תאודור קוכר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
תאודור קוכר
Theodor Kocher
Emil Theodor Kocher.jpg
לידה 25 באוגוסט 1841
ברן, שווייץ עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 27 ביולי 1917 (בגיל 75)
ברן, שווייץ עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי כירורגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Bremgarten cemetery עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק רופא, מרצה באוניברסיטה, כירורג, פיזיולוג עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת ברן עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת ברן עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה (1909) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אמיל תאודור קוכרגרמנית: Emil Theodor Kocher;‏ 25 באוגוסט 1841 - 27 ביולי 1917) היה כירורג וחוקר שווייצרי הנחשב לאחד מפורצי הדרך בתחום הכירורגיה בתקופתו. הנהיג וקידם את הכירורגיה האספטית ואת השיטות המדעיות בכירורגיה, תוך כדי הורדת התמותה בניתוחי הכריתה של בלוטת התריס שביצע, לפחות מ-1%. קוכר זכה בפרס נובל לרפואה ולפיזיולוגיה בשנת 1909 על תרומתו בחקר הפיזיולוגיה, הפתולוגיה והטיפולים הכירורגיים של בלוטת התריס. הוא היה השווייצרי הראשון והכירורג הראשון שזכה בפרס נובל. קוכר כיהן כפרופסור לכירורגיה באוניברסיטת ברן.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמיל תאודור קוכר נולד בברן כבן השני מבין 6 ילדיהם (5 בנים ובת) של יאקוב אלכסנדר קוכר (1893-1814), מהנדס מסילות ברזל, ושל מריה לבית ורמוט. האב היה בן של הנגר סמואל קוכר ושל אישה בשם ברברה סוטר. הוא התמנה בשנת 1848, בגיל 34, למהנדס ראשי של קנטון ברן לתחום המים והרחובות והחל משנת 1858 עבד כפרילנסר במיזמים הנדסאים שונים בסביבת העיר ברן. האם הייתה אישה אדוקה מאוד, חברה בקהילת הכנסייה המורבית (ברית האחים). תאודור קוכר הוטבל לנצרות בקתדרלת ברן ב-16 בספטמבר 1841. יחד עם המשפחה הוא עבר בשנת 1845 לבורגדורף שם התחיל ללמוד בבית הספר. ב-1848 עברו לברן שם הוא למד בחטיבת ביניים ותיכון בבית הספר הריאלי ובגימנסיה לספרות והצטיין כראשון בכיתה. בעת לימודי התיכון התעניין בתחומים רבים, במיוחד באמנויות ובפילולוגיה קלאסית, אך לבסוף החליט להיות רופא.

