מרונים
נזירה מארונית בהר הלבנון, ציור משנת 1779 | |
אוכלוסייה | |
---|---|
3,198,600 | |
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | |
לבנון - 900,000–1,400,000 | |
שפות | |
ערבית לבנטינית, ערבית לבנונית, ערבית סורית, ערבית מארונית-קפריסאית, ערבית | |
דת | |
נצרות קתולית (הכנסייה המרונית) | |
נוסח תפילה | |
פולחן סורי מערבי (אנ') | |
המרונים (בארמית סורית: ܡܖ̈ܘܢܝܐ; בערבית: الموارنة, תעתיק מדויק: אל-מווארינה) הם קבוצה אתנו-דתית דוברת-ערבית, המאמינה בזרם הקתולי-מזרחי של דת הנצרות, ושרבים מהם מתגוררים בלבנון.[1][2]
מוצאם האתני של המרונים הוא מעמי ארם ומהפיניקים, ששמרו על קיומם ועל זהותם בהרי הלבנון בעלי הטופוגרפיה הקשה למחיה ולגישה במשך כאלף שני וחצי. אל עם זה הצטרפו במשך השנים מספר משפחות קטנות מלאומים אחרים כמו רומאים ויוונים אך קבוצה זאת המשיכה לשמר את לאומיותה, דתה ותרבותה הייחודית עד המאה ה־20, בשל התבדלותה וחוסר כניעתה לעמים אויבים שונים שכבשו את אזורם.[3]
בעת המודרנית, רוב המרונים דוברים ערבית כשפתם העיקרית. המעבר מארמית לערבית התרחש במשך מאות שנים בהשפעת הכיבוש הערבי, והתפשטות האסלאם באזורי מחייתם. אם כי חלק מהמרונים עדיין עושים שימוש ליטורגי בארמית בטקסי דת ובפולחנים שונים, וכן משתמשים בה גם לצורך הקשרים שונים של מורשתם התרבותית של המרונים.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]התגבשות אתנו-דתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי האמונה, החלה העדה (קבוצה אתנית-דתית) בימיו של מרון (בארמית סורית: ܡܪܘܢ), נזיר ארמי שחי בסוף המאה ה־4 עד תחילת המאה ה־5 לספירה. כיום המרונים מהווים את אחת הקבוצות הלאומיות והדתיות העיקריות בלבנון. הם דוברים דיאלקט המתבסס על דקדוק ארמי ברובו ועל תערובת של מילים ארמיות (שפתם המקורית) וערביות (כתוצאה מהכיבוש הערבי והמוסלמי שלאחריו), מעט טורקית (מהתקופה העות'מאנית שהתפשטה גם לאזור הלבנט) והן צרפתית (מהתקופה הקודמת של המנדט הצרפתי על לבנון וסוריה). הקתולים-המרונים והדרוזים ייסדו את לבנון המודרנית בתחילת המאה ה-18, באמצעות מערכת שלטונית וחברתית המכונה "הדואליזם המרוני–דרוזי" בהר לבנון מוטסריפאט.[4]
מרון היה נזיר ארמי מתבודד מסתגף (הרמיטי) שמרכז פעילותו הייתה בעמק הנהר אורונטס כ־70 קילומטר צפונית־מערבית מהעיר חלב (בערבית: حلب) שבסוריה של היום, וכ־40 קילומטר צפונית לאנטיוכיה. מרון הדריך נזירים רבים שהפכו לתלמידים וחיו בסביבתו, וכשמת מרון (בשנת 410 לפי מסורת אחת או בשנת 435 על פי מסורת אחרת), בנו חסידיו מנזר לזכרו והם היוו את הגרעין שממנו צמחה הכנסייה הארמית המרונית.
מארון פעל בסביבה שכבר קיבלה על עצמה כמה דוקטרינות נוצריות ודנה בנכונותן:
- הדוקטרינה הדיאופיזיטית, שדגלה בכך שלישו היו 2 אישיויות בה בעת– אלוהית ואנושית.
- הדוקטרינה המונופיזיטית, שסברה כי לישו רק אישיות אחת וטבע אחד – אלוהית.
המרונים דגלו מבחינה דתית, בהשקפה הקתולית הדיאופיזיטית כפי שהתקבלה בוועידת כלקדון ב־451. ואומנם, ידוע על מקרה שבו נטבחו 350 נזירים מרונים בידי המונופיזיטים של אנטיוכיה. אירוע זה גרם למנוסת המרונים להרי לבנון, אבל גם להכרה של האפיפיור הורמיסדס במרונים ב־10 בפברואר 518 לאחר שהאירוע הובא לידיעתו. לעומת זאת, יש היסטוריונים הטוענים כי מהמאה ה־7 ועד מסעי הצלב החזיקו המרונים בדוקטרינת ביניים: המונותליטית, הגורסת כי לישו "רצון אחד". הייתה זאת נוסחת פשרה, שנתמכה במאה השביעית לספירה על ידי הקיסר הרקליוס. זאת, בניסיון לאחד את עולם הנצרות כנגד מתקפת האסלאם. התפיסה המונותליטית נדחתה ככפירה בוועידת קונסטנטינופול השלישית.
ימי הביניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם תחילת הכיבוש המוסלמי נדחקו המרונים מסוריה אל אזור הר הלבנון והפכו למולדתם את השטח המשתרע כיום מצפון לכביש ביירות–דמשק ועד שולי העיר טריפולי של ימינו, באזורים: בשרי, כסרואן, זגרתא ומתן ואפילו בנו מדינה שנקראת מדינת המורדים המרונים (מרדא) שגבולותיה מתחילים בצפון הר הלבנון ונגמרים בגליל העליון והמערבי, הכפרים מארון א־ראס, בירעם, מנסורה, ומערבה עד הים התיכון. מובלעת זאת התחילה להתכווץ במאה השמינית והתשיעית בעקבות פלישות ערביות וייבוא שבטים בדואים מצפון חצי האי ערב בסיוע של הח'ליף אל מנסור העבאסי שהוציא צו הלכה אסלאמי בעניין זה, להלן תוכנו: "יש בלבנון עם שמסרב למרותינו, עליכם לפנות עצמים זרים אלה משם כי זו אדמה שאלוהים נתן לכם אותה". מאז כל שטח מרוני שנכבש במלחמה ותושביו נסו על נפשם, יושב על ידי מתיישבים חדשים כולל הר הלבנון הדרומי ונשאר בידי הארמים מרונים ההר הצפוני. בהר הדרומי באזורים הדרומיים כולל ההר, השתלטו שבטים שיעים ומענים דרוזיים וכך הצטמצמה המובלעת הארמית מרונית והנוצרית העצמאית, תהליך שנמשך עד היום. הכפר מארון א־ראס היה ארמי מרוני אבל היום השיעים השתלטו עליו לגמרי. הכפר שמר על שמו הארמי.
