכם הטריאומווירט השני עמד לפוג והיה ברור לכל שהדבר יביא לעימות בין אוקטביוס לאנטוניוס. כהכנה לעימות אוקטביוס ביקש לזכות בתמיכתו העם הרומאי ולכן אגריפה התנדב לכהן כאידיל, למרות שהמשרה הייתה נחותה ממשרת הקונסול בה כיהן בעבר. במסגרת תפקידו הוא החל בבנייה מסיבית מחדש של רומא שהוזנחה כתוצאה ממלחמות האזרחים. אגריפה בנה ושיפץ מבני ציבור, אמות מים, שתל גנים, בנה מרחצאות ושיפץ את מערכת הביוב של העיר, ערך משחקים במשך 55 ימים רצופים וחילק לציבור מתנות בדמות מלח ושמן בחינם. מכיוון שיחס את כל הישגיו לאוקטביוס מפעליו נוצלו כדי להעלות את הפופולריות של אוקטביוס בקרב העם ותודות לפעולותיו אוגוסטוס יכול היה להתרברב בסוף שלטונו שהוא "מצא עיר הבנויה לבנים ובנה אותה משיש". כמו כן במסגרת תפקידו גירש אגריפה את כל האסטרולוגים מרומא משום שהיו נאמנים לאנטוניוס ונהגו להתסיס את האוכלוסייה.‏[6]

אגריפה סיים את כהונתו כאידיל ב-1 בינואר 32 לפנה"ס וחזר לתפקידיו הצבאיים וכמצביאו הראשי של אוקטביוס הופקדו בידיו ההכנות של הצבא לעימות עם כוחותיו של אנטוניוס. קלאופטרה השביעית ומרקוס אנטוניוס התחילו לאסוף צבא ביוון בשנת 31 לפנה"ס מתוך כוונה לפלוש לאיטליה. בתגובה לכך אגריפה פיקד על כוח צבאי שיצא ליוון, שבדרכו הוא הצליח ללכוד את רוב אוניות האספקה של אנטוניוס מהמזרח, אגריפה נחת בדרום-מערב הפלופונסוס שם הוא נלחם והביס את מלך מאוריטניה בוגוד שהיה בן בריתו של אנטוניוס, מכאן הוא שט צפונה תוך שהוא מבצע פשיטות על כוחותיו של אנטוניוס עד שלבסוף נחת בקרקירה וכבש אותה. שאוקטביוס התקדם לעבר מפרץ אקטיום במטרה להטיל מצור על כוחותיו של אנטוניוס שחנו שם אגריפה סייע לו על ידי כיבוש האי לאוקס ומפרץ דוקטו. יעדו הבא של אגריפה היה פטרס שם הוא הביס את מפקדו של אנטוניוס קווינטוס נסידיוס וכבש את העיר, עם חזרתו לבסיסו ליד אקטיום הוא נקלע לקרב ימי עם גאיוס סוסיוס, אחד ממפקדיו של אנטוניוס, שהסתיים בניצחונו.

דיוקנותיהם של אוקטביוס ואגריפה על גבי מטבע לציון הניצחון על קלאופטרה ואנטוניוס

בשעה שהעימות הגדול עם כוחותיו של אנטוניוס התקרב אוקטביוס כינס מועצמת מלחמה שבה הביע את דעתו שיש לאפשר לאנטוניוס ולקלאופטרה לברוח מן המצור מתוך ביטחון שכוחותיהם יערקו לצידו. אגריפה התנגד לכך בציינו שאין כל ביטחון שחייליו של אנטוניוס יערקו לצידם כל עוד אנטוניוס וקלאופטרה חיים. בסופו של דבר אוקטביוס קיבל את דעתו של אגריפה. אגריפה המשיך לכהן כמפקד כוחותיו של אוקטביוס בקרב אקטיום, בקרב עצמו הוא פיקד על האגף השמאלי, במהלך הקרב הצי של אגריפה, בעל ספינות הליבורניות המהירות יותר, נמנע מהתקפותיו של ספינות החמש-חתרית הכבדות של אנטוניוס שניסו לנגח את אוניותיו וכך לשבור את המצור. אחרי כישלון תוכניתו של אנטוניוס הוא וקלאופטרה נמלטו משדה הקרב תוך שהם נוטשים את שאר כוחותיהם לרחמי כוחותיו של אוקטביוס. הניצחון בקרב, שלו היה אחראי אגריפה, הוביל לעריקת כוחותיו של אנטוניוס והפך את אוקטביוס לשליט היחיד באימפריה הרומאית.

