חנוכת המקדש

שלמה המלך חונך את בית המקדש הראשון

חֲנֻכַּת המקדש הוא שמו של אירוע חגיגי שנערך עם סיום בנייתו של בית המקדש או המשכן, ובו הוקרבו קורבנות מיוחדים ונערכו חגיגות שמחה.

האירוע התקיים בעבר על ידי משה רבנו כאשר הושלמה בנייתו של המשכן, על ידי שלמה המלך כאשר הושלמה בנייתו של בית המקדש הראשון, על ידי כנסת הגדולה כאשר הושלמה בנייתו של בית המקדש השני ועל ידי הורדוס כאשר הושלם שיפוצו של בית המקדש השני.

על פי פירושים שונים למקרא, ייערך אירוע זה גם עם השלמת בנייתו של בית המקדש השלישי בגאולה.

תאריכי חנוכת המקדש

המשכן נחנך בראש חודש ניסן בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים. ישנה מחלוקת פרשנית לגבי ימי המילואים, אם היו אלה ימים לקראת החניכה או אחריה.

בית המקדש הראשון נחנך בח' בתשרי.

יש הרואים בהבדל שבין תאריכי החניכה הבדל מהותי בתפקיד המשכן לעומת המקדש. לוח השנה לחגי ישראל מתחיל בראש חודש ניסן, בהתאמה המשכן משמש לעבודת הפולחן הפרטית של עם ישראל. ראש חודש תשרי לעומת זאת הוא ראש השנה ללוח השנה החקלאי ובכך הוא אוניברסלי. בהתאמה, שלמה בתפילתו בחנוכת המקדש מבקש שהמקדש יהווה מקור פולחן ותפילה לכלל הגויים.

בית המקדש השני נחנך בג אדר בשנה השישית לדרייוש מלך פרס.

ישנם מקורות סותרים לגבי תיארוך סיום השיפוץ שעשה הורדוס לבית המקדש, התיארוכים נעים בין כ-10 שנים לפנה"ס לכ-20 לספירה.

קיומו של האירוע בעבר

ישנם מקורות רבים בתנ"ך המציינים את קיומו של האירוע בזמנים שונים. חנוכת המשכן מתועדת בתורה:

"וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ"

— ספר במדבר, פרק ז', פסוק י'

חנוכת בית המקדש הראשון על ידי שלמה המלך מתועדת בנביאים:

"וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֵת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר זָבַח לַה' בָּקָר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וְצֹאן מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף וַיַּחְנְכוּ אֶת בֵּית ה' הַמֶּלֶךְ וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

— ספר מלכים א', פרק ח', פסוק ס"ג

חנוכת בית המקדש השני על ידי כנסת הגדולה מתועדת בכתובים:

"וַעֲבַדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּהֲנַיָּא וְלֵוָיֵא וּשְׁאָר בְּנֵי גָלוּתָא חֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה בְּחֶדְוָה. וְהַקְרִבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה תּוֹרִין מְאָה דִּכְרִין מָאתַיִן אִמְּרִין אַרְבַּע מְאָה וּצְפִירֵי עִזִּין לחטיא [לְחַטָּאָה] עַל כָּל יִשְׂרָאֵל תְּרֵי עֲשַׂר לְמִנְיָן שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"

— ספר עזרא, פרק ו', פסוקים ט"ז–י"ז

את החגיגות שהתקיימו עם השלמת שיפוצו של בית המקדש השני על ידי הורדוס מתאר יוסף בן מתתיהו בספר יוסיפון פרק נ"ה. הוא מתאר שם את השמחה הרבה, התשבחות לה' והקורבנות המרובים שהוקרבו אז.

קיום האירוע בעתיד

בספר יחזקאל נאמר: ”שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ וּמִלְאוּ ידו [יָדָיו]: וִיכַלּוּ אֶת הַיָּמִים וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יַעֲשׂוּ הַכֹּהֲנִים עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת עוֹלוֹתֵיכֶם וְאֶת שַׁלְמֵיכֶם וְרָצִאתִי אֶתְכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְהֹוִה.”