מצבם של המרונים היה בעייתי: לא רק שהיו מיעוט נוצרי בין מוסלמים, אלא שאף עם עדות נוצריות אחרות בלבנון לא היה ביכולתם ליצור מערכת יחסים תקינה בשל הדוקטרינה השונה שאימצו. משחר קיומם התבלטו המרונים כעדה בדלנית: בשעה שעדות נוצריות אחרות התפזרו בארצות שונות (למשל: יוונים קתוליים), התרכזו המרונים כולם בהר הלבנון הצפוני, למעט שוליים קטנים בצפון סוריה, מושבת סוחרים בקפריסין ושני כפרים בגליל – ג'ש (גוש חלב) ובירעם.
בתחילת תקופת הכיבוש הערבי הגנו לוחמים מרונים שדיברו ארמית עד אז בהצלחה על הר הלבנון, הקימו אוטונומיה עצמאית על אדמת אבותיהם ואף הטרידו את הצבא של שושלת בית אומיה עד כדי כך שבשנת 677 שילם להם הח'ליפה מס בתמורה לשמירה על השלום. בשנת 685 קיבלו המרונים את הסכמת האפיפיור סרגיוס הראשון למינוי המנהיג הדתי של המרונים יוחנן מרון (מת בשנת 707) כפטריארך של אנטיוכיה, וזאת במקביל לקיומם של הפטריארך האורתודוקסי של אנטיוכיה והפטריארך הסורי־אורתודוקסי של אנטיוכיה. משרה זאת קיימת עד היום, כאשר ברוב התקופה תיפקד הפטריארך הן כמנהיג רוחני והן כמנהיג חילוני של המרונים. עצמאותם של המרונים הייתה לצנינים בעיני הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס השני והוא שלח בשנת 694 צבא נגדם. לאחר כמה כישלונות הצליחו המרונים להביס את צבא הקיסר.
במשך כ־400 השנים הבאות כמעט שלא היה קשר בין המרונים לעולם הנוצרי אך ידוע כי המשיכו לשמור על עצמאותם כנגד הפולש הערבי ולקיים את הדוקטרינה הארמית הלאומית והדתית הייחודית להם. הקשר עם העולם הנוצרי חודש בשעה שהחלו מסעי הצלב כשהצלבן ריימונד מטולוז פגש בהם בהרים סמוך לטריפולי שבלבנון בדרכו לכיבוש ירושלים. המרונים היו לעדה הנוצרית היחידה באזור שהתייצבה כיחידה אחת לימין הצלבנים בשביל להיעזר בהם אחרי 400 שנים שהם נלחמים לבד נגד הפולש הערבי.
ממקורות שונים עולה כי במשך 200 שנה (משלהי המאה ה־11 עד החורבן הסופי של ממלכת הצלבנים, בשלהי המאה ה־13) היו יחסי הערכה הדדית בין המרונים לצלבנים. על פי ההיסטוריון, הבישוף ויליאם מצור (חי 1130 – 1185) היה ב־1182 ניסיון של הפטריארך המרוני לאיחוד עם הכנסייה הקתולית עם הפטריארך הלטיני של אנטיוכיה (משרה שקמה בעקבות מסעי הצלב), ובשנת 1215 השתתף הפטריארך המרוני ירמיה השני בוועידת לטראנו הרביעית ברומא. תקופת מסעי הצלב השפיעה על הלך המחשבה של המרונים ועל התפתחותם. עם תבוסת הצלבנים, עבר על הארמים מרונים ושפתם הארמית תהליך של התדרדרות והתנוונות, שנמשך כ־200–300 שנה.
חידוש הקשר עם אירופה הנוצרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאה ה־15 נעשה ניסיון לשקם את הקשרים בין אירופה הנוצרית לבין הקהילה הארמית מרונית בלבנון, כאשר ללבנון באו נזירים פרנציסקנים והחלו לפעול בקרב העדה. הפטריארך יוסף השני (1468–1492) קיבל מהאפיפיור את הפליום, סוג של כתפיה המסמלת תפקיד בכיר במדרג של הכנסייה הקתולית ומאז נעשתה חלוקת הפליום לפטריארכים המרונים מנהג קבוע.
בשנת 1535 העניק הסולטאן סולימאן המפואר קפיטולציות (זכויות שיפוט) על הנוצרים באימפריה העות'מאנית למלך צרפת פרנסואה הראשון. זכויות אלה אפשרו למיסיונרים ונזירים צרפתים לפעול במזרח התיכון והם נעזרו במרונים.
לקראת סוף המאה ה־16 שלח האפיפיור גרגוריוס ה־13 את הכומר הקתולי-ישועי ג'ובאני אליאנו, אל המרונים וכתוצאה מפעולותיו יסד האפיפיור ב־5 ביולי 1584 מכללה מרונית ברומא ששגשגה בניהול הישועים עד למאה העשרים כמרכז להכשרת מלומדים ומנהיגים.
ב־1610 ייבאו הנזירים ממנזר אנטוניוס הקדוש שבקוּזאייה אחד ממכבשי הדפוס הראשונים בארמית ובערבית שהותקן בעולם דובר הערבית. המנזרים של לבנון עתידים היו למלא תפקיד חשוב בתחיית התרבות הערבית של סוף המאה ה־19 כתוצאה מפיתוח גופנים לערבית כמו גם לסורית.
ב־1624 הוקם בלבנון סמינר שנוהל על ידי נזירים פרנציסקנים שנועד להכין פרחי כמורה מרונים ללימודים במכללה שברומא. המכללה המרונית הכשירה רבים ממנהיגי העדה הדתיים והחילונים של המרונים ורבים מבוגריה היו לפטריארכים. ב־1695 הקים הפטריארך סטפן השני את מסדר הנזירים המרוני הראשון.
