בלעם בן בעור

המלאך, בלעם ואתונו. (צויר בידי גוסטב ז'אגר, 1836)

בלעם בן בעור הוא דמות מקראית. מתואר כמכשף וכנביא שניסה לקלל את עם ישראל בהיותם במדבר טרם כניסתם לארץ. הסיפור המקראי מופיע בספר במדבר. בשנת 1967 התגלתה "כתובת בלעם", כתובת ארכאולוגית המתארת חזיון של דמות אף היא בשם "בלעם בן בעור" ולפיכך יש הקושרים בן השניים, כשיש המשערים שהסיפור המקראי בא להתפלמס עם הסיפור המשתקף מהכתובת.

הסיפור המקראי

בלעם והמלאך. תחריט עץ מכרוניקת נירנברג (1493)

על פי המסופר בפרשת בלק שבספר במדבר, בלק בן ציפור מלך מואב התיירא מעם ישראל העולה מארץ מצרים, ולכן שלח את זקני מואב ומדין אל בלעם בעירו פתור אשר בארם נהריים על נהר פרת, (במדבר כ"ב ה'), שישכרו אותו לקללו, בהתחלה נאמר לו על ידי האלוהים שנגלה אליו בחלום, שהוא לא יוכל לקלל את עם ישראל "כי ברוך הוא", ובהמשך, בהסכמת אלוהים מתאפשר לו ללכת, ובתנאי שאת אשר ישים אלוהים בפיו אותו ידבר. בלעם ובלק נפגשים בגבול מואב ליד נחל ארנון.

לפי רש"י, לבלעם הייתה הצלחה קודמת. כאשר הכתוב מספר: "על כן יאמרו המשלים, באו חשבון, תבנה ותכונן עיר סיחון" (במדבר כ"א,כ"ח) אומר רש"י : "באו חשבון" - שלא היה יכול סיחון לכבשה (את מואב) והלך ושכר את בלעם לקללו וזה שאמר לו בלק: כי ידעתי את אשר תברך מבורך (כ"ב,ו').

בדרכו אל בלק, מתייצב מלאך בדרך לעומת בלעם מספר פעמים עד שגורם לרביצת האתון עליה רכב. בלעם מכה את האתון, וזו פותחת את פיה בדרך פלא ומתווכחת עימו. המלאך חוזר ומתרה בבלעם לומר אך ורק את דברי האלהים.

לאחר המפגש לוקח בלק את בלעם לבמות בעל, שהוא הר גבוה, שממנו אפשר לראות את מחנה ישראל. ולאחר שבנה שבעה מזבחות והקריב בכל מזבח פר ואיל, הוא מנסה לקללם אבל לא מצליח (שם, פרק כ"ג פסוקים א'-י"ב). בפעם השנייה הוא חוזר על התהליך מפסגת שדה צופים וגם משם אינו מצליח. בפעם השלישית הוא הולך למקום הקרוי ראש הפעור הנשקף אל פני הישימון, חוזר על התהליך ושוב מברך את ישראל במקום לקללם (שם, פרק כ"ד, פסוקים א'-כ"ה). בפעם הזאת, בלק לא מתאפק, סופק את כפיו, כועס עליו ומגרשו מעליו "וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ, אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ, וְהִנֵּה מְנָעֲךָ יְהֹוָה מִכָּבוֹד:"

לאחר שסיים את נבואותיו ולא הצליח במשימתו, הוא חוזר לעירו בבושת פנים, אבל לא לפני שהוא נותן עצה להחטיא את עם ישראל באמצעות פיתויָן של בנות מואב ומדין, שישדלו את ישראל לעבוד את בעל פעור, האל האזורי של המקום שבו הם נמצאים, כפי שכתוב: " "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּיהֹוָה, עַל דְּבַר פְּעוֹר, וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְהֹוָה:" " (ספר במדבר פרק ל"א ט"ז). ואכן עצתו זו מצליחה הרבה יותר מקללותיו, וישראל נוהים אחרי בנות מואב ואחר עבודת בעל פעור, ונענשים בעונש כבד. "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְהֹוָה בְּיִשְׂרָאֵל...וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף: " (במדבר פרק כה א'-ג', ט')

בגלל שכירת בלעם לקלל את ישראל, המקרא מכריז איבה מוחלטת על מואב. עוד מתואר שם שקללתו המאגית עזת העוצמה של בלעם הייתה עלולה להצליח, ולעשות שמות בישראל, אילולי חסד אלוהי מיוחד, שה' עושה עם ישראל. " "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהֹוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי... וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלֲלֶךָּ, וְלֹא אָבָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:" " ( ספר דברים פרק כג ד'-ו') התערבות אלוהית זו שנעשית לפנים משורת הדין, מוזכרת בעוד כמה מקומות בתנ"ך, ביהושע, (ספר יהושע פרק כ"ד י') במיכה, (ספר מיכה פרק ו' ה') ובספר נחמיה (פרק י"ג ב'). סופו של בלעם היה שישראל הרגו אותו במלחמת מדין כמתואר בספר במדבר (פרק ל"א ח'), וכמתואר בספר יהושע: "וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם:" (יהושע יג כב)

בלעם מתאר את עצמו באופן הבא:

	וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר, וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן: נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל, וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן, מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם
– במדבר פרק כ"ד (ט"ו-ט"ז.

בעקבות הטקסט המקראי

במקרא בלעם מרבה להעיד על עצמו פעם אחר פעם, שהוא נשמע באופן מוחלט לאלוהים. הוא אף מתרברב בקשר המיוחד הזה. התיאור הזה שחוזר שוב ושוב, בא לבנות את דמותו כאדם שמציית באופן מוחלט ואף שרירותי, ועם זאת להדגיש שאין לו חיבור אינטימי וקדוש עם אלוהים. הוא מסוגל בשביל בצע כסף וכבוד לבוא מרחוק בטורח רב ולהתערב בסכסוך לא לו, בהפעלת כוחות רעים של קללה.

התיאור שלו מתעמת עם אתונו, מנסה לשים אותו ללעג, ולהציג אותו באופן מגוחך את מי שמתיימר לדעת דעת עליון ואיננו יודע את דעת אתונו, ואולי אף לדמות אותו לאותה אתון, שאלוהים עושה נס ומאפשר לה לדבר לצורך מטרה מסוימת, ובאותו אופן אלוהים עושה בו שימוש על מנת להאדיר את שם ישראל. הוא מנסה שלוש פעמים לקלל ובכל פעם הוא נכשל. הניסיונות המרובים בצירוף הקרבת קורבנות רבים, נותנים תחושה שהוא מאמין שבאפשרותו לשנות את רצון האלוהים באמצעות מאגיה. בסופו של דבר אליבא המקרא, לא נביא מישראל יכול לתאר את מעלתם וסגולתם, אלא דווקא מישהו שבא מבחוץ אף שכוונתו הייתה כוונת זדון.

בלעם בחז"ל

על פי חז"ל, הוא מנוי בין שבעה נביאי אומות העולם. ומדרגת נבואתו הייתה קרובה למדרגת נבואתו של משה רבנו על סמך פרשנות הפסוק "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" - בישראל לא קם אבל באומות העולם קם. יש מדרשים הטוענים אף שהיה גדול בכמה דברים ממשה רבינו. (תדבא"ר כ"ח, במדבר רבה י"ד כ'). בתלמוד הוא מתואר כמי שיכול לכוון לשבריר השנייה שבו הקב"ה כועס. (בבלי, ברכות ז א) ובמסכת אבות מציינים אותו כאנטיתיזה לאברהם אבינו. בעל אופי רע: קנאי, יהיר וחומרני. (מסכת אבות פרק ה' משנה י"ט). לעומת הגישה הדיכוטומית במדרשים לגבי גדלותו של בלעם, בספר הזוהר היחס אליו בעיקר שלילי. כך הוא מתואר כשרף עצים המתערב באפרסמון בעת חטיבתם, וכמי שמשתמש בכתרים תחתונים לא קדושים לעומת משה שמשתמש בכתר של המלך העליון. (זוהר שמות, פרשת בלק) עוד הוא מתואר כמי שכוחו גדול בעיקר בכישוף בשל היותו בעל מום ושתום עין. (זח"ב רלז, א)

בגמרא מסכת סוטה דף י"א נאמר בהקשר לפיסקה א,י "הבה נתחכמה לו" - מספר שמות א' י' : "שלושה היו באותה עצה – בלעם, יתרו ואיוב. בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק התיסר, יתרו שברח בניו מיושבי לשכת הגזית" – פרשן המקרא חזקוני סבור כי מדובר בבלעם – סבו של בלעם שקלל.

באור החיים כותב בשם המקובלים: ..כי נפשו של בלעם באה (התגלגלה) בחמורו של רבי פנחס בן יאיר וזה יורה שנתקן באחריתו.

בלעם וחזונו על משיח השקר

בספרות המדרשית מתואר בלעם כחוזה את הופעתו של אדם שייחס את עצמו לאל, והוא מתנבא על אובדנו.‏

	ר' אלעזר הקפר אומר: נתן האלהים כח בקולו (של בלעם) והיה הולך מסוף העולם ועד סופו. בשביל שהיה צופה וראה את האומות שמשתחוין לשמש ולירח ולכוכבים ולעץ ולאבן, וצפה וראה שיש אדם בן אשה שעתיד לעמוד, שמבקש לעשות עצמו אלוה להטעות כל העולם כולו, לפיכך נתן כח בקולו שישמעו כל אומות העולם. וכן הוא אומר תנו דעתכם שלא לטעות אחר אותו האיש, שנאמר 'לא איש אל ויכזב'. ואם יאמר שהוא אל הוא מכזב. ועתיד הוא לומר שהוא בן אלהים ואינו אלא בן אדם, שנאמר 'ובן אדם ויתנחם'. שהוא עתיד להטעות ולומר שהוא מסתלק ובא לקיצים, ההוא אמר ולא יעשה. ראה מה כתוב 'וישא משלו ויאמר אוי מי יחיה משֻׂמו אל' (במדבר כד כג), אמר בלעם אוי מי יחיה מאותה אומה ששמעה אחר אותו האיש שעשה עצמו אלוה.
– ילקוט שמעוני על ספר במדבר פרק כ"ג, רמז תשס"ה (מהדורת י' שילוני, עמ' 485).

ספרו של בלעם

במסכת סנהדרין מצוטט מין אחד שסיפר לרב חנינא "לדידי חזי לי פנקסיה דבלעם (אני עצמי ראיתי את ספרו של בלעם) והוה כתיב ביה (והיה כתוב בו) בר תלתין ותלת שנין בלעם חגירא כד קטיל יתיה פנחס ליסטאה (בן שלושים ושלוש שנה שנים היה בלעם החיגר כאשר הרג אותו פנחס השודד)" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין קו ב).

בפסקה תלמודית אחרת נאמר: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם" (מסכת בבא בתרא, יד ב). זאב ח. ארליך (ז'אבו) מעלה את ההשערה כי ייתכן ואין הכוונה לפרשה המקראית המובאת בספר במדבר, אלא המקור התלמודי רומז על ספר על בלעם שייתכן והיה קיים בעבר, כמו ספר הישר וספרים נוספים המוזכרים במקרא כספרים שעליהם התבסס הכותב המקראי‏‏‏.

בלעם בארכאולוגיה

ערך מורחב – כתובת בלעם

עדות חוץ מקראית על בלעם בן בעור התגלתה בירדן, בחירבת דיר עלא ב-1968. דיר עלא מזוהה עם סוכות המקראית, והכתובת נמצאה באתר מקדשי מהמאה השמינית לפני הספירה. כתובת בלעם, שנכתבה על גבי טיח בדיו אדום ושחור, פותחת במילים: "בלעם ברבער" (=בן בעור) "אש חזה אלהן" (=איש חוזה אלוהים).

בכתובת מתואר בלעם כנביא אפוקליפטי החוזה את אחרית הימים, ומזהיר מפני הרעה המתקרבת, דבר המתקשר לנבואותיו במקרא.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בלעם

• "בלעם" באתר הספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
• אלי אשד, בלעם: הספר האבוד - הספרים האבודים של התנ"ך מגזין אימגו, 13 בספטמבר 2009.
• ד"ר רפאל ירחי, בלעם - מקוסם אלילי לנביא ישראלי, אוניברסיטת בר-אילן, הפקולטה למדעי היהדות, י"ז בתמוז, תשס"ד.
• "ספר בלעם ברבער", בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא, הוראה וחינוך