אחרי סיום בחינות הבגרות בשנת 1858 התחיל ללמוד רפואה באוניברסיטת ברן. שם הרשימו אותו במיוחד הפרופסורים אנטון בירמר וקרל הרמן (אסקאן) דמה (1864-1834). כמו בבית הספר הצטיין קוכר כסטודנט מתמיד וחרוץ והיה פעיל באגודת ("אחווה") הסטודנטים "צופינגיה" (Schweizerischer Zofingerverein) בשנים 18651866 סיים את עבודת הדוקטור ברפואה בתחום הטיפול בדלקת הראות חריפה באמצעות מוצרי וראטרום. הוא הכין עבודה זו בהדרכת פרופ' בירמר וועדת הבחינות העניקה לו פה אחד תעודת הצטיינות יתרה (summa cum laude). באביב 1865 עבר קוכר אחרי מורו בירמר לציריך אל הקליניקה של הכירורג הידוע תאודור בילרוט שהשפיע מאוד על דרכו המקצועית. אחר כך ערך ביקורי השתלמות בכמה קליניקות כירורגיות חשובות באירופה, לרבות בברלין אצל הכירורג הידוע ברנהרד פון לנגנבק (1887-1810). ייתכן שעשה זאת בעזרת תרומתה של נדיבה משווייץ הרומאנדית, אולי חברה בכנסייה המורבית, שתמכה גם בידידו, רופא העיניים מרק דיפור. באוקטובר 1865 נסע דרך לייפציג לברלין וביקר שם חבר ותיק מבית הספר, הנס בלום. בברלין השתלם אצל ברנהרד פון לאנגנבק והציג את מועמדותו לתפקיד מדריך אצל לאנגנבק ואצל רודולף וירכו. מכיוון שלא נמצאה לו משרה פנויה באפריל 1867 נסע ללונדון, בה פגש את ג'ונתן הצ'ינסון והשתלם אצל הנרי תומפסון וג'ון אריכסן. התעניין גם בעבודתם של תומאס ספנסר ולס ואייזאק בייקר בראון. ביולי 1867 ביקר קוכר בפריז אצל הכירורג שארל נלאטון, אצל הכימאי אוגיסט ורניי ואצל לואי פסטר. בעת נסיעותיו לא רק שלמד שיטות טיפול חדשניות אבל התוודע אישית לכירורגים ולמטפלים מובילים ולמד לדבר אנגלית בצורה שוטפת, מה שאיפשר לו מאוחר יותר לעקוב אחרי הישגי המדענים בעולם דובר אנגלית.

פריצת הקריירה המדעית ובהוראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשובו לברן הכין הביליטציה במדעים וב-12 באוקטובר 1867 פנה לשר החינוך של שווייץ עם בקשה להסמיך אותו להוראה (קבלת venia docendi). אחרי שבקשתו אושרה, התקבל כמדריך לצידו של הפרופסור גאורג אלברט ליקה, שעזב, בהמשך, את ברן בשנת 1878 כדי להיות פרופסור באוניברסיטה הגרמנית שקמה בינתיים בשטרסבורג. לפי ביוגרף אחד (צ'ונג), קוכר היה כבר מדריך בברן עוד משנת 1866 בעוד שלדעתו של ביוגרף אחר, בונז'ו, הוא שהה באותה תקופה בברלין. באותם הימים באוניברסיטאות השווייצריות התקבלו תכופות פרופסורים גרמנים. הפקולטה לרפואה מברן העדיפה לבחור בכירורג הגרמני פרנץ קניג. אולם סטודנטים ועוזרי הוראה ורופאים אחרים חתמו על עצומה אל הממשלה בברן עם דרישה לאשר את מינויו של קוכר. גם העיתונים וכמה כירורגים מחו"ל, ביניהם לנגנגבק מברלין ובילרוט מווינה כתבו בתמיכה למועמדותו של קוכר. בסופו של דבר, תחת הלחץ הציבורי ב-16 במרץ 1872 בניגוד להמלצת הפקולטה, החליטה הממשלה בברן לבחור בקוכר כיורש המשרה של ליקה כפרופסור מן המניין לכירורגיה ומנהל של הקליניקה הכירורגית האוניברסיטאית בבית החולים "אינזלשפיטאל" בברן.

המשך הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגיל 30 למשך 45 שנה כיהן קוכר כפרופסור לכירורגיה באוניברסיטת ברן. תחת פיקוחו בית החולים אינזלשפיטאל עבר שיפוץ יסודי. הוא כתב ספרים ומאמרים רבים, לימד מספר רב של רופאים וטיפל באלפי מטופלים. את תרומותיו המקצועיות העיקריות תרם בעיקר בכירורגיה היישומית, בנוירוכירורגיה ומעל לכל בכירורגיה של בלוטת מגן ואנדוקרינולוגיה. ספר הלימוד שלו - ה"טרקטט" שלו לכירורגיה -ציין את התהפוכות שעבר התחום בתחילת המאה ה-20. לפי בונז'ור, להצלחתו של קוכר ככירורג, תרמו שלושה גורמים. הגורם הראשון היה יישום הטיפול האנטיספטי בפצעים שמנע זיהומים ותמותה מוגברת של המטופלים. הגורם השני, לפי הינצשה היה מניעת איבודי הדם המשמעותיים. קוכר השתדל בזמן הניתוחים להשיג שליטה ועיכוב של המקורות המזעריים ביותר של אבדן דם, במיוחד מכיוון שבהתחלה הוא חשש שהדם המתפרק עלול להוות סיכון לזיהומים.

תרומותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהדקי קוכר

בשנת 1870 זכה קוכר לפרסום בינלאומי ראשון הודות לפרסום שיטתו לתקון פריקת כתף. שיטה זו הייתה פחות מכאיבה ויותר בטוחה מהשיטה המסורתית ויכלה להיות מבוצעת על ידי רופא יחיד. בהמצאתה הסתייע קוכר בידע המעמיק שלו באנטומיה באותה תקופה הוא חקר את פצעי הירי המלווים בשברי עצמות. על כך הוא נתן הרצאה פומבית בשנת 1874:"איך לשפר את טיב כדורי הרובים מנקודת מבט אנושית" וכתב ב-1875 את הטיוטה "על האפקט האקספלוזיבי של כדורי הרובים במלחמה המודרנית". הוא הצביע על כך שכדורים בעלי קוטר קטן יותר פחות מזיקים והמליץ גם על השימוש בכדורים בעלי מהירות מופחתת.

ההעברה של הקליניקה וההצעה מפראג[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהתמנה לפרופסור, שאף קוכר להנהיג מודרניזציה של בית החולים אינזלשפיטאל בברן. הוא העיר כי הבניין הישן לא התאים יותר לסטנדרטים המודרניים כי היה קטן מדי. מחצית מהחולים הפונים לעזרה הושבו ריקם. באביב 1878 ביקר קוכר בכמה בתי חולים באירופה כדי לעמוד על החידושים הרפואיים שם וליישמם ככל האפשר במולדתו. על סמך התרשמויותיו הוא כתב דו"ח לממשלה השווייצרית ונתן בו אפילו הנחיות לגבי פרטים אדריכליים. בנאום ב-15 בנובמבר 1878 הוא יידע את הקהל הרחב על הנחיצות הדחופה לבית חולים חדש. קוכר יצר קשר עם גורמים רפואיים בפראג ואיים כי לא יישאר בברן אם לא יובטחו לו 75 מיטות בבניין חדש או יינתנו לו מספיק משאבים כדי להרחיב את מחלקתו בבניין הישן. בחורף 1884–1885 הושלם הבניין החדש ובית החולים היה מוכן להעברה. בינתיים, הקליניקה לכירורגיה בפראג, הקליניקה האוניברסיטאית השלישית מסוג זה בעולם הדובר גרמנית, הציעה לקוכר להתמנות בה כפרופסור החל מהאביב 1880. עמיתים רבים מחו"ל האיצו בו לקבל את ההצעה, בעוד שעמיתיו והרופאים בברן התחננו אליו להישאר. קוכר ניצל את ההצעה מפראג כדי לדרוש מהשלטונות מספר הטבות לטובת הקליניקה האוניברסיטאית שלו. הממשלה קיבלה את כל בקשותיו, העלתה את התקציב לציוד כירורגי ולספרים ל-1,000 פרנקים שווייצריים והסכימה להעלות את מספר המיטות באינזלשפיטאל החדש. בנסיבות אלה החליט קוכר להישאר וזכה לתודתם של הסטודנטים ואנשי המקצוע. הוא הודה שחיבתם של הסטודנטים אליו הייתה אחת הסיבות להישארותו. ב-8 ביוני 1880 הם אירגנו תהלוכה עם לפידים לכבודו.

