וידוי (נצרות)

ציור שמן על קנבס מהמאה ה-19, כומר שומע וידוי. הכומר לובש גלימת נזיר פרנציסקנית וסטולה סגולה - הצבע הסגול הוא הצבע הליטורגי המתאים לווידוי. הסטולה היא מעין צעיף, עם שלושה צלבים, המסמלת את סמכותו של הכומר.

וידוי או בשמו הרשמי סקרמנט הכפרה (the Sacrament of Penance) וגם סקרמנט הפיוס, הוא בנצרות אחד משבעת הסקרמנטים הנועד למחילת חטאים שנעשו לאחר הטבילה דרך מחילת הכומר (הפטירה absolution), לאלו שעם צער אמיתי על חטאיהם, מתודים אותם בכנות ומבטיחים לכפר עליהם ולא להוסיף לחטוא.

מקור הווידוי הוא מכתבי הקודש הנוצריים ומהמסורת הנוצרית. בין היתר, והדוגמה המוכרת ביותר, יוחנן כ' 19-23, בפסוקים אלו ישו נושף את רוח הקודש לשליחו ובכך הוא נותן להם את הסמכות למחות חטאים. עקב זאת, משום שההגמונים קיבלו את ההסמכה השליחית, הם גם בעלי הכוח לפטור מחטאים, כוח שניתנן דרכם גם לכמרים:

"... וַיֹּסֶף יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שָׁלוֹם לָכֶם כַּאֲשֶׁר שָׁלַח אֹתִי הָאָב כֵּן אָנֹכִי שֹׁלֵחַ אֶתְכֶם׃ וְאַחֲרֵי דַבְּרוֹ זֹאת וַיִּפַּח בָּהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם קְחוּ לָכֶם אֶת־רוּחַ הַקֹּדֶשׁ׃ וְהָיָה כָּל־אֲשֶׁר תִּסְלְחוּ לְחַטֹּאתָם וְנִסְלַח לָהֶם וַאֲשֶׁר תַּאֲשִׁימוּ יֶאְשָׁמוּ..."

הליך הווידוי

בכנסייה המערבית

תא וידוי מהודר מעץ מעוצב בסגנון גותי

בכנסייה הקתולית, הווידוי מתחיל עם חשבון הנפש של המאמין. עם כנסיתו לתא הווידוי (או מקום מתאים אחר לפי המשפט הקאנוני) המתודה מקבל את ברכת הכומר, לאחר והמתודה אומר "ברך אותי אבי, כי חטאתי." לאחר מכן, על המתודה לציין מתי היה הווידוי האחרון שלו ולהתוודות, לכל הפחות, על כל חטאי המוות שעל מצפונו, במספרם ובסוגם, אם כי הכנסייה ממליצה להתוודות גם על כל החטאים הוינלים (כפי שמלמדת ועידת טרנטו).

לאחר מכן, המאמין מעיד על חרטתו ומקבל תפילה קלה, לרוב, ככפרה על חטאיו. הכומר רשאי להדריך רוחנית את המאמין ולאחר מכן הוא נותן לו את הפטירה, במילים הבאות:

"... אני פוטר אותך מחטאיך, בשם האב והבן ורוח הקודש."

בכנסיות המזרחיות

בכנסייה הקתולית מזרחית וגם בכנסייה האורתודוקסית, הווידוי מתרחש מול האיקונוסטזיס בכנסייה, או במקום ראוי אחר בכנסייה ולא בתא וידוי. לעיתים, מאחורי הכומר היה תלוי איקונין של המשיח הנוצרי, על מנת להזכיר למאמין כי הוא מתודה לאל ולא אל כהן הדת. במסורת הביזנטינית, דגש חזק ניתן בווידוי על ההדרכה הרוחנית של הכומר ולא רק על וידוי החטאים.

