מרזח (טקס)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף סעודת מרזח)
סעודה כנענית. מצבת כותמו. ממלכת שמאל. המאה ה־8 לפנה"ס.

מרזח הוא טקס סעודה ומשתה פולחני קדום שהיה נהוג בתרבויות הלבנט. סעודה זאת הייתה מתקיימת, לעיתים, במערת הקבורה המשפחתית, עם שלדי אבות המשפחה, במטעים ובגרנות, או בבתי מרזח המיועדים לטקסי מתים. בתרבויות מסופוטמיה היה טקס דומה בשם כיספו.

ממצאים אפיגרפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדויות אפיגרפיות למרזח נמצאו בתרבויות רבות בלבנט.

באוגרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין לוחות שירת אוגרית נמצא לוח העוסק באל זובח בביתו מצידו ומזמין לסעודה (שהיא ככל הנראה סעודת אבל[1]) אלים נוספים, תוך קריאה לשתות עד שכרה. בסעודה מוגשים בשר, לחם, תירוש ויין. ירח, שלא היה בין הקרואים, מתקבל בברכה על ידי אל מאחר שאל הכירו, אך דמות (ששמה אינו מוזכר) אחרת שאל לא הכיר מוכית על ידו, ודומה שענת ועשתרת עוזרות לו ומכינות לו נשק. אל מתואר "יתֿב במרזחה" (יושב בשל מרזחו, בגלל אבלו[1]) ושותה בעצמו עד שכרה. השדון 'חבי' לועג לו על הפרשותיו הבלתי־נשלטות. מכאן הלוח קטוע ולא ברור מה התרחש בהמשכו.[2] אל מתואר משתכר באבלו במרזח גם בלוח מעלילות בעל וענת, אולם הלוח פגום מאוד ולא ניתן לחדש ממנו מידע על מנהגי המרזח.[3]

בעלילת אקהת, לאחר מותו של אקהת, באה סדרת לוחות הנקראת "לוחות הרפאים".[4] מתוארים הרפאים (הקשורים בעולם המתים) כמוזמנים למשתה על־ידי "אִל מרזעי" (הוא המנצח על טקס המרזח, ומשמעות שמו היא כנראה "אל מרזחי, אל המרזח"[5]), שייתכן שהוא דנאל עצמו, לביתו ולהיכלו של אל מרזעי. לאחר שבוע, מגיעים הרפאים לגרנות ולמטעי דנאל, והוא מציע להם פירות קיץ שונים. הרפאים ודנאל זובחים טלה, ואולי זבחים נוספים. טקס האבל נערך לבעל, ככל הנראה כדי לעזור לו לאחר תבוסה באחת ממלחמותיו. הרפאים הוזמנו בשל כוחם לדרוש במתים ולראות עתידות, וגם ענת נמצאת בטקס ומחזיקה את ידי דנאל, על אף שהיא רצחה את בנו אקהת. אקהת מועלה באוב על־ידי הרפאים, והם רומזים שהפעם דנאל לא יינטש. הרפאים, המתוארים כ"עֿזרמ" (עיזוזים, גיבורי מלחמה) מתבקשים לברך את שם אל, וזובחים אלופים, צאן, שוורים, אֵילים, עגלים וגדיים. אז בא המשפט "ככספ לעברמ זת חֿרצ לעברמ כש", המפורש לעיתים כ"כי כסף לעברים – זית, חרוץ לעברים – אכן שׂה" – עברים הם רפאים, להם מגיע עבור הארץ.[6] הרפאים משתכרים עם דנאל שבעה ימים, וביום השביעי ככל הנראה מופיע בעל, ומכאן הלוחות פגומים ובלתי קריאים.[7] לכל אורך התיאור באים לידי ביטוי מאפייני המרזח, כולל סעודה והזמנת אורחים, זבח, השתכרות ועיסוק במתים.

עדויות למרזח מאוגרית קיימות גם בכתבי אוגרית שמחוץ ללוחות השירה: בלוחות הכתובים באכדית נמצאה המילה ma-ar-zi-ḫi או mar-za-i-ma, תעתיק של מרזח. בתעודות מסופר שהמלך נקמפע בן נקמד העניק לאנשי מרזח בית, המלך עמשתמר בן נקמפע העביר בית מרזח לפולחן האל שתרן לבעלים אחרים, והבעלים הקודמים פוצו ברכוש אחר, וכן שכרם עשתר חולק בין שני בעלי מרזח משתי ערים שונות.[1] עדויות נמצאו גם בלוחות הכתובים באלפבית האוגריתי. באחת התעודות נכתב: "מרזח דקני שמננ ב בתו ושת אִבסנ",[8] כלומר "המרזח אשר יסד שמנן (שם פרטי) בביתו ושם אבוס בו", דבר המעיד שגם אזרח פרטי יכל ליסד מרזח משלו.[1] בלוח אחד פגום במיוחד מופיעה המילה "מרזח" כמה פעמים,[9] ככל הנראה בהקשר של נכסים.[10]

ממצאים אפיגרפיים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין הכתובות הפיניקיות־יווניות האתונאיות מצויה כתובת המרזח, המוקדשת לתרומה שאחד מבני הקהילה תרם למוסד דתי "ביום 4 למרזח בשנת 14 לעם צידון".[11] בכתובת פיניקית ממקדש בעל־צפון מרסיי העוסקת בתעריפי קורבנות, מוזכר "מרזח אלִם",[12] וייתכן שמדובר בחג בדומה לאדוניה (אנ') שנפתחה בבכי והסתיימה בשמחה, או ביום זיכרון לאלים על מותם או תחייתם.[13]

בכתובת משפטית על פפירוס ממואב, שיש המפקפקים במהימנותה, נכתב: ”(1) כה . אמרו . אלהן . לגרא . לך . המרזח . והרחין . וה(2)בית . וישעא . רחק . מהם . ומלכא . השלש .”, כלומר "כה אמרו האלהים לגרא: לְךָ המרזח והריחיים והבית, וישעא ירחק מההחזקה בהם, והמלך יהיה צד שלישי (הנאמן על המחלוקת)". הכתובת מזכירה בעלות על מרזח, וייתכן ש"הבית" המוזכר בה הוא בית המרזח.[14]

בכתובת מתדמור מוזכרים "בני מרזחא", המתפרשים כבני אגודה או מעמד דתי, בדומה ל"בני הנביאים" המקראיים או "בני שירתא" (בני השירה בארמית) מכתובת אחרת.[15] ראשות המרזח נקרא "רבנות מרזחות" או "רבנות מרזחותא", וראש המרזח נקרא ביוונית συμποσιαρχος.[16]

בכתובות נבטית מוזכר המרזח בהקשרים שונים. השלמת מפעל חקלאי גדול בעבדת בימי רבאל השני נחוגה ב"מרזח אלהא" – חג משתה לדושרא אלוהי הגיא.[17] בכתובות אחרות מוזכר המרזח בהקשרי אבל, קבורה ותרומות למימון המרזח, בהן מוזכרים שמות הכהנים וכן שם האל הנעבד.[18] באחת הכתובות נכתב: "דכירו עבידו בר [...] וחברוה מרזח עבדת אלהא", כלומר "זכורים עבידו בן [...] וחבריו. מרזח אלוהי עבדת".[16] בתעודות מוזכר גם "רב מרזחא", המנצח על המרזח, בדומה ל"אִל מרזעי" מכתבי אוגרית.[16]

בין מכתבי יב נמצא אוסטרקון ארמי בו מבקש ראש אגודת הקברנים ממקבל המכתב לשלם את חלקו למרזח.[19]

במפת מידבא מוזכר היישוב ΒΗΤΟΜΑΡΣΕΑ Η ΚΑΙ ΜΑΙΟΥΜΑΣ בקרבת ים המלח, המזוהה ללא ספק עם "בית מרזח" (ΒΗΤΟΜΑΡΣΕΑ הוא תעתיק יווני ל"בית מרזח" בנפילת ה־ח' הגרונית).[20] יש המפרשים שהמקום הוא בעל פעור המוזכר בתורה, המזוהה כאל המוות.[21]

ממצאים חומריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל אל יושב מקטנה. מוזיאון הלובר.

המתים בלבנט הקדום זכו לכבוד ולפולחן רב, כפי שמעידים הדולמנים והגולגולות המכוירות שנמצאו באזור, שהכנתם דרשה השקעה רבה. חוקרים משערים שהגולגלות שימשו לפולחן אבות.[22]