הכיתוב על הפנתאון "מ. אגריפה בן לוקיוס בנה בעת כהונתו כקונסול בשלישית"

לאחר הניצחון אגריפה נשלח חזרה לרומא לסייע לגאיוס קילניוס מאיקנס לנהל את האימפריה בשעה שאוקטביוס עצמו היה עסוק בסיום המערכה הצבאית כנגד אנטוניוס, עם סיום המערכה הוענקו לאגריפה מספר אותות כבוד כולל העלאתו למעמד הפטריקי. כדי לחזק את בריתו עם אגריפה אוקטביוס נתן לו לאישה את אחייניתו קלאודיה מרקלה (לא ידוע מה עלה בגורלה של אשתו הראשונה).

בתקופת שלטונו של אוגוסטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגריפה היה אחד מיועציו הראשיים של אוקטביוס לאחר המלחמה ומילא תפקיד מפתח בביסוס הפרינקפס ובארגון הצבא האימפריאלי, הוא כיהן לצדו של אוקטביוס כקונסול וקנסור בשנת 28 לפנה"ס, והמשיך למלא את תפקיד הקונסול גם בשנת 27 לפנה"ס. במסגרת כהונתו היה אחראי לטיהור הסנאט ממתנגדיו של אוקטביוס ולעריכת קנסוס (מפקד אוכלוסין) של אזרחי רומא. אגריפה גם שב לעסוק במפעלי הבנייה בעיר רומא ובין השאר הקים את מרחצאות אגריפה; הבניין המפורסם ביותר אותו הקים היה הפנתאון, לציון הניצחון בקרב אקטיום. בשנת 27 לפנה"ס יצא אוקטביוס למסע מלחמה בהיספניה טארקוננסיס (כיום בספרד) כשהוא משאיר את אגריפה כאחראי מטעמו ברומא.

דמותו של אגריפה על גבי מזבח ה"ארה פקיס"‏[7]

כאשר אוגוסטוס נפל למשכב בשנת 23 לפנה"ס, אגריפה לקח על עצמו רבות מסמכויותיו ואף ארגן את חתונת בתו של אוגוסטוס, יוליה, למרקוס קלאודיוס מרקלוס. כשהיה חשש שאוגוסטוס ימות כתוצאה ממחלתו, אגריפה נבחר על ידו כיורשו. לאחר שאוגוסטוס הבריא אגריפה שוגר בשנת 23 לפנה"ס למזרח. באותו הזמן נפוצו שמועות על קרע בינו לבין אוגוסטוס על שאלת הירושה, אולם מינויו של אגריפה ליורשו של אוגוסטוס באותה שנה ונתינת סמכויות צבאיות במזרח על ידי נתינת הסמכויות של פרוקונסול אימפריום לאגריפה למשך חמש שנים, דבר שהעניק לו סמכות צבאית בכל הפרובינקיות הרומאיות, מעידה שלא היה בשמועות האלה אמת.

קיימת מחלוקת בנוגע לטיב סמכויותיו של אגריפה. יש הסבורים שהוא קיבל את האימפריום מאיוס שהעניק לו סמכויות מעל מושלי הפרובינקיות השונות של האימפריה, בעוד שיש כאלו הסבורים שהוא קיבל את האימפריום איקוואום שהעניק לו סמכויות שוות לאלו של מושלי הפרובינקיות השונות של האימפריה.‏[8]

ככל הנראה השליחות של אגריפה למזרח נעשתה כדי לפייס את מרקלוס שעד למחלתו של אוגוסטוס נחשב כיורשו. סיבה אפשרית נוספת לשליחות היא הכנת הקרקע להסדר עם האימפריה הפרתית על השבת נסי הלגיונות שנפלו לידי הפרתים בזמן התקפותיהם של מרקוס ליקיניוס קראסוס ומרקוס אנטוניוס.‏[9]

בשנת 21 לפנה"ס כשיצא אוגוסטוס לסיור בפרובינקיות המזרחיות ומהומות פרצו ברומא כתוצאה ממחלוקת בעניין בחירת הקונסול, קרא אוגוסטוס לאגריפה לשוב לרומא כדי לפקח על העניינים מטעמו.

