הומאופתיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הומאופתיהיוונית ὅμοιος, הומויוס, "דומה" + πάθος, פאתוס, "סבל" או "חולי") היא גישה ברפואה אלטרנטיבית, שאותה הגדיר לראשונה סמואל האנמן במאה ה-18.‏[1] מטפלים הומאופתיים מאמינים כי ניתן לטפל באדם חולה באמצעות חומר, שאם יינתן לאדם בריא, יגרום לסימפטומים דומים לאלה של המחלה. לפי הומאופתים, ביצוע דילול סדרתי, עם ניעור בין כל דילול, מסלק את האפקט הרעיל של החומר, בעוד שתכונות החומר נשמרות בחומר המדלל (מים, סוכר או אלכוהול). התוצר הסופי בדרך כלל מהול כל כך, עד שלא ניתן להבחין בינו לבין מים, אלכוהול או סוכר טהורים.‏[2][3][4] מטפלים בוחרים טיפול על סמך התייעצות עם החולה, המיועדת לבחון את מצבו הגופני והנפשי,‏[5] כאשר שניהם נחשבים למשמעותיים לבחירת ה"רמדי" (התרופות ההומאופתיות מכונות "רמדי", מהמילה האנגלית "remedy").‏‏[6]

גוף הראיות המדעיות והרפואיות תומך בטענה שיעילות הטיפול ההומאופתי נובעת אך ורק מאפקט הפלצבו.‏[7][8][9][10][11][12] תומכי השיטה מצביעים על מחקרים בודדים שהראו השפעה של חומרים מהולים עד כדי כך שלא נותר בהם כל חומר פעיל, בדומה לעקרון המשמש בהומאופתיה.‏[13][14] רמדי הומאופתי בדרך כלל מהול כל כך, עד שקיימת סבירות זניחה להמצאות אפילו מולקולה אחת מן החומר המקורי ברמדי; על כן, הטענה שלטיפולים מסוג זה תהיה השפעה פרמקולוגית אינה תואמת לידע הרפואי,‏[15][16] וסותרת מספר עקרונות מדעיים בסיסיים.‏[17]

מבקרי השיטה מבססים את ביקורותיהם גם על כך שמספר המחקרים האיכותיים שתומכים בהומאופתיה קטן, ומסקנותיהם אינן מובהקות. ניסיונות לשכפל את תוצאות המחקרים נמצאו בעייתיים במקרה הטוב.‏[18] המחסור בראיות מדעיות לתמיכה ביעילותה,‏[19] והשימוש ברמדי ללא חומרים פעילים, גרמו להתייחסות להומאופתיה כאל פסבדו-מדע[20] ואף כאל הונאה רפואית.‏[21][22][23] בסקירה מערכתית מקיפה משנת 1998 כונתה השיטה "תרפיית פלצבו במקרה הטוב, והונאה במקרה הרע".‏[24]

ארגון הבריאות העולמי קובע כי אין כל עדות אובייקטיבית להשפעה כלשהי של הומאופתיה נגד שלשול אצל ילדים (המביא למוות של כ-2 מיליון ילדים בשנה‏[25]) או מחלות זיהומיות כגון שחפת, מלריה או איידס, ומזהיר מפני שימוש בהומאופתיה במקום טיפול תרופתי מוכח.‏[26]

רמדי הומאופתי בדרך כלל בטוח לשימוש, למעט מקרים נדירים היוצאים מן הכלל,‏[27] אך הומאופתים ספגו ביקורת על כך שסיכנו חולים, כאשר יעצו להם להימנע מרפואה קונבנציונלית, דוגמת חיסונים,‏[28] תרופות נגד מלריה[29] ואנטיביוטיקה.‏[30] ללא קשר לסוגיית יעילות הרמדי ההומאופתי, הוא לעתים גורם למטופלים להרגיש טוב יותר, עקב אפקט הפלצבו. על כן, כמו כל פלצבו, הרמדי עשוי לשפר סימפטומים הנתונים להשפעות פסיכולוגיות או התנהגותיות, דוגמת כאב כרוני, עייפות, חרדה או דיכאון.‏[31] במדינות רבות, הכללים החלים על תרופות רגילות אינם מיושמים על רמדי הומאופתיים.‏[32]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור של אלכסנדר ביידמן משנת 1857, המציג דמויות היסטוריות כפרסוניפיקציה של ההומאופתיה, צופים באכזריות לכאורה של הרפואה במאה ה-19. הדמות הימנית ביותר היא סמואל האנמן, ולידו אתנה (חובשת קסדה), תמיס (אוחזת בחרב ובמאזניים) ואסקלפיוס (בגלימה אדומה).

רפואה במאה ה-18[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת הגדרת ההומאופתיה, בשלהי המאה ה-18, המגמה השלטת ברפואה הייתה שימוש באמצעים דוגמת הקזת דם, משלשלים וחוקן. בנוסף ניתנו תערובות מורכבות, כמו "Venice treacle" (אנדרומכי תריאקה) – תערובת אשר כללה 64 חומרים שונים, ביניהם אופיום, מור ובשר צפע.‏[33][34] אמצעים אלה גרמו לעתים קרובות להרעת התסמינים, ולעתים אף גרמו למות החולה.‏[35][36] טיפולים אלה זכו לשבחים במשך מאות שנים, אך האנמן דחה אותם, כי היו לדידו לא הגיוניים ולא מומלצים.‏[37] במקום טיפולים אלה, העדיף האנמן להשתמש בחומר יחיד, בריכוזים נמוכים, וקידם גישה לא-גשמית, ויטליסטית לצורה בה פועלים יצורים חיים, לפיה למחלות גורמים רוחניים בנוסף לגופניים.‏[38][39] באותה תקופה היה הוויטליזם חלק מהמדע המקובל, אך במאה ה-20 זנחה הרפואה המודרנית את הרעיון, עם פיתוח המיקרוביולוגיה, הבנת המנגנונים גורמי המחלות של חיידקים[40] ונגיפים, והתקדמויות בכימיה.‏[41][42] האנמן גם עודד שיפורים באורח החיים של מטופליו, כמו התעמלות, תזונה, וניקיון.‏[37][43]

הרעיון של האנמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמואל האנמן הגה את רעיון ההומאופתיה בעת שתרגם לגרמנית חיבור רפואי מאת הרופא והכימאי הסקוטי ויליאם קאלן.‏[1] האנמן היה סקפטי ביחס לטענה של קאלן על שימוש בקליפת עץ הצ'ינצ'ונה (המכילה כינין) לטיפול במלריה, ולכן החל ליטול את הקליפה, כדי לראות אם היא מרפאת קדחת "בזכות השפעתה לחיזוק הקיבה".‏[1] לאחר נטילת הקליפה במשך כשבועיים שם לב להשפעה מועטה על הקיבה, אך חש בקדחת, צמרמורת וכאבי פרקים, כנראה כתוצאה מרגישות יתר לחומר.‏[44] אלה סימפטומים דומים לאלה המופיעים בשלביה הראשונים של מלריה, המחלה אותה הקליפה שימשה לרפא. דוגמה זו גרמה להאנמן להאמין כי כל התרופות היעילות גורמות, אצל אדם בריא, לסימפטומים דומים למחלה אותה הן מרפאות. רעיון זה קיבל את השם "כלל הדומים" ("דומה מרפא דומה"), והוא הרעיון העומד בבסיס ההומאופתיה.‏[1] את המושג "הומאופתיה" טבע האנמן, והוא הופיע לראשונה בדפוס בשנת 1807. האנמן הציג את התאוריות שלו אודות "חומרים דומים" בסדרת מאמרים ומונוגרפיות החל בשנת 1796.‏[45]

האנמן החל לבחון אילו השפעות יש לחומרים שונים בבני אדם, תהליך שיזכה לכינוי "בירורא[›] הומאופתי" ("homeopathic proving")‏.‏[46] הנבדקים בבחינות ארוכות אלה נדרשו לתעד בפירוט את כל הסימפטומים שלהם, ואת כל התנאים המשניים שליוו את הופעתם. האנמן ראה במידע זה דרך לזהות חומרים יעילים לטיפול במחלות שונות.‏[46] אוסף המבדקים הראשון פורסם ב-1805, ואוסף נוסף של 65 רמדי'ס פורסם בספרו Materia Medica Pura, בשנת 1810.‏[47] האנמן האמין כי מנות גדולות של החומרים רק יחמירו את המחלה, ולכן דגל בשימוש במיהולים קיצוניים של החומרים; הוא ניסח טכניקה ליצירת תמיסה מהולה, והאמין שזו תשמר את התכונות המרפאות של החומר, אך תסיר את ההשפעות המזיקות שלו.‏[2] האנמן הציע שתהליך זה עורר והגביר את "הכוחות הרפואיים דמוי-הרוח שבחומר".‏[48] הוא אסף ופרסם סקירה מלאה של המערכת הרפואית החדשה שלו בשנת 1810, בספרו "האורגנון". המהדורה ה-6 של הספר פורסמה ב-1921, ומשמשת את ההומאפתים עד היום.‏[1]

תפוצה וביקורת מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה ה-19 גברה הפופולריות של ההומאופתיה. ב-1830 נפתחו בתי הספר ההומאופתיים הראשונים, ובמשך כל המאה ה-19 נפתחו עשרות מוסדות הומאופתיים באירופה וארצות הברית.‏[49] עקב ההסתמכות של הרפואה על שיטות לא-בדוקות ולעתים מסוכנות, כמו הקזת דם, מצבם של מטופלי ההומאופתיה היה לעתים קרובות טוב מאלה של מטופלי הרופאים.‏[50] רמדי הומאופתיים, גם אם לא הועילו, כמעט תמיד לא הזיקו, ולכן המשתמשים בהם היו בסכנה נמוכה למוות מהטיפול, בניגוד לחלק ממטופלי הרפואה.‏[1] ייתכן כי ההצלחה היחסית של הומאופתיה במאה ה-19 תרמה לנטישת הטיפולים המסוכנים והלא-יעילים ששימשו את הרפואה באותה עת, ולתנועה לכיוון רפואה יעילה ומבוססת מדע.‏[36]