בשנת 1638 הודיעה צרפת כי היא תגן על כל הקתולים בשטח האימפריה העות'מאנית ובכלל זה המרונים. על פי מדיניות זאת חידשה צרפת הקתולית את הקשר עם המרונים, קשר שהלך והתהדק במאה ה־17 והגיע לשיאו במאה ה־18, עם התרחשותם של אירועים אחדים, ששילובם זה בזה מסמל עידן חדש בהתפתחותה של העדה המרונית.
המאה ה-18
[עריכת קוד מקור | עריכה]שיאו של השינוי בעדה המרונית היה בשנת 1736, כאשר בסינוד שהתקיים בלבנון בראשותו של בוגר המכללה המרונית ברומא מונסיניור יוסף־סימון אסמאני הוחלט על איחוד מלא של הכנסייה המרונית עם הכנסייה הקתולית ברומא, תוך שמירה על אוטונומיה מסוימת:
- זכותה למנות מתוך עצמה את העומד בראשה (אם כי המינוי הסופי נתון בידי הוותיקן).
- זכותה להמשיך להשתמש בשפה הסורית העתיקה לצורכי תפילה.
פריחת המרונים במחצית הראשונה של המאה ה־18 יצרה גם התחדשות דמוגרפית וצפיפות אוכלוסין באזור צפון לבנון. החלה הגירה מרונית מצפון הר הלבנון בחזרה אל אזור השוף, בדרומו של הר הלבנון אשר היה נתון בלעדית לשלטונם של הדרוזים בעלי האדמות שהשתלטו עליו במאה ה־12 לספירה אף על פי שרוב האוכלוסייה שם הייתה ארמית מרונית. עם הגירת המרונים חזרה מצפון הר הלבנון לדרומו, התעוררה הבעיה העדתית של הר הלבנון, שהפכה לבעיה של לבנון כולה, מאז ועד היום. השיפור במצבם הכלכלי והחברתי של המרונים הוליד דרישה למעמד פוליטי. המרונים שוב לא היו מוכנים לקבל כמובן מאליו את הסדר החברתי הפוליטי בהר, שביטא את עליונותם של הדרוזים על מי שאינם דרוזים, והדברים הוחרפו גם בשל ההתססה של המרונים על ידי מנהיגותם הדתית והרוחנית, בעיקר מסדרי הנזירים המרוניים.
בשנת 1788 עלה לשלטון בהר הלבנון המרוני בשיר שהאב כאמיר בשיר השני, ששלט תחילה בתור ואלי של הר הלבנון תחת השלטון העות'מאני. מ־1822 היה בשיר בעל ברית של מוחמד עלי שליט מצרים ובסדרת קרבות הביס את הכוחות הדרוזים שתמכו בשלטון העות'מאני. בשיר גרם להאצה של שני תהליכים:
- טיפוח המרונים על חשבון הדרוזים.
- ההשפעה המערבית והלחצים על מאזני הכוח הפנימיים, שנמצאו ממילא בהתמוטטות עקב עליית המרונים.
המאה ה-19
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאשר התמוטט שלטונו של בשיר ב־1840, יחד עם השלטון המצרי, שוב עלתה על הפרק שאלת הר הלבנון. מ־1840 עד 1860, ניטשה מלחמת האזרחים הגדולה הראשונה של הר הלבנון, כאשר השיחים הפיאודלים הדרוזיים נאבקים נואשות לשמירת מעמדם מול עדה מרונית בעלת עדיפות מספרית, הנהנית מסיוע מערבי ובעלת יומרות תרבותיות ופוליטיות.
במלחמה זאת ניצחו הדרוזים מבחינה צבאית ותומכיהם הערבים והטורקים, אבל המרונים ניצחו פוליטית. כגודל התבוסה הצבאית, כן נוצר אינטרס, בעיקר אצל צרפת הקתולית, להתערב למען המרונים. כוחות צרפתיים נחתו בביירות ב־1860 ושמו קץ להרג ההמוני והטיהור האתני במרונים ולאחר מכן בנוצרים אחרים באזור. לאחר מכן הואצה השגת הסדר פוליטי חדש בלבנון (בשיתוף מעצמות אירופיות אחרות), ששיקף הפעם את מעמדם הדומיננטי של המרונים בהר הלבנון. האוטונומיה של המרונים בהר הלבנון קידמה את התפתחות האזור בהשוואה לאזורים אחרים במזרח התיכון. בשנות הטבח עזרו היהודים לחלק מהמרונים שהסתתרו אצלם בביירות. הפטריארך הארמי מרוני הודה לראש קהילת יהודי ביירות על פועלם וסיועם בשנת 1937.
בעקבות התמוטטות הפיאודליזם שיעור יודעי קרוא וכתוב בעדה היה גבוה. כבר בסוף המאה ה־19 ניכרה השפעה אירופית־נוצרית חזקה ביותר, שתרמה לפיתוח מערכת חינוך לעילית כמו גם לשכבות החלשות. באמצע המאה ה־19 עזרו המרונים לרנסאנס הערבי ועזרו בפיתוח השפה הערבית במקום לפתח את שפתם הארמית דבר שהיסטוריונים מרונים מחשיבים כטעות הדומה לטעות של הקמת לבנון הגדולה. בעקבות חשש לטיהור אתני בתקופה העותמאנית ולחץ ערבי אסלאמי סביבתי כולל טבח המרונים הגדול ב־1860, ויתרו המרונים על שפת האם הארמית ולאומיותם, למען אג'נדה פאן־ערבית זרה, על מנת להתקרב ולהיות מקובלים על המרחב הערבי הסובב אותם. בשנים 1860–1914 התעצבה תודעתם של המרונים. לאחר קשיים, הפך ההר לטריטוריה כמעט בלעדית של המרונים. ייתכן שהדבר מסביר, במידה מסוימת, את נחישותם של המרונים להיצמד לשלטונם בלבנון, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במאה ה־20.
