אידליון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אדיל)
אידליון / אדיל
Ιδάλιον, 𐤀𐤃𐤉𐤋
חדרים בארמון המבוצר הרב־תכליתי באידליון
חדרים בארמון המבוצר הרב־תכליתי באידליון
מידות
גובה מעל פני הים 294 מ' עריכת הנתון בוויקינתונים
היסטוריה
תרבויות יוון העתיקה, פיניקים
נבנה המאה ה־12 לפנה״ס עריכת הנתון בוויקינתונים
אתר ארכאולוגי
גישה לציבור נגיש ברובו
מיקום
מדינה קפריסין
קואורדינטות 35°00′57″N 33°25′23″E / 35.015833333333°N 33.423055555556°E / 35.015833333333; 33.423055555556
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אידליון (ביוונית: באלפבית יווני – Ιδάλιον, בכתב קיפרי הברתי (אנ') – 𐠁𐠭𐠑𐠃𐠚 (e-ta-li-o-ne), כלומר Ἐδάλιον[1] או Ἐδαλίōν[2]) או אדיל (בפיניקית: 𐤀𐤃𐤉𐤋, באכדית: Ed-di-al) הייתה עיר ממלכה בקפריסין, באזור העיירה המודרנית דאלי. הן תרבויות מזרח הים התיכון והן תרבויות הים האגאי ניכרות, לסירוגין ובמיזוג, בתולדות העיר.[3]

חפירות ארכאולוגיות באתר חשפו מבנים מרכזיים באתר הפתוחים למבקרים. בכניסה לאתר הארכאולוגי נמצא מוזיאון.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופות הקפריסאיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידים (מכוסים בחלקם) על פסגת האקרופוליס המערבי, משמאל העיירה דאלי וברקע הרי קירניה

העיר אידליון נוסדה בין סוף המאה ה־13 לתחילת המאה ה־12 לפנה"ס,[4] על ידי ילידי האי הטרום־הודו־אירופיים (אנ'), הידועים כ"אטאו־קיפריים"; אלה המשיכו לחיות בה לפחות עד התקופה ההלניסטית (כפי שמעידה כתובת בשפתם שנמצאה באתר) ואולי גם בתקופה הרומית.[5] העיר שכנה בעמק הפורה שעל הגדה הדרומית של נהר גיאליאס (אנ') (שמאז הטה את מסלולו[6]), וכללה שני אקרופוליסים: מערבי (כיום Ampileri או Ambelleri) ומזרחי (כיום Mouti tou Arvili או Moutti tou Arvili), עיר תחתית מצפון להם, ובתי קברות בצפונה, מערבה וצפון־מזרחה.[4] שגשוג העיר נבע מקרבתה למכרות הנחושת במרגלות המזרחיים של הרי טרודוס ולערים ונמלים בחוף הדרומי והמערבי (במיוחד כתיון ואנקומי (אנ')).[7] כמו ערים עתיקות אחרות בקפריסין, גם לאידליון היה אתר אב קרוב מתקופת הברונזה: המרכז העירוני הגדול בקקוסקלין שליד אגיוס סוזומנוס (אנ').[8] חרסים מהתקופות המוקדמות של העיר (סוף התקופה הקיפרית המאוחרת) מעידים על מגעים מתקדמים עם החוף (במיוחד כתיון ואנקומי) והעולם המיקני ביחס לשאר מרכז האי, ואולי אף מתיישבים אגאים בה.[9]

המצבות במקדש בערד, שצורת פולחנן דומה במיוחד לצורת פולחן המצבות במקדש זוג האלוהויות בעיר התחתית באידליון

בעיר התחתית נמצאו בתים, וכן מתקנים תעשייתיים נרחבים בקנה מידה קטן שהיו בשימוש החל מהמאה ה־13 לפנה"ס (בתקופה הקיפרית המאוחרת), באזור האקרופוליס המערבי; אלה העדויות הראשונות ליישוב באתר אידליון עצמו.[10] המתקנים כללו עיבוד קרניים, הפקת שמן זית והכנת חומר לקרמיקה, והמשיכו להיות בשימוש לפחות עד המאה ה־1 לספירה.[11] בנוסף, בדרום העיר התחתית בקרבת האקרופוליס המערבי, נמצא מקדש לזוג אלוהויות זכר ונקבה.[11] רצפת המקדש מתוארכת למאה ה־8 לפנה"ס (התקופה הקיפרו־גאומטרית).[11] מאפייני המקדש גילו קרבה רבה הרבה יותר לפולחן הישראלי והכנעני מאשר לעולם האגאי: מצבות האבן העומדות, שהיו מושא הפולחן במקדש, דומות ביותר למצבות המקדש שנמצאו בערד; זוג המזבחות (אחד עתיק מהשני) ולידם כלי טרקוטה לאיסוף אפר, כמו שנמצא במקדש הקטן בדן; ובמתחם הפנימי נמצא בית אל (אבן קדושה), במתקן זהה לזה שנמצא בשכבות הכנעניות בבית שאן.[11] מעבר לכך שהתקיימו במקדש טקסי פולחן לזוג האלוהי המקבילים לטקסים בלבנט, לא ידוע הרבה על אופי הפולחן בו, אף לא זהות האלוהויות. חלק מפסליו מתוארכים לתקופה הקיפרו־ארכאית, שבהמשך, בהיותם פסלי קודש אך גם אבני בנייה איכותיות, שולבו בקירות המקדש שנבנו מחדש במאה ה־1 לפנה"ס (סוף התקופה ההלניסטית ותחילת התקופה הרומית); אמנם, הפסלים לא נגנזו בבותרוס (אנ') הרומי שבעיר התחתית, אך הם שולבו רק בקירות המקדש (הבותרוס שימש וודאי גם את המקדש הזה, שכן שני שברי קרטר (אנ') נמצאו אחד במקדש ושני בבותרוס).[11]

