לוחמי חרות ישראל

קובץ:Lehilogo.jpg

סמל הלח"י

אברהם שטרן

אנדרטת לח"י בפתח תקווה

לוחמי חרות ישראל או הלח"י הייתה מחתרת יהודית שפעלה נגד המנדט הבריטי, משנת 1940 עד הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. הלח"י הוכרז כארגון טרור על ידי ממשלת המנדט, ולאחר הקמת המדינה, בעקבות רצח ברנדוט, גם על ידי הממשלה הזמנית. את המחתרת הקימו פורשי הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) שהתנגדו להפסקת המאבק במנדט הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה.

בפעולותיהם ניסו אנשי הלח"י לפגוע בבכירי ממשלת המנדט והצבא הבריטי על ידי התנקשויות ופגיעה במתקנים אסטרטגיים. בשנת 1940 ניסה הארגון לחתום עסקה עם המשטר הנאצי בגרמניה על מנת להציל את רוב יהדות אירופה מהשמדה והעלאתם של אותם יהודים לארץ ישראל. בתמורה, הבטיח הלח"י להילחם באימפריה הבריטית מתוך ארץ ישראל.

בשנת 1980 הכירה מדינת ישראל בתרומתו של הלח"י וראתה בו גוף לוחם שסייע בתקומת המדינה. באותה שנה נוצר "אות הלח"י" שהוענק לחברי המחתרת.

הפילוג מהאצ"ל

בעת פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939 היו רוב מנהיגי האצ"ל בכלא הבריטי לאחר שנעצרו ארבעה ימים לאחר פרסום "הספר הלבן השלישי" במאי 1939. הנהגת היישוב קראה לשתף פעולה עם הבריטים במלחמתם בגרמניה, ורבים מבני היישוב התגייסו לצבא הבריטי ועזרו לבריטים במאמץ המלחמתי. הנהגת התנועה הרוויזיוניסטית דגלה גם היא בהשתתפות במלחמה בנאצים, ובספטמבר 1939 הורה דוד רזיאל ממקום מעצרו על הפסקת הפעולות ההתקפיות של האצ"ל נגד הבריטים, כדי לא להפריע למהלך המלחמה נגד גרמניה ובכדי להקדיש מקסימום של כוחות לעזרת אנגליה ובעלות בריתה.

הכרזתו של רזיאל הביאה לשיאו את המאבק הפנימי שהתרחש בתוך האצ"ל על דרכו של הארגון. בראש החולקים על רזיאל עמד אברהם שטרן ("יאיר"), ואחרי שרזיאל שוחרר מהכלא באוקטובר 1939, ושאר חברי מפקדת האצ"ל שוחררו ביוני 1940, הגיעו הדברים לידי עימות גלוי בין רזיאל לשטרן, והפילוג באצ"ל היה לעובדה מוגמרת. כך הוקם פלג הפורשים שאימץ לעצמו בתחילה את השם "האצ"ל בישראל" ומאוחר יותר, בשנת 1943, שינה את שמו ל"לוחמי חרות ישראל".

הארגון והחברים בו

עמוד השער של ירחון "החזית" של הלח"י. הלח"י הוציא במהלך השנים מספר עיתונים נוספים בהם "במחתרת", "המעש" ו"מברק".

בראש המחתרת עמד אברהם שטרן עד שנתפס ונרצח ב-12 בפברואר 1942 על ידי קצין הבולשת הבריטית ג'פרי מורטון במקום מחבואו בתל אביב. אחרי הירצחו קמה הנהגה שחבריה היו יצחק שמיר (מיכאל), ישראל אלדד (שייב) ונתן ילין מור (גרא). חברים ידועים אחרים היו יהושע זטלר, יצחק חסון, יעקב אליאב, יעקב גרנק, גאולה כהן, יהושע כהן, בועז עברון ועמוס קינן. ב-1942, לאחר רצח שטרן, כיהן יהושע כהן כראש המחתרת בפועל (אם כי לא רשמית) למשך תקופה של כחצי שנה שבה החזיק את שרידי הארגון, כיוון שההנהגה שקמה לאחר הרצח הייתה כלואה בבתי הכלא הבריטיים, תוך שהוא מסתתר עם אשתו נחמה (נחה) בפרדסים, עד שיצחק שמיר ברח מהכלא וקיבל את הפיקוד.

הלח"י היה ארגון קטן שמנה מאות אנשים בלבד, אך ביצע פעולות נועזות נגד השלטון הבריטי, שכללו הפעלת מוקשים נגד שוטרים בריטיים והתקפות על יעדים בריטיים. הבריטים כינו את הארגון "כנופיית שטרן" - The Stern Gang, כדי לבטא את תיעובם אליו וכדי להמעיט בערכו כארגון לוחם. כדי לממן את פעילותו עסק הארגון לעתים בשוד בנקים. הארגון הפיץ שבועון קיר בשם "המעש", והפעיל תחנת שידור מחתרתית, "קול המחתרת העברית", שהקריינית שלה הייתה גאולה כהן, הקריין היה נתן מרפיש (גד) וטכנאי השידור היה יעקב יצחקי (אלכס). חברים רבים הצטרפו ללח"י דרך תנועת הנוער הדתית ברית החשמונאים.

