חוות משמר הכרמל
 | |
| חוות משמר הכרמל, מבט מהר אלון (ליד בית כלא דמון) לכוון דרום מערב. צולם לאחר השרפה בכרמל בדצמבר 2010 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מדינה | ישראל |
| בעלים | רשות הטבע והגנים |
| קואורדינטות | 32°43′33″N 35°00′48″E / 32.72594722°N 35.01347222°E |
|
(למפת הגליל המערבי רגילה)   חוות משמר הכרמל  | |
  | |
חוות משמר הכרמל (בעבר נקראה יערות הכרמל, וכן ידועה גם בשם ח'ירבת שלאלה) הוא מרכז טיולים ופעילות של רשות הטבע והגנים.
החווה שוכנת על גבעה החולשת על נחל אורן כקילומטר מקיבוץ בית אורן. בחווה מבנה עתיק שעבר שיפוץ ושיקום ומשמש את הפעילות במקום. בשנות ה-30 וה-40 הייתה במקום נקודת התיישבות דתית, שמטרתה הייתה להקים באזור עיר קיט. היישוב נעזב אחרי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט בעקבות החלטת המוסדות המיישבים, ובשנות ה-60 קרקעותיו הולאמו במסגרת גן לאומי הר הכרמל.
אזור הגבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגבעה עליה שוכנת חוות משמר הכרמל היא עגולה וסימטרית. משקיפה על נחל אורן העובר מצדה הדרומי והמערבי כ-80 מטר מתחת לראש הגבעה. מצפון לגבעה עובר נחל דמון יובלו של נחל אורן. הגבעה בנויה מסלע קירטון. מדרונות הגבעה מכוסים בחורש אלון מצוי, אלה ארצישראלית ואורן שחלקן נפגעו בשריפה בחודש דצמבר 2010. על הגבעה עצמה ניטעו עם השנים עצי דקל, תות, תאנה, ברוש וצמחי אגבה. מהגבעה קיימת תצפית למישור החוף, קיבוץ בית אורן, הר שוקף, הר ערקן, בקעת אלון ונחל אורן.[1]
במקום נמצאו ממצאים וחרסים מתקופות ארכאולוגיות שונות.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
.JPG)
במאה ה-18 שכן במקום כפר דרוזים קטן שנקרא "ח'ירבת שלאלה". הכפר נהרס בתחילת המאה ה-20 על ידי תושבי הכפר עין חוד שתקפו את המקום, בעקבות המתקפה ננטש המקום.[2] חלק מאדמות האזור עובדו על ידי תושבי עספיא ותושבי עין חוד. המקום נקרא על שם קטע האפיק בנחל אורן שבין שני המעיינות "עין אלון" ו"עין אורן" שנקרא ואדי שלאלה שפירושו "נחל השלוליות".[3]
בראשית המאה ה-20 נרכש במקום כמה אלפי דונם על ידי שוכרי מנסור שהיה המתורגמן של הטמפלר פרידריך קלר, סגן הקונסול של פרוסיה בארץ. מנסור החכיר חלק מהשטחים לרועים מכפרים סמוכים, ועל הגבעה בנה בית מגורים וחצר משק. למרגלות הגבעה נטע בוסתן.
יערות הכרמל וקבוצת החלוצים הדתיים 'משמר הכרמל'[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1934 מכר מנסור 6,000 דונם לקבוצת רכישה של יהודים מחיפה בראשות יוסף לוי, גאורג הרץ-שקמוני ופיליפ מאייר. הקבוצה חיפשה שטחים פנויים להתיישבות בכרמל. השטח שנרכש כלל את הגבעה, המבנים מעיינות למרגלות הגבעה עין אורן ובריכת אגירת מים (היום "האגם" ליד חניון האגם). מטרת הרוכשים הייתה למכור מגרשים לשם בנייה במקום. לצורך טיפול בשטח והשבחתו הקימו השותפים חברה בשם "כרמל השקעות". לוי ושותפיו שיווקו את תוכניתם למכירת מגרשים ובניית יישוב בשם יערות הכרמל. כדי לפתח את המקום הוחלט על ידי המשקיעים להזמין למקום קבוצת פועלים שתעבד את האדמה, תסלול דרכים וזאת כדי ליצור אצל הקונים הפוטנציאלים תחושה של מקום מתפתח. למרות מאמצי השיווק, מכירת המגרשים הייתה איטית, הריחוק מחיפה, והדרכים הלא סדורות, הרתיעו קונים פוטנציאליים.
בשנת 1935 התגבשה קבוצה של פועלים 'חלוצים דתיים' יוצאי גרמניה, רובם חדשים בארץ מזה חודשיים שלושה, שביקשו להקים במקום נקודת יישוב, לאחר ששמעו שגואל האדמות ומייסד נהריה יוסף לוי רכש אדמות בכרמל ובכוונתו לישב עליו פועלים. בקיץ תרצ"ה 1935 הובאו לביקור היכרות עם המקום, והובטח להם יישוב קבע תמורת הקמת והפעלת "כפר נופש".[4] קבוצה של 14 פועלים מהם עלתה למקום בערב שבת שובה תחילת שנת תרצ"ו ה-4 באוקטובר 1935, בנסיעה ממשרדי החברה בחיפה, ולאחר מכן בשיירת גמלים מדמון, וליד שלש בקתות האבן שנועדו לאריס ולפועליו הקימו מחנה אוהלים. לקבוצתם קראו משמר הכרמל, והם החליפו את האריסים הערבים שעסקו בהשטחת צמחי הטבק שנשתלו בסביבה ונאספו בידי פועלים תושבי האזור אל החווה. בימים הראשונים שמר עליהם בנו של מוכתר הכפר השכן, מטעם החברה, ולאחר מכן שומר עברי מאגודת השומרים.[5]
בחודשים הראשונים הצטרפו אליהם חברות וחברים נוספים, והוסדרו התנאים והנחלות של חברי הקבוצה עם החברה. הקבוצה מנתה בין השנים 1936–1938 כשלושים איש, ביניהם הנס ברגר, נציג החברה המייסדת, והרופא ד"ר רוזנבאום שהקים מרפאה במקום. הוקם גם בית כנסת ארעי, ובחג הפורים נערך נשף לאחר קריאת המגילה. אך חצי שנה לאחר העלייה, אחרי חג הפסח אותה שנה במחצית השנייה של אפריל, בעקבות פרוץ מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936) עברה הקבוצה לראש הגבעה והתיישבה בחדר המקורה היחיד שבו. הקבוצה הקיפה את המקום בחומה וגדרות. בית החווה נקרא על ידם "הבורג'" (המבצר) או "החאן". לחיזוק ביטחון נקודת ההתיישבות הובא משה בלט עם רעייתו, ומונה למפקד מטעם ההגנה, גויסו עשרה מתנדבים קבועים שהצטרפו למתיישבים בשמירה ובביצורים, הובאו נוטרים, ורוב המתיישבים גויסו ליחידת משטרה זו כגפירים. קבוצות מתנדבים נוספות של צעירים הגיעו למשך תקופות קצובות מקבוצת גשר ומ'פלוגת הים' ליד חיפה. במקום נבנה סליק, והוקם מגדל שמירה. התראות ההגנה הגיעו באמצעות פנס, בשעות הלילה מתחנת האיתות בעתלית ולעיתים נדירות השתמשו גם בהליוגרף. לצורך מגוריהם נבנו במקום צריפים.[6]
בתקופת המאורעות סבלו המתיישבים במקום מהתקפות של פורעים, בכ"ו באב תרצ"ו, 14 באוגוסט 1936 הותקפה שיירת אספקה למקום. בהתקפה נהרגו הנהג, שני שוטרים יהודים ממשטרת הנוטרים הבריטית וצעירה יהודיה.[7][8] בהתקפה נוספת, שלש שנים אחר כך, בכ"ח אדר ב' תרצ"ח-31 במרץ 1938, ערבים חמושים התנפלו על קבוצת עבודה שסללה את הדרך לגבעה בה שוכנת היום גבעת וולפסון על הר ערקן. בהתקפה זו נהרג מרדכי בר.[9] החמורה שבהם הייתה כחצי שנה לאחר מכן, בי"ח באב תרצ"ח, 15 באוגוסט 1938. משאית עמוסה במצרכים, ובה 11 נוסעים יצאה משכונת אחוזה בחיפה לנקודת ההתיישבות, ליד מסעדת "בוסתן הכרמל" של היום הותקפה המשאית ממארב. עשרה מהנוסעים נהרגו, ביניהם אשה הרה ובעלה, ומפקד המקום משה בלאט.[10][11]
בעקבות אירוע זה, נטו המוסדות הלאומיים לוותר על ההתיישבות במקום זה. אלא שכאן נתקלו בהתנגדות חריפה, שעיקרה התקדים שעשוי ליצור בפינוי מקום התיישבות יהודי. לפיכך, החליטה מפקדת ההגנה בחיפה להפוך את המקום לבסיס אימונים. ריחוק המקום ודרכי הגישה הלא נוחות אפשרו לארגן במקום קורסים מתמשכים. מותו של משה בלאט הותיר את המתיישבים ללא מפקד, הריחוק מהמקום הקשה על מציאת מפקד לנקודה. מפקדת ההגנה בחיפה הציעה למנות את מאיר זורע שהיה אז בן 16 למפקד המקום, זורע, לימים אלוף בצה"ל נענה לפניה עזב את לימודיו בבית הספר הריאלי ועבר לגור במקום.[12]
בעקבות ההתקפה החליטו המשקיעים להעביר את פעולות ההתיישבות אל המוסדות הלאומיים. ב-26 בספטמבר 1939 לאחר משא ומתן העבירו לוי ושותפיו 1300–1400 דונם לקרן קיימת לישראל, ובתוכם הנחלות של קבוצת 'משמר הכרמל' הדתית. בתמורה התחייבה קק"ל להמשיך לפתח את המקום ולייסד קבוצות התיישבות. יתרת השטח נשארה בבעלות חברת "כרמל להשקעות". בעקבות העברת הקרקעות, ולאחר משא ומתן ממושך, קרקע הנחלות נרשם על שם חברי קבוצת 'משמר הכרמל', והם נצטוו לעזוב. בכוונתם היה לחזור ולהתיישב במקום בעבור תקופת הזעם. חלקם התיישבו מאוחר יותר במושב הדתי ניר עציון, לאחר מלחמת העצמאות, והקימו בה את בית ההארחה, כהמשך לחזון קבוצת 'משמר הכרמל'[13] מהמתיישבים המקוריים נותר רק הנס ברגר, המנהל מטעם החברה, ומשפחתו.[14] בשנות השישים הוחלט להלאים את האדמות ולהקים עליהם את גן לאומי הר הכרמל, וחברי הקבוצה פוצו על פי חוק. לטענת המתיישבים, היותם קבוצה דתית, שאינה במסגרת מפלגתית של המוסדות הלאומיים, הייתה בעוכריהם, ונמנע מהם להנציח את הקבוצה, פועלה או הרוגיה בכל דרך שהיא, באזור התיישבותם.[15][16]
קבוצת מקימי בית אורן[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1 באוקטובר 1939 הגיעה למקום קבוצת התיישבות של תנועת הנוער "הבחרות הסוציאליסטית ממגדיאל" שאורגנה על ידי המרכז החקלאי. הם התיישבו במבני החווה שעל הגבעה ביחד עם משפחת ברגר שנותרה במקום. קבוצה זו הקימה לאחר מכן את קיבוץ בית אורן. בתקופת התיישבותם במקום סללו דרכים לכוון עתלית ולכוון הגבעה שנועדה להתיישבותם (תל זערור). במקביל החלו בבניית בתים ולול לקראת התיישבותם במקום. הקבוצה עברה לבית אורן באוקטובר 1940.
אל הקבוצה נוספו דיירים זמניים חניכי קורסים של ההגנה והפלמ"ח ששהו במקום לצורכי הגנה על הנקודה. בין המתיישבים בקיבוץ בית אורן לבין חברי קבוצת 'משמר הכרמל' הדתית, שציפו לשוב אל המקום ולבנות בו את ביתם לאחר שזכו ברישום הקרקעות על שמם, נוצרו חיכוכים על מקורות המים, שימושי קרקע ועלויות חומרי בנייה ועצים.[17] במקביל לכך המשיך איגוד המתיישבים "יערות הכרמל" בפעולות שווק של התוכנית. בשנת 1940 פרסמו חוברת המפרטת את התוכנית, מספרת את ההיסטוריה של ההתיישבות ומזמינה לקוחות פוטנציאלים לסייר במקום. ההסברים בחוברת היו בעברית ובגרמנית. החוברת כללה מפת הגעה למקום,, מפה של תוכנית ההתיישבות במקום וכן צילום של רצפת פסיפס עליה כתוב "שלום לישראל" מבית הכנסת בעספיא. בשנת 1941 התיישב יוסף לוי למספר חודשים במקום כדי לעודד את המתיישבים. בצריפים שמקום הוקם לצורכי פרנסה פנסיון הבראה קטן.[18] בעיות נוספות שבהם נתקלו המשקיעים היו התוכניות של השלטונות להכריז על האזור כשמורת טבע.
מלחמת העולם השנייה עיכבה את התוכניות. במקביל נכנסו משקיעים נוספים אשר המשיכו לשווק את השטחים ביניהם חברת "רסקו", אחד מקוני השטחים היה הברון גי דה-רוטשילד. בשנת 1947 "איגוד המתיישבים" אשר הוקם כדי לקדם את ההתיישבות באזור שכנע מספר בעלי קרקעות להקים בתי קיץ ב"גבעת מרדכי", הבניה התממשה בשנת 1950. במקום ניבנו שישה מבנים וצריפי מגורים. שם המקום הוסב לגבעת וולפסון. באותה עת עזבו אחרוני המתיישבים על גבעת א-שלאלה את המקום.
לאחר הקמת המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות החמישים והשישים המשיך "איגוד המתיישבים" במאבק להוציא את שטחי "יערות הכרמל" מהתחום שתוכנן לפארק הכרמל אך ללא הועיל.[19] ב-9 ביוני 1963 החליטה הממשלה על הקפאת הבניה בחלקים גדולים של הר הכרמל במטרה להקים במקום שמורת טבע.[20] הפארק הוכרז בשנת 1971. השרידים שנשארו מהתוכנית הם המבנים על גבעת א-שלאלה, גבעת וולפסון, וסנטוריום שנבנה בסוף שנות השישים על השטח שתוכנן על ידי רסקו להקמת שכונת מגורים, שהפך עם הזמן למלון יערות הכרמל.
בשנות החמישים והשישים שימשו המבנים בגבעת א-שלאלה כאכסניה לחובבי טבע. מנקודה זו יצאו לטיולים וסיורים בסביבה. המקום גם שימש כמחסן כלים וציוד של רשות הגנים הלאומיים. נטישת המקום בסוף שנות השישים הביאה נזק למקום. חלק מהגדר והמבנים נהרסו. בשנות התשעים החלו תוכניות לשיקום המקום והפיכתו לבסיס לטיולים באזור. לאחר פעולות שיפוץ ושיקום המבנים, נפתח המקום למבקרים. טקס הפתיחה התקיים ביום 20 במרץ 2008 בנוכחות ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט.
בשרפה בכרמל בחודש דצמבר 2010, הגיעה האש עד קירות המזרחיים של המבנים. כל העצים בצלעות המזרחית והדרומית של הגבעה נשרפו. המבנים עצמם לא ניזוקו למעט סככת עץ חיצונית.
מרכז טיולים[עריכת קוד מקור | עריכה]
רשות הטבע והגנים מקיימת במקום מרכז לפעילות וטיולים. השטח שמסביב למבנים מותאם לפעילות קמפינג, ניתנים גם שרותי מקלחת ושירותים, שולחנות, לינה למלווי קבוצות ועוד. בעבר היה באחד מחדרי המבנה מוזיאון קטן המוקדש להיסטוריה של המקום. במקום ניתנת הדרכה לגבי אפשרויות הטיולים באזור.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
- יוסי בן-ארצי, "פרשת יערות הכרמל", להפוך מדבר לכרמל, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2004, עמ' 256–277.
- מנחם מרקוס, "גבעת יערות הכרמל (ח'ירבת שלאלה)", הר הכרמל סקר נוף ומסלולי טיול, רשות שמורות הטבע, 1997, עמ' 70–71.