מסך המתכת החוצץ בין המתפלל והכומר לשם הפרטיות - הקתדרלה של דוברובניק (קרואטיה)

בכנסיות המזרחיות, נוסח הפטירה משתנה בין המסורות השונות, אך לרוב התפילה פונה לאל בבקשה למחילת החטאים. בשונה מהנוסח הקתולי שהוא אינדיקטיבי (indicative), בו הכומר באופן ברור מצביע על מתן הדין באומרו "אני פוטר", הנוסח בכנסיות המזרחיות הוא של פנייה לאל לקבלת המחילה (Deprecatory), אם כי אין ההבדל מצביע על קונפילקט, או אף על שוני אמונתי בין הזרמים והמסורות על טיב הסקרמנט והתאולוגיה המסבירה אותו, אלא הוא שוני שיניוני:

"האדון אלוהים דרך נתן הנביא סלח חטא דוד ובכי ניאופו תחת רגליו [שמע], [ואת] פטרוס אשר בכה בכי מר לאחר בגידתו ואת המוכס והבן האובד [סלח להם כן]. אותו האדון והאלוהים, דרכי [אדם] חוטא, יסלח נא לך, (שם), על כל חטאי חייך בעולם הזה ובעולם הבא ויתן לך לעמוד לא נורשע בבית דינו, כי הוא המבורך לעולמי עולמים. אמן."

במאות הראשונות לספירה

בראשית ימי הכנסייה, וידוי היה נעשה בפרהסיה ואף היה אירוע חד-פעמי. המאמין, כאשר היה מעוניין בווידוי, היה פונה להגמון ולאחר תקופת תענית היה מתקבל בחזרה לקהילה. התמדה בדרך הישר הייתה, אי לכך, נחוצה משום שלא היו הזדמנויות נוספות. תחת השפעת נזירים קלטים ואנגלו-סקסונים סקרמנט הווידוי, למרות שנשאר תהליך פומבי ומייגע, קיבל את האלמנטים שמאפיינים אותו עד היום: החטאים והפרטים האישיים סביבם נאמרו בפרטיות לכומר, והפטירה ניתנה לפני עשיית הכפרה.

פרשנויות ומשמעת כנסייתית

כומר מרים את ידו בעודו שומע וידוי, הנוהג בעת מתן הפטירה. ציור מהמאה ה-18. האדם המחכה לווידוי, בצד שמאל, אוחז מחרוזת.

הפרשנות

על-פי האמונה והפרשנות הנוצרית, לכומר בעצמו אין את הסמכות לבטל חטאים של אדם וסמכות זו שמורה לאל בלבד; ברם, במהלך סקרמנט הווידוי מגלם הכומר את ישו (in persona Christi), והמוחל על החטאים הוא למעשה האל ולא הכומר (הנמצא כמתווך). בברית הישנה, סליחת החטאים הייתה מותנת כמו כן בשימוש בכהן ככלי למחילת החטאים: "וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם, לִפְנֵי יְהוָה, עַל-חַטָּאתוֹ, אֲשֶׁר חָטָא; וְנִסְלַח לוֹ, מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא." (ויקרא יט כב). הכהן של הברית החדשה - הוא הכומר. הקורבן הנצחי לחטא הוא לא אייל של הברית הישנה, אבל שה האלוהים, שהוקרב על מזבח הצלב אחד ולתמיד.

הסמכות הזאת ניתנה על ידי המשיח הנוצרי, הישות השנייה של השילוש הקדוש, בהיותו אלוהים לו הסמכות בלבד למחול חטאים אלא שבהכרתו את חולשת האדם, הוא הקים את סקרמנט הווידוי על מנת להקל על המאמינים בקבלת סליחה ורחמים ולהיות במצב של חסד (state of grace). ראו יוחנן כ' 19-23.

על הסקרמנט להיות תקף (valid) על המאמין:

• להיות מלא בחרטה על חטאיו.
• להיות בעל רצון ממשי לשנות את חייו ולא להוסיף לחטוא.
• להיות מוכן לעשות את הכפרה שתינתן לו על ידי הכומר.
• להתוודות על כל חטאי המוות שביצע.