העתק של פרגנתיד (אנ') (מגן לחיים המורכב על קסדה) מברונזה עם גריפון ולוטוסים והקדשה פיניקית לענת

ישנן עדויות מהתקופה הקיפרית המאוחרת III (1200–1050 לפנה"ס) בפסגת האקרופוליס המערבי, הכוללות יישוב מבוצר ומקדש.[5] מהתקופות העוקבות, התקופה הקיפרו־גאומטרית I ו־II (1050–850 לפנה"ס) התגלו שם בעיקר חרסים לא רבים.[5] בתקופה הקיפרו־גאומטרית III בוצר האתר מחדש ונבנה מקדש חדש עם חצר ומזבח, המוקדש לאלה ענת־אתנה, ואלה המשיכו להתקיים עד התקופה הקיפרו־קלאסית המוקדמת (בערך 475 לפנה"ס).[5]

בסוף התקופה הקיפרו־גאומטרית או תחילת התקופה הקיפרו־ארכאית (כלומר, סביבות המאה ה־8 לפנה"ס) נבנה על האקרופוליס המזרחי מקדש (הידוע כ"מקדש אפולו"), שהוקדש אז ל"ואנאקס" (שמשמעות שמו "אדון", והוא היה בן הזוג של וַנַסַּה, ה"גבירה") מהפנתאון האטאו־קיפרי, שנחשב (לפחות במסאוריה) לאדון החיות, וזוהה עם אדוניס, כנראה בתקופה ההלניסטית ובתקופה הרומית, ומדובר במקדש הקדום ביותר לאדוניס.[12] הטמנוס המשיך לפעול עד התקופה הרומית.[12]

העיר מוזכרת לראשונה במקורות נאו־אשוריים, אולם ברור שהייתה קיימת כממלכה זמן רב לפני כן, אף שלא ידוע מה היה המבנה הארגוני בה או איך הוכפפה לעול האשורים.[7][13]

התקופה האשורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת ערי הממלכה בקפריסין

אידליון שגשגה בתקופה האשורית, ותחת המלך E-ki-iš-tu-ra (משוחזר ליוונית כ־Ἀκέστωρ, "מושיע")[7][14] הראשונה מבין עשר ערי־הממלכה הקפריסאיות המוזכרות כמגישות מנחה לבניית הארמון בנינוה על המנסרה של המלך האשורי אסרחדון (680–669 לפנה"ס);[15][16] גם בכתובת אשורבניפל על מסעו הראשון נגד מצרים, בו עשרים ושניים מלכי הלבנט וקפריסין באו אליו להגיש לו מנחות ולנשק את רגליו, מוזכרת אידליון תחת אותו מלך כראשונה בין עשר ערי־הממלכה הקפריסאיות המוזכרות; אשורבניפל הכריחם ללוות עם כוחותיהם ואניותיהם את חייליו בים וביבשה.[17]

קערה מתכת פיניקית (אנ') בסגנון מצרי עם סצנות מיתולוגיות, בין השאר הרקלס־מלקרת נלחם באריה, אידליון, המאות ה־8–7 לפנה"ס,[18] מהייבוא הפיניקי באידליון[19]

בניית מבנים בעלי אופי מונומנטלי באקרופוליס המערבי מתוארכת למאה ה־7 לפנה"ס, והיא כללה מומחיות בחציבת אבנים ממקומות רחוקים, סחיבתן וסיתותן.[20]

העדות הראשונה לייבוא לאדליון מיוון מתוארכת למאה ה־8 לפנה"ס; הקשר עם יוון הפך לסחר אינטנסיבי במאה ה־6 והמשיך למאות ה־5 וה־4 לפנה"ס, דבר המעיד על תפקידה של אידליון כמתווכת בין המכרות לנמלים ומעורבותה בפוליטיקה במזרח הים התיכון.[13]

בין התקופה האשורית לפרסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחית אידליון (אנ'), מוצגת בפריז

לאחר התקופה האשורית הייתה העיר, כנראה, תחת מרות הבבלים.[7] בסביבות 500 לפנה"ס הוקפו המקדשים באקרופוליס והעיר התחתית בחומת ביצור, יחד עם ביצור למרכז המנהלי באקרופוליס המערבי.[10] כמה ממלכי אידליון הקודמים לכיבוש הכִּתי היו יווניים, כפי שמעידות כתובות על מטבעות (שנטבעו מסוף המאה ה־6 עד המאה ה־5 לפנה"ס עם קיצור שם המלך בכתב קיפרי הברתי, ספינקס ולוטוס, עד המלך האחרון סטאסיקיפרוס הידוע מלוחית אידליון)[21] ועל לוחית אידליון (אנ') (לוח ביוונית בכתב קיפרי הברתי שנמצא בעיר). הלוחית מראה שהמלך האחרון, סטאסיקיפרוס, פעל בהענקת אדמות לצד מועצה אזרחית כלשהי המכונה בלוחית "העיר". היא מספרת שכתגמול על עזרתם של הרופא אונסילוס בן אונסיקיפרוס ואחיו במהלך מצור כושל של המדים (אחמנים) והכתים (פיניקים), הם קיבלו חלקה מאדמות המלך באלמפריה (אנ') הקרובה לאידליון ואת הנטוע בה, וחלקה נוספת לאונסילוס לבדו. בתיאור החלקות הוזכרו ותוארו כמה מהחלקות הסמוכות להן. הלוחית הוגשה, לפי הכתוב בה, לאתנה מגינת העיר, ובהגשתה נשבעו מגישיה (המלך והעיר) לא להפר אותה.[21][22] עם זאת, נוכחות פיניקית ידועה לפחות מהמאה ה־7 לפנה"ס,[23] כפי שעולה משמות פיניקיים של בעלי אדמות על לוחות ברונזה קיפריים אחרים מאידליון (כמו בטמסוס ואמתוס (אנ')), וכן מחפצים מיובאים, בעיקר קטנים ויקרים, מהלבנט, מהמאות ה־8–6 לפנה"ס, ביניהם כדים, מסכות, שנהבים, חרוזי זהב וזכוכית ודגמי מקדשים מטרקוטה.[24]