בשלהי המאה ה-19, החלה להישמע ביקורת בנוגע להומאופתיה. סר ג'ון פורבס, רופא המלכה ויקטוריה, אמר כי המינונים הנמוכים באופן קיצוני של הומאופתיה תוארו דרך קבע כחסרי תועלת, מגוחכים ו"עלבון להגיון האנושי".‏[51] סר ג'יימס יאנג סימפסון, חלוץ השימוש בכלורופורם כחומר הרדמה, אמר על סמים מהולים מאוד: "ביליונית או דציליונית של שום רעל, לא משנה כמה חזק או רב-עוצמה, לא תוכל להשפיע על אדם או לפגוע בזבוב."‏[52] הרופא והסופר האמריקני בן המאה ה-19 אוליבר ונדל הולמס היה גם הוא מבקר חריף של ההומאופתיה, ופרסם בשנת 1842 מאמר בכותרת "הומאופתיה והזיות דומות".‏[53] בית הספר האמריקני האחרון שלימד אך ורק הומאופתיה נסגר ב-1920.‏[1]

תחייה בשלהי המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסיונות להוציא מחוץ לחוק בארצות הברית צורות חלופיות של רפואה כשלו, ו"חוק המזון, תרופות וקוסמטיקה" משנת 1938 הכיר ברמדי הומאופתיים כסוג של תרופות.‏[54] עד שנות ה-50 היו רק 75 הומאופתים פעילים ברחבי ארצות הברית.‏[55] בשנות ה-70 זכתה ההומאופתיה לעניין מחודש, ומכירותיהן של כמה חברות הומאופתיות הוכפלו עד פי 10.‏[54] ההומאופתיה זכתה גם להתעניינות ברחבי העולם;‏[56] בין השאר בברזיל בשנות ה-70, ובגרמניה בשנות ה-80.‏[57] הממסד הרפואי החל לשלב רעיונות מסוג זה בשנות ה-90,‏[58] וחברות תרופות מרכזיות החלו להתחרות בתחום.‏[59]

עיקרי השיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההומאופתיה מבוססת על פילוסופיה ויטליסטית: היא רואה בחולי ביטוי להפרעה ב"כוח חיים" היפותטי בבני אדם, הגורמת לתסמינים ייחודיים. לפי ההומאופתיה, לכוח החיים יכולות להגיב ולהתאים את עצמו לגורמים פנימיים וחיצוניים, וההומאופתים מכנים זאת "חוק הרגישות" ("law of susceptibility"). לפי "חוק הרגישות", הלך-רוח שלילי יכול למשוך ישויות גורמות-מחלות משוערות הקרויות "מיאזמות", החודרות לגוף וגורמות לסימפטומים של מחלה.‏[1] למרות זאת, האנמן עצמו דחה את הרעיון של מחלה כדבר נפרד, או ישות פולשת,‏[60] וטען תמיד כי מדובר במכלול הגוף החי.‏[61]

כלל הדמיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנמן ביצע ניסויים בקליפת עץ הצ'ינצ'ונה (אשר מכילה כינין, ושימשה לטיפול במלריה), ובהם ראה כי התסמינים שחש לאחר אכילת הקליפה דומים לאלה של מלריה, למרות שהיה בריא בעת נטילת הקליפה. מכך הסיק שתהליך הריפוי מבוסס על דמיון, וכדי שטיפול יוכל לרפא מחלה מסוימת, עליו לגרום לתסמינים דומים לאלה של המחלה, באדם בריא. לאחר ביצוע ניסויים בחומרים נוספים, ניסח האנמן את "כלל הדמיון", הידוע גם כ"דומה מרפא דומה" (בלטינית: similia similibus curentur). האנמן האמין כי בעקבות גרימת מחלה באמצעות החומרים, התסמינים המלאכותיים יעצימו את כוח החיים, ויאפשרו לו לנטרל ולסלק את המחלה המקורית – וההפרעה המלאכותית תשכך עם הפסקת נטילת התרופות.‏[1]

מיאזמות ומחלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב מוקדם יחסית, לכל המאוחר בשנת 1816, גילה האנמן כי החולים בהם טיפל בהומאופתיה עדיין סבלו ממחלות כרוניות, אותן לא הצליח לרפא.‏[62] בשנת 1828 הציג את רעיון המיאזמות, אליהן התייחס כאל הסיבות העומדות בבסיס מחלות מוכרות רבות.‏[63] לעתים קרובות מגדירים הומאופתים מיאזמה כמיוחסת ל"אי סדר חולני מוזר בכוח החיים שלנו".‏[64] האנמן קישר כל מיאזמה למספר מחלות. לדידו, חשיפה ראשונית למיאזמה גרמה לתסמינים מקומיים, כמו מחלות עור או מין, אך אם התסמינים מדוכאים בעזרת תרופות, הגורם חודר עמוק יותר, ומתחיל להתבטא כמחלה של האיברים הפנימיים.‏[62] לפי ההומאופתיה, טיפול ישיר בתסמינים של מחלה, כפי שנעשה לעתים ברפואה קונבנציונלית, אינו יעיל כל כך, כיוון ש"ניתן לייחס כל מחלה לנטייה סמויה עמוקה ובסיסית, כרונית או תורשתית".‏[65] המיאזמה המיוחסת העומדת בבסיס המחלה נותרת, וניתן לרפא מחלות עמוקות רק בעזרת סילוק ההפרעה העמוקה ב"כוח החיים".‏[66]

תאוריית המיאזמות של האנמן שנויה גם היום במחלוקת עמוקה בקרב ההומאופתים. בשנת 1978, אנתוני קמפבל, אז רופא מייעץ בבית החולים ההומאופתי המלכותי בלונדון, ביקר את דבריו של ג'ורג' ויתולקס בנוגע לעגבת. ויתולקס טען כי טיפול אנטיביוטי בעגבת יוביל לעגבת שניונית ושלישונית, המערבת את מערכת העצבים המרכזית. טענה זו סותרת את המחקרים המדעיים, המראים כי טיפול בפניצילין מרפא לגמרי את העגבת ביותר מ-90% מהמקרים.‏[67] קמפבל תיאר זאת כ"הצהרה לא אחראית בעליל, העלולה להטעות את ההדיוט חסר המזל, ולגרום לו לסרב לטיפול המקובל".‏[30]

בתחילה הציג האנמן רק שלוש מיאזמות, החשובה ביותר ביניהן היא ה"פסורה" ("גירוד" ביוונית), אותה תיאר כקשורה לכל מחלות הגירוד של העור, ולכאורה מתפתחת מדיכוי של גרדת. האנמן טען שהפסורה עומדת בבסיס מגוון רחב של מחלות אחרות, כמו אפילפסיה, סרטן, צהבת, חירשות וקטרקט.‏[39] מאז זמנו של האנמן הוצעו מיאזמות אחרות, כאשר חלקן מתוארות כאחראיות למחלות שיוחסו במקור לפסורה; ביניהן מיאזמות שחפת ומיאזמות סרטן.‏[62]

הכנת הרמדי'ס[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלי ומכתש המשמשים לכתישת מוצקים שאינם מסיסים לשם הכנת רמדי'ס הומאופתים, כולל קוורץ וצדפות.

דילול וטלטול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהכנת טיפולים למחלות, הומאופתים משתמשים בתהליך הנקרא "דינמיזציה" או "פוטנטיזציה", בו הרמדי נמהל באלכוהול ומים ואז מטולטל נמרצות על ידי עשר מכות חזקות כנגד גוף גמיש בתהליך הנקרא "טלטול". האנמן חשב כי השימוש ברמדי'ס אשר גורמים לסימפטומים דומים לאלה של מחלה אצל אנשים בריאים רק יעצימו את הסימפטומים ויחמירו את המצב, לכן הוא דגל בדילול הרמדי'ס. במהלך תהליך ה"פוטנטיזציה", ההומאופתים מאמינים כי "האנרגיה החיונית" של החומר המדולל מופעלת, ומשוחררת באמצעות הטלטול הנמרץ של החומר. למטרה זו, האנמן הזמין מבונה אוכפים לוח-טלטול מיוחד מעץ, אשר כוסה בעור מצדו האחד ומולא בשיער-סוס.‏[2][68] מוצקים שאינם מסיסים, כגון קוורץ וצדפות, מדוללים באמצעות כתישתם עם לקטוז.

שלושה סולמות עוצמה נמצאים בשימוש קבוע בהומאופתיה. האנמן יצא את הסולם הסנטסימלי (סולם C), בו בכל שלב החומר מדולל פי 100. הוא העדיף את הסולם הזה במשך רוב חייו. לדוגמה, דילול 2C דורש כי החומר ידולל למאית מהריכוז המקורי, ואז חלק מהתמיסה שנוצרה ידולל שוב למאית מהריכוז המקורי של החומר. לאחר שני השלבים הללו, נמצא כי התמיסה הסופית מורכבת מחלק אחד של החומר, ו-9,999 חלקים של המדלל (בכימיה, אומרים כי נוצר חומר בריכוז של 0.01%). דילול 6C חוזר על התהליך שש פעמים, כאשר התוצאה הסופית היא החומר המקורי מדולל פי 1,000,000,000,000 (מאה בחזקת שש). באותה צורה ניתן ליצור דילולים קטנים אפילו יותר. בהומאופתיה, תמיסה שהיא יותר מדוללת מתוארת כבעלת "עוצמה" גבוהה יותר, והיא נחשבת לחזקה יותר ובעלת פעולה נרחבת יותר.