חתנו של אוגוסטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשמרקלוס נפטר בשנת 23 לפנה"ס, שכנע אוגוסטוס את אגריפה להתגרש מאשתו ולשאת את יוליה, מכיוון שלא היה מועמד מתאים במשפחתו והוא לא רצה להכניס זר למשפחה. כמו כן הקשרים המשפחתיים של אגריפה עם השושלת היוליו-קלאודית המשיכו להתהדק כשבשנת 19 לפנה"ס טיבריוס התחתן עם ויפסניה אגריפינה, בתו של אגריפה מנישואיו הראשונים.

אגריפה שב לגאליה בין השנים 20-18 לפנה"ס כדי להשקיט אי סדרים שפרצו בפרובינקיות השונות והמשיך במפעלי הבנייה שבהם התחיל בכהונתו הראשונה בפרובינקיה. בשנת 19 לפנה"ס נשלח להיספניה טארקוננסיס כדי להשלים את דיכוים של הקנטברים. לאחר מספר קשיים בהתמודדות עם לוחמת הגרילה של הקנטברים ומספר מרידות שפרצו בלגיונותיו אגריפה הצליח להביס את הקנטברים ולהשקיט את ההתנגדות לנוכחות הרומאית בהיספניה, שנמשכה כמאתיים שנה, אחת ולתמיד.

בשנת 18 לפנה"ס חידש הסנאט את סמכויותיהם של אוגוסטוס ושל אגריפה למשך חמש שנים, ואגריפה קיבל גם את הסמכות הטריבונית למשך חמש שנים. שנה אחר כך אימץ אוגוסטוס את שני בניו של אגריפה, גאיוס ולוקיוס. חידוש האימפריום וקבלת הסמכות הטריבונית ביחד עם אוגוסטוס, שהיו שניים ממשרותיו החשובות ביותר של הפרינקפס, ביחד עם אימוץ בניו על ידי אוגוסטוס חיזקו את מעמדו של אגריפה. מאייר ריינהולד מתאר את מעמדו של אגריפה כשליט במשותף עם אוגוסטוס ומשער שיועד להיות יורשו‏[10]. בשנת 17 לפנה"ס אגריפה ניהל במשותף עם אוגוסטוס את פסטיבל משחקי המאה.

אגריפה יצא בשנת 17 לפנה"ס לסיור בפרובינקיות המזרחיות של האימפריה. עיסוקו העיקרי במהלך הסיור היה ישוב והקמת קולוניות למען החיילים הווטרנים של הלגיונות. בין השאר הוא יישב ווטרנים בביירות, הליאופוליס ובפטרס. בשנת 14 לפנה"ס, כשפרץ מרד בממלכת הבוספורוס שהייתה ממלכה ואסלית של רומא, פעל אגריפה להשבת הסדר על כנו, ולאחר דיכוי המרד ארגן מחדש את הממלכה.

דיוקנותיהם של אגריפה ואוגוסטוס על גבי מטבע שנטבע לכבוד חידוש סמכויותיהם

אגריפה חזר לרומא מהמזרח בשנת 13 לפנה"ס לרגל חידוש סמכויותיו למשך חמש שנים נוספות (בזמן זה הוענק לו האימפריום מאיוס אם לא קיבל אותו לפני כן). בעיות שפרצו בפרובינקיה פאנוניה שנה לפני כן אילצו אותו לעזוב את רומא כדי לטפל במצב שם. עצם הגעתו לפרובינקיה גרמה למורדים להיכנע והמרד נפסק. אחרי השבת הסדר בפאנוניה אגריפה חזר לאיטליה. בשעת שהייתו בקמפניה נפל למשכב, ובחודש מרץ שנת 12 לפנה"ס נפטר. ייתכן שמת ממחלת השיגדון. אוגוסטוס ערך לו הלוויה מפוארת והספידו באופן אישי, אפרו נטמן במאוזוליאום אוגוסטוס. אגריפה הוריש לו את כל רכושו מלבד הכספים אותם העמיד לתחזוקת מבני הציבור שנבנו על ידו, כדי שלא יהיו למעמסה על אוצר המדינה. שניים מבניו, גאיוס קיסר ולוקיוס קיסר, שאומצו על ידי אוגוסטוס, טופחו כיורשיו העתידיים אך נפטרו בדמי ימיהם.

אישיותו ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תדמיתו של אגריפה הייתה חיובית ביותר בעת העתיקה והיסטוריונים כדיו קסיוס מעידים על אגריפה שהיה אדם צנוע ונקי כפיים שמעולם לא היה מעורב בשערוריה כלשהי‏[11]. במיוחד מצוינת העובדה שלמרות כל הישגיו, נותר ללא שאיפות משל עצמו והסתפק בכהונתו כסגנו של אוגוסטוס, ובשל כך ייחס את כל הישגיו לאדונו‏[12]. מלבד בשל הידידות העמוקה ששררה ביניהם, נותר אגריפה נאמן לאוגוסטוס כיוון שהבין כי בתור אדם ממוצא פשוט ונחות הוא לעולם לא יצליח להגיע לפסגת הכוח והדרך היחידה להתקדם היא דרך נאמנותו לבנו של קיסר שבסופו של דבר הביאה אותו להיות האיש השני במעלה באימפריה הרומאית.

הישגיו של אגריפה ובמיוחד הישגיו בשדה הקרב היו חיוניים לאוגוסטוס כדי להגיע לשלטון ובכך אגריפה תרם לביסוס ועיצוב משטר הפרינקפס שיהיה צורת המשטר באימפריה הרומאית עד הרפורמות השלטוניות של הקיסר דיוקלטיאנוס במאה השלישית. התנהגותו כמצביא, סירובו העיקש לקבל את הטריומף על ניצחונותיו ומנהגו לדווח לאוגסטוס ולא לסנאט על פעולותיו הצבאיות, עיצבו את הדגם ליחסי הכפיפות בין הקיסר למצביאיו.

כתובת הקדשה לאגריפה ויוליה באפסוס, הוקמה לאחר מותו

לאגריפה היו גם הישגים תרבותיים מרשימים. הוא היה אחראי לבנייתה מחדש של רומא ובנייתם של מספר מבנים בפרובינקיות וכמה מן המבנים האלה עומדים על תילם עד היום הזה. אגריפה גם שירטט מפה של האימפריה שהייתה מבוססת על סקר של דרכי הצבא הרומאי שנערך על ידו. המפה שימשה כעזר וכבסיס לעבודתם של גאוגרפים כגון סטראבון ופליניוס הזקן. בנוסף אגריפה חיבר אוטוביוגרפיה שלא השתמרה.

אגריפה היה אהובם של פשוטי העם שזכרו לטובה את פועלו בבנייתה מחדש של רומא, אולם מעמד האצולה סלד ממנו בשל מוצאו הפשוט. כדי להנציח את זכרו של אגריפה, אוגוסטוס ערך משחקים כל שנה ביום פטירתו של אגריפה, מטבעות הנושאים את דיוקנו נטבעו בשנת מותו ולציון שבעים וחמישה, שמונים וחמישה ומאה שנה להולדתו.

אגריפה והיהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגריפה היה ידוע ביחסו האוהד ליהודים. הוא ביקר בירושלים בשנת 15 לפנה"ס, עלה לרגל לבית המקדש, הקריב שם מאה שוורים והתקבל בהתלהבות על ידי היהודים‏[13]. מעשה זה היה גילוי האהדה הגדול ביותר של השלטון הרומאי כלפי היהודים בכל שנות נוכחותו בארץ ישראל. כשהתושבים ההלניסטים בערי אסיה הקטנה התנכלו ליהודים שישבו בעריהם והחרימו את כספי מחצית השקל שהם שלחו לבית המקדש, אגריפה הוציא צו האוסר על המשך ההתנכלות ליהודים ופגיעה בזכויותיהם האזרחיות‏[14]. למרות שמדיניותו כלפי היהודים תאמה את זו של אוגוסטוס ייתכן שהקיסר הרגיש שאגריפה הלך רחוק מדי בגילויי האהדה שלו כלפי היהדות.‏[15]