- יצחק ריש, חלוציות ביערות הכרמל תרצ"ו - תרצ"ח, חיפה, הוצאה עצמית, תשמ"ח (1987)
- יאיר ספרן, "אש על הכרמל" - 75 שנה להתקפה על מתיישבי יערות הכרמל", עת-מול, 232, ינואר 2014, עמ' 23–26
- שמעון דר ויגאל בן־אפרים, שלאלה: עיר כרמל הקדומה, הוצאת החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 2018
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אתר חוות משמר הכרמל(הקישור אינו פעיל) של רשות הטבע והגנים
- סרטון ביוטיוב על חוות משמר הכרמל
- מקור ראשון - שש עשרה מלאו לנערים מאת יוסף ארגמן, 4 בינואר 2011
- חלוציות ביערות הכרמל - ספור מרגש
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מנחם מרקוס, הר הכרמל סקר נוף ומסלולי טיול, עמ' 70–71
- ^ אברהרד פון מילינן, Beiträge zur Kenntnis des Karmels, לייפציג: Baedeker, 1908, עמ' 230-233. (בגרמנית)
- ^ מדריך ישראל החדש, עמ' 149
- ^ יצחק ריש, חלוציות ביערות הכרמל תרצ"ו - תרצ"ח, חיפה, הוצאה עצמית, תשמ"ח (1987), עמוד 9 - 'עם הספר', ועמודים 13–15 'התקופה החלוצית ביערות הכרמל'
- ^ 'חלוציות' עמודים 14–15. צוין שהשם 'משמר הכרמל' היה זמני ולא הוכר מעולם במוסדות הלאומיים, או בחברה המיישבת.
- ^ 'חלוציות' עמודים 20–26. מספר המתיישבים בעמוד 23, בהערה
- ^ 5 קורבנות ביום אחד, דבר, 15 באוגוסט 1936
- ^ ההרוגים היו הנהג חיים שולרר, שהיה נשוי ואב לשלושה; הנערה ברוניה קולין, והנוטרים מיכאל וייסר ויוסף המרמן. המרמן היה תושב יערות הכרמל. חלוציות ביערות הכרמל, עמ' 47, ההתנפלות הראשונה.
- ^ איך נפל מרדכי בר, דבר, 3 באפריל 1938
- ^ קרב עם כנופיה גדולה ביערות הכרמל, דבר, 16 באוגוסט 1938, לויתה של אהובה אוסטרמן, דבר, 22 באוגוסט 1938
- ^ חלוציות ביערות הכרמל, עמודים 53 - 86, ההתנפלות השנייה. שמות ההרוגים, כולם תושבי יערות הכרמל: דב הוישריק, אשר כהנא, שרגא (זיגי) כהן, ליאון אוסטרמן ואהובה (לבית שטיינברג) אוסטרמן, יהודית מרמלשטיין (לבית ברקוביץ), שהייתה בדרכה חזרה מביקור בעלה החולה בבית החולים בחיפה ומתה מפצעיה יום למחרת באותו בית החולים, ישראל ולהנדלר, והנוטרים יצחק בוכבינדר ומנדל גליקברג.
- ^ שש עשרה מלאו לנערים מקור ראשון, יוסף ארגמן, 4 בינואר 2011
- ^ 'חלוציות' עמודים 33 ו-34
- ^ ברגר עזב את 'יערות הכרמל' אחרי קום המדינה. 'חלוציות' עמוד 21
- ^ 'חלוציות' הקדמת הספר, ובעמודים 34-36
- ^ 'אנשי יערות הכרמל רוצים להשתלב בפארק הלאומי' אריה נשר, הארץ, 22 באוגוסט 1965
- ^ אפרים תלמי, בית אורן על הכרמל, דבר, 10 באוקטובר 1947
- ^ ליערות הכרמל טיולים באוטובוס מס' 4, דבר, 18 באפריל 1946
- ^ יעקב העליון, בעלי הקרקעות ב"יערות הכרמל" רוצים להקים ישוב כפרי למגורים וקיט, מעריב, 15 בדצמבר 1965
- ^ הממשלה הקפיאה הבנייה בחלק גדול מהר הכרמל, דבר, 10 ביוני 1963