סולם X סולם C יחס דילול הערות
1X 1:10 בעל ה"עוצמה" הנמוכה ביותר
2X 1C 1:100 בעל "עוצמה" גבוהה יותר מ-1X, לפי ההומאופתים
6X 3C 1:1,000,000
8X 4C 1:100,000,000 הריכוז המותר של ארסן במי השתייה של ארצות הברית[69]
12X 6C 1:1,000,000,000,000
24X 12C 1:1024 בשלב זה, סביר שהתמיסה לא תכיל אפילו מולקולה אחת מהחומר המקורי (ראו מספר אבוגדרו)
60X 30C 1:1060 רמת הדילול בה דגל האנמן לרוב המטרות
400X 200C 1:10400 רמת הדילול של הרמדי ההומאופתי הפופולרי לשפעת, "אוסילוקוקסינום"

כמצוין בטבלה, האנמן דגל בדילול 30C (כלומר, דילול ביחס של 1:1060) לרוב המטרות.‏[70] כמו כן, תרופה הומאופתית פופולרית לשפעת, המשווקת בשם "אוסילוקוצינום", היא דילול בעוצמה 200C של כבד ברווז. כאשר נשווה את רמות הדילול הללו למספר אבוגדרו, נמצא כי ליטר אחד של רמדי הומאופתי ברמת דילול 12C הנוצר מדילול של ליטר אחד של תמיסה מולרית יכיל בממוצע כ-0.602 מולקולות מהחומר המקורי. הסיכוי שאפילו מולקולה יחידה של החומר המקורי תישאר בליטר של רמדי בעוצמת דילול 15C הוא בסביבות 1 ל-1.7 מליון, ובמקרה של עוצמה 30C הסיכוי יהיה 1 ל-1.7 טריליון טריליון טריליונים (1036).

מבקרי ההומאופתיה, ואף ההומאופתים עצמם, נוהגים להמחיש את הדילולים באמצעות דוגמאות.ב[›] מסופר כי האנמן התבדח באומרו כי תהליך מתאים להתמודדות עם מגפה יהיה לרוקן בקבוק רעל לתוך אגם ז'נבה, בהנחה כי ניתן יהיה "לטלטל" אותו 60 פעמים.‏[71] ג[›] דוגמה נוספת שניתנה על ידי מבקר של ההומאופתיה טוענת כי תמיסה בדילול 12C שקולה ל"קורט מלח באוקיינוס האטלנטי"‏[71], שהיא הערכה נכונה בקירוב טוב. ה[›]

שליש של טיפה של חומר כלשהו, אשר דוללה בתוך כל מלאי המים שעל כדור הארץ, תפיק רמדי בדילול של כ-13C.ו[›]

חלק מההומאופתים פיתחו סולם עשרוני (המסומן D או X), בו החומר מדולל לעשירית מנפחו המקורי בכל שלב. מכאן, דילול בסולם D או X הוא חצי מהערך המקביל בסולם C; לדוגמה, 12X היא עוצמת דילול זהה ל-6C. האנמן מעולם לא השתמש בסולם זה, אך הוא היה פופולרי מאוד במהלך המאה ה-19, ועדיין נמצא בשימוש באירופה. סבורים כי סולם זה הוכנס לראשונה לשימוש בשנות ה-30 של המאה ה-19 על ידי ההומאופת האמריקאי, קונסטנטין הרינג.‏[72] בעשור האחרון של חייו, האנמן פיתח גם את הסולם ה"קווינטמילסמלי" (Q או LM), בו יחס הדילול הוא 1 ל-50,000.‏[73] עוצמת דילול נתונה בסולם Q תהיה בסביבות 2.35 פעמים גדולה מאותו ערך בסולם C. לדוגמה, רמדי המתואר כ"דילול 20Q" הוא למעשה ברמת דילול קרובה לרמדי "47C". ד[›]

לא כל ההומאופתים תומכים בדילולים גבוהים מאוד. רבים מההומאופתים המוקדמים היו רופאים במקור, ונטו לרוב להשתמש בדילולים נמוכים כגון 3X או 6X, ולעתים רחוקות בלבד עברו את הרף של 12X. המחלוקת בקשר לשימוש בדילולים נמוכים או גבוהים נבעה מטיעונים אידאולוגיים, כאשר התמיכה בדילולים הנמוכים נבעה משימת דגש על פתולוגיה וקשר חזק לרפואה הקונבנציונלית, ואילו התמיכה בדילולים הגבוהים שמה דגש על "כוח החיים", מיאזמות ופירושים רוחניים של המחלות.‏[74][75]

סיקור בתקשורת הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדרת הטלוויזיה Horizon של ה-BBC והסדרה 20/20 של רשת ABC שידרו שתיהן תוכניות אשר תיארו בדיקות מדעיות של דילולים הומאופתים, אשר לא הצליחו להבדיל בין הדילולים לבין מים.‏[68][76]

בירורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנת להתאים רמדי'ס למחלות שונות, האנמן ערך ניסויים בעצמו ובאחרים במשך מספר שנים, ורק אז התחיל להשתמש ברמדי'ס על חולים. בתחילה, הניסויים לא כללו נתינת רמדי לאנשים חולים, מאחר שהוא חשב כי שימוש ברמדי "הדומה" ביותר, בגלל יכולתי ליצור סימפטומים דומים לאלה של המחלה עצמה, לא יאפשר להבחין אילו סימפטומים באו מהרמדי, ואילו מהם באו מהמחלה עצמה. לכן, חולים לא נכללו בניסויים אלו. התהליך בו נקבע אילו רמדי'ס מתאימים לאילו מחלות נקרא "בירור" (אנגלית: "proving"), על שם המילה הגרמנית "Prüfung", אשר משמעותה "בדיקה".‏[77]

בתהליך הבירור, האנמן השתמש במתנדבים בריאים אשר קיבלו רמדי'ס, לעתים קרובות במינונים של מולקולות בודדות, ובהמשך בדילול של 30C‏‏[70] והסימפטומים שנוצרו כתוצאה מכך נאספו לתוך "תמונת מצב" של הרמדי. במהלך הבדיקה, נאסר על המתנדבים לצרוך קפה, תה, תבלינים או יין. בנוסף, נאסר עליהם לשחק שחמט, משחק שהאנמן החשיב אותו כ"מלהיב מדי", אך מנגד הותר להם לשתות בירה ולבצע פעילות גופנית מתונה. בתום הניסויים, האנמן דרש מהמתנדבים להרים את ידם ולהישבע כי הדברים שהם כתבו ביומניהם היו אמתיים, ולאחר מכן חקר אותם בהרחבה בנוגע לסימפטומים שהם דיווחו עליהם.

בירורים תוארו כצעד חשוב בהתפתחות הניסוי הקליני, בשל השימוש שלהם בקבוצות ביקורת ובתהליכים שיטתיים וכמותיים, ובשל היותם אחד השימושים הראשונים של סטטיסטיקה ברפואה.‏[78] בנוסף, הרישומים הרבים של ניסויים עצמיים שנערכו על ידי הומאופתים הוכיחו את עצמם כשימושיים בפיתוח תרופות מודרניות: לדוגמה, ראיות לכך שניטרוגליצרין עשוי להיות שימושי כטיפול בתעוקת לב ("אנגינה") נתגלו באמצעות עיון בבירורים הומאופתים, וזאת למרות שההומאופתים עצמם מעולם לא השתמשו בניטרוגליצרין למטרה זו.‏[79] הרישומים הראשונה של בירורים פורסמו על ידי האנמן במאמרו מ-1796, Essay on a new principle. בשנת 1805 פורסם Fragmenta de viribus‏‏[80] אשר הכיל תוצאות של 27 בירורים, ובשנת 1810 פורסם Materia Medica Pura אשר הכיל 65 תוצאות.‏[81]

באוסף של ג'יימס טיילר קנט משנת 1905, Lectures on Homoeopathic Materia Medica, פורסמו בירורים של 217 רמדי'ס, וחומרים חדשים מתווספים כל הזמן למהדורות החדשות שלו.

רפרטואר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפרטואר ההומאופתי מאת ג'יימס טיילר קנט.

אוסף של דיווחים על בירורים הומאופתים רבים ידוע כ-homeopathic materia medica. מבחינה מעשית, התועלת באוסף כזה היא מוגבלת, מאחר שהמטפל אינו אמור לחפש את הסימפטומים המתאימים לרמדי מסוים, אלא להפך – את הרמדי'ס המתאימים לסימפטום כלשהו. צורך זה ממולא על ידי "הרפרטואר ההומאופתי", שהוא מפתח של סימפטומים, המפרט לאחר כל סימפטום את הרמדי'ס הקשורים אליו. רפרטוארים כאלה הם לעתים קרובות נרחבים מאוד, ועשויים לכלול מידע מניסיון קליני בנוסף לבירורים. לעתים קרובות יש ויכוח ער בקרב מחברי הרפרטואר והמטפלים לגבי המהימנות של פריטים מסוימים. המפתח הסימפטומטי הראשון של ה-homeopathic materia medica נאסף על ידי האנמן בעצמו. זמן קצר לאחר מכן אחד מתלמידו, Clemens von Bönninghausen, יצר את "ספר הכיס הרפואי" (Therapeutic pocket book), רפרטואר הומאופתי נוסף.‏[82] הרפרטואר ההומאופתי הראשון פורסם על ידי ד"ר ג'ורג' ג'אר ב-1835 בגרמנית ולאחר מכן ב-1838 באנגלית, בעריכתו של ד"ר קונסטנטין הרינג. מהדורה זו שמה פחות דגש על קטגוריות שונות של מחלות, והשפיעה על עבודותיו המאוחרות יותר של ג'יימס טיילר קנט.‏[83] היא הכילה 3 כרכים גדולים. רפרטוארים כאלה גדלו עם הזמן הן בהיקף והן בפירוט.

טיפולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיפול ההומאופתי מתחיל לרוב בבירור ההיסטוריה של המטופל, כולל שאלות בקשר למצבו הפיזי, הנפשי והרגשי, מקומו בחיים ומחלות פיזיות או נפשיות מהן הוא סובל. המטפל ההומאופתי מנסה לתרגם את המידע לנוסחה מורכבת של סימפטומים נפשיים ופיזיים הכוללת העדפות אישיות, נטיות מולדות ואפילו את סוג הגוף.‏[84] המטרה היא לפתח ייצוג מקיף של מצבו הכללי של המטופל. לאחר מכן ניתן להשוות את המידע עם רשימות דומות בבירורים שב-homeopathic materia medica. באמצעות שיחות נוספות עם המטופל, ההומאופת מחפש את הרמדי המתאים ביותר לכלל הסימפטומים שלו. ישנן שיטות רבות לקביעת הרמדי הדומה ביותר (ה-simillimum), ובעניין זה יש לעתים חילוקי דעות בקרב ההומאופתים, בין השאר בשל המורכבות העצומה של מושג "מכלול הסימפטומים". ההומאופתים לא כוללים את כל הסימפטומים כאשר הם קובעים איזה רמדי הוא המתאים ביותר, אלא מחליטים בעצמם מי מהסימפטומים הם האופייניים ביותר, על סמך הידע והניסיון האישי שלהם.

ישנו מגוון של גישות לטיפולים בקרב ההומאופתים. הומאופתיה "קלאסית" כוללת לרוב בחינה מפורטת של ההיסטוריה של המטופל, ושימוש ברמדי בודד במנות קצובות תוך ניטור הסימפטומים של המטופל, ואילו הומאופתיה "קלינית" כוללת שילובים בין רמדי'ס שונים על מנת לטפל בסימפטומים השונים של המחלה.‏[85]

רמדי'ס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמדי ההומאופתי Rhus toxicodendron, המופק מקיסוס רעיל.
הרמדי ההומאופתי אוסילוקוקסינום.

"רמדי" הוא המונח הטכני המקובל בהומאופתיה לחומר שהוכן באמצעות תהליך מפורט ומיועד לטיפול בחולים. העוסקים בהומאופתיה נסמכים על שני סוגים של מקורות לשם המלצה על רמדי'ס: Materia medicae ורפרטוארים. Materia medicae הוא אוסף של רמדי'ס המאורגנים בצורה אלפביתית, ומתאר את סוגי הסימפטומים המשויכים לכל רמדי. רפרטואר הומאופתי הוא מפתח של סימפטומי מחלה המשייך לכל סימפטום את הרמדי'ס המתאימים לו.‏[86] ההומאופתיה משתמשת לייצור רמדי'ס בחומרים המופקים מבעלי חיים, צמחים, מינרלים או באופן סינתטי. בין הדוגמאות ניתן לכלול את Natrum muriaticum (מלח בישול), Lachesis muta (ארס של נחש ממשפחת הצפעוניים), אופיום ו-Thyroidinum (תריודוטירונין, הורמון המופרש מבלוטת התריס). ההומאופתים משתמשים גם בטיפולים הנקראים nosodesיוונית, nosos – מחלה) העשויים מחומרים נגועים או גורמי מחלות כגון הפרשות צואתיות, הפרשות של מערכת השתן או הנשימה, דם ורקמות.‏[87] רמדי'ס הומאופתים שהוכנו מדגימות בריאות נקראים Sarcodes.

הומאופתים מודרניים שקלו אף שימוש בחומרים אזוטריים יותר, הידועים כ"בלתי ניתנים להערכה" מאחר שמקורם אינו בחומר אלא בקרינה אלקטרומגנטית אשר לטענתם "נכלאת" בתוך אלכוהול או לקטוז. דוגמות לכך הם קרני רנטגן, אור השמש, אנטי-חומר,‏[88] וחשמל.‏[89] דוגמה עכשווית יותר לחומר אזוטרי שמשמש להכנת רמדי'ס היא "סופת רעמים" (אשר מופקת ממי גשמים שנאספו).‏[90] כיום קיימים כ-3,000 רמדי'ס שונים הנמצאים בשימוש שכיח בהומאופתיה.‏[91] חלק מההומאופתים משתמשים בשיטות אשר נחשבות בעיני מטפלים אחרים כשנויות במחלוקת. דוגמה לשיטה כזאת היא "רמדי נייר", כאשר החומר ורמת הדילול נרשמים על פיסת נייר אשר מוצמדת לבגדיו של המטופל, בכיסו, או מונחת מתחת לכוס מים שהחולה שותה לאחר מכן. למעשה, כפי שחושב בפסקה הקודמת, אכן אין הבדל בין שתיית מים רגילים לבין נטילת רמדי הומאופתי, משום שברמות הדילול הנפוצות לא ניתן כלל להבדיל ביניהם. דוגמה נוספת לשיטה שנויה במחלוקת היא השימוש ברדיוניקה ("ריפוי מרחוק" באמצעות דם, שיער או חתימה של המטופל) להכנת רמדי'ס. שיטות אלה קיבלו ביקורת רבה מהומאופתים "קלאסיים" הטוענים כי הן בלתי מבוססות, וגובלות בכישוף ואמונה טפלה.‏[92][93]

איזופתיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איזופתיה היא שיטת טיפול שמקורה בהומאופתיה והומצאה על ידי יוהאן לוקס (Johann Joseph Wilhelm Lux) בשנות ה-30 של המאה ה-19.‏[83] איזופתיה שונה מהומאופתיה בכך שהרמדי'ס עשויים מחומרים יוצרי מחלות, או מתוצרי המחלות עצמן, כגון מוגלה. רבים מה"חיסונים ההומאופתיים" כביכול הם צורה של איזופתיה.‏[94]

רמדי'ס מפרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לייצר רמדי'ס באמצעות השריית פרחים במים וחשיפתם לאור השמש. הרמדי'ס המפורסמים ביותר המיוצרים בשיטה זו הם פרחי באך, אשר פותחו על ידי ההומאופת אדוארד באך. היחסים בין פרחי באך לבין ההומאופתיה עצמה שנויים במחלוקת. מצד אחד, התומכים בפרחי באך חולקים את השקפת העולם הוויטליסטית של ההומאופתיה, וטוענים כי פרחי באך עובדים באמצעות אותו "כוח חיות" היפותטי כמו הרמדי'ס ההומאופתיים. מצד שני, למרות שרבים מהפרחים הללו משמשים בהומאופתיה, צורת הכנתם היא שונה במקצת, כאשר את פרחי באך מכינים לכאורה בצורה "עדינה" יותר – הצבת הפרחים בקערות מים באור השמש, בניגוד לדילול.‏[95] למרות מחקרים רבים שנערכו בתחום לא נמצאו שום ראיות מדעיות או קליניות לאפקטיביות של טיפול בפרחי באך.‏[96]

שימוש וטרינרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורה של ההומאופתיה הווטרינרית – הרעיון של שימוש בהומאופתיה לשם טיפול בחיות אחרות, פרט לבני אדם – עוד בראשית ההומאופתיה; האנמן עצמו כתב ודיבר על השימוש בהומאופתיה בבעלי חיים.‏[97] בארצות הברית, הומאופתיה וטרינרית משמשת וטרינרים החברים באקדמיה להומאופתיה וטרינרית או בארגון הווטרינרי ההוליסטי האמריקני.‏[98] מנהל המזון והתרופות האמריקאי (ה-FDA) לא אישר שימוש במוצרים הומאופתיים כתרופות וטרינריות בארצות הברית. בבריטניה, מנתחים וטרינריים המשתמשים בהומאופתיה שייכים למחלקה להומאופתיה או לארגון הבריטי למנתחים וטרינריים הומאופתיים. בבריטניה כמו במספר ארצות אחרות, רק מנתחים וטרינריים מוסמכים רשאים לטפל בבעלי חיים. הגוף התומך ומייצג את הווטרינרים ההומאופתיים ברחבי העולם נקרא ההתאחדות הבינלאומית להומאופתיה וטרינרית (International Association for Veterinary Homeopathy). השימוש בהומאופתיה ברפואה הווטרינרית שנוי במחלוקת, מאחר שנערכו מעט מאוד מחקרים מדעיים בתחום, וגם אלה שנערכו היו באיכות ירודה מכדי להציג מידע מהימן.‏[99] מחקרים אחרים מצאו, בין השאר, כי נתינת פלצבו לחיות מחמד עשוי להשפיע על בעליהן להאמין שהטיפול שניתן הוא יעיל, למרות שלא ניתן שום טיפול.‏[99]

ניתוח מדעי ורפואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחקר המדעי המודרני אינו מספק תימוכין להומאופתיה. התמיסות המהולות באופן קיצוני, המשמשות בהומאופתיה, בדרך כלל אינן מכילות דבר מן החומר הפעיל (אטומים, יונים או מולקולות).‏[100][101] הרעיון שתמיסות אלה מסוגלות לגרום להשפעה ביולוגית אינו תואם את התצפיות, לפיהן קיים קשר ברור בין מינון התרופות לתגובה הביולוגית.‏[102] ההסבר המוצע לכך, כי למים "זיכרון" או ויברציות של המרכיב המדולל – סותר את חוקי הכימיה והפיזיקה.‏[100] על כן, טוענים המבקרים כי תוצאות חיוביות של הרמדי ההומאופתיים הן תוצאה של אפקט הפלצבו בלבד.‏[103][104] מבקרים מצביעים על העדר מחקרים מדעיים איכותיים התומכים ביעילות ההומאופתיה, כהוכחה לכך שהשיטה אינה יעילה. המבקרים אומרים גם כי הומאופתיה מסוכנת מטבעה, כיוון שההומאופתים נוטעים תקוות שווא, העלולה למנוע או לדחות טיפול רפואי הולם.

