נישואים בחברה החרדית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הנישואים במגזר החרדי, להבדיל מהמגזר הכללי, נעשית בדרך של שידוך, כמו בחברות מסורתיות נוספות למציאת בן/בת זוג למטרת נישואין. השידוך מנוהל על ידי גורמים נוספים פרט לבני הזוג, ה"שדכן" ובדרך כלל גם הורי המיועדים. הם מבררים על המוצע עוד לפני שבני הזוג נפגשים ביניהם, לאחר הבירור ניגשים בני הזוג למספר משתנה של פגישות, ובמידה והם מעוניינים בסגירת השידוך, הם מקיימים "וורט" - מעמד הרמת "לחיים" בין בני המשפחה המצומצמת בלבד, לעיתים הוורט משתלב ב"תנאים" הציבורי יותר.

בזרם הליטאי והחרדי ספרדי מקובל כי בני הזוג נפגשים מספר פעמים טרם האירוסין והם נפגשים גם בזמן שבין האירוסין לחתונה, כאשר בדרך כלל הם ייפגשו עם יותר ממועמד פוטנציאלי אחד. בציבור החסידי לעומת זאת בני הזוג נפגשים פגישה אחת או יותר לפני הוורט, לאחר שהמשפחות הסכימו עקרונית ביניהן. מלבד פגישות ספורות אלה, החסידים אינם נוהגים להיפגש כלל עד החתונה.

השידוכים מתנהלים על ידי שדכנים - לעיתים מקצועיים, העוסקים בתחום כמקצוע, אך גם מכרים וחברים. נהוג לשלם לשדכן עבור עבודתו על שידוך. קיימים גם ארגוני שידוכים כמו ארגון "בניין עולם". ישנם מוסדות להם יש רב או מורה העוסקים בהצעות ועזרה בתחום השידוכים לתלמידים הלומדים בהם. ברוב המקרים, מהלך השידוך נעשה מול ההורים, ולעיתים אף ההורים ייפגשו עם המועמד טרם הפגישה הראשונה או בתחילתה.

ברורי התאמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב זה נאסף מידע בעבור השידוך הפוטנציאלי. החיפוש כולל שיחות ותִשאוּל מכריהם של השידוך, ולפעמים גם מפגשים בפועל של ההורים עם המועמדים. סביב שיחות הבירורים קיימת ספרות הלכתית הדנה בשאלות כמו חובת הדיווח[1] או האם יש מידע שאפשר להסתיר[2] וכדומה. אם בירור הנתונים הראשוני מוכיח עמידה בקריטריונים, מבררים ההורים את דרכי ההתקשרות הטכניים, כמו מקום מגורים וכו', כדי לוודא שהפגישה תתקיים כראוי.

במהלך הבירורים אודות המשודך יערכו הצדדים בירורים אודות משפחתו בנושאים כמו ייחוס, רקע הוריו וכדומה, וכן בירורים אודות נתונים אישיים כמו מראה ואופי. רבים בציבור החרדי עורכים בירור גנטי במסגרת דור ישרים ובודקים התאמה טרם הפגישה הראשונית, או, לחלופין, לפני האירוסין. לרוב, בני הזוג מגיעים מאותה עדה ומאותה חסידות, אך קיימים יוצאי דופן.

סידור מלא[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מדרישות הצדדים, ישנם בחורי ישיבה הדורשים (לעיתים בעידוד רבותיהם) סידור מלא, במסגרתו בחור ישיבה המקבל הצעת שידוך דורש ממשפחת הכלה כתנאי סף לקבלת השידוך דירה. בעבר היה כולל הסידור גם קצבה חודשית למספר שנים. נוהג זה הופך את יכולתם הכלכלית של הורי הבחורה, לבד מאופיה וכישוריה, לגורם חשוב בתחום השידוכים בחברה החרדית.[3]

נוהג זה פוחת והולך, אך עדיין קיים בקרב חרדים ליטאים וחרדים ספרדים במידה פחותה. בציבור החסידי לעומת זאת, מקובלת חלוקה שוויונית בין משפחת החתן, משפחת הכלה ובני הזוג.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יסודו של נוהג זה במאות הקודמות במזרח אירופה, אז בחורי ישיבות מצטיינים ("עילויים") נלקחו כחתנים לבנות עשירים שנטלו על עצמם את כלכלת בני הזוג, מתוך אידאולוגיה של החזקת לומדי תורה.

בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה עודדו רבנים וראשי ישיבות את המגמה של "סידור מלא" לבחורי הישיבות. מלבד הסיבה של הסרת העול הכלכלי מעל האברך המקדיש את כל זמנו ללימוד תורה, היה מניע נוסף שעמד מאחורי עידוד הנוהג הזה; השואה החריבה את עולם הישיבות במזרח אירופה, והיה צורך להקים עולם ישיבות מחודש בארץ ישראל, וכדי לעודד בחורים להשקיע את חייהם בלימוד ולהעלות את קרנם בעיני הציבור, חשבו ראשי הישיבות כי "סידור מלא" יסייע בכך.

בעבר, דור ההורים היה מורכב מ'בעלי בתים' שעבדו לפרנסתם ויכולתם הכלכלית הייתה גבוהה. בנוסף, חלק מההורים היו ניצולי שואה שקיבלו שילומים מממשלת גרמניה, וכך יכול היה הנוהג של "סידור מלא" להתקיים.

בשנים האחרונות, עקב העלייה במחירי הדירות ויכולת ההשתכרות המועטה של ההורים, מסתמנים שינויים בדפוסי חלוקת הנטל. אחוז בחורי הישיבות הדורשים "סידור מלא" פוחת בהדרגה ודרישות הבחורים מתמתנות. בעבר דרשו בחורי הישיבות מהשכבה המובחרת דירה באחת הערים הגדולות - בני ברק או ירושלים, אך בשלב מאוחר, כשמחירי הדירות בערים הגדולות נסקו, עמדה הדרישה על דירה באחת מהערים החדשות - כגון מודיעין עילית, ביתר עילית, ואלעד, או בפרברים מרוחקים בתחומי הערים הגדולות - שכונות קריית היובל וגילה בירושלים, ושכונת פרדס כץ בבני ברק. כיום, "סידור מלא" אינו נפוץ, וברוב המקרים ישנה השתתפות חלקית בהוצאות הדירה, על ידי מתן משכנתא המוטלת על הזוג הצעיר.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת מוקדמת נמתחה על ידי הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, שהגדיר את הנוהג הזה כלא תחמוד.[4] ברוח דומה התבטא הרב בנימין זילבר.[5]

אחד מהביקורות המפורסמות בנושא זה היה מאמר של דוד זריצקי בשם זעקת הלבבות שהתפרסם במאי 1978.[6] ביקורתו של זריצקי לא התקבלה בקורת רוח בקרב הציבור והותקף על כך שהעז להעביר ביקורת על "אבות הדור". הוא פרסם בהמודיע מכתב התנצלות, ושלושה שבועות מאוחר יותר נפטר.

כחלק מהמאבק בתופעת ה"סידור המלא" נוסד ארגון בשם "שהשמחה במעונו" המחתימים בכוללים ובישיבות הורים לבחורים ובחורות בגילאי השידוכים על התחייבות, לפיה לא ייתנו סידור מלא וההוצאות יוטלו על הזוג ועל ההורים משני הצדדים. הם השיגו אלפי חתימות והגדילו את מאגר השידוכים ללא סידור מלא.[7] הארגון מפרסם גם "גילוי דעת" מהרבנים הבולטים במגזר ומעשרות ראשי ישיבות גדולות המגנים את התופעה.[8]

מהלך השידוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

השידוך התפתח כתוצאה מגדרי הצניעות התורניים, לפיהם רווקים נפגשים רק למטרת נישואים.

בשידוך נוצרת ההיכרות דרך צד שלישי, לאחר בירור אודות מידת התאמת המועמדים. הפגישות בין הבחור והבחורה מתואמות על ידי גורם מקשר, בדרך כלל השדכן. גם אחרי שנתקבלה ההחלטה להינשא, הקשר בין המשודכים הוא מינימלי, תוך שמירת נגיעה מוחלטת עד לחתונה עצמה.[9]

הפגישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפגישות מתוזמנות ולא על בסיס התאהבות ספונטאנית. הסיבה העיקרית לקיומן היא ההלכה: "אסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה".[10] אולם הנחיה זו השאירה מרחב גדול לפרשנויות, בין הסתכלות בודדת ועד היכרות ממשית. פרשנויות שונות מובילות להתנהגות שונה בקרב תת-חברות בחברה החרדית.

מקום המפגש תלוי במנהגי המשפחה. אצל הליטאים בדרך כלל הבחור יפגוש את הבחורה בפגישתם הראשונה בביתה או בבית אחר, ולאחר מכן בלובי של מלון. בשלבים מתקדמים יותר מקובל לצאת לפגישות במרחבים פתוחים או לשבת לאכול יחד. לעומת זאת, אצל החסידים הפגישה תיערך תמיד בבית משפחתה של הבחורה. לרוב, כשזוג מוכן להיראות בחוץ הם לקראת סגירת החתונה. משך הפגישה עולה עם כמות הפגישות. הבחור אמור לרוב לפתוח בשיחה, לשלם על האוכל והשתייה ולדאוג להחזיר את הבחורה לביתה בתום הפגישה. בין הפגישות מתקבלת ההחלטה אם להמשיך להיפגש באמצעות השדכן, עד לפגישות מתקדמות בהן הזוג מתאם בעצמו.

צביון הקשר בתקופת האירוסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין סגירת התנאים לחתונה, נהוג לערוך מסיבת אירוסים. בתקופה זו עדיין נשמר הצביון המסויג והבלתי-משוחרר של הקשר בין בני הזוג ה'טרי'. הם מתבקשים לשמור נגיעה באופן מוחלט, וכן חל עליהם איסור ייחוד. כשהם נפגשים, מקובל להביא מתנות מוגדרות: לרוב הוא קונה פמוטים ואילו היא תרכוש שולחן ערוך. תדירות המפגשים מוגבלת כמו גם אורכם. בין שבוע לשבועיים לפני החתונה, תלוי במנהג, הם מקיימים את פגישתם האחרונה. אם נדרש שיח ביניהם, הוא מתבצע דרך בני משפחה.

תקופה זו מוקדשת, נוסף על ההכנות הטכניות לאירוע החתונה, גם להדרכה רוחנית ומעשית של הקמת בית. זאת בהתאם למסורת החרדית ולפי כללי הטהרה. ההכנות מלוות באמצעות מדריכי כלות וחתנים, המלווים את הזוג גם אחרי הנישואים. משך הזמן שבין הוורט לחתונה עומד בציבור הליטאי והספרדי על ממוצע של שלושה חודשים, ובציבור החסידי יכול להגיע אפילו לשנה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לדוגמה: חפץ חיים הלכות רכילות כלל ט סעיף ו, ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, 1873, וילנה
  2. ^ לדוגמה: ברגמן, אשר (2005), אורחות הבית – עובדות, הנהגות, מאמרים ושיחות ממרן ר' אלעזר מנחם מן שך, הוצאת המחבר
  3. ^ לי כהנר ויוסף שלהב, התפתחות המרחב החרדי בישראל .(הקישור אינו פעיל, 23 בדצמבר 2016)
  4. ^ "שפע חיים", חלק ג פרשיות תולדות - ויצא
  5. ^ "אז נדברו", חלק ט, סימן נא
  6. ^ דוד זריצקי, תשל"ח, המודיע
  7. ^ שמואל אדלמן, ‏הכנסת הורי הכלה - בשבע עיניים, באתר בשבע - ערוץ 7, 14 בינואר 2010
  8. ^ כיכר השבת, ‏"אסור לארס על חשבון הגמ"חים", באתר כיכר השבת, 21 במאי 2009
  9. ^ לדוגמה: קוואס, אבנר (2012), ...ולחתונה – הדרכה למציאת זיווג, ביתנו החדש – חינוך לחיי משפחה, עמ' 38
  10. ^ תלמוד בבלי מסכת קידושין מ"א ע"א