אלישע שינבוים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אלישע שינבוים
אין תמונה חופשית
לידה 20 ביוני 1922
ורשה פוליןפולין
פטירה 13 בדצמבר 1987 (בגיל 65)
ירושלים ישראלישראל
תאריך עלייה 1936
בוגר בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל אביב
השתייכות
תקופת כהונה 19681987
תפקידים בולטים
פעילויות נוספות
  • יו"ר הוועדה לבחינת ויישום דיני המשפחה (1985)

אלישע שינבוים (נולד בוורשה, כ"ד בסיון ה'תרפ"ב, 20 ביוני 1922; נפטר בירושלים, כ"ב בכסלו ה'תשמ"ח, 13 בדצמבר 1987) היה שופט ישראלי, מומחה ומורה דרך במשפט עברי ודיני משפחה במדינת ישראל.

חייו ומפעליו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בוורשה, בן זקונים לאברהם חיים וגיטה רחל שינבוים, אח למשה ושושנה. בשנת הלימודים ה'תרצ"ד (19331934) החל את לימודיו במכינה לבית המדרש לרבנים "תחכמוני" שבורשה, ובשנת 1936 עלה שינבוים עם הוריו ואחותו לארץ ישראל, שם הצטרפה המשפחה לבן הבכור, משה, שלמד באותה עת באוניברסיטה העברית בירושלים. בארץ ישראל השתקעה המשפחה בתל אביב ושינבוים החל ללמוד במחזור הראשון בישיבת היישוב החדש תחת שם המשפחה המעוברת "אילן נאה". בהמשך למד גם בישיבת חברון והוסמך לרבנות ("יורה יורה ידין ידין") על ידי הרב יעקב משה חרל"פ והרב משה אביגדור עמיאל בפסח ה'תש"ב (1942).

באותה עת החל בלימודי משפטים בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל אביב. במקביל, בקיץ 1943 החל את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים, בחוגי ספרות עברית, היסטוריה של עם ישראל, פסיכולוגיה ופילוסופיה. במסגרת לימודיו התמחה בספרות רבנית אצל הפרופ' שמחה אסף ובשנים הבאות למד אצל הפרופסורים יצחק בער, יוסף קלוזנר, גדליה אלון, חיים שירמן, שמואל הוגו ברגמן וישעיהו ליבוביץ'. את לימודיו באוניברסיטה העברית סיים בשנת 1946. בשנה זו (ל"ג בעומר ה'תש"ו; 19 במאי 1946) נישא אלישע לשרה פנינה לבית שיר, בתו של הרב אביגדור ראובן שיר, רבה של נשר. לבני הזוג נולדו שלושה ילדים.

בשנת 1953 קיבל שינבוים רישיון לעסוק כטוען רבני ומכאן ואילך החל להופיע במשפטים בענייני אישות, הן בבתי דין רבניים והן בבתי משפט אזרחיים. בשנת 1954 קיבל רישיון עריכת דין. כ-12 שנה שימש כמורה מן החוץ בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה, ובהמשך לימד את קורסי היסוד בדיני משפחה, משפט עברי ודיני ירושה בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר-אילן וכן סמינריונים מתקדמים באוניברסיטת תל אביב.

התגורר רוב ימיו בשיכון הפועל המזרחי בשכונת שפירא (בגבול שכונת קריית שלום) בתל אביב. בשנותיו האחרונות חי בירושלים ולאחר פטירתו נטמן בבית הקברות בהר הזיתים.

כהונתו כשופט ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1968 מונה שינבוים לשמש כשופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ומכאן ואילך עסק בשיפוט במשך 20 השנים הבאות, עד לפטירתו. בשנת 1982 כיהן שינבוים בבית המשפט העליון כמינוי זמני[1]. בפסקי הדין שלו ניכרים הן בקיאותו במשפט העברי לדורותיו, והן מאמץ נחוש לדין צדק, גם כאשר החוק הכתוב אינו מספק פתרון. כך, למשל, בפרשת גלפנשטיין נ' אברהם (ע"א 702/80) שבה באמצעות פרשנות חוזית לא אפשר שימוש לרעה בזכות על ידי צד שביקש לבטל חוזה מהטעם שהצד השני לא מילא חיוב שהיה תלוי בפעולת הצד הניפר. פסקיו וכתביו מאוזכרים בספרות המשפטית ונעשה בהם שימוש בהחלטות ובפסקי דין, בבתי המשפט ובבתי הדין הרבניים במדינת ישראל, עשרות שנים לאחר הנתנם.

כשופט המשיך שינבוים להתמחות בתחום בו עסק גם כעורך דין והרבה לדון ולכתוב פסקי דין בענייני אישות ומעמד אישי. מבחינת מזגו השיפוטי, שינבוים נטה למעט בשיפוט אדברסרי ועשה שימוש רב בהליכי גישור וכן בדרכים המתוארות כיום כ"שיפוט טיפולי" (Therapeutic Jurisprudence). וכך תוארה לימים דרכו השיפוטית:

שינבוים היה מומחה, אולי המומחה מספר אחד בישראל, בדיני משפחה ואישות. הוא ידע כל מה שכתוב בספרים. היה רב, תלמיד חכם, משפטן בעל השכלה כללית רחבה. אבל הייחוד שלו היה במה שאי אפשר ללמוד מן הספרים. [...] במקום דיון מטיל מורא העדיף השופט שינבוים לנהל שיחה אצלו בלשכה. בחדר הקטן שלו היו מצטופפים אשה, בעל, ילדים, לפעמים גם סבא וסבתא, במרחק של נגיעה זה מזה. הוא, בדרך המיוחדת לו, שהיו בה המון חוכמה, רגישות, פלפול של תלמיד חכם וכל כך הרבה הומור, היה מנסה לשכנע אותם, שאת הבעיה שלהם כדאי לפתור בלי משפטים ארוכים, שמוטב להתפשר ולא לדרדר את היחסים. הוא היה מזכיר להם שפעם היו זוג אוהב, שהביאו לעולם ילדים משותפים, גם אם עכשיו הם מוכנים לתקוע זו בזה ציפורניים ארוכות.

מרים כהן, "השופט עם מגע הקסם", ידיעות אחרונות, 16.12.87

את נטייתו לגישור, מנגנון המוכר ככזה העלול לנטות לרעתם של צדדים חלשים [דרוש מקור], איזנה פעילותו האקטיביסטית למען זכויות נשים במשפחה וכנגד בעלים סרבנים או אלימים. בפסק דין תקדימי קבע בזכות האישה למזונות את הזכות למדור שקט ושליו. שינבוים היה השופט הראשון שהוציא צו מניעה להרחקת בעלים אלימים מביתם, ובפסק דין אחר אסר על בעל שחי עם פילגשו לבקר בבית משפחתו. חלק מפסיקות אלו נהפכו לימים על ידי בית המשפט העליון, עם עליית קרנה של הזכות החוקתית לקניין, זכות שעוגנה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אף על פי כן, פסיקותיו התקדימיות, ובקיאותו בדיני המשפחה ובמשפט העברי הובילו למינויו לבית המשפט העליון וכן להעמדתו בראש הוועדה אשר דנה ברפורמה הנדרשת בדיני המשפחה.

ועדת שינבוים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופט שינבוים עמד בראש הוועדה לבחינת ויישום דיני המשפחה אשר הוקמה בשנת תשמ"ה 1985: "לבחינת ויישום דיני המשפחה". מסקנות הוועדה התפרסמו בחודש דצמבר 1986 ובהן הומלץ על הקמת בית המשפט לענייני משפחה. העקרון שעמד לנגד עיני הוועדה היה "משפחה אחת, שופט אחד".

הוועדה המליצה על ריכוז כל ההליכים המשפטיים אשר כרוכים במשבר משפחתי לסוגיו; כמו סכסוך על רכוש משותף, גירושין, מחלוקת ומאבק על משמורת הילדים, תחת קורת גג משפטית אחת. זאת, מאחר שהמבקשים להתדיין במשבר בין בני משפחה, סבלו מאוד מביזור ערכאות הדין השונות (בית משפט לתביעות קטנות, בית משפט מחוזי, בית דין רבני) הקבועות על פי חוק במדינת ישראל. הועדה קבעה כי "ריכוז סמכויות כאמור ייעל את המערכת, ימנע כפילויות בדיון ובהכרעות שיפוטיות, יאפשר פתרון שיטתי ומגובש יותר, יקצר את ההתדיינות וכפועל יוצא יביא לפתרונות טובים יותר".[2]

מסקנות הוועדה הבשילו לכדי הצעת חוק אשר נוסחה על ידי השופט יהושע גייפמן בשנת 1994 ואשר נחקקה בשנת 1995 בשם חוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה - 1995 והביאה להקמת בית משפט לענייני משפחה בישראל.[3]

מכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלישע שינבוים, בני דון-יחיא, דיני מזונות, הוצאת חוק ומשפט, רמת גן 1985.
  • "סמכות בתי דין רבניים בענייני נישואין וגירושין בראי הפסיקה", ‬דיני ישראל, ד, 143, תשל"ג 1973.
  • "בעיות בדיני מזונות", דיני ישראל ז, רכ"א, תשל"ו 1976.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]