כירורגיה אספטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא ברור אם קוכר הכיר אישית את ג'וזף ליסטר (1912-1827), חלוץ השימוש בחומרים אנטיספטיים (להריגת חיידקים), אבל הוא התכתב איתו. קוכר הכיר מוקדם בחשיבות השיטות ה"אספטיות" והציג אותן בפני עמיתיו בתקופה שבהן הן נחשבו למהפכניות. בדו"ח אחד שלו בבית החולים בשנת 1868 הוא ייחס את הורדת התמותה ישירות ל"שיטת ליסטר לחבישה אנטיספטית של הפצעים" ומאוחר יותר בתור מנהל הקליניקה הורה לדבוק באופן קפדני לשיטה האנטיספטית. קוכר דרש עקרונית לחקור את הסיבות לכל זיהום פצעים והסיר את המקור הפוטנציאלי של הזיהום. מסיבה מניעתית התנגד לנוכחותם של אורחים במחלקה. על סוגיית הטיפול והכירורגיה האספטיים הוא הקדיש מספר מאמרים. בעבודותיו בתחום האספסיה קוכר שיתף פעולה עם הכירורג והבקטריולוג ארנסט טאפל (טאוול) (1912-1858) שאיתו כתב ספר על המחלות הזיהומיות המופיעות בזמן ניתוחים ואחריהם.[1]

תרומותיו לנוירוכירורגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוכר תרם תרומות חלוציות גם לתחום הנוירולוגי ונוירוכירורגי. הוא חקר תופעות של זעזוע מוח, לחץ תוך גולגולתי וסוגיות נוירוכירורגיות. חקר את הטיפול הכירורגי במקרים של אפילפסיה ושל חבלה מוחית. הוא מצא שבמקרים מסוימים, חולי אפילפסיה סובלים מגידול במוח שאפשר להסיר דרך ניתוח. הוא גילה שבמקרים מסוימים הפרכוסים נגרמים על ידי עלייה בלחץ התוך-גולגולתי וניקוז נוזל שדרתי-מוחי עשוי לרפא את הפרכוסים. בשנת 1896 הגיע לברן הכירורג היפני היאזו איטו על מנת לבצע מחקרים ניסויים במקרים של אפילפסיה. קוכר התעניין מאוד בלחץ התוך-גולגולתי בזמן אפילפסיה מושריית בניסויים ואחרי שובו של איטו ליפן, ביצע מעל 100 ניתוחים אצל חולי פרכוסים.

בשנת 1900 למשך חדשים אחדים התארח במעבדתו של קוכר הכירורג האמריקאי הרווי קושינג. הוא ביצע ניתוחים מוחיים וגילה את רפלקס קושינג המתייחס לקשר בין לחץ הדם ללחץ התוך גולגולתי. גם קוכר מצא מאוחר יותר שקרנייקטומיה דקומרפסיבית היא שיטה יעילה להוריד לחץ תוך גולגולתי. בטרקטט שלו על "תורת הניתוחים הכירורגיים", הקדיש קוכר 141 דפים מתוך 1060 לכירורגיה של מערכת העצבים. הם כוללים שיטות אקספלורציה ודקומפרסיה של המוח.

כירורגיה שלבלוטת התריס[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהתחיל קוכר לגשת לתחום הניתוחים בבלוטת התריס, לרוב כריתות של זפק עם הסרה מוחלטת של בלוטת התריס, אם היה אפשרי, היה כרוך בסיכונים רבים. בשנת 1872 התמותה בניתוחים הייתה, לפי הערכות מסוימות, לא פחות מ-75%. אכן הניתוח נחשב לאחד המסוכנים ביותר ובצרפת אף נאסר על ידי האקדמיה לרפואה. באמצעות יישומן של שיטות כירורגיות מודרניות, כמו טיפול אנטיספטי בפצעים והפחתת אבדן הדם והסגנון האיטי והמדויק של קוכר, הוא הצליח להוריד את שיעור התמותה של ניתוח זה ל-18% (שהיה כאמור נמוך לפי הנורמות בנות תקופתו) ואחר כך לפחות מ-0.5% בשנת 1912. עד אז ביצע קוכר מעל 5000 ניתוחים כאלה.(4250 עד 1909 לפי גמזנייגר, 5314 לפי קוכר עצמו). לפי בונז'ור התמותה ירדה עוד עד ל -0.1% בשנת 1917. הצלחת שיטותיו של קוכר, במיוחד בהשוואה לניתוחים שבוצעו על ידי בילרוט, שביצע גם הוא באותו זמן, כריתות של בלוטת התריס, תוארה על ידי ויליאם הלסטד (1922-1852) במלים אלה:

אני שקלתי את הסוגייה והגעתי למסקנה שייתכן כי ההסבר הוא בשיטות הניתוחיות של שני הכירורגים הנכבדים. קוכר, נקי ומדוייק, ניתח בסביבה יחסית ללא דימום, הסיר בקפידה רבה את כל בלוטת התריס בשלמותה, מבלי לגרום ככל האפשר לנזק הכי קטן מחוץ לקליפה שלה. בילרוט שניתח מהר יותר, כפי שאני זוכר, עם פחות התייחסות לרקמות ופחות דאגה לדימומים, יכול היה בקלות להסיר גם את הפאראתירודאידים ולפחות להפריע לאספקה בדם שלהם, ולהשאיר שאריות של בלוטת התריס

(ויליאם הלסטד, 1919. מצוטט אצל מוריס ואחרים, 1990)

קוכר ואחרים גילו מאוחר יותר שהסרת בלוטת התריס בשלמותה עלולה לגרום ל"קחקסיה סטרומיפריבה" - רזון קיצוני - שנגרם על ידי חוסר הורמונים תירואידיים. התופעה דווחה לקוכר לראשונה על ידי רופא כללי בשם אוגוסט פצ'רין ומאוחר יותר על ידי ז'אק-לואי רוורדן ועוזרו, אוגיסט רוורדן (1908-1848). רוורדן פגש את קוכר ב-7 בספטמבר 1882 בכנס בינלאומי להיגיינה בז'נבה והביע את חששותיו לגבי ההסרה המוחלטת של בלוטת התריס. קוכר ניסה ליצור קשר עם 77 מקרב 102 מטופליו לשעבר ומצא כי במקרים של כריתה מוחלטת של הבלוטה סבלו מסימנים של הידרדרות גופנית ונפשית עד כדי ("קרטיניזם"). באופן אירוני, דווקא דיוק ניתוחיו גרם לכך שהסיר את הבלוטה באופן כמעט מוחלט והביא לסיבוכים החמורים של ה"קרטיניזם". קוכר הסיק את המסקנה שההסרה המוחלטת של בלוטת התריס אינה רצויה (ובתקופתו הייתה שכיחה בגלל חוסר ידע על תפקודו הבלוטה) והרצה על כך בפומבי ב-4 באפריל 1883 בפני כנס של האיגוד הגרמני לכירורגיה ופרסם את ההרצאה תחת הכותרת "על כריותות בלוטת התריס והשלכותיהן". רוורדן כבר פרסם את ממצאיו ב-13 בספטמבר 1882 ואחר כך פרסם מאמרים נוספים על הסוגיה הזאת ב-1882. בכל זאת לא הכיר קוכר בראשוניותו של רוורדן. התגובות להרצאה של קוכר היו מעורבות, וכמה עמיתים טענו שזפקת וקרטיניזם הם שלבים שונים של אותה המחלה ושהקרטיניזם היה קורה ממילא באופן עצמאי גם במקרים שתיאר קוכר. לטווח ארוך התצפיות שנערכו באותה תקופה תרמו להבנה יותר מעמיקה של תפקודיבלוטת התריס ומצאו רמזים ראשונים לקשר בין ההורמון התירואידי ל"קרטיניזם" המולד. פרט לשינוי טכניקת הניתוח במקרי זפקת עם הסרת הגוש והשארת בלוטת התריס עצמה במקום, ממצאים אלה הובילו לבסוף להנהגת הטיפולים בתחליפים הורמונליים תירואידיים בשורה שלמה של מחלות הקשורות לבלוטת התריס.