המאה העשרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשעה שחלק מן המרונים נהנו מן היציבות, חלק אחר, שעייפו מן האלימות, בחרו להגר: מיעוטם למצרים, ורובם לצפון אמריקה ולדרום אמריקה. מעל ל־300 אלף איש עזבו את הלבנט עד מלחמת העולם הראשונה, רובם נוצרים. על אף קשיי ההגירה, נחשבת כיום הקהילה הנוצרית הלבנונית למבוססת ולמשגשגת, כאשר יש יותר מרונים בארצות הברית ובדרום־אמריקה, בברזיל, במקסיקו, במערב־אפריקה ובאוסטרליה מאשר בלבנון עצמה. כמה מהלבנונים רכשו שם בינלאומי: המשורר ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן (1931 – 1883), הזמרת פיירוז, לוחם זכויות הצרכנים רלף ניידר, איש העסקים קרלוס סלים, אליאס ג'יימס ח'ורי חתן פרס נובל לכימיה, פיטר מדאוור זכה בפרס נובל לרפואה, מייקל דבייקי אחד מחלוצי ניתוחי לב ואחרים. ההגירה איפשרה לעדה המרונית מסלול התפתחות חליפי.
מלחמת העולם הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ב־1914, בא הקץ להסדר האוטונומי של הר הלבנון, שכן האימפריה העות'מאנית הצטרפה למעצמות המרכז, גרמניה ואוסטרו־הונגריה, במלחמתן נגד מדינות ההסכמה, וביטלה הסדר שהושג בתיווכן של מעצמות מערב. השנים 1914–1918 היו קשות למזרח התיכון וללבנון ככלל ועל אחת וכמה להר הלבנון בפרט. בתקופה זאת רעב המוני, מכת ארבה ושלוש שנים רצופות של בצורת, גרמו אסון דמוגרפי שהותיר את רישומו בעדה המרונית.
יצירת מדינת לבנון הגדולה
[עריכת קוד מקור | עריכה]רבבות מתו ברעב ורבבות היגרו מלבנון אל מעבר לים. אולם אלה שנשארו בהר הלבנון היו נחושים בהחלטתם להיצמד לאדמתם ולהפיק את מירב התועלת מהשינויים הפוליטיים באזור, בעקבות מלחמת־העולם הראשונה. השינוי הגדול ביותר שהביאה מלחמת־העולם הראשונה למרונים היה הענקת המנדט על סוריה ועל לבנון לצרפת הקתולית, שהיטיבה עימם ואשר רבים מהם דיברו בשפתה והתחנכו במוסדות החינוך שהקימה. בידי המרונים שוב היה סיכוי לשחזר את מצבם בשנים 1861–1914, בתוספת מעצמה פטרונית. להיטותם זאת של המרונים להבטיח את מעמדם בלבנון, הובילה אותם לביצוע שגיאה היסטורית גורלית נוספת: ב־1919 וב־1920 היו אלה המרונים שלחצו על צרפת להרחיב את המסגרת הטריטוריאלית של הר הלבנון וליצור את מה שמכונה כיום "לבנון הגדולה" במקום להקים מדינה לאומית ארמית מרונית ונוצרית בלבנון הקטנה בעל הרוב הארמי מרוני שיכלה לשמור ולחדש את השפה הארמית של אבותיהם כמדוברת ולשמור על לאומיות וייחודם הארמי שכל ארמי ונוצרי נרדף במזרח יכול לקבל מקלט בה.
תפיסת המרונים התבססה על שתי הנחות יסוד שגויות:
- כי המחויבות הצרפתית כלפיהם, כפי שהייתה קיימת ב־1920, היא עובדה שאינה ניתנת לשינוי. הם סברו כי נגזר על צרפת להישאר עימם באזור במשך תקופה ארוכה ועליהם לנצל ככל האפשר את השותפות, כבר מראשיתה. הנחה זאת הוכחה כבלתי־ריאלית, ככל שקרבו שנות ה־30 וה־40, שבעקבותיהן הסתלקה צרפת מהמזרח התיכון – והותירה את המרונים חשופים, לפחות חלקית, ללא הפטרון שכל־כך ייחלו לו.
- כי ביכולתם לשלוט על אוכלוסיות בניגוד לרצונן. היסטוריון לבנוני כינה את הקמת לבנון המודרנית ב־1920 "החטא הקדמון": אוכלוסיות ואזורים שלא היו מרונים כלל ואפילו לא בהכרח נוצריים סופחו להר הלבנון המרוני ונאלצו להקים מדינה שהייתה אמורה להיות נוחה לאינטרס המרוני, כדי לאפשר לאלה האחרונים להתפשט מעבר להר הלבנון ולהגדיל את כוחם הכלכלי והפוליטי.
ללבנון סופחו:
- אזור החוף, החל בטריפולי בצפון (עיר סונית גדולה), עבור בביירות (עיר שאינה מרונית) וכלה בצור ובצידון (ערים מוסלמיות – סוניות ושיעיות),
- דרום לבנון (אזור שיעי),
- בקעת הלבנון (אזור שיעי),
- צפון לבנון, ממזרח לטריפולי (אזור סוני ונוצרי־אורתודוקסי).
בבת־אחת הפכו המרונים לעדה המהווה רק 30 אחוז מאוכלוסייתה של המדינה החדשה. ב־1920 החל תהליך שבו נשמטה לבנון מאחיזתם של המרונים, דווקא כאשר נראה היה להם שאחיזתם בארץ שהם רואים בה את מולדתם, מתהדקת והולכת.
אסכולות במדינת לבנון הגדולה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מ־1920 עד שנות ה־40, השפעתם של הצרפתים הייתה משמעותית. האוכלוסייה המוסלמית, שלא חפצה בנוכחות הצרפתית והתנגדה לדומיננטיות המרונית, רוסנה על ידי הצרפתים.
בשנות ה־30 החלה להסתמן השלמה של גורמים מוסלמיים מסוימים עם קיומה הנפרד של לבנון. אולם גם אלה הסכימו לקבל את הסטטוס־קוו החדש, בתנאי שהרוח שהקימה את לבנון הגדולה, לא תהיה דומיננטית עוד. משמע, שאם נגזר עליהם לחיות במדינה שיש בה עליונות מסוימת של הנוצרים, על עליונות זאת להיות מוגדרת במערכת ממוסדת של הבנות בין הנוצרים לבין מי שאינם נוצרים, ואסור ללבנון להתנהל כהצגת־יחיד בניהולם של המרונים.
במקביל, התפתחו בקרב העדה המרונית אסכולות אחדות, כאשר כבר בשנות ה־20 וה־30 ברור היה לחלק מהמרונים, שייתכן כי הקמת "לבנון הגדולה" לא הייתה אלא מיקח־טעות. בין הראשונים להודות בטעות היה אמיל אדה, אחד האדריכלים הבולטים ביותר של תוכנית "לבנון הגדולה", שהפך ב־1936 לנשיא לבנון משך תקופה מסוימת, ולמשפחתו נותר מעמד חשוב בפוליטיקה המרונית והלבנונית עד עצם הימים הללו. מעיון בארכיונים החדשים שנפתחו לציבור עולה, כי אדה פעל אצל הצרפתים לתיקון הטעות, לחזרה ל"לבנון הקטנה", אולם היה זה מאוחר מדי.