בארמון המלכותי שבעיר קטנה נמצאה מערת קבורה מלכותית בקבורה פתוחה (גופות המתים לא מכוסות בעפר או מכסה ארון), שממצאיה לא נבזזו. כניסה צדדית באולם הכניסה של הארמון הובילה למדרגות שבסופן מסדרון משופע, ובקצהו קבר פיר בעומק חמישה מטרים, שככל הנראה ירדו אליו עם סולם. בתחתית הפיר הייתה דלת, שמשני צדיה היו פסלים זהים של אבות קדומים יושבים על כס ומחזיקים כד קטן בשמאלם. הכניסה הובילה לחדר ראשי, ממנו היו כניסה לשלושה חדרים משניים. תפקידו המרכזי של החדר הראשי היה הסעודות, ובו נעשו רוב הקבורות והטקסים. מאות חרוזי זהב וזכוכית בקברים מצביעים על כך שהגופות נקברו מקושטות, ועל העצמות נמצאו שרידים של מספר שכבות של בדים, צבועים בצבעים שונים, וכן חגורות זהב. לאורך אחד מקירות החדר נמצאו עשרות כדים וקערות – בכדים ככל הנראה אוחסנו המזון והשתייה, שנאכלו מהקערות. בחדר נמצאו ספסלים ריקים ממצאים ששימשו לישיבה בעת המרזח, ומתחתיהם נמצאו עצמות בעלי חיים שנזרקו לשם בזמן הסעודות. בחדר הצדדי הגדול ביותר, הוא החדר שעמד מנגד לפתח הפיר, לא נמצאו עצמות אדם, אך היה בו ספסל עץ על הקיר הרחוק מפתחו, ולמרגלותיו נמצאו קערות מנחיות סמליות, שככל הנראה הוגשו למלך המת. בחדר הצדדי הימני נעשה הקבורה הראשית. בימינו היה ספסל אבן שעליו שכב השלד היחיד בכל המערה שנותר שלם ותקין מבחינה אנטומית, ככל הנראה הנקבר החדש ביותר, היחיד שהספיקו להזיז. החדר השמאלי היה חדר הקבורה המשנית, אליו הגיעו העצמות מהחדרים האחרים למנוחת עולמים. בחדר נמצאו עצמות אדם וחיות, וכן קערות מנחה, מה שמעיד שגם שרידי המתים הקדומים ביותר קיבלו מנחות.[23] מממצאים שהתגלו בקטנה עולה שהמאכלים שהוגשו לאבות המשפחה המתים כללו: חלב, בירה, בשר כבש ובקר.[דרוש מקור]

גם במערות הקבורה מתקופת הברזל בממלכת יהודה נחשפו מנחות קבורה שכללו בעיקר נרות, קערות, גביעים, בקבוקים, כפיות ופכים, ובמספרים מועטים יותר גם קנקנים, פיטסים, סירי־בישול וקדרוֹת; כלי החרס הונחו כנראה מלאים במוצרי מזון, משקאות, בשמים ושמני־סיכה. כן נמצאו על הנפטרים תכשיטים, תליונים, קמעות, חותמות ופרטי לבוש, וסיכות־רכיסה שנמצאו מלמדות גם הן על כך שהנפטרים נקברו (בקבורה פתוחה – ללא כל כיסוי) לבושים.[24] תפיסת המשכיות קיום המתים חייבה ביקור בקברים ואספקה שוטפת ומתמשכת של מזון ומשקה על ידי בני המשפחה. המזון והבשר הטרי שסופקו לנפטרים מכונים "זבחי מתים",[25] שחלקם נאכל על־ידי החיים לכבוד המתים, וחלקם הוגש למתים.[26] מנהגים אלה דומים למנהגים שננהגו במזרח הקדום כולו.[26]

יחס המקרא לטקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות לטקס המרזח מצויות גם בתנ"ך, בספר ירמיהו, פרק ט"ז, פסוקים ה'ח':

כִּי כֹה אָמַר ה' אַל תָּבוֹא בֵּית מַרְזֵחַ וְאַל תֵּלֵךְ לִסְפּוֹד וְאַל תָּנֹד לָהֶם כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה נְאֻם ה' אֶת הַחֶסֶד וְאֶת הָרַחֲמִים: וּמֵתוּ גְדֹלִים וּקְטַנִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת לֹא יִקָּבֵרוּ וְלֹא יִסְפְּדוּ לָהֶם וְלֹא יִתְגֹּדַד וְלֹא יִקָּרֵחַ לָהֶם: וְלֹא יִפְרְסוּ לָהֶם עַל אֵבֶל לְנַחֲמוֹ עַל מֵת וְלֹא יַשְׁקוּ אוֹתָם כּוֹס תַּנְחוּמִים עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ: וּבֵית מִשְׁתֶּה לֹא תָבוֹא לָשֶׁבֶת אוֹתָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת:

ובדברי עמוס, ו', ז':

לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים וְסָר מִרְזַח סְרוּחִים

כותבי המקרא התנגדו למנהג זה, כנראה בשל פולחן המתים האלילי שהיה בו, ואיסור דרישה אל המתים (דברים, י"ח, י"א).[27] כמו כן, החיבור אל המת, שנחשב לאבי אבות הטומאה, נחשב לדבר שלילי ובשל כך נאסרה קרבה של כהנים אליו.[28]

בתרגום השבעים מתורגם המושג בירמיהו ל־θιαξον[1] או θίασον[29] שמשמעותו "סעודת אבלים", והמושג "מרזח סרוחים" מעמוס מתורגם כ־χρεμετισμὸς, שמשמעותו "מִצהלות סוסים", משום שכך נשמעה הוללות השיכורים.[30]

מסעודה זו נגזר המושג "בית מרזח" שמתייחס לסעודת שכרות והוללות, או למקום בו נערכת סעודה כזו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 צבי ושפרה רין, עלילות האלים: כל שירות אוגרית, ענבל, 1996, עמ' 854.
  2. ^ לוח UT 601.
  3. ^ UT ʻnt IV x, בעיקר שורות 2-10.
  4. ^ UT 121 I, 121 II, 122, 123, 124.
  5. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים: כל שירות אוגרית, ענבל, 1996, עמ' 631.
  6. ^ ע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 157.
  7. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים: כל שירות אוגרית, ענבל, 1996, עמ' 629-645.
  8. ^ לוח RS1957.702 שו' 1-4.
  9. ^ לוח UT 2032
  10. ^ Cyrus H. Gordon, Ugaritic Textbook, Pontifical Biblical Institute, 1965, עמ' 281
  11. ^ במקור בכתיב חסר ובסְפרות פיניקיות: "בים 𐤛𐤖 למרזח בשת 𐤗𐤛𐤖 לעם צדן" - KAI 60.
  12. ^ KAI 69 שו' 16.
  13. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים: כל שירות אוגרית, ענבל, 1996, עמ' 856. הכותבים מזכירים בנושא את אבל אל במות בעל בנו, ההופך לשמחה כאשר הוא רואה בחלומו את הבעל שב לחיים.
  14. ^ שמואל אחיטוב, הכתב והמכתב, מוסד ביאליק, 2012, עמ' 400-404.
  15. ^ ג'ורג' אלברט קוק, A Text-book of North-Semitic Inscriptions, אוקספורד: קלרנדון, 1903, עמ' 302-303
  16. ^ 1 2 3 שמואל אחיטוב, הכתב והמכתב, מוסד ביאליק, 2012, עמ' 403.
  17. ^ אברהם נגב, ערי הנבטים בנגב, אריאל, 1988, פרק עבדת, תת הפרק "תולדות היישוב"
  18. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים: כל שירות אוגרית, ענבל, 1996, עמ' 856.
  19. ^ בצלאל פורטן, Archives from Elephantine, אוניברסיטת קליפורניה, 1968, עמ' 179-186, מסת"ב 978-0520010284
  20. ^ ג'ורג' אלברט קוק, A Text-book of North-Semitic Inscriptions, אוקספורד: קלרנדון, 1903, עמ' 122
  21. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים: כל שירות אוגרית, ענבל, 1996, עמ' 855.
  22. ^ "יריחו", בתוך: אפרים שטרן ואחרים, האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, בהוצאת החברה לחקירת א"י ועתיקותיה, משרד הביטחון וכרטא, 1992, כרך 2, עמ' 734-735
  23. ^ Peter Pfälzner, Syria's Royal Tombs uncovered, Current World Archaeology 15, Feb/March 2006, עמ' 12-22
  24. ^ גבריאל ברקאי, "קברים וקבורה ביהודה בתקופת המקרא", בתוך: איתמר זינגר (עורך), קברים ונוהגי קבורה בארץ-ישראל בעת העתיקה, יד יצחק בן־צבי והחברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה, 1994, עמ' 151–152
  25. ^ ספר תהילים, פרק ק"ו, פסוק כ"ח
  26. ^ 1 2 גבריאל ברקאי, "קברים וקבורה ביהודה בתקופת המקרא", בתוך: איתמר זינגר (עורך), קברים ונוהגי קבורה בארץ-ישראל בעת העתיקה, יד יצחק בן־צבי והחברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה, 1994, עמ' 153
  27. ^ בספר המצוות לרמב"ם, "מצות לאו לח - לא לדרוש אל המתים ולחפש את קרבתם".
  28. ^ ספר ויקרא, פרק כ"א
  29. ^ תרגום השבעים, ירמיהו 16, 5.
  30. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים: כל שירות אוגרית, ענבל, 1996, עמ' 854.
    תרגום השבעים, עמוס 6, 7.