הורדוס מלך יהודה פיתח חברות קרובה עם אגריפה. תחילת החברות הייתה בזמן שהייתו הראשונה של אגריפה במזרח כשהורדוס ביקר אותו באי לסבוס, והעדות לחוזק הקשר ביניהם היא העובדה שכשאנשי גדרה (כיום אום-קיס שבירדן), העיר ההלניסטית שסופחה בשנת 30 לפנה"ס ליהודה, באו למחות בפני אגריפה על יחסו של המלך היהודי אליהם, הוא שלח אותם בשלשלאות חזרה אל הורדוס‏[16]. כמו כן, אגריפה סייע ככל הנראה להורדוס בבנייתה של קיסריה ונמלה באספקת מומחים לבנייה ימית ובאישורים להבאת חומרי בנייה מאיטליה[17]. יחסיהם התהדקו כשאגריפה ביקר ביהודה בזמן שהייתו השנייה במזרח והורדוס העתיר עליו ועל פמלייתו מתנות וסייר איתו בערי הארץ. הורדוס גם בא לסייע לאגריפה כשזה התכונן לצאת למלחמה בממלכת הבוספורוס‏[18]. הורדוס חלק כבוד לאגריפה בכך שקרא על שמו‏[19] את אחד משני אולמות הפאר בארמונו החדש, חרת את שמו מעל אחד משערי המקדש ובנה מחדש את העיר אנתדון וקרא לה על שמו.‏[20]

הקהילה היהודית ברומא קראה את אחד מבתי הכנסת בעיר על שמו.

נישואים וצאצאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשתו הראשונה הייתה קייקיליה אטיקה.

אשתו השנייה הייתה קלאודיה מרקלה, אחייניתו של אוגוסטוס.

אשתו השלישית הייתה יוליה, בתו של הקיסר אוגוסטוס.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בתעתיק יווני אגריפס, כך גם מופיע בחלק מהתרגומים לעברית, בעיקר ממקורות ביוונית, כגון אצל יוסף בן מתתיהו ופלוטארכוס. גם בתלמוד הבבלי מופיע "אגריפס שר הצבא". בחלק מהתרגומים מופיע התעתיק "אגריפא".
  2. ^ טקיטוס, ספרי השנים, ספר ראשון, ג'; סווטוניוס, קליגולה, 23
  3. ^ Meyer Reinhold, Marcus Agrippa A Biography, The W. F. Humphrey Press: Geneva, New York 1933 pp. 8
  4. ^ ניקולאוס איש דמשק, חיי אוגוסטוס, 7
  5. ^ Strabo 5.4.5-6; Dio 48.50; Virgilius, Georgica 2.161-164.
  6. ^ צבי יעבץ, המון ומנהיגיו ברומא, עמ' 125-126
  7. ^ Charles Brian Rose, "Princes" and Barbarians on the Ara Pacis, American Journal of Archaeology, Vol. 94, No. 3. (Jul., 1990), pp. 453-467
  8. ^ Robert K. Sherk, The Roman Empire: Augustus to Hadrian, pp. 24-25; E.W Grey, The Imperium of M. Agrippa, Zeitschrift für Papyrologie und Epigraphik 6 (1970), 227-238
  9. ^ David Magie, The Mission of Agrippa to the Orient in 23 BC, Classical Philology, Vol. 3, No. 2(Apr., 1908), pp. 145-152
  10. ^ Meyer Reinhold, Marcus Agrippa A Biography, The W. F. Humphrey Press: Geneva, New York 1933 pp. 98-102
  11. ^ דיו קסיוס, תולדות הרומאים, 29.54
  12. ^ צבי יעבץ, אוגוסטוס ניצחונה של מתינות, עמ' 77
  13. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, פרק ב, פסקה א, סעיף 14.
  14. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, פרק ב, פסקה ג, סעיפים 29-27; פסקה ה, סעיף 60.
  15. ^ צבי יעבץ, אוגוסטוס ניצחונה של מתינות, עמ' 325
  16. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק י, פסקה ב, סעיפים 351-350.
  17. ^ Robert H. Hohlfelder, Beyond Coincidence? Marcus Agrippa and King Herod's Harbor, Journal of Near Eastern Studies, Vol. 59, No. 4 (Oct. 2000), pp 241-253
  18. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, פרק ב, פסקה ב, סעיף 16.
  19. ^ "אגרפּיון" בתרגום יעקב נפתלי שמחוני ליוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א, פרק 21, פסקה א; או "אגריפס" בתרגום אברהם שליט ליוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ט, פסקה ג, סעיף 318.
  20. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א, פרק 21, פסקה ח: קרא לעיר "אגרפּיון" (בתרגום שמחוני) או "אגריפיאס" (אצל מנחם שטרן, "הורדוס ורומא", בתוך: המלך הורדוס ותקופתו, עורך: מרדכי נאור, עמ' 32-33).
  21. ^ Meyer Reinhold, Marcus Agrippa's Son-in Law P. Quinctillius Varus, Classical Philology, Vol. 67, No. 2. (Apr. 1972), pp. 119-121