בניגוד לעמדת אדה, שהיה ראש ממשלת לבנון, התפתחה אסכולה אחרת, שנושא דגלה בשנות ה־30 וה־40 היה השייח' בשארה אל־ח'ורי, מרוני בעל מעמד חשוב בהר הלבנון. על־פי אסכולה זו, אין המרונים יכולים לשלוט לבדם על לבנון, בוודאי לא כפי שחזו בטעות ב־1920, ובוודאי לא כאשר לקראת סוף שנות ה־30 ובראשית שנות ה־40 נראה כי צרפת עומדת לסיים את תפקידה ההיסטורי בלבנון. לפיכך, על המרונים להגיע להבנה עם האוכלוסייה המוסלמית שסביבם, שכן רק הבנה כזאת תאפשר לקיים את לבנון כמדינה נפרדת. במילים אחרות, אמר השייח' בשארה אל־ח'ורי: "איננו יכולים להכות את העולם שמסביב, לכן כדאי לנו להצטרף אליו, בתנאים שישמרו על ייחודיותנו".
אסכולה נוספת, היא הפיניקיזם, אשר לזרם שאימץ אותה הודבק בשנות ה־30 הכינוי "פיניקים צעירים", טענה שלבנון מהווה ישות לאומית לא־ערבית נבדלת מסביבתה, בעלת מורשת משלה, המתייחסת לתקופה הפיניקית הקדומה. זאת ועוד: לבנון היא רצף היסטורי אחד, שהחל לפני זמן רב לפני הופעת הערבים והאסלאם שהפריעו ללאומיות הלבנונית – "חול המדבר העכיר את מימיו הבהירים של הים" (חול המדבר הוא הכובשים הערבים מהמדבר, ומי הים מסמלים את הפיניקים הימאים).[5] לפיכך, על המרונים לשתף פעולה עם מיעוטים שכנים שיש להם תחושה של בדלנות אתנית (בכלל זה, התנועה הציונית), נגד העולם הסובב אותם, שאינו מקבלם. הפיניקים הצעירים היו קבוצת אינטלקטואלים מצומצמת ובעלת השפעה. הם עדיין קיימים, בשם זה או אחר, בימינו. במקביל התפתחו בארצות במזרח־התיכון תנועות רעיוניות בעלות תפישת־עולם דומה לזאת של הפיניקים: הפרעונים במצרים, הכנענים ("עברים צעירים") בארץ־ישראל, והמפלגה הסורית הלאומית, בעלת התפישה הפאן־סורית בלבנט.[6]
הן הזרם של אדה והן "הפיניקים" קיימו מגע רצוף עם התנועה הציונית בארץ־ישראל.[6] בין הקשרים הבולטים ניתן למנות את המגעים עם אדה וקשרים בין אליהו אילת, ויקטור יעקובסון, משה שרתוק, יוליוס סימון ואחרים מהסוכנות היהודית לשארל קורם ומקורבים אליו לצורך הקמת 'אגודת ארץ ישראל – לבנון' ובנייה משותפת של סכר חשמלי בנהר הליטני, לתועלת שתי המדינות.[7][8][9] תחת ההנהגה המרונית ובעידוד אדה, לבנון השתתפה בתערוכת יריד המזרח בתל אביב. זמן קצר לפני פרסום מסקנות ועדת פיל, נפגש חיים ויצמן עם אדה בפריז ומסר לו את דו"ח על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית הגובלת בלבנון, ואדה השיב ש"יש לו הכבוד לברך את נשיאה הראשון של מדינת היהודים העתידה לקום" וביקש שחוזה הידידות הראשון שלה ייחתם עם לבנון.[7] עוד בתחילת רדיפת היהודים בגרמניה הנאצית גינה הפטריארך המרוני אנטון ערידה (אנ') את אפליית ורדיפת היהודים.[10]
בהתקרב סוף שנות ה־30 ובראשית שנות ה־40, במהלך שלטון וישי ולאחר מכן הכיבוש הבריטי בלבנון, התבלטה האסכולה של אל־ח'ורי, הדוגלת בדו־קיום עם האוכלוסייה המוסלמית בלבנון ובהתנערות מרוחה של "לבנון הגדולה", אף כי לא מגבולותיה, כפי שכבר עוצבו. כל הזרמים המרונים בלבנון יצרו קשרים טובים עם ראשי היישוב היהודי בארץ ישראל והקהילות היהודיות בעולם מאז שנות השלושים. דאגתם הייתה לשמור על קיומם וחירותם בארצם והם ניסו לחפש מיעוטים אחרים נוספים בסוריה ועיראק שיוכלו להיות בני בריתם כמשקל נגד לרוב הערבי באזור. עדות לכך אפשר למצוא בארכיונים שונים בארץ שמעידים על תמיכת ארמים מרונים בזכות היהודית לבית לאומי ואף הברחה של יהודי אירופה וסוריה הנרדפים דרך לבנון אל עבר הגבול באמצעות מרונים שהתגוררו ביישובים בירעם וקלייעא. הייתה אפילו יחידה צבאית מרונית, "גב"ס" – גיוס בלתי סדירים, לא לגמרי צה"לית אבל קיבלה הדרכה, נשק ופקודות מקציני צה"ל ופעלה מאחרוי קווי האויב להברחת יהודים. הפטריארך הארמי מרוני ציין באחד הנאומים במהלך ביקורו בבית הכנסת בביירות: "היהודים הם לא רק אבותינו אלא גם אחינו, אבותיכם הם אבותינו, אנחנו בני אותו גזע ושפתנו הארמית ושפתכם העברית קרובות אחת לשנייה, אנו מתפללים שאלוהים יציל את היהודים מהרדיפות באירופה ובפלשתינה". ארכיבישוף ביירות איגנאטיוס מובארכּ (אנ') הוסיף וציין: "אני רוצה להבטיח לכם בני ישראל אשר גורשתם מאירופה ולא התקבלתם בפלשתינה שיש לנו ולכם מקום בלבנון ואנו פועלים אצל הרשויות (המנדט הצרפתי) להשגת מטרה זו. הארכיון הציוני, במחקר שלו על הארמים מרונים, מגדיר אותם בפירוש כאוכלוסייה ארמית ששמרה על לאומיותה ודתיותה מאז הפלישה הערבית במאה השביעית ומציין שיש קווי דמיון בין שני המיעוטים שכנראה ימשיכו לתרום אחד לשני גם בעתיד. הפטריארך ערידה העיד בועדת החקירה האנגלו־אמריקאית,[10] וגם הארכיבישוף מובארכּ הביע את צערו על שלא עלה בידו להופיע בפני הוועדה, ושלח תזכיר בו טען שהתנגדות השלטונות הלבנוניים לציונות נובעת מלחץ ערבי בלבד, הערבים הם כובשים ופולשים שמנסים לדכא את הזהויות המקוריות בארץ ישראל ובלבנון, הציונות אחראית להפיכת הארץ משוממה וענייה לפורייה ומשגשגת, ושיש צורך להקים בית לאומי יהודי הן מבחינה מוסרית והן מבחינת ההגנה על המיעוטים במזרח התיכון מפני הערבים והאסלאם.[11]
במלחמת העצמאות כבש צה"ל את השטח כמעט עד נהר הליטני, לפי בקשת התושבים[דרוש מקור], אולם נסוג לאחר מכן. תוך כדי כך, גירש את תושבי בירעם המרונים מכפרם. יצחק בן צבי כתב על זה במכתב לבן-גוריון: "אין לי בעיה לעקור יישובים ערבים שנלחמו נגדנו אבל לעקור יישובים מרונים בגליל מבני בריתנו, זאת טעות מדינית. אין הבחנה בין ידיד לשונא". בן-גוריון כתב ביומנו 3 שנים אחר כך במבצע לטרון: "היינו צריכים להשקיע במרונים. יש להם שורש היסטורי בלבנט ותרבות שונה משאר ליישובי[דרושה הבהרה] הליגה".
עצמאות לבנון
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקראת סוף שנות ה־30 הועמדה על הפרק שאלת עצמאותה של לבנון, בעיקר בגלל החלטת הצרפתים ב־1936 להפסיק את המנדט שלהם בלבנט ולהעניק עצמאות לעמים המקומיים. אמנם, ההסכם שצרפת חתמה עם סוריה ועם לבנון ב־1936 לא הביא עמו דבר, אך נוצרה בלבנון דינמיקה פנימית, שהחריפה את חילוקי־הדעות בין הנוצרים לבין מי שאינם נוצרים בעיקר בין המרונים והמוסלמים הסוניים בשאלה: מהי לבנון? האם תמשיך לבנון להתקיים כמדינה עצמאית, ואם כן – באילו תנאים? לא היה זה מקרה, אפוא, כאשר ב־1936 הוקמה תנועת הפלאנגות, שהפכה למפלגה מובילה אצל הנוצרים המרוניים. זרם זה טען, כי יש לשמור מכל משמר על קיומה של לבנון עצמאית, משום שרק כך יוכלו הנוצרים בכלל והמרונים בפרט לשמור על ייחודם. אולם גם הפלאנגות רצו לקיים את לבנון כחלק מדיאלוג או מדו־שיח עם שכניהם המוסלמיים.
במקביל לפלאנגות, הוקמו תנועות דומות בצד המוסלמי של המתרס. השם "פלאנגות" לא היה מקרי. בספרד פעלה באותה שנה תנועה פשיסטית בעלת שם זהה (מלחמת האזרחים בספרד הייתה אז בעיצומה), ואין ספק שפייר ג'ומאייל, מייסד הפלאנגות ומנהיגן עד מותו, הושפע מרעיונות פשיסטיים בארצות אחרות במזרח־התיכון. ואמנם ברנרד לואיס, היסטוריון של המזרח התיכון, כינה תקופה זאת בשם: "עידן החולצות".
מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־1940 התרחש הרחק מאדמת לבנון מאורע בעל השלכה על ההיסטוריה המרונית: צרפת נכבשה על ידי הנאצים, והוקמה ממשלת וישי. צרפת, בעלת־הברית, הפטרון הגדול של המרונים, הפכה בעצמה למדינה כבושה. חולשתה זאת חיזקה את הזרם של בשארה אל־ח'ורי, שכבר האמין קודם־לכן, כי המרונים טועים בהניחם את כל הביצים בסל אחד. הצרפתים הוסיפו לשלוט בלבנט, אך ברור היה כי שלטון זה עומד להסתיים.
נוסחת האמנה הלאומית של לבנון
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־1943 נמצאה נוסחה, "נוסחת האמנה הלאומית של לבנון", שאפשרה ללבנון להתקיים עד סוף שנות ה־60 כישות פוליטית יציבה יותר ממדינות ערביות רבות אחרות, על אף ריבוי הסיעות המתחרות. נוסחה זאת התבססה ביסודה על ויתורים הדדיים: המרונים ויתרו, המוסלמים ויתרו, והוויתורים שנפגשו באמצע הדרך אפשרו למנהיגי העדות המרכזיות להקים את לבנון המודרנית.
המוסלמים הסכימו לכך, שלבנון תמשיך להתקיים כמדינה עצמאית, והנוצרים ייהנו מעדיפות בחלוקת עוגת השלטון ומסמכויות־יתר בתחומים מסוימים. ואילו המרונים קיבלו את העיקרון, שלבנון היא חלק מן העולם הערבי ואינה מחפשת את ישועתה מחוצה לו. יתרה מזאת, ללבנון אמנם יש צביון שאינו ערבי טהור, בגלל אוכלוסייתה הנוצרית, אולם לעובדה זאת לא תהיה משמעות פוליטית. וכך, כאשר הוקמה הליגה הערבית ב־1944–1945, הצטרפה אליה לבנון כחברה מייסדת. עם זאת, נקבע כי תובטח עצמאותה של לבנון ויובטח המשך קיומה הריבוני.
הרובד השני של הפשרה עסק בתחום השלטוני הפוליטי הפנימי: נשיא לבנון, למשל, התפקיד הבכיר ביותר על־פי החוקה, חייב להיות מרוני, הגם שתנאי זה אינו מופיע בחוקה, ואילו ראש הממשלה חייב להיות מוסלמי־סוני. התפקידים חולקו באופן מדויק, תוך מתן רוב לנוצרים המרונים ושאינם מרונים גם יחד בפרלמנט הלבנוני. שילוב הנשיאות המרונית עם רוב מרוני בפרלמנט, הבטיח את המשך היתרון הפוליטי של המרונים בלבנון.
המאורעות של שנות ה־40 יצרו, בסופו של דבר, נוסחה שעד כה לא נמצא לה תחליף טוב יותר להמשך קיומה של מדינה לבנונית, המאפשרת למרונים בפרט ולנוצרים בכלל, לחוש ביטחון ויציבות בארצם. בעקבות הפשרה, נהנו המרונים מיתרון יחסי לעומת מעמדם בשנות ה־20. שוב לא הייתה כל סיבה לזהותם עם כוח חיצוני שנוא, כי הם שלטו מתוקף הסכמה לאומית רחבה. היציבות התערערה כאשר היו חריגות מנוסחה זאת או כאשר נעשו ניסיונות לבצע חריגות. גורמים שראו עצמם נפגעים, התקוממו נגד השינויים הכפויים ולא הסכימו לקבלם.
באמצע שנות ה־40 היו המרונים העדה הגדולה בלבנון, כ־300,000, ובמידה רבה עצבו את הצביון הלאומי שלה. עם זאת, רבים מהם היגרו, לאמריקה, שהפכה למרכז השני בגודלו של בני הקהילה המרונית כ־150,000. ערב קום מדינת ישראל, היו בארץ ישראל המנדטורית בין 5,000 ל־6,000 מרונים. הכפריים ישבו בשלושה כפרים בלבד: כפר בירעם, גוש חלב, ומנסורה. העירוניים התרכזו בשלוש הערים הגדולות, רובם (3,500–4,000) בחיפה. מרכזי נציגותם היו בחיפה וביפו וכולם היו נתונים למרותו של הפטריארך המרוני שבלבנון. בניגוד לאחיהם בלבנון, שהיו פעילים ביותר בחיים הציבוריים והמדיניים, לעיתים תוך התנגדות לכיוונים ערביים־לאומניים, המרונים בארץ ישראל כמעט שלא השתתפו בתנועה הלאומית.[12]
שני תהליכים שהתרחשו בשנות ה־50 וה־60 גרמו לערעור היציבות בלבנון.
- יחסו של העולם הערבי ללבנון בשנות ה־50. כוח פוליטי חדש החל להתגבש בעולם הערבי: הלאומיות בהתגלמותה הפאן ערבית נוסח נאצר. לאוכלוסייה המוסלמית בלבנון הייתה מטען זיקה חזקה ללאומיות הערבית, אולם השלטון המרוני בלבנון בשנות ה־50, לא הגיב בהתאם לציפיותיהם של חלק גדול מהמוסלמים. הוא המשיך באוריינטציה המערבית ברמה של מדיניות־החוץ הלבנונית, ולא הסכים להשתלב במבנה הפוליטי שנאצר ביקש להקים. בקרב מוסלמים רבים התעורר תסכול מכך שבעתות מבחן לאחד מיסודותיה של האמנה הלאומית, מגיבים המרונים תגובה המעוררת סימן שאלה חדש ביחס ללאומיותם.
- בשנות ה־50, ואפשר שגם בשנות ה־60, חל בלבנון שינוי חברתי־כלכלי, שהפך את אמנת 1943 למסמך מיושן. השתנתה המערכת הפנימית של האיזונים בין העדות בלבנון, בעיקר בגלל תנועות דמוגרפיות פנימיות, למשל, עלייתם של המוסלמים השיעיים לדרגת העדה הגדולה ביותר בלבנון והמשך מגמת ירידתם היחסית של המרונים בסך־כל אוכלוסיית לבנון. וכל שהתרחבה רמת הציפיות של אותן שכבות, וככל שגבר תסכולן מביצועי הממשל על שאינו מקדיש משאבים לפתרון בעיותיהם, כן תפחה חבית אבק השריפה. ב־1958 הופיע "נפץ" בדמות ההשפעה המצרית, בעיקר לאחר איחוד סוריה ומצרים בראשית 1958. כעבור שלושה חודשים פרצה מלחמת אזרחים לבנונית נוספת, אף כי מאוד קצרה. שנים אחדות לאחר מכן, פרצה מלחמת האזרחים הגדולה. הגורם הפעם היו הפלסטינים, שביססו את אחיזתם בחלקים שונים של לבנון, תוך־כדי הסתמכות על אוכלוסייה פלסטינית ועל גורמים נוספים בחברה הלבנונית שמצאו לעצמם אפיק ביטוי בדמותו של כוח חיצוני, אשר ביקש לערער את הסטטוס־קוו שהושג בסיוע האמנה הלאומית בלבנון.
לבנון שקעה במלחמת אזרחים ממושכת, שממנה יצאו המרונים חלשים יותר. הביטוי העיקרי לשקיעה זאת של המרונים ניכר בהגירה: מרונים רבים נוספים, כ־300–400 אלף איש, נטשו את לבנון בדרכם למדינות שמעבר לים. כיום מהווים המרונים בלבנון 23 או 22 אחוז בלבד מהאוכלוסייה. ועבורם זאת טרגדיה.
גם התערבות ישראלית במלחמת האזרחים בלבנון לא הביאה עימה שינוי מבחינת המרונים: כגודל הציפיות של מרונים רבים מכניסת ישראל ללבנון, כך גם גדול אכזבתם מתוצאותיה: המרונים האמינו כי לבנון שלהם, אך יותר ויותר התברר, שאמונה זאת מיושנת ובלתי־ריאלית. יתרה מזאת: השלכות מההתערבות הישראלית אף החמירו את הפיצול בשורות העדה המרונית, פיצול שבא לידי ביטוי באלימות פנים־עדתית בהיעדר הנהגה מרכזית מלוכדת.
הכנסייה המרונית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הכנסייה המרונית
הכנסייה המרונית היא כיום חלק מהכנסייה הקתולית, אם כי משום שהקשר בין הכנסיות נוצר רק במאה ה־12 נהוג לכלול את הכנסייה המרונית ברשימת הכנסיות האוניאטיות (מאוחדות – הכנסיות המזרחיות שקיבלו את מרות האפיפיור בתקופה מאוחרת). היו ניסיונות של הכנסייה הקתולית ללטיניזציה של התפילה שפסקו רק לאחר מועצת הוותיקן השנייה, אבל המרונים שמרו על הליטורגיה הסורית של אנטיוכיה המבוססת על הניב הארמי־סורי, (שפה שהמרונים עצמם דיברו בה עד המאה ה־18). חלק גדול מהתפילה כיום נאמר בערבית (השפה הרשמית של לבנון).
בראש הכנסייה עומד הפטריארך המרוני של אנטיוכיה שמושבו בבקרקה צפונית לביירות. מאז עצמאות לבנון מסתפק הפטריארך בשלטון דתי. הפטריארך נבחר על ידי הבישופים של הכנסייה המרונית והמינוי מקבל את אישור האפיפיור. לכנסייה המרונית יש נציגות פטריארכלית בירושלים (נוסדה ב־1895) בדמשק ובפריז. המנזר המרוני הראשון לגברים נוסד ב־1695, והמנזר הראשון לנשים ב־1895. בכנסייה המרונית יש כיום אחד־עשר מסדרי נזירים, רובם של נזירות. הדיאקונים והכמרים של הכנסייה המרונית אינם מחויבים לפרישות בניגוד למקביליהם בכנסייה הקתולית. לעומת זאת, הנזירים והבישופים (שנבחרים מבין חברי המנזרים) מחויבים להישאר רווקים.
האפיפיור הכריז על שלושה נזירים מרונים "קדושים של הכנסייה הקתולית", שרבל מכלוף (הוכרז קדוש ב־1977), רפקה אר־ראיס (2001) ונימטולה יוסף אל־הרדיני (2004). כמו כן הוכרזו נזירים מרונים נוספים כ"מבורכים" (קדושים זוטרים במינוח של הקתולים), ביניהם שלושה נזירים מרונים שנרצחו בטבח של 1860.
ב־1965 מינה האפיפיור פאולוס השישי קרדינל מרוני ראשון.
תפוצה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קיימות הערכות שונות על מספר המרונים בעולם. האומדנים נעים בין 7.5 מיליון ל־15 מיליון. מספר המרונים החי בלבנון כיום מוערך ב־900,000 נפש והם מהווים כ־17% מהאוכלוסייה.[13] בסוריה חיים כ־40,000 מרונים בשלוש דיוקסיות, חלב, דמשק ולטקיה. בקפריסין קיים מיעוט מרוני המדבר ערבית בניב מרוני־קפריסאי. הם מוכרים באי כמיעוט דתי והקהילה בוחרת מתוכה נציג לבית הנבחרים. מוצאם כנראה מהמרונים שהתלוו לצלבנים.
קהילה מרונית של כ־6,700 אנשים מתקיימת בגליל, כולל קהילה מרונית משמעותית ותיקה הקיימת בגוש חלב, בת כ־1,700 נפש. כ־2,000 מהמרונים בגליל הם חיילי צד"ל לשעבר ומשפחותיהם, שברחו לישראל בשנת 2000.
קהילות נוספות נמצאות במצרים, ברזיל, ארצות הברית, אוסטרליה וקנדה. בראש הקהילות הגדולות ביותר עומדים בישופים מרונים, אבל ברוב המקומות כפופה הכמורה המרונית לבישופים של הכנסייה הקתולית ובמקרים רבים נטמעים המרונים בקהילות הקתוליות המקומיות.
גלריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
גברים ונשים מארוניים במלבושי חג ססגוניים
-
איור של מנזר מרוני למרגלות הר הלבנון מהמאה ה-19
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערבים-נוצרים (נוצרים מזרח-תיכוניים)
- הכנסייה המרונית
- נוצרים בלבנון
- נצרות סורית
- המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון
- הכנסייה האשורית
- צבא דרום לבנון (צד"לניקים)
- אשורים
- משפחות יוצאי צבא דרום לבנון (צד"לניקים)
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יוסף אולמרט, מיעוטים במזרח התיכון, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1986. פרקים ט'–י'.
- מלקולם א' יאפ, המזרח הקרוב למן מלחמת העולם הראשונה, תרגום: יוסי מילוא, עריכה מדעית: יורם מיטל, מוסד ביאליק והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1999.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- maronite-league.org.lb – אתר האינטרנט של הארגונים לשמירת זכויות המרונים בלבנון (בערבית)
- אליהו אילת, 'הציונות הפיניקית' בלבנון, קתדרה 35, אפריל 1985, עמ' 124-109
- האקדמיה המרונית (באנגלית).
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ הארמים במזרח התיכון ובישראל: רקע היסטורי, זהות לאומית בימינו ומדיניות ממשלתית
- ^ מעמד וכנסייה בחברה הערבית הנוצרית בישראל
- ^ Are Maronites Catholic?, Our Lady of Purgatory Maronite Catholic Church
- ^ Deeb, Marius (2013). Syria, Iran, and Hezbollah: The Unholy Alliance and Its War on Lebanon. Hoover Press. ISBN 9780817916664.
the Maronites and the Druze, who founded Lebanon in the early eighteenth century.
- ^ אליהו אילת, 'הציונות הפיניקית' בלבנון, קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה חוברת 35, 1985, עמ' 109-124.
- ^ 1 2 דורית שילה, צפרא טבא, אחי ואוחתי: הארמית הסורית מנסה לקום לתחייה, באתר הארץ, 29 במרץ 2010
- ^ 1 2 אליהו אילת, 'הציונות הפיניקית' בלבנון, קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה חוברת 35, 1985, עמ' 109-124
- ^ В. Morris, "Israel and the Lebanese Phalanges: The Birth of a Relationship, 1948-1951", Studies in Zionism, 5, no. 2 (1989), pp. 125-144.
- ^ I. Black and N. Caplan, "Israel and Lebanon: Origins of a Relationship", The Jerusalem Ouartrely, 27 (Spring 1983), pp. 48-58.
- ^ 1 2 אורי מ. קופפרשמידט, תמיכת הפאטריארך המרוני ערידֿה ביהודים נרדפי הנאצים, פעמים חוברת 29, 1986, עמ' 72-80
- ^ אגנאטיוס מובארך, חופש לנוצרים בלבנון וליהודים בארץ-ישראל, דבר, 3 אוקטובר 1947 (פורסם במקור ב-5 באוגוסט 1947)
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, תל אביב: עם עובד, תש"ז, עמ' 123.
- ^ Lebanon, The World Factbook