התקופה הפרסית־פיניקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסביבות 450 לפנה"ס נכבשה על־ידי כתיון הפיניקית בהנהגת המלך עזבעל בן בעלמלך ובתמיכת הפרסים (ששלטו בכל קפריסין).[7] הטבעה של אחד ממלכי אידליון היוונים שהוטבעה על מטבע של בעלמלך הראשון מלך כתיון (שעלה למלוכה אחרי 480 לפנה"ס), מראה שמאחר שסטאסיקיפרוס היה הדור השלישי אחריו (לפחות) ושמלכי אידליון הטביעו סדרות מטבעות משמעותיות (סימן לשלטון ארוך), ולכן מקובל לתארך את כיבוש אידליון לאמצע המאה ה־5 לפנה"ס (ייתכן שהדבר קשור לקריסת המצור של קימון על כתיון ב־449/450 לפנה"ס).[25] העניין של כתיון באידליון נבע מרצונה לשלוט בכל הליך הסחר בנחושת, מהכרייה במכרות (השופעים בתחום אידליון, כמו גם בתחום טמסוס שנכבשה בעקבותיה) ועד הסחר בנמלים (שבכתיון עצמה).[26] בעקבות הכיבוש, הרחיב עזבעל את תוארו "מלך כתי" (מלך כתיון) ל"מלך כתי ואדיל" (מלך כתיון ואידליון).[21] הכיבוש ככל הנראה הפיל את ביצורי העיר, אך לא פגע כהוא־זה בעיר התחתית ובתעשיותיה.[27] בכתובות פיניקיות מכתיון[28] ומאידליון עצמה[29] נזכרים כמה ממלכי העיר הפיניקיים: פמייתן (361–312 לפנה"ס) מלך כתי, אדיל ותמש בן מלכיתן (392–361 לפנה"ס) מלך כתי ואדיל בן בעלרם האדון (ϝάναξ), ועזבעל מלך כתי ואדיל בן בעלמלך (הראשון) מלך כתי.[30]

אוסטרקונים פיניקיים (וכמה יווניים) מהארכיון הפיניקי שנמצא בארמון אידליון

בתקופה הפיניקית, הארמון הפך למרכז המנהלי של ממלכת כתי ואדיל (כתיון ואידליון) הפיניקית.[31] בחפירה שחשפה רק חלק מהארמון התגלו חדרי אחסון, בתי בד, מגדלים, חצרות פנימיות גדולות, מתחמי עיבוד מתכות וחדרים נוספים.[32][33] בכל שטחי החפירה, בריכוזים משתנים, התגלו חרסים המשתייכים לארכיון המנהלי הפיניקי הגדול של הארמון; עד 2016 התגלו 733 חרסים: 702 בפיניקית ו־31 ביוונית בכתב קיפרי הברתי (אנ').[34] החרסים השונים מתוארכים בין התקופה הפרסית לממלכות הדיאדוכים ההלניסטיות (החרסים האחרונים הם מימי תלמי הראשון ואנטיגונוס מונופתלמוס[35]).[33] פענוח החרסים מעיד על מעורבות של אנשי חצר המלכות של כתי ואדיל בפעילות הכלכלית,[36] וחלקם בוודאות הגיעו במקור מכתי.[37] עיקר החרסים הם תיעודים כלכליים, ומיעוטם דתיים, ומוזכרים בהם בעל כתיון ו"כל אלי כתיון", רשף והאפיתט הידוע שלו "מכל", וטקס המרזח הקשור לעשתרת ולמלקרת.[36] ניתן להשוות את הארכיון לכתבי אוגרית העשירים, חרסי שומרון, חלק מחרסי ערד, חרסים מבאר שבע ותל גמה, והארכיון הארמי מחורבת אל כום (מקדה).[38]

תחת כתיון הפכה העיר למרכז פולחן עשתרת (אפרודיטה) ורשף־אפולון.[39]

אוסטרקון אחד ביוונית מהעיר מסביבות 300 לפנה"ס מפרט את שעריה:[40]

השער הטמסי
שער ארון הצב[אות]
שער השקי[ם]
שער כתיון

המקור ביוונית עתיקה

ΠΥΛΑΙ ΤΑΜΑΣΙΑΙ
[Π]ΥΛΑΙ ΑΡΟΝ ΕΣΒΑ
[ΟΥΤ Π]ΥΛΑΙ ΕΣΑΚΚΕΙ[Μ]
[ΠΥΛΑΙ ΚΙ]ΤΙΟΝ

השער הטמסי הוא שער טמסוס, עיר פיניקית נוספת שמילאה יחד עם כתיון ואידליון תפקיד חשוב בתעשיית הנחושת. "שער ארון הצבאות" (מופיעה בפיניקית בתעתיק יווני) מתייחס, כנראה, לפלדיום (אנ') צבאי כלשהו – בדומה לארון הברית שהובא לקרב מול הפלשתים לעזור במלחמה, ולאחר שנשבה הוחזר על עגלת פרות (שמואל א', ד'–ו'), וכן אוהל קודש ולידו מזבח במרכז מחנה צבאי קרתחדשתי במלחמתם נגד אגתוקלס (אנ'),[41] או מבנה קודש קטן המוסע על־ידי שוורים, כפי שמתאר סכניתן.[42] שער השקים (גם הוא בפיניקית בתעתיק יווני) מתייחס לשקים המשמשים להעברת סחורות. שער כתיון הוא השער הפונה לכתיון, עיר הנמל החשובה והעיר הראשית בממלכת כתיון.[40]

התקופה ההלניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסביבות 300 לפנה"ס, בהשתלטות היוונית על העיר, ניטשו הארמון והאקרופוליס המערבי והעיר התרכזה באקרופוליס המזרחי, וליד מקדש אדוניס (אדון) נבנה מרכז אדמיניסטרטיבי מונומנטלי חדש; בהמשך נבנו על שרידי הארמון באקרופוליס המערבי מתקני תעשייה הלניסטיים.[26] כתובת 5 ממקדש אידליון, המתוארכת לסביבות 252 לפנה"ס, מונה את תאריך הצבתה לפי שנות מלכותו של תלמי השני ושל "אש כתי" (אנשי כתיון, כינוי לאוליגרכיה שהושלטה על כתיון לאחר שתלמי הראשון הרג את פמייתן מלך כתיון בשנת 311 לפנה"ס[43]), דבר המעיד שגם עשורים לאחר הריגת המלך וביטול מלכות כתיון ואידליון האחרון, אידליון נותרה קשורה לכתיון ותלויה בה.[44] השימוש בפיניקית בעיר פחת משמעותית בסוף המאה ה־3 לפנה"ס, ובתקופה זאת התרחש עיקר המעבר מכתב קיפרי־הברתי לאלפבית יווני.[45]

בהמשך, בעוד לדרה שמצפון גדלה והפכה למרכז מנהלי, העיר אידליון הידלדלה.[10]

התקופה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע המאה ה־1 לפנה"ס השתלטו הרומאים על האזור, ושיפרו את תעשיית הנחושת בעיר.[3] תעשיות העיר התחתית המשיכו להתקיים עד התקופה הרומית; מהתקופה הרומית התגלו גם וילה ודרך רומית.[27] אידליון מופיעה בשירת פרופרטיוס, כמקום בו ונוס (אפרודיטה הרומית) פגשה את אדוניס (מ'אדון' בשפות שמיות).[46] היא מופיעה גם בשירת תיאוקריטוס בהקשר של מקדש אפרודיטה.[47] ליד אידליון הייתה חורשה מקודשת לאפרודיטה, שלעיתים כונתה "אידליה" (האידליונית).[48]

במאה ה־1 לפנה"ס הפך הגדול בין בורות עיבוד החומר, שנבנו במאה ה־13 לפנה"ס והמשיכו להיות בשימוש רציף, לבותרוס (אנ') – מאגר כלי קודש שאינם בשימוש עוד. קוטר הבור הסגלגל הוא 4–4.5 מטרים ועומקו 3 מטרים, הוא היה מלא בכלים וחפצים מחרס, ובחלקו העליון נמצא מזבח אבן (כאשר בקצה נמצאה מחת שוק טלה). חלק מכלי הקודש נוצרו בתקופה הקיפרו־גאומטרית, אך רובם נוצרו בתקופה הקיפרו־ארכאית; מיקום הבור בצפון העיר התחתית (הרחק משני האקרופוליסים) גודל הגניזה רומז בסבירות גבוהה על מתחם קודש בקרבת מקום.[11]

בהמשך, בסוף העת העתיקה ובימי הביניים, הצטמקה אידליון לכפר חקלאי על גדות נהר הגיאליאס.[3]

ארכאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צעיר מאידליון, התקופה הקיפרו־ארכאית II (אמצע המאה ה־6), מוזיאון הלובר

במאה ה־19 הגיע לאתר לואיג'י פלמה די צ'סנולה, קונסול ארצות הברית, וטען שפתח כ־15,000 קברים על ממצאים. אותה כמות אדירה של עתיקות ייסדה כמעט לבדה את מוזיאון המטרופוליטן לאמנות. אנשי האזור סיפרו לו שהם מצאו גם ממצאי ברונזה מרובים, כגון שברי שריונות, קסדות, חרבות, ראשי חניתות וכיוצא באלה.[49]

בין 1868–1869, רוברט המילטון לאנג (אנ'), הקונסול הבריטי, מצא באקרופוליס המזרחי (הוא Mouti tou Arvili כיום) מתחם מקודש פתוח שאותו כינה "מקדש אפולו" המכיל 142 פסלי אבן גיר, כיום במוזיאון הבריטי. במקדש זה נמצאו גם כתובות מקדש אידליון, שש כתובות נדר פיניקיות מפורטות המוקדשות לרשף מכל/אפולון אמוכלי, ועל פיהן זוהתה אלוהות המקדש.[49][50] במקדש אדוניס (מקדש אפולון) נמצאו פסלים וחפצים רבים שנמצאים כעת במוזיאונים.