מעט אחרי הקמת הלח"י קמה בירושלים ה"מחלקה הדתית הלח"י", המחלקה נועדה עבור בני ירושלים החרדיים והדתיים אשר חפצו להצטרף אל שורות הלח"י, בראשות מחלקה זו עמד יצחק גבירץ אשר שימש גם כשוחט הלח"י בירושלים.

בנובמבר 1943 נמלטו 20 אנשי לח"י ממחנה המעצר בלטרון דרך מנהרה ארוכה שכרו במשך חודשים רבים בעזרת כלי הגינון שניתנו להם.

ב-19 באוקטובר 1944 ממשלת המנדט הגלתה מאות עצירים חברי האצ"ל והלח"י למחנות מעצר באפריקה. הגולים ערכו נסיונות בריחה אחדים, אך רק מעטים מהבורחים הצליחו בכך. העצירים שוחררו וחזרו ארצה רק לאחר קום המדינה, ב-12 ביולי 1948.

אנשי ההגנה ראו בלח"י כמו באצ"ל ארגון פורש שפעל בניגוד להוראות המוסדות הלאומיים. אולם בעת הסזון נמנעו מלפגוע בלח"י. לאחר תום מלחמת העולם השנייה, ב-1 בנובמבר 1945, הצטרף הלח"י לתנועת המרי העברי שאיחדה את כל הכוחות הלוחמים בשטחי המנדט. עם זאת הלח"י והאצ"ל המשיכו במאבק המזוין גם לאחר שההגנה פסקה מכך, והלח"י אף הרחיב את פעילותו מחוץ לגבולות ארץ ישראל. במלחמת העצמאות נלחם הלח"י כמסגרת עצמאית באזור ירושלים. לאחר רצח פולקה ברנדוט, בו הואשם הלח"י, הורתה ממשלת ישראל על פירוק הארגון.

כללי ההתנהגות במחתרת כפי שהועברו לחברי הארגון:

• אל תביא חברים לחדרך ובעיקר לא חברי מחתרת אחרים.
• אל תתידד עם השכנים או בעל הבית ואל תספר על תולדותיך לבעלי הבית.
• אף פעם אל תקנה מצרכיך בחנות שליד ביתך3 חפש חנות רחוקה שלא ידעו היכן אתה גר.
• אל תשוחח עם אנשים על התנועה.
• אל תגלה אף פעם את השקפותיך האמיתיות.
• אל תציג את עצמך כלאומני, עדיף שמאלי.
• אם יש באפשרותך, קשט את חדרך בתמונות המתאימות להשקפותיך הבדויות, למשל תמונה של וייצמן או קארל מארקס.
• בהתחמקות ממעקב השתמש בחדרי מדרגות ובמעברים בין חצרות.
• כאשר אתה נכנס לחדרך בלילה, חכה כ- 10 דקות לפני שתעלה את האור.

נורית גרץ, על דעת עצמו ע' 133

אידאולוגיה

עיקרי התחיה כפי שפורסמו בגיליון השני של "במחתרת" בטאונה של לח"י

הגראפיטי: "הלאה האימפריאליזם האנגלי!", שנותר עד ימינו על קיר בית חפץ בשכונת הבוכרים בירושלים

כמו האצ"ל, גם הלח"י היה קרוב פוליטית לתנועה הרוויזיוניסטית. מצע הארגון נוסח ב"שמונה עשר עקרונות התחייה", שנכתבו על ידי אברהם שטרן, ובו הגדיר את יעוד התנועה:

• גאולת הארץ
• תקומת המלכות
• תחיית האומה.

משפט המפתח בעקרונות התחייה הוא: "אין תקומת המלכות בלא גאולת הארץ, ואין תחיית האומה ללא תקומת המלכות".

ארבעת הסעיפים הראשונים מדברים על ייחודו של עם ישראל, זכותו על מכורתו, היא ארץ ישראל מהפרת ועד נהר מצרים, ועל ייעודה של התנועה. ששת הסעיפים הבאים מדברים על תפקידי הארגון: חינוך העם, איחוד העם, כריתת בריתות, הקמת כוח לוחם, כיבוש הארץ ומלחמה במפריעים למטרות אלו. יתרת הסעיפים מדברים על תפקידי התנועה לאחר שחרור הארץ מהשלטון הבריטי: הקמת משטר צדק, הפרחת השממה, קיבוץ גלויות, החייאת השפה העברית ובניית בית המקדש השלישי.

הלח"י החזיק באידאולוגיה אנטי-אימפריאליסטית. לשיטתו, השלטון הבריטי בשטחי ארץ ישראל נחשב כיבוש לא חוקי, ועל כן הלח"י ריכז את מתקפותיו כנגד מטרות בריטיות (בניגוד להגנה והאצ"ל שעסקו בעיקר בלוחמה נגד הערבים). אסירי הלח"י סירבו להגן על עצמם במשפטיהם אצל הבריטים, ובדרך כלל הסתפקו בקריאת הצהרה שבה טענו שלבית המשפט, המייצג כוח כובש, אין סמכות לשופטם והוא אינו חוקי. מאותה סיבה סירבו אסירי הלח"י לבקש חנינה, גם במקרים שבהם בקשה כזו הייתה חוסכת מהם עונש מוות. אחד מאסירי הלח"י, משה ברזני, התאבד בכלא (יחד עם לוחם האצ"ל מאיר פיינשטיין), כדי למנוע מהבריטים את היכולת להוציא אותם להורג בתלייה.

מימוש האידאולוגיה הנ"ל היה בעזרת פעולות טרור והתנקשות כנגד נציגי השלטון הבריטי כגון חיילים שוטרים ותחנות משמר וצבא בריטי. הארגון פעל בעיקר במרכזי היישוב העיקריים בארץ: ירושלים תל אביב וחיפה. למרות שחלק מהאידאולוגיה של הארגון היתה הפרחת בשממה, לא הקים הארגון שום ישוב בארץ.

המנון לח"י, "חיילים אלמונים", נכתב על ידי אברהם שטרן, מייסד ומפקד הלח"י (קודם להקמת הלח"י שימש המנון זה את האצ"ל).

הזכות על הארץ

ראשי הלח"י האמינו בבעלות המוחלטת של עם ישראל על ארץ ישראל ("אדנות"), כזכות טבעית ונצחית, אותה יש לממש בזכות עצמה ולא רק כתגובה על מצוקת היהודים בגלות או לשם "פתרון שאלת היהודים" לשיטתו של בנימין זאב הרצל. הם האמינו בכיבוש הארץ בכוח הזרוע ("ארץ נכבשת בדם"), ולא ברכישתה בכסף, או בהשגתה באמצעים מדיניים ובחסדי שליטים ומעצמות, כמו גם כי הנשק והכוח הצבאי הם הדרך הטבעית והמקובלת להגשמת מטרות לאומיות, ולא אמצעי אחרון של הגנה עצמית.

היחס לערבים

עיקר המחלוקת בין הזרמים השונים בלח"י היה בנושא היחס לתושביה הערבים של ארץ ישראל. בעוד פלג אחד, עליו נמנה בין היתר ישראל אלדד (שייב) ראה בתושביה הערבים של הארץ זרים, אשר את בעייתם יש לפתור בדרך של חילופי אוכלוסין, הרי הפלג השני בראשות נתן ילין-מור-פרידמן ואליהו בית צורי הושפע מהכנענים, ודגל בהשתלבות ב"מרחב השמי". קבוצה זו (שעם חבריה נמנה עמוס קינן) סברה כי המכנה המשותף בין ה"צבר" הישראלי לבין התושב הערבי גדול מאשר המכנה המשותף בין הצבר לבין היהודי הגלותי.

מאחר ומטרתו העיקרית של הלח"י הייתה מלחמה בבריטניה, אותה הגדירו "כובש זר", היו בשני הפלגים בארגון אנשים שלא שללו ברית עם הערבים נגד הבריטים. בפועל בוצעו פעולות אלימות רבות נגד ערבים.

מותו של יאיר

תבנית:חלונית2 בשנת 1942, לאחר שמאסו בפעילות של הלח"י, החליטו השלטונות המנדטוריים לשים קץ לדבר. הבריטים הבטיחו פרס של 1,000 לירות (הון עתק באותה תקופה), על ראשו של המפקד. בעקבות הלשנה (אם כי יש הטוענים כי מדובר במודיעין מוצלח), הצליחו הבריטים לעלות על עקבותיו של אברהם שטרן בדירתם של טובה ומשה סבוראי בתל אביב. לאחר שהוצא ממחבואו בדירה ונעצר באופן רשמי, הוציא קצין הבולשת הבריטי ג'פרי מורטון את אקדחו וירה בראשו של יאיר מטווח אפס. יאיר מת במקום.

זאת הייתה נקודת השפל של לח"י. הבריטים הצליחו לעצור את רוב המפקדים. חברי המפקדה חנוך קלעי ובנימין זרעוני הסגירו עצמם לבריטים. מי שהמשיך את פעילות המחתרת היה יהושע כהן שהסתתר בפרדסי רעננה. יצחק שמיר שהצליח לברוח ממחנה המעצר מזרע, החל בשיקום לח"י.

מדיניות נשיאת נשק שלא בתפקיד הייתה בעוכרי המחתרת. לאחר שנרצח ירחמיאל אהרונסון ונתפס מתי שמואלביץ בהיותם נושאי נשק, שונתה המדיניות הזאת.

פעולות הלח"י

פעולותיו של הלח"י כוונו בעיקרן נגד הבריטים בתקופת המנדט. לא ידוע על מקרים בהם הארגון תקף אזרחים בריטיים שאינם משורות השלטון, למעט אחיו של רוי פאראן בפצצה שכוונה לאחרון. לשם מימון פעולותיהם עסקו גם בפעולות שוד, שכונו בפיהם "החרמות". בין היתר בוצעו פעולות כאלה נגד סניפי בנקים (מקומיים וזרים), סוחרי זהב ויהלומים, פקיד של המשביר המרכזי ומכונית דואר.

בחודשים פברואר-ספטמבר 1944 אנשי לח"י תקפו את הבריטים ברחובות, הטמינו מוקשים במכוניותיהם, ירו בהם בעת מרדף אחרי אנשי לח"י ופוצצו את בנין הבולשת בירושלים. בפעולות אלה נהרגו ונפצעו מספר גדול של שוטרים וקצינים בריטים (וכן גם מספר יהודים ששרתו במשטרת המנדט). מספר אנשי לח"י נהרגו בפעולות ואחרים נאסרו והובאו בפני בתי דין צבאיים. נאשמי לח"י ניצלו את בתי המשפט כבמת הסברה כאשר הנאשמים הפכו למאשימים ושללו את חוקיות שלטון הכיבוש הבריטי. תחבולות ומאמצים רבים הושקעו בניסיונות להתנקש בחייהם של ראשי כוחות הביטחון הבריטים ושל אישים בכירים המסמלים את השלטון הבריטי בארץ. רוב התכניות האלה לא יצאו אל הפועל או נכשלו.

עוד ביצעו אנשי הלח"י הוצאות להורג של מי שנחשבו בעיניהם בוגדים. כך הוציאו להורג בשנים 1943-1948 את יוסף דוידסקו מותיקי מחתרת נילי, את ישראל פריצקר איש מש"י, את אנשי הלח"י יהודה אריה לוי ואברהם וילנצ'יק, את ורה דוכס וחיה זיידנברג, את הנער ארנסט מיכאל שנאל ואחרים. בשורות הנרצחים נמנו גם נתינים זרים וביניהם מיכאיל קליסזצ'וק ("זיידק"), פולני נוצרי שהיה מנהל מועדון פליטים, אשר נרצח בינואר 48 לאור החשד שהיה בקשר עם כנופיות ערביות.

אנדרטה ל-11 לוחמי הלח"י שנפלו במבצע פיצוץ מחסני הרכבת הבריטים ב-1946, סמוך לקרית אתא

לוח זיכרון בשדרות בן-גוריון בחיפה, לזכר התנקשות של הלח"י שנערכה במקום

גן לח"י בפתח תקווה

• 7 באוגוסט 1944: נסיון התנקשות בנציב העליון הבריטי הרולד מקמייקל. מקמייקל נחלץ בשלום מההתנקשות אך אשתו נפצעה.
• 29 בספטמבר 1944: רצח תומאס ג'יימס וילקין, בכיר בבולשת של המשטרה הבריטית בארץ ישראל, ומהאחראים לרצח אברהם שטרן.
• 6 בנובמבר 1944: רצח הלורד מוין, שר המושבות הבריטי, שהואשם באחריות למדיניות "הספר הלבן", בעת שביקר בקהיר. ההתנקשות זכתה לתהודה עולמית ובמשפט שהתנהל בפני בית דין מצרי הייתה למבצעיה, אליהו חכים ואליהו בית צורי הזדמנות לגנות את האימפריה הבריטית. הם נידונו למוות וב-1945 הועלו לגרדום. לח"י ראה בהתנקשות בלורד מוין הישג גדול בפריצת דרך אל דעת הקהל העולמית ואולם הנהגת היישוב והתנועה הציונית ראו בכך המחשה קיצונית לנזק הנגרם ליהודים בארץ ישראל.
• 1 בנובמבר 1945: במסגרת ליל הרכבות פוצץ כוח משותף של האצ"ל והלח"י את צומת המסילות בלוד תוך כדי ניהול קרב עם הבריטים.
• דצמבר 1945: פשיטה משותפת של האצ"ל ולח"י על מבני המשטרה בירושלים וביפו. מרכז המשטרה במגרש הרוסים פוצץ.
• 6 בפברואר 1946: התקפת לח"י בחולון בה הוחרמה כמות גדולה של נשק שהייתה במחנה בריטי ליד שכונת אגרובנק בחולון. לאחר ההתקפה השתוללו חיילים בריטים ברחובות השכונה ורצחו שלושה אזרחים תמימים.
• 25 בפברואר 1946: קבוצה של לוחמי לח"י חדרה למנחת סירקין ופוצצה 8 מטוסים של חיל האוויר המלכותי. הפעולה בוצעה במסגרת התקפת שדות התעופה הבריטיים ובתיאום עם תנועת המרי העברי.
• 2 באפריל 1946: פיצוץ הגשר ומסילת הרכבת מעל נחל נעמן.
• 17 ביוני 1946 אור לי"ט בסיוון ה'תש"ו:ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת בחיפה, במסגרתה פוצצו מכונות, קטרים ומתקנים. בדרכם חזרה נתקלו אנשי לח"י במחסום טנקים בריטי, וספגו 11 הרוגים ו-22 שבויים. כאשר הועמדו לדין הם סירבו לשתף פעולה במשפט, נידונו שלא בפניהם למוות אך העונש של כולם הומתק למאסר עולם. פחות משבועיים אחרי שגזרי הדין של הנידונים למוות הומרו למאסר עולם, חידש לח"י את פעולותיו.
• 9 בספטמבר 1946: חיסול קצין הבולשת מרטין במושבה הגרמנית בחיפה. מרטין זיהה את יצחק שמיר במסדר זיהוי ב-29 ביולי 1946 והביא למאסרו ולשילוחו לאריתריאה. הוא חוסל על ידי שני אנשי לח"י שעמדו ליד מגרש טניס והתחזו לשחקני טניס.
• 25 באפריל 1947: בפעולה בחניון הצבא הבריטי ברחוב הירקון בתל אביב נהרגו שבעה צנחנים בריטים מהדיוויזיה שכונתה ביישוב ה"כלניות", בשל הכומתות האדומות שחבשו. הבריטים ראו בפעולה זו רצח לכל דבר, וטענו כי החיילים הבריטים נורו בשנתם ולא היו חמושים. גם נתן אלתרמן הוקיע פעולה זו, בשיר "דרושה מטפלת", שבו כתב על פלוגה לאומית מאורגנת "אשר שחטה קבוצת חיילים לא מוגנת, בחצר, באוהל ובתוך המיטה, והוציאה כרוזים אחרי השחיטה". בראיון שהעניק ל"מעריב" הגן יעקב בנאי על הפעולה ואמר:

הפעולה ברחוב הירקון לא הייתה רצח. זה היה קרב. נכנסנו כדי להחרים נשק. 'הכלניות' ששמרו שם לא ישנו. התפתח קרב יריות והם נהרגו.

— זיכרונות של כלניות, ראיון לאריק בנדר, "מעריב", 18.10.05

• 26 באפריל 1947: חיסול קצין הבולשת אלברט אדוארד קונקווסט בחיפה.
• 12 בנובמבר 1947: מספר פעולות נקמה על רצח נערי לח"י ברעננה.
• 4 בינואר 1948: פיצוץ בניין העירייה ביפו - בית הסראייה, בפיצוץ נהרגו כ-14 ערבים ונפצעו עשרות רבות.
• 29 בפברואר 1948: פיצוץ קו הרכבת בין חיפה לקהיר, מצפון לרחובות. 28 חיילים בריטים נהרגו ו-35 נפצעו.
• 31 במרץ 1948: פיצוץ קו הרכבת בין חיפה לקהיר, ליד בנימינה. 40 אזרחים, רובם ערבים, נהרגו, ו-60 נפצעו.
• 9 באפריל 1948: האצ"ל והלח"י (בשיתוף "ההגנה") תקפו את דיר יאסין (אירוע הקרוי פרשת דיר יאסין, שעורר הדים רבים עקב הטענה על טבח תושבי הכפר).
• 17 בספטמבר 1948: רצח שליח האו"ם, פולקה ברנדוט, בירושלים.

תנועת המרי העברי

אבן זיכרון ללח"י, ביער לח"י ליד משמר איילון

כתב ידו של אברהם שטרן "הרי את מקודשת לי מולדת", באנדרטה לחללי לח"י

בשנת 1944-1945 הפעילה ההגנה "פעולה למניעת הטרור" (הסזון) ולח"י נאלץ להפסיק את פעולותיו היזומות למשך מספר חודשים. חודשי ההפוגה נוצלו לגיבוש ה"חטיבה הלוחמת" לח"י ולהכנות לפעולות לחימה חדשות. פותח הייצור העצמי של כלי נשק (בעיקר תת-מקלעים "סטן") ושל חומרי נפץ. כמו כן פותחו באותה תקופה שירות הידיעות של לח"י וכלי ההסברה שלו.

עם סיום מלחמת העולם השנייה הסכימו ההגנה, האצ"ל והלח"י לכונן במשותף את "תנועת המרי העברי". (אוקטובר 1945). המבצעים המשותפים העיקריים של הלח"י והאצ"ל מנובמבר 1945 עד יוני 1946 היו: התקפה על תחנת הרכבת המרכזית בלוד, התקפה על מרכזי הבולשת בירושלים וביפו, ניסיון לשחרר אסירים מבית הסוהר המרכזי בירושלים, התקפה על שדות תעופה בריטיים, כאשר לח"י השמיד מטוסים בריטיים בכפר סירקין.

במקביל ערך לח"י שורת "מבצעי רכש" כלומר התקפות לשם השגת נשק מחוץ להסדר תנועת המרי.

הגדולה בפעולות לח"י במסגרת "תנועת המרי" הייתה ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה. נגרם נזק כבד לקטרים, מנופים, מכונות ומחסנים.

הפעולה הראשונה אחרי פירוק "תנועת המרי" הייתה פיצוץ בנין הבולשת ביפו (9.09.46). בכך נפתחו שנה ורבע של מלחמות התשה והטרדה בלתי פוסקת בבריטים. הפעולות נערכו במקביל ובנפרד על ידי לח"י ואצ"ל, תוך מידה מוגבלת של תיאום בין שני הארגונים ומסירת הודעות מוקדמות כדי למנוע ההפרעות הדדיות. לח"י ביצע בתקופה זו מאות פיגועים והתקפות על אנשי השלטון וכוחות הביטחון הבריטי. יריות ורימונים פגעו בחיילים ושוטרים. כבישים ומסילות ברזל מוקשו, מכוניות ורכבות פוצצו. חובלו מתקני ממשלה ורשתות הטלפון והטלגרף, הותקפו תחנות משטרה ותחנות צבא. מספר האבדות בקרב הבריטים הסתכם במאות.

כדי להבטיח את אנשיהם מפני ההתקפות, החלו הבריטים בקיץ 1946 לרכז את המשרדים והמגורים באזורי ביטחון מיוחדים ושמורים. אזורים אלה הוקמו בשלוש הערים הגדולות. בשנים 1946-1947 לוחמי לח"י החדירו מכוניות תופת למפקדת המחנה הצבאי בצריפין, לחצר מרכז המשטרה בחיפה ולבסיס המשטרה הניידת בשרונה.

כמו כן נערכה התקפת יריות ורימונים על היוצאים מבית קולנוע באזור מחנות הצבא שליד פרדס חנה. בנוסף לכך הובערו 11 מכלי דלק במפרץ חיפה. יש להזכיר את הברחת קריינית "קול המחתרת העברית" גאולה כהן שנשפטה ל-7 שנות מאסר בעזרת אוהדים ערבים של לח"י. כמו כן יש לזכור את מותם של איש הלח"י משה ברזני ושל איש האצ"ל מאיר פיינשטיין שנידונו למוות והתאבדו בכלא ירושלים. השניים תכננו להרוג עצמם עם תלייניהם הבריטים בעזרת רימונים שהורכבו על ידי אסיר לח"י אבל כשלא הצליחו לגרום לרב לוותר על כוונתו להיות נוכח בשעת התלייה וויתרו על תוכניתם ופוצצו את עצמם שעות ספורות לפני שעמדו לעלות לגרדום. לפני שפוצצו עצמם בעזרת הרימונים שהוברחו לתאם בתוך תפוזים, דאגו משה ומאיר שהסוהר הבריטי ששמר עליהם לא ייפגע. ספרון עם מסר פרידה מהסוהר, נמצא במוזיאון בירושלים, ליד התא בו הוחזקו. במסר שכתבו לסוהר, מודים לו משה ומאיר, על היחס האנושי שהפגין כלפיהם.

הפניות לשלטון הפשיסטי והנאצי

מכתב מינואר 1941 שצורף להצעה לשיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית

בספטמבר 1940 היה הלח"י במשא ומתן לקראת חתימה עם איטליה הפשיסטית על הסכם שנקרא "הסכם ירושלים 1940" אשר לא הגיע לכלל חתימה. ההסכם נולד כתוצאה מפרובוקציה של אדם בשם משה רוטשטיין שהופעל הן על ידי האצ"ל והן על ידי הבולשת הבריטית, כאשר הצד האיטלקי לכאורה להסכם היה בדוי, לעומת זאת שטרן ביטא במשא ומתן את שאיפותיו וכוונותיו האמיתיות לחבור למדינות הציר במלחמתן בבריטים. זאת הן בשל קרבתו האידאולוגית לאיטלקים והן משום שהם היו אויביו של האויב הבריטי.על אף שנתגבש נוסחו הסופי של ההסכם הוא לא הגיע לידי חתימה. חביב כנען, חוקר תולדות היישוב כתב כי הסיבה לכך הייתה שבשלב בו ההסכם היה ראוי כבר לחתימה, בא רוטשטיין בדרישה כי שטרן ייפגש עם נציג ממשלת איטליה כדי לחתום עליו. שטרן מוכן היה לנסוע לפגישה, אולם חבריו התנגדו לנסיעתו לפגישה כזו והמשא ומתן הגיע לקיצו.‏ יוסף הלר, חוקר תולדות הלח"י הסביר כי בסוף שנת 1940, לאחר מפלות איטליה בפלישה ליוון ובמערכה במדבר המערבי, איבד שטרן ככל הנראה את התקווה למימוש ההסכם, ואז המיר את איטליה הכושלת בגרמניה הנאצית המצליחה.

בסוף שנת 1940, נציג הלח"י נפתלי לובינצ'יק נשלח לביירות, שם נפגש עם נציג השלטון הנאצי ורנר אוטו פון הנטיג ומסר הצעה בשם הלח"י לקחת חלק פעיל במלחמה לצד גרמניה בתמורה לסיוע גרמני בהעלאת יהודים לארץ ישראל. פון הנטיג העביר את המכתב לשגרירות הגרמנית באנקרה, אך לא ידוע על תשובה רשמית למכתב מצד גרמניה. אנשי הלח"י ניסו ליצור קשר עם הגרמנים בשנית בדצמבר 1941, אך ללא הצלחה. מטרת הארגון הייתה להילחם בבריטים שלא הסכימו להעלאת יהודים, על ידי פנייה לגרמנים אשר יעזרו בסיוע העלאת יהודים לארץ ישראל. הרעיון התבסס על בדיקת האינטרסים: הגרמנים לא רוצים את היהודים באירופה, ואילו הבריטים אינם רוצים את היהודים בארץ ישראל, ועל כן צריך להילחם קודם כל נגד האויב הבריטי כדי לפתוח את שערי ארץ ישראל לפליטים היהודים.

לאחר כישלון שליחותו של לובינצ'יק לא שקטו אנשי לח"י על השמרים וניסו לחדש את הקשר עם גרמניה הנאצית. לאחר הניצחון במערכה בסוריה ובלבנון, ביולי 1941 שלטו כבר בעלות הברית בסוריה, וניתן היה להגיע דרכה לגבול טורקיה הנייטרלית, בה שכנה שגרירות של גרמניה. בדצמבר 1941 יצא נתן ילין מור לסוריה, לעבוד כביכול בביצורים שבנה קבלן יהודי מארץ ישראל בצפון סוריה, ולמעשה כדי להגיע משם לטורקיה וליצור קשר עם הגרמנים, כדי לשכנעם להושיט עזרה ללח"י במלחמתו באויב המשותף – בריטניה. ילין-מור יצר קשר עם מבריחי גבול ועמד לצאת לטורקיה. המודיעין הבריטי גילה זאת ובינואר 1942 אסר את ילין-מור והביא אותו למחנה מעצר בארץ.

עם הקמת המדינה

עם ההכרזה על העצמאות ישראל במאי 1948 הצטרפו לוחמי לח"י אל כוחות צה"ל. חלקם התרכזו בחטיבה 8 שבפיקוד יצחק שדה. רק בירושלים הם הוסיפו לפעול כארגון נפרד ושיתפו פעולה עם האצ"ל, בין היתר במתקפה על הכפר דיר יאסין. בספטמבר 1948 נרצח בירושלים מתווך האו"ם הרוזן ברנאדוט על ידי מתנקשים שלפי המשוער היו חברי לח"י. בעקבות ההתנקשות הכריזה הממשלה הזמנית על לח"י ארגון טרור, הארגון פוזר, חברים רבים נאסרו וראשי הלח"י נידונו למאסר (אך שוחררו מאוחר יותר בחנינה כללית).

כמו אנשי האצ"ל, רבים מאנשי הלח"י הצטרפו לתנועת החרות, אך אחרים הקימו את "מפלגת הלוחמים", שמטעמה נבחר נתן ילין-מור לכנסת הראשונה.

אות הלח"י

רק בשנת 1980 הכירה מדינת ישראל בתרומתו של הלח"י וראתה בו גוף לוחם שסייע בתקומת המדינה. באותו שנה נוצר "אות הלח"י" שהוענק לחברי המחתרת. צבעו אדום, שחור, אפור, כחול ולבן.

העמותה להנצחת מורשת הארגון מנתה 125 חללים אשר נפלו בהיותם בשורות הלח"י. יום כ"ה בשבט, יום הירצחו של יאיר, נקבע כיום הזיכרון לחללי לח"י. מדי שנה מארגנת העמותה טקס לזכרם על קברו של יאיר בבית העלמין נחלת יצחק, בתל אביב.

ב-11 בספטמבר 2005 נחנכה אנדרטת לח"י ביער לח"י ליד משמר איילון. באנדרטה של הפסלת איילת ביתן - שלונסקי, מונצחים 127 חללי לח"י.

לקריאה נוספת

אנדרטה לזכר חללי האצ"ל והלח"י, בבית הקברות נחלת יצחק

אנדרטת לח"י ליד מושב משמר איילון

• נחמיה בן תור, ספר תולדות הלח"י (חמישה כרכים), הוצאת "יאיר", 2010
• בני מוריס, קורבנות, הוצאת עם עובד, 2003
• יוסף הלר, לח"י: אידאולוגיה ופוליטיקה 1949-1940, מרכז זלמן שזר ובית ההוצאה כתר, ירושלים, 1989, 628 עמ'
• פנחס גינוסר, ‏מחקר חלוצי על לח"י – אורות וצללים, קתדרה 64, יולי 1992, עמ' 171-140; המשך: הנ"ל, ‏מחקר חלוצי על לח"י – אורות וצללים (חלק שני), קתדרה 65, ספטמבר 1992, עמ' 158-137
• יוסף הלר, ‏לח"י בין ימין לשמאל – הערות לבקורת, קתדרה 71, מרץ 1994, עמ' 111-74
• פנחס גינוסר, ‏תשובה ליוסף הלר, קתדרה 71, מרץ 1994, עמ' 115-112
• צבי פרנק, לח"י מאין ולאן, הוצאת יאיר, תל אביב, 1992, 64 עמ'
• עופר רגב, נסיך ירושלים, התנקשות לח"י ברוזן ברנדוט
• נתן ילין מור, לוחמי חרות ישראל, הוצאת שקמונה, 1974
• נורית גרץ, על דעת עצמו, הוצאת עם עובד, 2008

הנצחה

• ורד אברהם, "לוחמי חרות ישראל במלחמת העצמאות", (4 כרכים), הוצאת "יאיר" ע"ש אברהם שטרן, תשנ"ח
• יעקב חרותי, אמת אחת ולא שתיים, הוצאת "יאיר"
• איבינסקי זאב, "לח"י צבת ראשונה", הוצאת "יאיר", ת"א תשס"ג 2003
• לוחמי חרות ישראל, כתבים א'+ב'. הוצאת הוועד להוצאת כתבי לח"י, 1959
• עמנואל כ"ץ, לוחמי חרות ישראל (לח"י), הוצ' האגודה להנצחה, בית יאיר, ת"א, תשמ"ז (1987). כולל בסופו ביבליוגרפיה ארוכה
• מתי שמואלביץ, בימים אדומים - זיכרונות איש לח"י, הוצאת משרד הביטחון
• גאולה כהן, סיפורה של לוחמת, הוצאת קרני
• יעקב בנאי (מזל), חיילים אלמונים, ספר מבצעי לח"י
• לח"י - אנשים כרכים א'-ב', הוצאת "יאיר", 2002

ביוגרפיות של אנשי לח"י

• יצחק שמיר, סיכומו של דבר, הוצאת עידנים, תשנ"ד-1994. (אוטוביוגרפיה; יצא לאור באותה שנה באנגלית)
• משה שמיר, "יאיר" - רומן ביוגרפי
• ישראל אלדד, מעשר ראשון
• עזרא יכין, סיפורו של אלנקם, הוצאת "יאיר"
• עופר רגב, 'לוחם חרות ירושלים', זיכרונות ויומן הכלא של יהושע זטלר
• מלכה הפנר, בדמייך חיי - רומן אוטוביוגרפי, הוצאת הדר, 1978.
• נתן ילין מור, שנות בטרם, הוצאת כנרת, 1990.
• יעקב אליאב, מבוקש, הוצאת במחתרת, 1983.
• יצחק חסון, הזקן ואני, רומן אוטוביוגרפי מנקודת מבט כפולה - כצעיר אידאליסט וכאדם בוגר, 1993.
• גאולה כהן, סיפורה של לוחמת, רומן אוטוביוגרפי, הוצאת המדרשה הלאומית, מהדורה ראשונה 1961.
• טובה ומשה סבוראי, מאצ"ל ללח"י, הוצאת המחברים, 1989.
• יהושע זטלר, לוחם חרות ירושלים-זכרונותיו של יהושע זטלר, הוצאת "פורת", 2007.
• יורם שיאון, ממעין חרוד עד ירושלים, התשס"ז.
• יעקב גרנק - דב, אגדת דב הבלונדיני מלח"י , נחמיה בן-תור, הוצאת יאיר, התשע"ג 2013.

קישורים חיצוניים

• אתר לח"י
• יהודה לפידות, הארגון הצבאי הלאומי בישראל (לימים לוחמי חרות ישראל-לח"י), באתר דעת
• לוחמי חרות ישראל, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• נדב שרגאי, ויצמן לצ'רצ'יל: יהודים הסגירו אנשי הלח"י לבריטים, באתר הארץ, 15.08.2008
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
  פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים יוסי מלמן, שהצעירים יעבדו קצת, באתר הארץ
• גילי חסקין, "האצ"ל בישראל" – ארגונו הפורש של 'יאיר', באתר הבית של גילי חסקין (נא לוודא שהקישור תקין)
• גילי חסקין, מ'האצ"ל בישראל' ללח"י, באתר הבית של גילי חסקין (נא לוודא שהקישור תקין)
• אנדרטת לח"י