בצד הכומר:

• רצון מינמלי לעשות "את אשר הכנסייה עושה."
• לומר לכל הפחות "אני פוטר", מנוסח הפטירה.

יצירת מופת של רמבנדט, מתארת את משל הבן האובד - משל בעל קונוטציה לסקרמנט הווידוי

משמעת כנסייתית

הסודיות המוחלטת של הווידוי

על-פי חוקי המשפט הקאנוני, על הכומר לשמור בסודיות מלאה על כל מה שנאמר לו בווידוי, ונאסר עליו להפר סודיות זו גם אם חייו או חיי אחרים נתונים בסכנה בשל כך. כומר המפר סודיות זו מנודה באופן אוטומטי מהכנסייה. לכל היותר, מותר לכומר להפציר במתוודה כי ידווח גם לאחרים (למשל לרשויות החוק) על שסיפר לו בווידוי.

במקרים מסוימים מותר לכומר לדווח לבכירים ממנו בכנסייה על תוכן הווידוי, אולם רק ברשותו של המתוודה וללא זיהויו. הדבר נדרש במקרים של עבירות חמורות במיוחד, בהם נדרש אישורו של הגמון, או אף של האפיפיור, כדי למחול על החטא. בעקבות מקרה במדינת אורגון שבו הוקלט וידוי ללא ידיעת הכומר או המתוודה על ידי עורך דין קבע בית-משפט פדרלי בארצות הברית כי הקלטה כזו היא הפרה של התיקון הרביעי לחוקת ארצות הברית, והוציא צו מניעה האוסר על הקלטות כאלה בעתיד.

מחויבות המאמינים

המאמינים מחויבים, לכל הפחות, להתודות פעם אחת בשנה. אם כי הכנסייה ממליצה לעיתים יותר קרובות, במיוחד אם אדם נופל לחטא מוות.

בכנסייה הפרוטסטנטית

הנצרות הפרוטסטנטית מאמינה כי אין צורך במתווך בין האדם לאלוהיו. לפיכך הווידוי בדת זו נעשה בדרך-כלל בפרטיות, בתפילה לפני האל. עם זאת, במקרה של עוול שעושה אדם לחברו, מעודדת הנצרות הפרוטסטנטית וידוי בפני אותו אדם כצעד הכרחי לשם קבלת מחילה מהאל. אם חטא כלשהו הביא להרחקתו של אדם מהכנסייה, לעיתים קרובות נדרש וידוי פומבי לפני שיוכל אותו אדם לשוב לכנסייה. בכל המקרים אין צורה אחידה ומקובלת לווידוי. בכנסייה האנגליקנית קיים מוסד של וידוי בפני הכומר, הדומה מאוד לווידוי בנצרות הקתולית, אולם וידוי זה לא נחשב להכרחי. ישנן כנסיות לותרניות המעודדות וידוי אישי בפני הכומר, אולם מאז המאה ה-18 כמעט ולא נעשה שימוש במוסד זה. מנהג נפוץ יותר הוא הודאה משותפת בחטאים בתחילתה של תפילה ציבורית.

בשנת 1529 שיבח מרטין לותר את הווידוי הפרטי בפני כומר או בפני נוצרי אחר לצורך קבלת הסליחה. הרפורמטורים הלותרנים האמינו כי מניית כל חטאיו של אדם אינה אפשרית (על-סמך ספר תהילים, פרק י"ט, פסוק י"ב: "שְׁגִיאוֹת מִי-יָבִין"), ולפיכך המחילה לא ניתנת בשל הודאה בחטאים, אפילו היא הודאה כנה, אלא על בסיס אמונה שלמה באל ובישו.

קישורים חיצוניים

• איתן בורשטיין, וידוי, באתר מט"ח
• הוותיקן מחדד נהלים: וידוי אינו טיפול פסיכולוגי, באתר הארץ, 4 ביוני 2009
• על סקרמנט הווידוי, האנציקלופדיה הקתולית
• וידוי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ודויים, דף שער בספרייה הלאומית