דילולים גבוהים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדילולים הגבוהים במיוחד המשמשים בהומאופתיה היו לנקודה מרכזית בביקורת על השיטה. ההומאופתים מאמינים כי דילול סדרתי ושיטתי של חומר, החל בריכוז 10% או פחות, והמשך דילול החומר, עם ניעור לאחר כל דילול, יוצר "רמדי" פעיל רפואית, בניגוד למים שאינם פעילים רפואית. אך רמדי הומאופתיים מדוללים בדרך כלל לרמה בה כלל לא נותרו מולקולות מהתמיסה המקורית במנה של הרמדי.‏[101] כיוון שהמבנים הלא-קוולנטיים במים יציבים לזמן שאינו עולה על כמה פיקו-שניות,‏[105] המבקרים מסיקים כי כל השפעה של החומר המקורי אינה יכולה להתקיים ברמדי שמתקבל בסוף התהליך.‏[106] זאת ועוד, מכיוון שמולקולות מים היו במגע עם מיליוני חומרים שונים במשך קיומם, המבקרים אומרים כי למעשה כל כוס מים היא דילול קיצוני של כמעט כל חומר שהוא. לכן, לפי העקרונות ההומאופתיים, שתיית כוס מים תעניק טיפול כמעט לכל בעיה רפואית.‏[107]

העוסקים בהומאופתיה מחזיקים כי דילולים גבוהים (פחות מולקולות בכל מנה) גורמים להשפעה רפואית חזקה יותר. רעיון זה אינו תואם לתצפית בתרופות רגילות, לפיה מתקיים קשר ברור בין ריכוז החומר הפעיל בגוף לתגובה הביולוגית.‏[102] הקשר מינון-תגובה אושש במספר עצום של ניסויים בבעלי חיים מגוונים כמו נמטודות,‏[108] חולדות,‏[109] ובני-אדם.‏[110]

הפיזיקאי רוברט פארק, לשעבר מנהל החברה האמריקנית לפיזיקה, צוטט באומרו כי:

Cquote2.svg

כיוון שהכמות הקטנה ביותר של חומר בתמיסה היא מולקולה בודדת, תמיסת 30C תכיל מולקולה אחת של החומר המקורי ב-1,000,000,000,000,000,000,000,000,000,000,000,000,000,000,000,000,000,000,000,000 (10 בחזקת 60) מולקולות מים לפחות. זה ידרוש מכל שגודלו פי 30,000,000,000 מגודל כדור הארץ.

Cquote3.svg
– Stephen Barrett, M.D, Homeopathy: The Ultimate Fake, Quackwatch

פארק ציין גם כי "כדי לצפות לקבל אפילו מולקולה אחת של החומר ה"רפואי" שמצוי לכאורה בגלולות 30X, יש לצרוך כ-2 מיליארד מהן, שיכילו כאלף טונות לקטוז, פלוס הזיהומים שהלקטוז הכיל". חוקי הכימיה קובעים כי יש גבול לדילול שניתן לבצע לפני שמאבדים כליל את החומר המקורי.‏[16] גבול זה, הקשור למספר אבוגדרו, שווה בערך לעוצמות הומאופתיות של 12C או 24X (חלק אחד ב-1024).‏[103][2]ב[›]

חקר היעילות הרפואית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקבוק ישן של Hepar sulph, אותו מכינים מסידן סולפיד

יעילות ההומאופתיה נמצאת במחלוקת מאז יצירתה, וחוקרים העמידו את השיטה במבחנים קפדניים. את אחד המחקרים המוקדמים ביותר בעניין ההומאופתיה מימנה ממשלת בריטניה בעת מלחמת העולם ה-2. במחקר בחנו מתנדבים יעילות רמדי הומאופתי נגד כוויות גז חרדל בריכוז נמוך.‏[111] מבדקים קליניים מבוקרים מאוחרים יותר אינם משכנעים במיוחד. לדברי המרכז הלאומי לרפואה משלימה ואלטרנטיבית של ממשלת ארצות הברית:

לסיכום, סקירות מערכתיות לא מצאו הוכחות חותכות ליעילות ההומאופתיה לטיפול במצב רפואי כלשהו. שתי קבוצות כותבים (...) מצאו כמה ראיות חיוביות בקבוצות המחקרים שבחנו, ולא הצליחו להסביר את הראיות באמצעות אפקט הפלצבו בלבד (קבוצה שלישית מצאה מחקר אחד מתוך 16 בו היה השפעה העולה על אפקט הפלצבו). כל כותב או קבוצת כותבים הביעו ביקורת לגבי איכות הראיות במחקרים. בין הדוגמאות אותן ציינו – כשלים בתכנון או בדיווח, בחירת טכניקת המדידה, מספר משתתפים קטן וקושי בשכפול התוצאות. נושא חוזר בסקירות מחקרים הומאופתיים הוא שעקב בעיות אלה ואחרות, קשה או בלתי אפשרי להגיע למסקנות איתנות בנוגע ליעילות השיטה למצב קליני כלשהו.‏[112]

חלק מהמחקרים מצאו תוצאות חיוביות, אך תוצאות אלו לא אומתו מספיק בניסויים נוספים. לדוגמה, בעוד חלק מהמחקרים הציעו כי טיפול הומאופתי באלרגיה יעיל יותר מפלצבו,‏[113][114] מחקרים אחרים הטילו ספק במסקנות אלה.‏[115][116]

הומאופתיה נבחנה גם בשיטות מטא-אנליזה, בה קבוצות מחקרים גדולות עוברות אנליזה משותפת, ונעשה ניסיון להסיק מסקנות על סמך כל המחקרים יחדיו. ניתוחי מטא-אנליזה מוקדמים בנושא הראו תוצאות חיוביות במקצת במחקרים אותם בדקו, אך הזהירו כי בלתי-אפשרי להסיק מסקנות ברורות עקב איכות מתודולוגית נמוכה וקושי בבקרה על הטיית פרסום (publication bias) במחקרים שנבדקו.‏[117][118][119] אחד מניתוחי המטא-אנליזה החיוביים, מאת Linde ועמיתים,‏[119] תוקן מאוחר יותר על ידי הכותבים, שהסבירו:

הראיות להטייה במבדקים הומאופתיים מחלישות את ממצאי המטא-אנליזה המקורית שלנו. מאז שהשלמנו את סקר הספרות שלנו ב-1995, התפרסם מספר רב של מבדקים הומאופתים חדשים. העובדה שלחלק מהמחקרים בעלי האיכות הגבוהה (...) יש תוצאות שליליות, ועדכון לסקירה שלנו של תת-הסוג ה"מקורי" ביותר של הומאופתיה (הומאופתיה קלאסית, או מותאמת אישית), נוטים לאשש את הממצא שלמחקרים הריגורוזיים יותר יש תוצאות מבטיחות פחות. נראה סביר, אם כן, כי המטא-אנליזה שלנו לפחות העריכה ביתר את השפעת הטיפולים ההומאופתיים.‏[15][120]

מטא-אנליזה של מבדקים קליניים בנושא יעילות ההומאופתיה, שבוצעה ב-2001, הגיעה למסקנה כי מבדקים מוקדמים הראו סימני חולשה משמעותיים במתודולוגיה ודיווח, וכי מבדקים הומאופתיים הקפידו פחות על סדר אקראי (רנדומיזציה) ודיווחו פחות על נשירת נבדקים מאשר מבדקים מסוגים אחרים.‏[118]

ב-2005, סקירה מערכתית של פרסומים הציעה שלכתבי עת מהזרם המרכזי הייתה הטיית פרסום נגד מבדקים קליניים שהראו תוצאות חיוביות, להפך בכתבי עת של רפואה אלטרנטיבית, למרות שסביר להניח שמדובר בהטייה לא-מכוונת. הסקירה הציעה גם הטיית-הגשה, לפיה חוקרים שהגיעו לתוצאות חיוביות נטו יותר להגיש את מאמריהם לכתבי עת לרפואה אלטרנטיבית, ואלה שהגיעו לתוצאות שליליות – לכתבי עת מהזרם המרכזי.‏[121] כותבי הסקירה ציינו גם כי הסקירות בכל כתבי העת ניגשו לנושא באופן בלתי-משוחד, אם כי רוב הסקירה בכתבי עת לרפואה משלימה נמנעו מלציין את נושא חוסר הסבירות, בניגוד לסקירות בכתבי עת מהזרם המרכזי, שכמעט תמיד ציינו זאת.‏[121]

בשנת 2005 פרסם כתב העת הרפואי לנסט מטא-אנליזה של 110 מבדקים הומאופתיים מבוקרי-פלצבו, ו-110 מחקרי רפואה קונבנציונלית תואמים. האנליזה בוצעה כחלק מ"תוכנית הערכת הרפואה האלטרנטיבית" של הממשלה הפדרלית של שווייץ. בסיכום הסקירה כתבו המחברים כי תוצאותיה תואמות להצעה לפיה ההשפעות הרפואיות של הומאופתיה נובעות מאפקט הפלצבו בלבד.‏[15]

ב-2006 בוצעה מטא-אנליזה של שישה מבדקים, שבחנו טיפולים הומאופתיים להפחתת תופעות הלוואי של טיפול במחלת הסרטן, לאחר רדיותרפיה וכימותרפיה. האנליזה מצאה ראיות "מעודדות אך לא משכנעות" לטובת הטיפול ההומאופתי. האנליזה סיכמה כי "אין מספיק ראיות כדי לתמוך ביעילות הרפואית של טיפול הומאופתי בטיפול בחולי סרטן".‏[122]

ב-2007 בוצעה מטא-אנליזה שעשתה סקירה מערכתית לבדיקת השפעת ההומיאופתיה על ילדים ונוער. התגלה שהממצאים לגבי הפרעת קשב ולגבי שלשולים היו מעורבים. לא נמצא הבדל מהשפעת פלצבו לגבי פוליפים, אסטמה או זיהומים בדרכי הנשימה העליונים‏[123].