הכתב הקיפרי ההברתי (אנ') (המאה ה־11 עד ה־2 לפנה"ס) פוענח על סמך הכתובת הדו־לשונית הפיניקית־קפריסאית מאידליון (הקדשה לאל רשף מכל – המזוהה כאפולון אמיקלוי – המאה הרביעית לפנה"ס) שנמצאת כעת באוסף המוזיאון הבריטי.[51] החל מאותה כתובת ביצע ג'ורג' סמית' ניסיון ראשון לפרשנות ב־1871, שמאוחר יותר פותח ושופר, הודות גם ללוחית אידליון, על־ידי האגיפטולוג סמואל בירץ' (1872), הנומיסמטיסט יוהנס ברנדיס (1873), הפילולוגים מוריץ שמידט, וילהלם דיקה, יוסטוס זיגיסמונד (1874) והדיאלקטולוג ה. ל. אהרנס (1876).[52]

הניסיון הראשון לעצב היסטוריה קוהרנטית לאידליון נעשה בידי מקס אוהנפאלש־ריכטר (אנ') שהגיע לאתר לראשונה ב־1883, ועוד פעמים רבות בהמשך.[49] הוא איתר כמה מקדשים, ביניהם מקדש שזיהה כמקדש לאפרודיטה בקצה הדרומי של האקרופוליס המזרחי.[5]

משנת 1927, המשלחת השוודית לקפריסין (אנ') החלה את עבודתה באי וחפרה רבות באידליון. הם חפרו באקרופוליס המערבי (הוא Ambelleri כיום), וחשפו ממצאים משמעותיים בפסגתו, וכן קברים מחוץ לביצורי העיר התחתית מהתקופה הקיפרו־ארכאית עד התקופה ההלניסטית.[5]

ב־1969 הגיעו לאתר לורנס סטייגר ואניטה ווקר (ביוזמת המורה שלהם, ארנסט רייט (אנ')) והמשיכו את המחקר בו לכמה שנים.[5] בהמשך חפרו כמה משלחות נוספות בראשות פמלה גייבר, ומשלחת של רשות העתיקות הקפריסאית בראשות מריה האדג'יקוסטי, שחשפו בעיקר חלק גדול מהארמון.[26][53]

צפונית לאידליון נמצא הנימפאום של קפיזין, עם כתובות בכתב קיפרי הברתי המתוארכות ל־225–218 לפנה"ס.[45][54]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהאתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חלקה א' בעיר התחתית, הכוללת בתים פרטיים ומתקני תעשייה, המאות ה־13 לפנה"ס עד ה־1 לספירה
    חלקה א' בעיר התחתית, הכוללת בתים פרטיים ומתקני תעשייה, המאות ה־13 לפנה"ס עד ה־1 לספירה
  • חלקה ב' בעיר התחתית, הכוללת את המקדש לזוג האלוהי, המאה ה־8 לפנה"ס עד התקופה הרומית
    חלקה ב' בעיר התחתית, הכוללת את המקדש לזוג האלוהי, המאה ה־8 לפנה"ס עד התקופה הרומית
  • שרידים (מכוסים בחלקם) על פסגת האקרופוליס המערבי, עליו עמד מקדש ענת־אתנה
    שרידים (מכוסים בחלקם) על פסגת האקרופוליס המערבי, עליו עמד מקדש ענת־אתנה
  • אחד האקרופוליסים של אידליון לפני החפירות המשמעותיות
    אחד האקרופוליסים של אידליון לפני החפירות המשמעותיות

הארמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מבט לכיוון דרום־מערב על חצר פנימית א' בארמון. ניתן לראות את הבאר שבחצר (מכוסה בקרשים) וחלק ממכלול המבנים שהקיף את החצר ושימש לאחסון
    מבט לכיוון דרום־מערב על חצר פנימית א' בארמון. ניתן לראות את הבאר שבחצר (מכוסה בקרשים) וחלק ממכלול המבנים שהקיף את החצר ושימש לאחסון
  • חדר אחסון מצפון לחצר פנימית א', עם כדי ענק באתרם
    חדר אחסון מצפון לחצר פנימית א', עם כדי ענק באתרם
  • חדרים מדרום לחצר פנימית א'; הקירות הגבוהים הנראים מאחור השתמרו עד לגובה הקומה השנייה
    חדרים מדרום לחצר פנימית א'; הקירות הגבוהים הנראים מאחור השתמרו עד לגובה הקומה השנייה
  • מבנה השמירה שליד חצר פנימית ב' בארמון, משמאל ניתן לראות את שרידי המגדל ששמר על הדרך הראשית שהתגלתה בארמון
    מבנה השמירה שליד חצר פנימית ב' בארמון, משמאל ניתן לראות את שרידי המגדל ששמר על הדרך הראשית שהתגלתה בארמון
  • אזור עיבוד הנחושת שליד חצר פנימית ב' בארמון, ברקע ניתן לראות את החצר, ומאחוריה את החומה המערבית של הארמון
    אזור עיבוד הנחושת שליד חצר פנימית ב' בארמון, ברקע ניתן לראות את החצר, ומאחוריה את החומה המערבית של הארמון
  • מבט מבחוץ על השער המערבי בארמון
    מבט מבחוץ על השער המערבי בארמון
  • מבט מחוץ לארמון על החומה המערבית המבוצרת של הארמון
    מבט מחוץ לארמון על החומה המערבית המבוצרת של הארמון
  • מפת האזורים החפורים מהארמון
    מפת האזורים החפורים מהארמון
  • בית הבד בארמון
  • חדר כתישת הזיתים ושרידי הרחיים
    חדר כתישת הזיתים ושרידי הרחיים
  • לוחית הסבר על הרחיים
    לוחית הסבר על הרחיים
  • חדר כבישת הזיתים: שרידי המכבש עם שני בסיסי הכבישה (השלישי הועתק ממקומו) והמשקולות, וכן הבאר (מכוסה באבן עגולה)
    חדר כבישת הזיתים: שרידי המכבש עם שני בסיסי הכבישה (השלישי הועתק ממקומו) והמשקולות, וכן הבאר (מכוסה באבן עגולה)
  • חדר כבישת הזיתים
    חדר כבישת הזיתים
  • חדר כבישת הזיתים
    חדר כבישת הזיתים
  • לוחית הסבר על חדר כבישת הזיתים ושחזורו
    לוחית הסבר על חדר כבישת הזיתים ושחזורו

ממצאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אידליון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Helen Perdicoyianni-Paleologou, La tablette de bronze d’Idalion, Axon 5, 2021, עמ' 32
  2. ^ KAI 39 – הכתובת הדו-לשונית מאידליון
  3. ^ 1 2 3 Pamela Gaber, The History of History: Excavations at Idalion and the Changing History of a City-Kingdom, Near Eastern Archaeology 61, 2008, עמ' 62 doi: 10.1086/nea20361348
  4. ^ 1 2 Maria Hadjicosti, The Kingdom of Idalion in the Light of New Evidence, Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 1997, עמ' 49 doi: 10.2307/1357409‏, JSTOR 1357409
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Pamela Gaber, The History of History: Excavations at Idalion and the Changing History of a City-Kingdom, Near Eastern Archaeology 71, 2008, עמ' 54 doi: 10.1086/nea20361348
  6. ^ Pamela Gaber, The History of History: Excavations at Idalion and the Changing History of a City-Kingdom, Near Eastern Archaeology 71, 2008, עמ' 52 doi: 10.1086/nea20361348
  7. ^ 1 2 3 4 5 Maria Giulia Amadasi Guzzo, José Ángel Zamora López, L’archivio fenicio di Idalion: stato delle ricerche, Semitica et Classica 9, 2016-01, עמ' 187 doi: 10.1484/j.sec.5.112732
  8. ^ כך לסלמיס הייתה אנקומי (אנ'), לכתיון הייתה הלה סולטן טקה (אנ') ולפאפוס הייתה קוקליה, ראו Pamela Gaber, The History of History: Excavations at Idalion and the Changing History of a City-Kingdom, Near Eastern Archaeology 61, 2008, עמ' 52–63 doi: 10.1086/nea20361348
  9. ^ Maria Hadjicosti, The Kingdom of Idalion in the Light of New Evidence, Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 1997, עמ' 51–52 doi: 10.2307/1357409‏, JSTOR 1357409
  10. ^ 1 2 3 Pamela Gaber, The History of History: Excavations at Idalion and the Changing History of a City-Kingdom, Near Eastern Archaeology 61, 2008, עמ' 61 doi: 10.1086/nea20361348
  11. ^ 1 2 3 4 5 6 Pamela Gaber, The History of History: Excavations at Idalion and the Changing History of a City-Kingdom, Near Eastern Archaeology 71, 2008, עמ' 60 doi: 10.1086/nea20361348
  12. ^ 1 2 Pamela Gaber, The History of History: Excavations at Idalion and the Changing History of a City-Kingdom, Near Eastern Archaeology 71, 2008, עמ' 59–60 doi: 10.1086/nea20361348
  13. ^ 1 2 Maria Hadjicosti, The Kingdom of Idalion in the Light of New Evidence, Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 1997, עמ' 54 doi: 10.2307/1357409‏, JSTOR 1357409
  14. ^ Edouard Lipinski, Le Ba'ana' d'Idalion, Syria. Archéologie, Art et histoire 63, 1986, עמ' 379–382 doi: 10.3406/syria.1986.6943
  15. ^ Erle Leichty, The Royal Inscriptions of Esarhaddon, King of Assyria (680-669 BC), Eisenbrauns, 2011, עמ' 23
  16. ^ Radner, Karen (2010). The Stele of Sargon II of Assyria at Kition: A focus for an emerging Cypriot identity?. p. 429. ISBN 978-3-447-06171-1.
  17. ^ Jamie Novotny, Joshua Jeffers, The Royal Inscriptions of Ashurbanipal (668–631 BC), Aššur-etel-ilāni (630–627 BC), and Sîn-šarra-iškun (626–612 BC), Kings of Assyria, Part 1, Eisenbrauns, 2018, עמ' 116–117 (הקטע חוזר בעמ' 142). יש לציין שחלק זה מהמסע הראשון של אשורבניפל לא מופיע בתיאורי המסע המוקדמים, והוא נוסף לאחר שהמלך ערך מחדש את הספרי שנותיו, בסביבות 648 לפנה"ס (על כך ראו בעמ' 107).
  18. ^ vase (AO 20134 ; AO 5973), מוזיאון הלובר
  19. ^ 1 2 Maria Hadjicosti, The Kingdom of Idalion in the Light of New Evidence, Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 1997, עמ' 56 doi: 10.2307/1357409‏, JSTOR 1357409
  20. ^ Pamela Gaber, The History of History: Excavations at Idalion and the Changing History of a City-Kingdom, Near Eastern Archaeology 71, 2008, עמ' 57 doi: 10.1086/nea20361348
  21. ^ 1 2 3 Pamela Gaber, The History of History: Excavations at Idalion and the Changing History of a City-Kingdom, Near Eastern Archaeology 71, 2008, עמ' 55 doi: 10.1086/nea20361348
  22. ^ Anna Georgiadou, The Tablet of Idalion (ICS 217), Kyprios Character
  23. ^ Maria Giulia Amadasi Guzzo, José Ángel Zamora López, Pratiques administratives phéniciennes à Idalion, Cahiers du Centre d’Études Chypriotes, 2020, פסקה 1
  24. ^ Maria Hadjicosti, The Kingdom of Idalion in the Light of New Evidence, Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 1997, עמ' 55–56 doi: 10.2307/1357409‏, JSTOR 1357409
  25. ^ Pamela Gaber, The History of History: Excavations at Idalion and the Changing History of a City-Kingdom, Near Eastern Archaeology 71, 2008, עמ' 55–56 doi: 10.1086/nea20361348
  26. ^ 1 2 3 Pamela Gaber, The History of History: Excavations at Idalion and the Changing History of a City-Kingdom, Near Eastern Archaeology 71, 2008, עמ' 56 doi: 10.1086/nea20361348
  27. ^ 1 2 Pamela Gaber, The History of History: Excavations at Idalion and the Changing History of a City-Kingdom, Near Eastern Archaeology 71, 2008, עמ' 57–58 doi: 10.1086/nea20361348
  28. ^ KAI 32, 33, 288, 289
  29. ^ KAI 39
  30. ^ George Francis Hill, Catalogue of the Greek Coins of Cyprus, 1964, עמ' xxxiii
  31. ^ ראו גם Maurice Sznycer, Idalion, capitale économique des rois phéniciens de Kition et d'Idalion, Cahiers du Centre d’Études Chypriotes 34, 2004, עמ' 85–100 doi: 10.3406/cchyp.2004.1456
  32. ^ Maria Hadjicosti, The Kingdom of Idalion in the Light of New Evidence, Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 1997, עמ' 58 doi: 10.2307/1357409‏, JSTOR 1357409
  33. ^ 1 2 Maria Giulia Amadasi Guzzo, José Ángel Zamora López, L’archivio fenicio di Idalion: stato delle ricerche, Semitica et Classica 9, 2016-01, עמ' 189 doi: 10.1484/J.SEC.5.112732
  34. ^ Maria Giulia Amadasi Guzzo, José Ángel Zamora López, Pratiques administratives phéniciennes à Idalion, Cahiers du Centre d’Études Chypriotes, 2020, פסקה 5
  35. ^ Maria Giulia Amadasi Guzzo, José Ángel Zamora López, Pratiques administratives phéniciennes à Idalion, Cahiers du Centre d’Études Chypriotes, 2020, פסקה 19
  36. ^ 1 2 Maria Giulia Amadasi Guzzo, José Ángel Zamora López, L’archivio fenicio di Idalion: stato delle ricerche, Semitica et Classica 9, 2016-01, עמ' 191 doi: 10.1484/J.SEC.5.112732
  37. ^ Maria Giulia Amadasi Guzzo, José Ángel Zamora López, Pratiques administratives phéniciennes à Idalion, Cahiers du Centre d’Études Chypriotes, 2020, פסקה 9
  38. ^ Maria Giulia Amadasi Guzzo, José Ángel Zamora López, Pratiques administratives phéniciennes à Idalion, Cahiers du Centre d’Études Chypriotes, 2020, פסקה 12
  39. ^ אידליון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  40. ^ 1 2 Frank Moore Cross, "An Ostracon in Greek Bearing the Names of the Gates of Idalion", in: Leaves from an Epigrapher's Notebook: Collected Papers in Hebrew and West Semitic Palaeography and Epigraphy, Brill, 2003, pp. 278–281
  41. ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, 20.65.1 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
  42. ^ אוסביוס מקיסריה (לפי תרגום פילון לסכניתן), הכנה לבשורה, 1.10 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
  43. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 102–103
  44. ^ Maria Giulia Amadasi, José-Ángel Zamora, The Phoenician Name of Cyprus: New Evidence from Early Hellenistic Times, Journal of Semitic Studies 63, 2018, עמ' 88 doi: 10.1093/jss/fgx037
  45. ^ 1 2 Maria Giulia Amadasi Guzzo, José Ángel Zamora López, Pratiques administratives phéniciennes à Idalion, Cahiers du Centre d’Études Chypriotes, 2020, פסקה 2
  46. ^ פרופרטיוס, אלגיה 2.13b
  47. ^ תיאוקריטוס, Συρακούσιαι ή Αδωνιάζουσαι, שורה 100
  48. ^ "Idalium", in The New International Encyclopædia, 1905, p. 444
  49. ^ 1 2 3 4 Pamela Gaber, The History of History: Excavations at Idalion and the Changing History of a City-Kingdom, Near Eastern Archaeology 71, 2008, עמ' 53 doi: 10.1086/nea20361348
  50. ^ הפרסום המקורי: R. H. Lang, II.—Narrative of Excavations in a Temple at Dali (Idalium) in Cyprus, Transactions of the Royal Society of Literature XI, 1878, עמ' 30–79; ראו גם R. Hamilton Lang, Reminiscences – Archæological Researches in Cyprus, Blackwood's Edinburgh Magazine 177, 1905 (May, No. 1075), עמ' 622–639
  51. ^ British Museum collection
  52. ^ Cypro-Syllabic script Scuola Normale Superiore di Pisa
  53. ^ "Archaeological Field School in Cyprus - Lycoming College". אורכב מ-המקור ב-2012-05-17.
  54. ^ Mitford, T. B. The Nymphaeum of Kafizin. The Inscribed Pottery. Kadmos Supplement 2. Berlin: de Gruyter, 1980
  55. ^ אפרים שטרן, יצחק מגן, השלב הראשון של המקדש השומרוני בהר גריזים: עדויות ארכיאולוגיות חדשות, קדמוניות לג, 2000, עמ' 121
  56. ^ vase (AO 20135 ; AO 5974), מוזיאון הלובר