תרומות נוספות למדע[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוכר פרסם מחקרים על סוגיות רבות אחרות, כמו על המוסטזיס (עצירת הדימום), טיפולים אנטיספטיים, זיהומיים כירורגיים, על פצעי ירי, אוסטיאומייליטיס חריף,על תורת הבקע החנוק ועל הכירורגיה של הבטן. כספי פרס נובל עזרו לו בהקמת המכון "קוכר" בברן. הרבה כלים כירורגיים (כולל הקרניומטר) ושיטות ניתוח (למשל התמרון קוכר והחתך קוכר ) נקראו על שמו, גם התסמונת קוכר-דברה-סמלן. התמרון קוכר הוא עדיין שיטת סטנדרט באורתופדיה. לקוכר מיחסים גם את המצאת המהדק על שמו (מהדק קוכר) (1882) שהוא השתמש בו למניעת דימומים בעת ניתוח. בשנת 1912 ניסה להאיץ את עצירת הדימומים הפנימיים על ידי הזרקת נוזל המעודד קרישה שהופק על ידי אנטון פוניו (1968-1881) מטסיות דם. קוכר היה גם אומן של נתיחות שלאחר המוות. בשנת 1911 הוא פרש מעבודתו באוניברסיטה.

הוא כיהן בשנים 1878 ו-1903 כרקטור אוניברסיטת ברן. הוא היה יושב ראש איגוד הרופאים בברן ובשנת 1913 הקים את האיגוד השווייצרי לכירורגיה והיה ליושב ראש שלו הראשון. בשנת 1904 או 1905 בנה קליניקה פרטית בשם אולמנהוף - Ulmenhof שהיו לה 25 מיטות. כאן טופלו חולים מבוססים, רבים מהם מחו"ל. הוא טיפל, בין היתר, באשתו של לנין, נאדז'דה קרופסקיה וניתח אותה בברן בשנת 1913

חייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1869 התחתן קוכר עם מאריה ויצ'י-קוראן (1925-1850), בת של הסוחר יוהנס ויצ'י. נולדו להם שלושה בנים. הם גרו תחילה במארקטגאסה בברן והחל משנת 1875 בבית מרווח יותר בלה ווייט. שם התארחו, בין היתר לארוחות ערב, ידידים, עמיתים למקצוע, אורחים אחרים ואף מטופלים רבים.

בדומה לאמו, היה קוכר אדם דתי מאוד, חסיד של הכנסייה המוראבית, מה שהיווה היבט ייחודי בסביבתו המקצועית. עד יום מותו הוא ייחס לרצון האל את הצלחותיו ואת כשלונותיו. הוא חשב שעליית החומרנות, במיוחד בתחום המדעים, הפכה לרעה חולה והוא ייחס לה את פריצת מלחמת העולם הראשונה. קוכר הקדיש זמן לחינוך ילדיו, שיחק איתם טניס ורכב איתם על סוסים. בנו הבכור, אלברט תאודור קוכר (1950-1870) היה גם כן רופא. בנו השני היה יוהאן אלברט (1872–1941) נעשה כירורג, כמו אביו, לימד כמדריך באוניברסיטת ברן ועזר מאוד לאביו בקליניקה הפרטית שלו בנו השלישי נקרא ארתור אוטו קוכר. (יליד 1876)[2]

בערב אחד ב-23 ביולי 1917 הוא נקרא בדחיפות לאינזלשפיטאל וביצע ניתוח חירום. אחר כך הרגיש רע והלך לשכב, בעודו עובד על רישומים מדעיים. ברגע מסוים איבד את ההכרה ונפטר כעבור ארבעה ימים ב-27 ביולי 1917, בגיל 76.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוכר הצטיין כמורה ידוע ואהוב. במהלך 100 סמסטרים הוא העביר את הידע שלו לבערך 10,000 סטודנטים של אוניברסיטת ברן. הוא היה מסוגל לתת השראה לתלמידיו וללמדם לחשוב בצורה ברורה ולוגית. בין השאר הוא לימד דור של סטודנטים יהודים שבאו מהאימפריה הרוסית, בה לא התאפשר להם ללמוד. משום קשרו לרוסיה העניקה החברה הגאוגרפית הרוסית את שמו להר געש אוג'ון צ'ולדונגי במנצ'וריה

עם תלמידיו המקומיים והזרים נמנו:קרל ארנד (ברן), אוסקר ברנהרד (סנט מוריץ), אנדריאה קרוטי (אוהיו), גוסטב דרדל (ברן), קרל גארה (בון) גוטליב ומקס פוירר (סנט גאלן), אנטוניו פוניו (לנגנאו), ולטר גרבלי (ארנון), קרל קאופמן (ציריך), יוזף קופ (לוצרן), ארנסט קומר (ז'נבה), אוטו לאנץ (אמסטרדם), אדמון לרדי (ז'נבה), יאקופ לאופר (אינטרלאקן), אלברט ליטי (תון), הרמן מאטי (ברן), שארל פטאבל (נוינבורג) פאוך פפהלר (אולטן), פריץ דה קרוון (לה שו דה פון-בזל), אוגוסט ריקלי (לנגנטל), אוגוסט רולייה (לזאן), סזאר רו (לוזאן), קרל שולר (רורשאך), פריץ שטיינמן (ברן), אלברט פוגל (לוצרן), הנס וילדבולץ וכו'. עם הידועים שבתלמידיו נמנו גם הכירורג האמריקאי הרווי קושינג, היפני האיאזו איטו (1929-1865) וס. ברזובסקי שהפיץ את שיטותיו ברוסיה.

מונחים רפואיים הקשורים לשמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זונדת קוכר
  • המהדק קוכר - המתאים בעיקר בעצירת דימומים ברקמות יותר חזקות כמו עור, עצמות ולפעמים שרירים
  • החתך המקושת - חתך משופע לפתיחת מפרק הברך
  • החתך קוכר I - חתך משופע בטני המקביל לבית החזה בצד ימין לצורך כריתת כיס המרה (כולציסטקטומיה)
  • החתך קוכר II - הוא חתך רוחבי בחלק הקדמי של הצוואר מעל בלוטת התריס לצורך כריתת בלטת המגן
  • שיטת קוכר I - שיטה לקיבוע הרוחם, כשתחתית הרחם נקבעת לקיר הבטן
  • שיטת קוכר II - אינווגינציה בניתוח רדיקלי של בקע מפשעתי.
  • שיטת קוכר III - שיטת לשחזור פריקות של הכתף: שיטת סיבוב עם 4 תנועות. ראש המפרק מסובב תוך שינוי פתאומי מסיבוב פנימי לחיצוני, בעוד שהזרוע מורמת.
  • קוכריזציה - טכניקת ניתוח על ידי פתיחת התריסריון על מנת חשוף את אמפולת הצינור המרה המשותף
  • החזר (רפלקס) קוכר - כיווץ שרירי הבטן בעקבות לחץ מתון על האשכים
  • סימן קוכר- תופעה בעפעף תפקוד יתר של בלוטת התריס (היפר תירואידיזם או מחלת באזדו)

בהסתכלות אל תנועה מהירה למטה או למעלה מתרחשת נסיגה כיווצית של העפעף

  • תסמונת קוכר - הגדלת טחול עם או בלי לימפוציטוזיס והגדלת בלוטות לימפה בהיפרתירואידיזם (תירוטוקסיקוזיס)
  • תסמונת קוכר-דברה-סֶמלֶן (Kocher-Debré-Semélaigne syndrome)