ספריית קוקרן לא מצאה מספיק ראיות קליניות להערכת יעילות הטיפולים ההומאופתיים באסתמה[8] או דמנציה,‏[9] או לטיפול הומאופתי לעידוד צירי לידה.‏[124] חוקרים אחרים לא מצאו כל ראייה ליעילות טיפול הומאופתי באוסטאוארתריטיס,‏[125] מיגרנות,‏[126] או כאב שרירים מעוכב (delayed-onset muscle soreness).‏‏[85]

ארגוני בריאות כמו שירות הבריאות הלאומי של בריטניה,‏[127] האיגוד הרפואי האמריקאי[10] והתאחדות האגודות האמריקאיות לביולוגיה ניסיונית[106] פרסמו את מסקנותיהם בעניין, לפיהן אין ראיות מדעיות משכנעות התומכות בשימוש בטיפולים הומאופתיים ברפואה.

חלק מהמטפלים ההומאופתיים ביקרו את המחקרים בתחום, בטענה כי אינם רלוונטיים, מכיוון שאינם בוחנים את ה"הומאופתיה הקלאסית".‏[128][129] בניגוד לכך, בוצעו מספר מחקרים בתחום ההומאופתיה המותאמת-אישית (קלאסית). בסקירה משנת 1998,‏[130] נמצאו 32 מחקרים שתאמו את קריטריוני ההכללה של הסקירה, כאשר 19 מתוכם היו מבוקרי-פלצבו, וסיפקו מספיק מידע למטא-אנליזה. לאותם 19 מחקרים היה יחס סיכוי מאוחד של 1.17 עד 2.23 לטובת הומאופתיה קלאסית מול פלצבו, אך כאשר האנליזה הוגבלה למחקרים הטובים ביותר מתודולוגית, היתרון נעלם. החוקרים סיכמו כי "תוצאות המחקרים האקראיים הזמינים מציעות כי להומאופתיה מותאמת-אישית יתרון על פלצבו. הראיות, עם זאת, אינן משכנעות, עקב בעיות מתודולוגיות וחוסר-עקביות."

ד"ר ג'ון קילן, סגן מנהל בפועל של המרכז הלאומי לרפואה משלימה ואלטרנטיבית, אמר כי הומאופתיה "היא מעבר להבנה הנוכחית של כימיה ופיזיקה". הוא הוסיף, "לידיעתי, אין מצב רפואי עבורו הוכחה יעילות הטיפול ההומאופתי."‏[19]

חקר ההשפעות במערכות ביולוגיות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמדי הומאופתי ישן, מבוסס על צמח הבלדונה

במהלך השנים פורסמו מספר מאמרים, לפיהם לתמיסות הומאופתיות בדילול גבוה במיוחד השפעה מובהקת סטטיסטית על תהליך אורגניים, ביניהם גידול תבואה,‏[131] שחרור היסטאמין על ידי תאי דם לבנים,‏[132] ותגובות אנזימטיות, אולם ראיות אלה נמצאות במחלוקת, וניסיונות לשכפל את תוצאות הניסויים נכשלו.‏[133][134][135][136][137]

בשנת 1987 הגיש האימונולוג הצרפתי ז'ק בנווניסט, עובד מכון המחקר INSERM, מאמר לכתב העת Nature. לפי המאמר, גילה בנווניסט כי באזופילים הפרישו היסטאמין כאשר נחשפו לדילול הומאופתי של אנטי-אימונוגלובולין E, סוג של תא דם לבן. עורכי כתב העת פקפקו בתוצאות, וביקשו לחזור על המחקר במעבדה נפרדת. לאחר שהמחקר בוצע בארבע מעבדות נפרדות, המאמר פורסם. עורכי כתב העת נותרו ספקניים ביחס לתוצאות, ולכן הרכיבו צוות חקירה עצמאי, לקביעת דיוק המחקר. בצוות השתתפו עורך Nature, הפיזיקאי ג'ון מאדוקס, חוקר ההונאות המדעיות האמריקני, הכימאי ולטר סטוארט, והספקן והקוסם ג'יימס רנדי. לאחר חקר התוצאות המתודולוגיה של הניסוי, מצא הצוות כי הניסויים סבלו מ"בקרה סטטיסטית ירודה" וכי "הפרשנות סבלה מאי הכללה של מדידות שסתרו את הטענה". הוא סיכם: "אנו מאמינים כי המידע הניסיוני הוערך באופן לא-ביקורתי, והליקויים בו לא דווחו כראוי."‏[138][139]

בנווניסט עמד מאחורי תוצאותיו, והשווה את החקירה לציד המכשפות בסיילם. הוא טען "ייתכן שכולנו שוגים, בתום לב. אין כאן פשע, אלא מדע רגיל, ורק העתיד יבחין". ג'יימס רנדי הצהיר כי אינו חושב שהייתה הונאה מודעת, אלא שהחוקרים נתנו ל"הרהורי לבם" להשפיע על פירוש המידע.‏[139]

אתיקה ובטיחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמדי הומאופתי נחשב בדרך כלל לבטוח, מכיוון שהוא מכיל ברוב המקרים רק מים, אלכוהול או שילוב של שניהם. רק במקרים נדירים מצויים החומרים המקוריים ברמות ניתנות לגילוי. במקרה אחד מסוג זה, תמיסת אבץ גלוקונט בדילול נמוך במיוחד (2X, או 1:100), ששווקה כתרסיס לאף ("Zicam Nasal Spray"), גרמה לכאורה לאיבוד חוש הריח אצל אחוז קטן מהמשתמשים.‏[140] חלק מהם תבעו את החברה, ו-340 תביעות יושבו מחוץ לכתלי בית המשפט, תמורת סכום כולל של 12 מיליון דולר אמריקני.‏[141]

מבקרי ההומאופתיה ציטטו חששות אחרים בעניין רמדי'ס הומאופתיים. החמור ביותר ביניהם נוגע למקרים בהם חולים נמנעו מלקבל טיפול למחלות אותן נטען שאפשר היה לאבחן או לרפא ברפואה קונבנציונלית. מספר סקרים הראו כי חלק מההומאופתים (במיוחד אלה שאינם, בנוסף, גם רופאים) מייעצים למטופליהם נגד חיסונים.‏[28][142][143] חלק מההומאופתים טוענים כי ניתן להחליף את החיסונים ב"נוזודות" מדוללות לרמה הומאופתית, אותן יצרו מתמיסות של גורמים ביולוגיים – ביניהם חומרים כמו קיא, צואה, או רקמה אנושית נגועה. האנמן עצמו התנגד לתכשירים מסוג זה, אך הומאופתים מודרניים משתמשים בהם לעתים, ואין כל ראייה שיש להם השפעה חיובית כלשהי.‏[144][145] נמצאו גם מקרים של הומאופתים שיעצו נגד שימוש בתרופות נגד מלריה.‏[29][146][147] עצות מסוג זה מעמידות בסכנה חמורה את הנוסעים לאזורים טרופיים, מכיוון שרמדי הומאופתיים חסרי תועלת נגד טפיל המלריה.‏[29][146][147] כמו כן, במקרה בשנת 2004 יעץ הומאופת לאחת מהמטופלות שלו לחדול מלקחת תרופות קונבנציונליות למחלת לב, וכתב, "היא פשוט לא יכולה לקחת אף תרופה – הצעתי כמה רמדי הומאופתיים. אני מרגיש בטוח בכך שאם תמלא עצתי זו, תשתפר בריאותה." המטופלת סבלה מהתקף לב קטלני ארבעה חודשים לאחר מכן, עקב הפסקת נטילת התרופות.‏[148][149]

בשנת 1978, אנתוני קמפבל, אז רופא יועץ בבית החולים ההומאופתי המלכותי בלונדון, ביקר הצהרות שפרסם ג'ורג' ויתולקס כדי לקדם את הטיפולים ההומאופתיים שלו. ויתולקס הצהיר כי כאשר מטפלים בעגבת בעזרת אנטיביוטיקה, היא מתפתחת לעגבת שניונית ושלישונית, המערבת את מערכת העצבים המרכזית. קמפבל תיאר זאת כהצהרה לא אחראית באופן מובהק, העלולה לגרום להדיוט חסר-מזל לסרב לטיפול רפואי קונבנציונלי.‏[30] הצהרה זו של ויתולקס משקפת את הרעיון לפיו טיפול במחלה בעזרת תרופות חיצוניות לטיפול בתסמינים תניע את המחלה עמוק יותר לתוך הגוף. רעיון זה סותר את המחקרים המדעיים, לפיהם טיפול בפניצילין מביא לריפוי מלא של עגבת ביותר מ-90% מהמקרים.‏[67]

בסקירה משנת 2006 המליץ סטיבן פריי, מהמכללה לרפואה באוניברסיטת סאות'ווסטרן אוקלהומה סטייט, לכלול בתוכנית הלימודים של מכללות לרוקחות קורס חובה בתרופות וטיפולים לא מוכחים. פריי הציע כי הקורס ידון בדילמה האתית בהמלצה על מוצרים שיעילותם ובטיחותם לא הוכחה, ושיש ללמד את הסטודנטים במה מערכת לא-מוכחות כמו הומאופתיה סוטות מרפואה מבוססת-הוכחות.‏[150]

שכיחות והיבטים חוקיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההומאופתיה נפוצה למדי בחלק מהארצות, ונדירה באחרות; בחלקן היא נתונה לפיקוח מחמיר, בעוד באחרות אינה מפוקחת כלל. התקנות באירופה שונות ממדינה למדינה. בחלקן אין כל תקנות חוקיות בנוגע לשימוש בהומאופתיה, בעוד באחרות נדרשים רישיונות או תארים ברפואה קונבנציונלית מאוניברסיטאות מוסמכות. באוסטריה ובגרמניה, אין תקנות פרטניות, בעוד בצרפת ובדנמרק נדרש רישיון לאבחון כל מחלה או חלוקת כל מוצר שמטרתו לטפל במחלה כלשהי.‏[32]

שירותי הבריאות הציבוריים של חלק ממדינות אירופה, כמו צרפת, הממלכה המאוחדת, דנמרק ולוקסמבורג מכסים חלק מהטיפולים ההומאופתיים. באחרות, כמו בלגיה, אין כיסוי לטיפולים אלה. באוסטריה שירות הבריאות הציבורי דורש הוכחה מדעית ליעילות הטיפול כדי לממנו, אך חורג מן הכללים במקרה של הומאופתיה.‏[32] שתי מדינות באירופה הציעו בעבר הומאופתיה במסגרת שירותי הרפואה הציבוריים, אך ביטלו שירות זה. מתחילת 2004 שירותי הרפואה הגרמניים אינם מממנים רמדי'ס הומאופתיים, למעט יוצאים מן הכלל. לאחר ניסוי של חמש שנים, החליטה ממשלת שווייץ ביוני 2005, לבטל את מימון ההומאופתיה וארבעה טיפולים אלטרנטיביים נוספים. לדבריהם, הטיפולים לא עמדו באמות המידה ליעילות רפואית ויחס עלות-תועלת.‏[151]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ א: המונח המקובל בקרב הומאופתים בישראל הנו "פרובינג הומאופתי". במאמר זה נעדיף להשתמש במונח העברי "בירור".

^ ב: לדיון נוסף בדילולים ההומאופתים ובמתמטיקה הקשורה אליהם, ראו דילולים בהומאופתיה.

^ ג: למעשה, שפיכת ליטר רעל לתוך אגם ז'נבה תדלל אותו בעוצמה של 7C בלבד, מאחר שלאגם נפח של כ-89 קילומטרים מעוקבים של מים.‏[152]

^ ד: אם נסמן ב-q את עוצמת הדילול בסולם Q וב-c את עוצמת הדילול בסולם C, אז \ \frac{c}{q} = \frac{\log_{10}{50,000}}{2} = 2.349485.

^ ה: תמיסת 12C אשר הופקה ממלח בישול (נקרא בהומאופתיה natrum muriaticum) שקולה לדילול 0.36 מיליליטר של מלח, השוקל כ-0.77 גרם, לתוך מים בנפח של האוקיינוס האטלנטי. הנפח המדובר (יחד עם ימים סמוכים) הוא 3.55 × 108 קילומטרים מעוקבים או 3.55 × 1020 ליטר.‏[153]

^ ו:  נפח כל המים שעל פני כדור הארץ הוא כ-1,386,000,000 קילומטרים מעוקבים.‏[154][155]