אנית "היפוס" (סוס) פיניקית ערים ומושבות פיניקיות
מפת ערי הפיניקים ומושבותיהם
כנען
ערי החוף אלת • רפיח • עזה • אשקלון • אשדוד • מחוז יבנה • יפו • תל מיכל • ארשף • אליכין • מגדל עבדעשתרת • תל מבורך • קרוקודילון • דאר • עתלית • קרתה • שקמונה • תל אבו הואם • בעל • תל בירה • עכו • כברי • אכזיב • חמון • צור • מחלב • צרפת • צידון • בארות • גבל • בתרון • טריפולי • אורתוסיה (אנ') • ערקת • צמר • מרימה (אנ') • מרת (אנ') • אַרְוָד • אנטי־ארוד • קרן • בלנאה • פלטוס (אנ') • גבעל • לאדכא • אוגרית־רמיתה • מוריאנדה (אנ')
פנים הארץ מרשה • ירושלם • שכם • כבול • מצפה ימים • קדש • תל אנפה • כמד • בעל־בקע
קיליקיה אזתודי • אדון • לארטס (אנ')
אי־כתיים/אלשי כתי • אדיל • תמש • לפש • פף • סלמיס • אמתוס (אנ')
יוון רודן • כפתור • אי־כתר (אנ') • סאמוס • קליסטה־תרה • תאסוס • עבדרת • אתונה • פיראוס • תבאי (אנ') • דמטריאס • קוס • אוליארוס (אנ') • פויניקוס (אנ')
מצרים תחפנחס • מף • איפסמבול
סיציליה צור הכוסים • אגרגנת • הראקליה מינואה • סלינוס (אנ') • מזר (אנ') • ליליבאיום • מטוא (אנ') • דרפנה • ארך (אנ') • ציץ • כפרא (אנ') • חמר (אנ') • ראש מלקרת • הנה
שרדן אולביה • פאולי ג'ריי (מארח?) (אנ') • כרלי • נורה (אנ') • ביתען (אנ') • סלכי (אנ') • אי נצים (אנ') • מונטה סיראי (אנ') • נאפוליס (אנ') • תרוס (אנ') • אלגרו
קורסיקה אלליה (אנ')
מצר מלקרת אנן • גול • אירנם • למפדוזה
צפון אפריקה תובקטיס • לפקי • ויעת, פילן, מעקר • צברתען • מנינקס • מקם חדש (אנ') • קפסה • תעינת (אנ') • ראש פה (אנ') • אכולה (אנ') • שטפשר (אנ') • תפסוס (אנ') • לפקי (תוניסיה) (אנ') • ראש פנת • אדרמת • מכתר (אנ') • תנסמת (צר') • אספיס (אנ') • כרכואן • קרתחדשת • עתקת • ראש אשמן (אנ') • עפון אקרא • תבגג • ווגה (אנ') • אלתברש (אנ') • בבעל (אנ') • תברכען (אנ') • תגרן (אנ') • עפון (אנ') • מלכא (אנ') • מקמא (אנ') • ראש כד (אנ') • כרטן • טפתען (אנ') • אי גלגל (אנ') • סראע (אנ') • תמכי (אנ') • ראש עז (אנ') • ראשיפיסיר (אנ') • אי אמן (אנ') • ראש כובב (אנ') • כש (אנ') • ראשוביקרי (אנ') • ראש גני (אנ') • אי כוסים • תיפאזה • אי חול (אנ') • גנגן (אנ') • קרתן (אנ') • כמא (אנ') • ראשגון (אנ') • ראש אדר • אבן חק (אנ') • חק ש עלשת • תיתגא (אנ') • יוליה קונסטנטינה זיליל (אנ') • לכש (אנ') • וולוביליס (אנ') • תומיאטרי (אנ') • תמדעת (אנ') • סלעת־שעלת (אנ') • אזמה (אנ') • ראשיביס • מוגדור • אגדר
אישפניה אליסובו • נמל חנבעל ונמל מגן • אוסונובה • טבירה (אנ') • אונובה • שפלה • קרת חמן (אנ') • קרת טובה • לבריחה (אנ') • אגדר • קרת (אנ') • מונס קלפה • קרו דל ווילאר (אנ') • מלחת • טוסקנוס (אנ') • צכץ • עבדרת (אישפניה) (אנ') • תותוגי (אנ') • תגלת (אנ') • קרתחדשת (אישפניה) • הרנא (אנ') • אקרה לאוקה • צוריכה (אנ') • טרקו
האיים הבלאריים איבשם (אנ') • מגן
עוד מסלת • אביניון • נים • אי נור • עשתרות (אנ') • תרשיש • אופיר • אימפריית קרתחדשת
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אידליון&oldid=37976125"