תסמונת של תת-תפקוד של בלוטת התריס בינקות ובילדות עם היפרטרופיה של השרירים, יוצרת מראה של תינוק הרקולס. השרירים המורחבים חלקים ומתכווצים ומרפים באיטיות. קיים מיקסאדמה קלינית או תת-קלינית, ביוטיי פיגור שכלי ("קרטיניזם") . העדר של התכווצויות כואבות ופסאודומיוטוניה עושים את ההבחנה לעומת תסמונת הופמן (יוהאן)

  • מחלת קוכר או שבר קוכר או השבר הדיסקונדילי - שבר אופקי של הקצה התחתון של עצם הזרוע

[3]

  • מחלת קוכר - שבר רוחבי טרוכנטרי - בתוך עובי תל הירך הגדול ומתחת לתל הירך הקטן עם עיוות בצורת "קב" של הירך, הגפה פונה כלפי פנים (באדוקציה) והרגל מסובב החוצה- נראה אצל צעירים חסונים המבצעים מאמצים פיזיים גדולים[3]

פרסים ואותו הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1909 - פרס נובל לפיזיולוגיה ולרפואה. קוכר תרם את הסכום של 200000 פרנקים שווייצרים למכון לחקר ביולוגי.
  • 25 ביולי 1900 - חבר בקולגיום המלכותי של הכירורגים
  • יושב ראש איגודי הרופאים של ברן ושל שווייץ
  • יושב ראש האיגוד השווייצרי לכירורגיה
  • 1902 - יושב ראש האיגוד הגרמני לכירורגיה
  • חבר כבוד של האיגוד הגרמני לכירורגיה
  • 1905 - יושב ראש הכנס הבינלאומי הראשון לכירורגיה בבריסל
  • תוארי דוקטור לשם כבוד חבר כבוד

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושאים את שמו:

  • המכון תאודור קוכר בברן (שהוקם ב-1909) והוא גם אתר לזכרו
  • הרחוב קוכרגאס והפארק קוכר בברן.
  • 1927 - ב"אינזלשפיטאל" בברן הוצב פסל דיוקן של קוכר מאת הפסל קרל הני
  • פסל אחר שלו נמצא בפארק קוכר ועוצב על ידי הפסל מקס פואטר
  • ההיסטוריון השווייצרי אדגר בונז'ור (1991-1889) שהיה נשוי לדורה קוכר, כתב מונוגרפיה בת 136 עמודים על חיי קוכר - (מהדורה האחרונה ב-1981)
  • החברה הגאוגרפית הרוסית העניקה את השם קוכר להר הגעש אוג'ין צ'ולדונגי במנצ'וריה.
  • מכתש על הירח נקרא על שמו
  • האסטרואיד 2087 קיבל את שמו

ספרים ומאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוכר כתב 249 מאמרים וספרים והדריך 130 עבודות דוקטורט.

  • 1880 - Über Schusswunden (על פציעות ירי)
  • 1895 - Die Lehre von den Schusswunden durch Kleinkalibergeschosse

(תאוריית פציעות הירי בכדורים בעלי קוטר קטן)

  • Vorlesungen über chirurgische Infektionshrankheiten (הרצאות על מחלות זיהומיות ניתוחיות) יחד עם ארנסט טאפל (Tavel ) Basel, 1892, Jena, 1900
  • 1895 - Chirurgische Operationslehre (ספר הלימוד לתורת הניתוח) - פורסם ב-6 מהדורות ותורגם לשפות רבות
  • Erkrankungen der Schilddrüse (מחלות בלוטת התריס) - התמקד במיוחד בזפקת

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תאודור קוכר בוויקישיתוף

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • G.Russo Boli și sindroame cu nume proprii - Ghid-dicționar vol.II Junimea, Iași

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אתר פרס נובל
  2. ^ Berner Geschlechter
  3. ^ 3.0 3.1 G.Russu