על-פי פירושו של הרמב"ן על יחזקאל, נסובים פסוקים אלו על חנוכת המקדש שתתקיים בגאולה העתידה, לאחר השלמת בניית בית המקדש השלישי.

האם היא מצווה הנוהגת תמיד

יש הסוברים שמצוות חנוכת המקדש היא מצווה המתקיימת תמיד, כאשר נגמרת בניית בית המקדש, אולם גם בכך נחלקו האם היא נחשבת כמצווה בפני-עצמה או לא:

בעל ההלכות גדולות מנה מצווה זו בפני עצמה. אולם הרמב"ן, אף-על-פי שמסכים עמו שהיא אכן מצווה הנוהגת לדורות, אינו מונה אותה בפני עצמה. הסיבה לכך היא שהוא מונה את מצוות חנוכת המקדש בכלל מצוות בניין בית המקדש.

לעומתם, סובר הרמב"ם שאינה מצווה לדורות, וכל הקורבנות שהוקרבו על ידי הנשיאים במדבר, שלמה המלך וכנסת הגדולה היו בתורת הוראת שעה בלבד.

פרטי המצווה

את מצוות חנוכת המקדש קיימו מייד לאחר גמר בניין בית המקדש, משום שעיכוב בעבודת בית המקדש למרות שהוא מוכן לעבודה הוא אסור. למרות זאת, אם ישנו חלק בבית המקדש שאינו מוכן, למרות שהוא חלק שאינו עיקרי ואינו נצרך עבור עבודתו הסדירה של בית המקדש, אכן המתינו עד סיומן המוחלט של עבודות הבנייה, ורק לאחר מכן נערכו חגיגות החניכה.

חיוב השמחה

למרות שלא נזכר בתורה במפורש חיוב על שמחה בעת חנוכת המקדש, למדו זאת המפרשים ממספר מקומות:

• נאמר בספר דברים: ”וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'.” שם מרומז על מצוות חנוכת בית המקדש, ובפסוק שלאחריו נאמר: ”וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם.”

מכך למדו שחובה על עם ישראל לבוא לחגיגות חנוכת המקדש ולשמוח.

• ישנם ראשונים שהסבירו שאומנם אין חיוב מיוחד לשמוח בחנוכת המקדש, אולם ישנו חיוב כללי על שמחה בעת הבאת קורבנות, כמו שכתוב בספר דברים: ”וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ.” ומכיוון שבחגיגות חנוכת המקדש מוקרבים קורבנות רבים - ישנו חיוב לשמוח.
• הנצי"ב מוולוז'ין לומד זאת ממה שכתוב בספר במדבר: ”וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.” הנצי"ב מסביר שפסוק זה נסוב, בין השאר, על חנוכת המקדש.

מנהגי שמחה שנקבעו לדורות

בספר יוסיפון כותב יוסף בן מתתיהו שלאחר השלמת השיפוצים שעשה הורדוס בבית המקדש השני נהג עם ישראל לחגוג זאת מדי שנה ביום בו הושלמו עבודות הבנייה ונערכה חנוכת המקדש. כיום לא מציינים יום זה בחגיגות מיוחדות.

בחודש ניסן, בו נערכה חנוכת המקדש הראשונה - עם סיום עבודות בניית המשכן במדבר סיני, אסור להתענות. הסיבה לכך היא משום שחציו השני של החודש הוא חג הפסח והימים שלפניו ואחריו, וחציו הראשון - הוא הימים בהם הוקרבו קרבנות נשיאי השבטים של עם ישראל, כחלק מחגיגות חנוכת המקדש. ימים אלו מצוינים עד היום באי-אמירת תחנון, ובקריאה בתורה המיוחדת לכל יום, לפי הנשיא שהקריב את קרבנו ביום זה.

הראשונים כתבו שאין נופלים אפיים (אמירת תחנון) בימים שבין יום כיפור לסוכות משום שבימים אלו הושלמה בנייתו של בית המקדש הראשון ונערכו חגיגות חנוכת המקדש.

לקריאה נוספת

• אנציקלופדיה תלמודית, כרך ט"ז, ערך חנכת המקדש.

קישורים חיצוניים

• חנוכת המקדש באתר אנציקלופדיה יהודית דעת.
• הערך "חנוכת המקדש", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה