האסכולה הסטואית

האסכולה הסטואית (מלשון "סטואה" – אכסדרת עמודים), היא זרם בפילוסופיה ההלניסטית שפעל ביוון העתיקה וברומא העתיקה המדגיש את עולמו הפנימי של האדם. הסטואיקנים האמינו שרק המידה הטובה מאפשרת לחיות חיים ראויים, וקבעו ארבע מידות טובות בסיסיות שעל האדם השואף לאודימוניה (אושר) לדבוק בהן בחיי היומיום: חוכמה, צדק, מתינות ואומץ. מייסד האסכולה היה זנון מכתיון. והיא התקיימה ברציפות מסביבות 300 לפנה"ס ועד 260 לספירה והשפיעה רבות על עולם המחשבה היווני ואף היהודי.

האסכולה הסטואית, שנוסדה בסביבות 300 לפנה"ס על ידי זנו מסיטיום, התפתחה כמערכת פילוסופית בולטת בתקופה ההלניסטית. זנו, שהושפע מדיאלוגים סוקרטיים, מתורות ציניות ואסכולות פילוסופיות אחרות, הניח את היסודות לסטואיציזם, אשר פותח עוד יותר על ידי יורשים כמו קליאנטס וכריסיפוס. הסטואיקנים הדגישו את הקשר ההדדי בין לוגיקה, פיזיקה ואתיקה במסגרת הפילוסופית שלהם. אסכולת מחשבה זו התחרתה באפיקורניזם וזכתה לפופולריות ברומא, והשפיעה על אישים בולטים כמו קיקרו, סנקה, אפיקטטוס ומרקוס אורליוס.

הפילוסופיה הסטואית, בנויה משלושה ענפים עיקריים: פיזיקה, לוגיקה ואתיקה הפועלים יחד. הסטואים הציגו כמה מטאפורות למנה המשולש. למשל, הפילוסופיה היא יצור חי: הלוגיקה היא העצמות שלו, האתיקה היא רקמות הגוף ואילו הפיזיקה היא הנשמה. מטפורה אחרת היא של שדה פורה: הלוגיקה היא החומות המקיפות אותו, האתיקה היא הפירות והפיזיקה היא הקרקע או העצים. המטאפורה הזו מדגישה שעבור הסטואים, מטרת הפילוסופיה (הפירות) היא להיות בעל מידות טובות. סטואיקנים מאוחרים יותר כמו סנקה, אפיקטטוס ומרקוס אורליוס עסקו בכתביהם בעיקר באתיקה. למרות ההתפתחות של ההשקפות הסטואיות לאורך זמן, המבנה המשולש של הגישה נותר על כנו.

קשה להבין את מקורות הגישה הסטואית מכיוון שלא נותרו עבודות שלמות של שלושת הפילוסופים הראשונים של הגישה: זנו, קליאנתס וקריסיפוס. גם המאמרים שנכתבו בסטואה התיכונה כבר לא קיימים. נותרו רק טקסטים שלמים של סטואיקנים מאוחרים יותר כמו סנקה, אפיקטטוס ומרקוס אורליוס, שעסקו בעיקר באתיקה, וכן כתביהם של פילוסופים פחות ידועים כמו קורנוטוס, קלאומדס והיירוקלס.

פיזיקה

התאוריה הפיזיקלית הסטואית מהווה את הבסיס לאונטולוגיה והמטפיזיקה שלהם. האונטולוגיה של הסטואיקנים היא מטריאליסטית באופן רדיקלי, וטוענת שרק גופים קיימים משום שרק גופים יכולים לפעול, מה שמוביל לתפיסה שהנפש ותכונותיה, כמו חוכמה, הן גם גופים.

בפילוסופיה הסטואית, אלוהים הוא ישות גשמית ופעילה. האל מכוון את התפתחות הקוסמוס עד לפרט הקטן ביותר, בדומה לכוח החיים של בעל חיים המחייה ומכוון את גופו. בניגוד לאלים במיתולוגיה היוונית שהיו בלתי צפויים, אלוהים הוא כוח רציונלי וסדור.

הסטואיקנים האמינו כי כל מה שקורה בהווה הוא תוצאה של אירועי עבר. עם זאת, עדיין יש לאדם אחריות מוסרית למעשיו. הם הסבירו את זה באמצעות דוגמה של גליל וחרוט הנדחפים במורד גבעה. שני הגופים צריכים דחיפה כדי להתחיל לזוז, אבל הדרך שבה הם נעים (מתגלגלים או מסתובבים) תלויה בצורות שלהם. באופן דומה, פעולותינו מושפעות מאירועים חיצוניים, אך האופן שבו האדם מגיב תלוי בטבעו האישי.

סטואיקנים טענו שהנפש נחשבת היא ישות פיזית, או גשמית, משום שהיא יכולה לתקשר עם הגוף, ולגרום לתגובות פיזיות כמו הסמקה. בגיל צעיר, הנפש האנושית אינה רציונלית, אך לאחר הילדות הנפש האנושית פועלת באופן רציונלי.

לוגיקה

המושג הסטואי של "לוגיקה" (logikê) מקיף מגוון רחב של נושאים, כולל לוגיקה פורמלית, רטוריקה, דקדוק, אפיסטמולוגיה ופילוסופיה של השפה. הלוגיקה הסטואית מחולקת לשני ענפים עיקריים: רטוריקה ודיאלקטיקה. הרטוריקה כוללת את מדע הדיבור הטוב וכוללת את חקר האטימולוגיה, בעוד שהדיאלקטיקה עוסקת בהבנה של מה נכון, מה שקרי ומה מסמל משמעות. השליטה בדיאלקטיקה נחשבת חיונית לחוכמה. אחת התרומות העיקריות של הפילוסופיה הסטואית היא הצגת המילה "lekta", המתייחסת למשמעויות של שפה כתובה או מדוברת, מעבר למילה הפיזית. לוגיקה סילוגיסטית סטואית כוללת טיעונים המורכבים לפחות משתי הנחות ומסקנה אחת, המגדירים טיעונים תקפים כטיעונים שבהם המסקנה נובעת באופן לוגי מהנחות היסוד.

האפיסטמולוגיה הסטואית, שהיא חלק מהתאוריה הלוגית, מתמקדת בטבע וברכישת ידע (epistêmê). הסטואיקנים רואים בידע הישג אינטלקטואלי אולטימטיבי, המאופיין ביציבותו. עבור הסטואיקנים, אדם היודע משהו, מבין אותו באופן כה יסודי, עד כי לא ניתן להניא אותו מלהאמין שהוא אמיתי. מושג זה מבוסס על דיאלוגים סוקרטיים, שבהם ידע אמיתי נותר בלתי מעורער על ידי כל צורה של חקירה או בדיקה. הידע הסטואי דורש שליטה בחשיבה דיאלקטית וניתוח לוגי. אין משמעותו היאחזות עיקשת באמונה, אלא ההבנה השכלתנית מדוע היא נכונה והיכולת להפריך טיעונים נגדה. הבנה מקיפה זו היא הסיבה לכך שרק אדם חכם יכול באמת להיות בעל ידע.

הסטואיקנים מבדילים בין ידע (epistêmê), קוגניציה (katalêpsis) ובורות (agnoia). קוגניציה היא תפיסה אמיתית של המציאות. קוגניציה של אדם חכם תהיה ידע אמיתי, בשל היציבות שלה ומכיוון שהיא משולבת בהבנה שיטתית של העולם. קוגניציה של אדם שאינו חכם (כלומר, אינו איש חוכמה פילוסופי), יכולה להיות נכונה, אבל בשל היעדר היציבות והארגון המחשבתי, היא יכולה להשתנות כאשר מאתגרים אותה.

אתיקה

האתיקה הסטואית היא אאודאימוניסטית, כלומר היא רואה באושר (eudaimonia) - חיים משגשגים, חיים טובים - את המטרה האולטימטיבית של סוכן רציונלי. הסטואיקנים מאמינים שאושר הוא המטרה הסופית שלשמה הכל נעשה. כל אדם שואף לחיות חיים מאושרים ומארגן את פעולותיו כדי להשיג זאת. אך רוב האנשים טועים לגבי מה שבאמת יעשה אותם מאושרים. התאוריה המוסרית הסטואית נועדה להבהיר מה באמת מביא אושר, כדי שאנשים יוכלו לנהל את חייהם בהתאם.

המטרה האולטימטיבית (telos) היא השגת אושר אנושי באמצעות "חיים בהסכמה". זנו תיאר זאת כחיים בהרמוניה עם ההיגיון של האדם עצמו, ללא קונפליקטים פנימיים, דבר המוביל לחיים עקביים ומספקים. קליאנתס הרחיב את הרעיון הזה לחיים בהסכמה עם הטבע, כלומר התאמה של הפעולות והמחשבות האנושיות עם הסדר הרציונלי של היקום, אשר הסטואיקנים השוו להיגיון האלוהי או זאוס.

הסטואיקנים טוענים כי הדרישה היחידה לחיים בהסכמה והשגת אושר, היא מידות טובות כמו אומץ, צדק, מתינות. המידות הטובות הן המצב המושלם של התבונה האנושית, שבו הנשמה האנושית מיושרת באופן מלא עם הרציונליות. אדם מוסרי, לאחר שפיתח באופן מלא את יכולותיו הרציונליות, לא רק מגלם את הפוטנציאל הגבוה ביותר של הטבע האנושי, אלא גם משקף את המצב האלוהי. לחיות בצורה מוסרית פירושו לחיות בהרמוניה עם הטבע האנושי והקוסמי. מאחר שהמידות הטובות מייצגות את שיא הרציונליות, והידע הוא הצורה הגבוהה ביותר של הישג רציונלי, הסטואיקנים רואים במידות הטובות סוג של ידע. לדוגמה, אומץ הוא הידע של ממה צריך לחשוש ומה צריך לסבול. מכיוון שהמידות הטובות קשורות זו בזו, למי שיש מידה טובה אחת יש כנראה את כולן.

הסטואיקנים מאמינים שהאושר האנושי נמצא לגמרי בשליטתנו, ושהמידות הטובות הן הטוב האמיתי היחיד. הם טוענים כי ידע, אשר תלוי בהחלטות שלנו, הוא תנאי הכרחי ומספיק לאושר. מבקרים יכולים לטעון כי אי אפשר להיות מאושר בתנאי חיים קשים, דבר המצביע על כך שגם מצבים חיצוניים כמו בריאות ועושר נחוצים לאושר. הסטואיקנים מתנגדים לכך ומתייחסים למצבים חיצוניים כאל חסרי חשיבות (indifferent), כלומר הם לא מועילים לנו ולא פוגעים בנו. רק המידות הטובות, שמשלימות את התבונה האנושית, באמת מועילות לנו. ההפכים של המידות הטובות (למשל טיפשות וחוסר צדק) מזיקים לנו, והשאר חסרי השפעה. כלומר, בריאות, יופי, עושר, וגם מחלה, כאב ועוני הם חסרי השפעה. למרות זאת, הסטואיקנים מכירים בכך שחלק מהמצבים, כמו בריאות, הם עדיפים באופן טבעי, ולכן יש לרדוף אחריהם כשהם מתיישרים עם הסדר הרציונלי של הטבע. רדיפה זו אינה נובעת מכך שהם תורמים לאושר, אלא משום שהם משקפים חיים רציונליים בהתאם לסדר היקום. לפיכך, האדם המוסרי נשאר מאושר ללא קשר לנסיבות החיצוניות, כל עוד יש לו מידות טובות.

הסטואיקנים מאמינים כי דרישות הצדק חלות על כל בני האדם משום שכולנו חולקים רציונליות ומהווים חלק מעיר אוניברסלית אחת, או קוסמופוליס, יחד עם זאוס. משמעות הדבר היא כי אדם צודק חייב להתחשב באינטרסים של כל אדם, לא רק אלה הקרובים לו. מכיוון שכל בני האדם מחויבים לחוק האוניברסלי הזה, היקום מתפקד כעיר הנשלטת על ידי עקרונות רציונליים. לפיכך, הצדק דורש חלוקת משאבים באופן הוגן בין כל בני האדם, גם אם פירוש הדבר להקריב את האינטרסים של האדם למען טובת הכלל. למרות שבילדות, כל אחד פועל למען טובתו האישית, בבגרות, הסוכן הסטואי האידיאלי מבין בסופו של דבר שעקביות והרמוניה בהתנהגות הם המקורות האמיתיים לתועלת בחיים.

הסטואיקנים טוענים כי אדם מוסרי אינו חווה תשוקות (pathê), מה שמוביל לחיים מאושרים ללא תשוקה (apathês). הם מגדירים תשוקות כדחפים מוגזמים שלא מצייתים לתבונה ומהווים תנועות לא רציונליות של הנפש. כל התשוקות מתנגשות עם הרציונליות של הקוסמוס או עם החוק האוניברסלי של זאוס. תשוקות כרוכות בטעויות קוגניטיביות. למשל הערכה לא נכונה של משהו חסר חשיבות (indifferent) כמו מחלה, כאל טוב או רע, או האמונה שפעולות לא הולמות כמו בכי הן תגובות מתאימות. הסטואיקנים מזהים ארבעה סוגים עיקריים של תשוקות: מצוקה, פחד, תיאבון ועונג, כאשר כל אחד מהם כולל הערכות שגויות ביחס לאובייקט או תגובה. הסוכן הסטואי האידיאלי, החכם הפילוסופי, חווה "רגשות טובים" (eupatheiai) כלפי דברים אמיתיים כמו מידות טובות.

השפעות

האסכולה הסטואית הושפעה בראשיתה רבות מתורת הרקליטוס, שטען לזהות בין החוק שחל על האדם לבין חוקי הטבע, ותיאר את התבונה (לוגוס) כאש יוצרת השוכנת באדם וביקום גם יחד.

הציניקנים הורישו לאסכולה את הקוסמופוליטיות, ואמונתם בשלטון העצמי של האדם הטוב ובחיים על פי הטבע, ולא על פי הנורמה תרמו ליצירת האתיקה הסטואית. מדמוקריטוס קיבלה האסכולה את הדטרמיניזם המכניסטי.

השפעה רבה על הסטואיקנים נודעה לדמותו של סוקרטס, שבחייו ובמותו היה מופת של תבונה ושליטה עצמית.

נראה שהתנגדותו הנחרצת של זנון לתורת אפיקורוס הייתה הגורם העיקרי לייסוד אסכולה משלו.

היסטוריה

• תקופת הסטואה הקדומה (תחילת המאה ה־3 לפנה"ס עד אמצע המאה ה־2 לפנה"ס): פעלה באתונה בראשות זנון מקיטיון, קלאנתס וכריסיפוס מסולי. משנתם מחולקת ל־3 סוגיות עיקריות:
  • לוגיקה: שבה נכללו תורת ההכרה, ההיגיון והרטוריקה. הלוגיקה היא החשובה ביותר. זנון ניסה לעמוד לראשונה על מבנה הלשון וייסד את תורת הלשון השיטתית. הוא עמד על המשמעות השונה של מילים בהקשר שונה, ומכאן תורת ההיגיון. לרטוריקה ניתנה פחות חשיבות מאשר אצל אריסטו, עקב ירידת כוחה בעולם ההלניסטי והתרחקותם של הסטואיקנים מהמשרות הציבוריות. לעומת זאת, פילוסופים כמו אריסטו ואפלטון, הדגישו את החשיבות של ביקוש האמת בצורה דיאלקטית, והבאתה בצורה ערוכה (רטורית).
  • פיזיקה: שהקיפה את האונטולוגיה, הפיזיקה במובנה הצר, והתאולוגיה. הפיזיקה עסקה ביסודות העולם ובקיומם וטיבם של האלים. לדעת חכמי תקופת הסטואה הקדומה תפקידה הראשון של הפילוסופיה הוא לראות את היסוד העיקרי שבעולם, זה אשר מהווה את עיקר המציאות, כלומר: היסוד המשמעותי והחשוב ביותר. יסוד זה הוא ההרמוניה, הסדר שביקום, שהיוונים כינו בשם "קוסמוס". אנשי האסכולה הסטואית היו מן הראשונים שזיהו את היקום עם אלוהים. קיקרו, בספרו "על טבע האלים", מסביר את מחשבתם של ראשוני הפילוסופים הסטואים שכתביהם אבדו: "אין בנמצא דבר מושלם יותר מן היקום... היקום הוא ישות חיה המצוידת בהכרה בדעת ובתבונה... התבונה האלוהית חייבת להיות מונחת ביסודו של היקום. שלמותו של הטבע המכיל בתוכו את כל הדברים, מודרכת על ידי הלוגוס. לכן, היקום הוא אלוהים והטבע כולו אלוהי". קלאנתס חשב על השמש כמקום משכנו של אלוהים, שהוא התבונה העילאית שבטבע, או האש האלוהית שביקום. לדעתם הייתה האש בעלת כוח יוצר, הצועד בשיטתיות לקראת התהוות. הטבע הוא חלק מהעולם הגופני, וגם רוח האדם. התכונה החשובה ביותר אצל האדם, על פי גישה זו, היא התבונה. הסטואיקנים היו דטרמיניסטים.
  • אתיקה: בתחום האתיקה, שהיא עיקרה של אמונתם, האמינו הסטואיקנים כי תכלית האדם היא לחיות את חייו "במכוון לטבע", כלומר: לא נוטה לקיצוניות כזאת או אחרת, אדם מיושב ומאוזן. התכונה העליונה של האדם היא התבונה, אשר היא בהכרח מוסרית (אמירה סוקרטית), שלה התשוקות מצייתות (אמירה אליטיסטית), כך שהאדם אינו מונע מדחפים רגעיים. כל זה יוצר את ה"אטרכסיה" – העדר הזעזוע, שהייתה תכונתם הנודעת ביותר של הסטואיקנים; כשאין אפשרות לנצח את הרע, מוטב לפרוש מהחיים בנפש שקטה ולקבל את המוות בשלווה. כחלק מתורת המידות עמדה תורתם המדינית, הגורסת כי כל בני האדם (אוניברסליים, אחדות המין האנושי) נושאים בתוכם ניצוץ של האש היוצר, והם בני האלוהים, שהוא ההיגיון הצרוף, כלומר: לכל בני האדם יש דבר בסיסי המאחד אותם. המאמין ישאף לשרת את בני האדם למען הגשמת המדינה העולמית. הסטואיקן יפעל להקמת המדינה העולמית, שהיא בבואה של הטבע.
• בתקופה האמצעית של הסטואה (מחצית המאה השנייה לפנה"ס עד המאה הראשונה לפנה"ס), היו שינויים תרבותיים. הנציגים העיקריים, פנאיטיוס ופוסידוניוס, קירבו את תורתם לתורת אפלטון, והצטרפו להוגי הדעות שהחלו לפרש את המיתולוגיה והדת בצורה אלגורית. הרעיונות של מדינה קוסמופוליטית התאימו לצורכי האימפריה הרומית.
• בתקופה המאוחרת (מהמאה הראשונה לספירה) התפתחה במיוחד הגות הסטואה ברומא. היצירות הגדולות של תקופה אחרונה זו, להבדיל משתי התקופות הקודמות, מוכרות לנו היטב. אין אלה עוד יצירותיהם של ראשי האסכולות היווניות, אלא של סנקה (3 לפנה"ס–65 לספירה), איש החצר של רומא האימפריאלית שהיה מורהו הפרטי של נירון ושר בממשלתו, של מוסוניוס רופוס (25–80 לספירה) שלימד את התורה הסטואית ברומא ונרדף על ידי נירון, של אפיקטטוס (בערך 55–135 לספירה), עבד משוחרר שדבריו הועברו לנו באופן מהימן על ידי תלמידיו, ובעיקר על ידי אריאנוס, מחברם של שני ספרים ששרדו במרוצת הזמן, "השיחות" ו"המדריך", ולבסוף של הקיסר מרקוס אורליוס (121–180). במסה "על שלוות הנפש" כותב סנקה: "מי שמפחד מן המוות לא למד מעולם את תפקיד האדם. אך מי שאומר לעצמו שגורלו כבר נקבע מן הרגע הראשון שהוא בא לעולם, ינהל את חייו ביתר שלווה... מי שכך מכין את עצמו, ומי שכך מצפה לאסונו, דבר לא ידהימו". לדעת אפיקטטוס אין הצדקה לפחד מן המוות. המוות הוא מעבר ממצב אחד למצב אחר בחיק הקוסמוס. היות שהיקום הוא נצחי והיות שנועדנו לשכון בו לנצח, לעולם אין אנו חדלים מלהתקיים. ומרקוס אורליוס אומר: "מי שמפחד מן המוות, מפחד להעמיד במבחן חוסר כל תחושה. אך אם אין כבר תחושה לא תרגיש כל רע". בתקופה זאת לא הרבו לעסוק בבעיות עיוניות ומדעיות והתמסרו לשאלות מוסר והתנהגות אנושית. תורת סטואה הפכה לתורה פוליטית, המתמקדת בחינוך. האזרח צריך להיות מוסרי ופטריוט. הם טענו כי דווקא אימפריה שנוצרה בכוח הברזל יש לה המחויבות ליצור עולם אוניברסלי אחד. כל החוקים תלויים בחוקי הטבע, ודבר זה מקנה להם את תוקפם. הנצרות והגנוסיס קלטו את הצד המיסטי של תורת הסטואה, וכתוצאה מכך במאה ה־17 הייתה פריחה מחודשת של תורת הסטואה בעיקר באירופה המערבית. בתורת הסטואה היה יסוד מונותאיסטי ומוסרי, ועקב כך הייתה נפוצה בקרב יהודים. שתי דמויות יהודיות שהושפעו מאסכולה זאת היו פילון האלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו.

ראו גם

• מידות טובות

לקריאות נוספות

• Long, A. A., Sedley, D. N. (1987). The Hellenistic Philosophers: vol. 1. translations of the principal sources with philosophical commentary. Cambridge, England: Cambridge University Press.

קישורים חיצוניים

• ג'יימס א' אורמסון (עורך), בן-עמי שרפשטיין (עורך המהדורה העברית), תורת הסטואה, בספר "פילוסופיה" באתר מט"ח
• בועז מזרחי, החיים על פי הסטואים – אנשי יוון העתיקה הבינו את הפשטות שביצירת חוסן מנטלי, אתר מהות החיים, 19 במרץ 2017
• האסכולה הסטואית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• סטואיקנים, דף שער בספרייה הלאומית