סימוכין[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 1.8 "History of Homeopathy", Creighton University Department of Pharmacology, archived from the original on 2007-07-05, https://web.archive.org/web/20070705095116/http://altmed.creighton.edu/Homeopathy/history.htm, rוחזר 2007-07-23 
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 "Dynamization and Dilution", Creighton University Department of Pharmacology. אוחזר ב־ 2007-10-09. Archived from the original on 2007-07-05. 
  3. ^ Smith, Trevor. Homeopathic Medicine Healing Arts Press, 1989. 14-15
  4. ^ "Similia similibus curentur (Like cures like)", Creighton University Department of Pharmacology. אוחזר ב־ 2007-08-20. Archived from the original on 2007-07-05. 
  5. ^ Hahnemann, Organon of medicine, aphorism 217
  6. ^ Hahnemann, Organon of medicine, aphorism 5
  7. ^ Edzard Ernst (2002). "A systematic review of systematic reviews of homeopathy". Br J Clin Pharmacol 54 (6): 577–82. PMID 12492603. אוחזר ב־2008-02-12. 
  8. ^ 8.0 8.1 McCarney RW, Linde K, Lasserson TJ (2004). "Homeopathy for chronic asthma". Cochrane database of systematic reviews (Online) (1): CD000353. doi:10.1002/14651858.CD000353.pub2. PMID 14973954. 
  9. ^ 9.0 9.1 McCarney R, Warner J, Fisher P, Van Haselen R (2003). "Homeopathy for dementia". Cochrane database of systematic reviews (Online) (1): CD003803. doi:10.1002/14651858.CD003803. PMID 12535487. 
    Homeopathy results. National Health Service. אוחזר ב־2007-07-25.
  10. ^ 10.0 10.1 Report 12 of the Council on Scientific Affairs (A–97). American Medical Association. אוחזר ב־2007-07-25.
  11. ^ Linde K, Jonas WB, Melchart D, Willich S (2001). "The methodological quality of randomized controlled trials of homeopathy, herbal medicines and acupuncture". International journal of epidemiology 30 (3): 526–531. doi:10.1093/ije/30.3.526. PMID 11416076. 
  12. ^ Altunç U, Pittler MH, Edzard Ernst (2007). "Homeopathy for childhood and adolescence ailments: systematic review of randomized clinical trials". Mayo Clin Proc. 82 (1): 69–75. PMID 17285788. 
  13. ^ Brown V, Ennis M (2001). "Flow-cytometric analysis of basophil activation: inhibition by histamine at conventional and homeopathic concentrations". Inflammation Research 50 (Supplement 2): S47-S48. doi:10.1007/PL00022402. Link
  14. ^ Belon P, Cumps J, Ennis M, Mannaioni P, Roberfroid M, Sainte-Laudy J, Wiegant F (2004). "Histamine dilutions modulate basophil activation". Inflammation Research 53 (5): 181–188. doi:10.1007/s00011-003-1242-0. 
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 Shang A, Huwiler-Müntener K, Nartey L, et al (2005). "Are the clinical effects of homoeopathy placebo effects? Comparative study of placebo-controlled trials of homoeopathy and allopathy". Lancet 366 (9487): 726–732. doi:10.1016/S0140-6736(05)67177-2. PMID 16125589. 
  16. ^ 16.0 16.1 Edzard Ernst (2005). "Is homeopathy a clinically valuable approach?". Trends Pharmacol. Sci. 26 (11): 547–8. doi:10.1016/j.tips.2005.09.003. PMID 16165225. 
  17. ^ "When to believe the unbelievable" (1988). Nature 333 (30): 787. doi:10.1038/333787a0. 
  18. ^ Toufexis, Anastasia Is Homeopathy Good Medicine?, Time magazine, Sep. 25, 1995, page 2 (page numbering given from online version, accessed 20 April 2008)
  19. ^ 19.0 19.1 Jerry Adler. "No Way to Treat the Dying"Newsweek, Feb 4, 2008
  20. ^ National Science Board (April 2002) Science and Engineering Indicators, Chapter 7, "Science and Technology: Public Attitudes and Public Understanding" – "Science Fiction and Pseudoscience" (Arlington, Virginia: National Science Foundation Directorate for Social, Behavioral and Economic Sciences)
  21. ^ Wahlberg, A. (2007) "A quackery with a difference—New medical pluralism and the problem of 'dangerous practitioners' in the United Kingdom," Social Science & Medicine 65(11) pp. 2307-2316: PMID 18080586
  22. ^ Atwood, K.C. (2003) "Neurocranial Restructuring' and Homeopathy, Neither Complementary nor Alternative," Archives of Otolaryngology-Head and Neck Surgery 129(12) pp. 1356-1357: PMID 14676179
  23. ^ Ndububa, V.I. (2007) "Medical quackery in Nigeria; why the silence?" Nigerian Journal of Medicine 16(4) pp. 312-317: PMID 18080586
  24. ^ Edzard Ernst, Pittler MH (1998). "Efficacy of homeopathic arnica: a systematic review of placebo-controlled clinical trials". Archives of surgery (Chicago, Ill. : 1960) 133 (11): 1187–90. doi:10.1001/archsurg.133.11.1187. PMID 9820349. 
  25. ^ More research needed into childhood diarrhoea, באתר ארגון הבריאות העולמי, 10 במרץ 2009
  26. ^ ‏ראו הודעת ארגון הבריאות העולמי מ-20 באוגוסט 2009.‏
  27. ^ Chakraborti, D; Mukherjee, SC; Saha, KC; Chowdhury, UK, et al (2003). "Arsenic Toxicity from Homeopathic Treatment". Clinical Toxicology 47 (1): 963–967. doi:10.1081/CLT-120026518. 
  28. ^ 28.0 28.1 Edzard Ernst, White AR (1995). "Homoeopathy and immunization". The British journal of general practice: the journal of the Royal College of General Practitioners 45 (400): 629–630. PMID 8554846. 
  29. ^ 29.0 29.1 29.2 Jones, Meirion (2006-07-14). "Malaria advice 'risks lives'", BBC News. אוחזר ב־ 2007-07-25. 
  30. ^ 30.0 30.1 30.2 Critical review of The Science of Homeopathy from the British Homoeopathic Journal Volume 67, Number 4, October 1978
  31. ^ McQuay HJ, Moore RA (2005). "Placebo". Postgrad Med J. 81 (953): 155–60. PMID 15749790. 
  32. ^ 32.0 32.1 32.2 Legal Status of Traditional Medicine and Complementary/Alternative Medicine: A Worldwide Review (PDF). World Health Organization. World Health Organization (2001). אוחזר ב־2007-09-12.
  33. ^ Hodgson, Barbara (2001), In the Arms of Morpheus: The Tragic History of Morphine, Laudanum and Patent Medicines, Firefly Books, ISBN 1552975401 page 18
  34. ^ Griffin, J. P., Venetian treacle and the foundation of medicines regulation (PDF), British Journal of Clinical Pharmacology 58:3, Page 317. doi:10.1111/j.1365-2125.2004.02147.x
  35. ^ British Medical Journal: Blood-letting, page 283, March 18, 1871, retrieved on March 21, 2008
  36. ^ 36.0 36.1 Martin Kaufman. Homeopathy in America: The Rise and Fall of a Medical Heresy. The Johns Hopkins University Press (1971-10-01). ISBN 978-0801812385. 
  37. ^ 37.0 37.1 Louis Lasagna. The doctors' dilemmas. Collier Books, 33. 
  38. ^ Philip A. Nicholls. Homeopathy and the Medical Profession. Croom Helm Ltd, March 1988. ISBN 978-0709918363. 
  39. ^ 39.0 39.1 Dr Samuel Hahnemann. Organon of medicine, 1818. 
  40. ^ Baxter AG (2001). "Louis Pasteur's beer of revenge". Nat. Rev. Immunol. 1 (3): 229–32. doi:10.1038/35105083. PMID 11905832. 
  41. ^ Coley NG (2004). "Medical chemists and the origins of clinical chemistry in Britain (circa 1750–1850)". Clin. Chem. 50 (5): 961–72. doi:10.1373/clinchem.2003.029645. PMID 15105362. 
  42. ^ Ramberg PJ (2000). "The death of vitalism and the birth of organic chemistry: Wohler's urea synthesis and the disciplinary identity of organic chemistry". Ambix 47 (3): 170–95. PMID 11640223. 
  43. ^ http://homeoint.org/books4/bradford/chapter35.htm Thomas L Bradford, The Life and Letters of Hahnemann, Ch.35
  44. ^ "Chapter 2: The basis of Homeopathy" in William E. Thomas. Homeopathy Historical Origins and the End. Nemsi Books, 149. ISBN 978-0976640080. 
  45. ^ Emmans Dean, Michael (2001). "Homeopathy and "the progress of science"" (PDF). History of science; an annual review of literature, research and teaching 39 (125 Pt 3): 255–83. PMID 11712570. אוחזר ב־2014-03-01. 
  46. ^ 46.0 46.1 Homeopathic Provings. Creighton University School of Medicine. אוחסן מהמקור ב־2014-3-1. אוחזר ב־2007-10-02.
  47. ^ Anne Taylor Kirschmann. A Vital Force: Women in American Homeopathy. Rutgers University Press, December 2003. ISBN 978-0813533209. 
  48. ^ Organon of Medicine, Samuel Hahnemann, combined 5th/6th edition
  49. ^ Winston, Julian (2006). Homeopathy Timeline. "The Faces of Homoeopathy". Whole Health Now. אוחזר ב־2007-07-23.
  50. ^ Edzard Ernst, Kaptchuk TJ (1996). "Homeopathy revisited". Arch. Intern. Med. 156 (19): 2162–4. doi:10.1001/archinte.1996.00440180014001. PMID 8885813. 
  51. ^ Sir John Forbes, Homeopathy, Allopathy and Young Physic, London, 1846
  52. ^ James Y Simpson, Homoeopathy, Its Tenets and Tendencies, Theoretical, Theological and Therapeutical, Edinburgh: Sutherland & Knox, 1853, 11
  53. ^ Oliver Wendell Holmes. Homœopathy, and its Kindred Delusions; two lectures delivered before the Boston society for the diffusion of useful knowledge.. Boston, MA: William D. Ticknor, 1842. OCLC 166600876.  Found online at,Holmes, Oliver Wendell. Homeopathy and Its Kindred Delusions. אוחזר ב־2007-07-25.
  54. ^ 54.0 54.1 William M. Rader (March 1985). Riding the Coattails of Homeopathy's Revival. FDA Consumer Magazine.
  55. ^ "Homeopathic Hassle", Time (1956-08-20). 
  56. ^ Wayne B. Jonas, Ted J. Kaptchuk, Klaus Linde (2003-04-04). "A Critical Overview of Homeopathy". Annals of Internal Medicine 138 (5): 393–399. doi:10.7326/0003-4819-138-5-200303040-00009. PMID 12614092. 
  57. ^ F. von Reiswitz (2007-07-06). [www.igm-bosch.de/content/language1/downloads/dsummaryinhh2.pdf Homeopathy and Hospitals in History]. International Network for the History of Homeopathy.
  58. ^ Winnick, TERRI A. (February 2005). "From Quackery to Complementary Medicine: The American Medical Profession Confronts Alternative Therapies". Social Problems 52: 38–61. doi:10.1525/sp.2005.52.1.38. 
  59. ^ Mary O'Hara (2002-01-05). "A question of health or wealth?", The Guardian. 
  60. ^ Winston, Julian. Outline of the Organon. אוחזר ב־2007-08-04.
  61. ^ Hahnemann, Samuel. Organon Of Medicine. אוחזר ב־2007-08-04.
  62. ^ 62.0 62.1 62.2 David Little. Miasms in Classical Homoeopathy. Homeopathy Online. אוחזר ב־2014-03-01.
  63. ^ The Chronic Diseases, their Nature and Homoeopathic Treatment, Dresden and Leipsic, Arnold. Vols. 1, 2, 3, 1828; vol. 4, 1830
  64. ^ Samuel Hahnemann. Organon, 5th edition, para 29. Homeopathy Home.com.. אוחזר ב־2007-10-22.
  65. ^ Dr J W Ward. Taking the History of the Case. Pacific Coast Jnl of Homeopathy, July 1937. אוחזר ב־2007-10-22.
  66. ^ "Cause of disease", Creighton University Department of Pharmacology, archived from the original on 2014-03-01, https://web.archive.org/web/20070718044131/http://altmed.creighton.edu/Homeopathy/philosophy/cause.htm, rוחזר 2007-07-23 
  67. ^ 67.0 67.1 Birnbaum NR, Goldschmidt RH, Buffett WO (1999). "Resolving the common clinical dilemmas of syphilis". American family physician 59 (8): 2233–40, 2245–6. PMID 10221308. 
  68. ^ 68.0 68.1 Williams, Nathan (2002-11-26) Homeopathy: The Test, Horizon (BBC) Retrieved on 2007-01–26 (transcript)
  69. ^ Arsenic in Drinking Water, US Environmental Protection Agency
  70. ^ 70.0 70.1 Hahnemann. Organon of medicine. aphorism 128
  71. ^ 71.0 71.1 Bambridge AD. Homeopathy investigated. Kent, England: Diasozo Trust, 1989. ISBN 0-94817120-0. 
  72. ^ Ellis Dudgeon Robert. Lectures on the theory & practice of homeopathy (PDF), 1853, 526–7. ISBN 81-7021-311-8. 
  73. ^ Little, David. Hahnemann's advanced methods. Simillimum.com. אוחזר ב־2007-08-04.
  74. ^ Charles Edwin Wheeler. Dr. Hughes: Recollections of some masters of homeopathy. Health through homeopathy, 1941. 
  75. ^ Frank Bodman. The Richard Hughes memorial lecture. BHJ, 1970, 179–193. 
  76. ^ Stossel John. "Homeopathic remedies – can water really remember?" (English), 20/20, ABC News. אוחזר ב־ 2008-01-22. 
  77. ^ Dantas F, Fisher P, Walach H, et al (2007). "A systematic review of the quality of homeopathic pathogenetic trials published from 1945 to 1995". Homeopathy : the journal of the faculty of homeopathy 96 (1): 4–16. PMID 17227742. 
  78. ^ James H. Cassedy. American Medicine and Statistical Thinking, 1800–1860. iUniverse, June 1999. ISBN 978-1-58348428-9. 
  79. ^ Fye WB (1986). "Nitroglycerin: a homeopathic remedy" (PDF). Circulation 73 (1): 21–9. PMID 2866851. 
  80. ^ Fragmenta de viribus medicamentorum positivis sive in sano corpore humano observatis. אוחזר ב־2007-10-16.
  81. ^ Hahnemann, Samuel. Materia Medica Pura. hpathy.com. אוחזר ב־2014-03-04.
  82. ^ von Bönninghausen Clemens, Bradford TL, Boger CM.. Boenninghausen's characteristics and repertory with word index. New Delhi: B. Jain, 1999, Reprint Ed.. ISBN 8-170-21207-3. 
  83. ^ 83.0 83.1 Bellavite P, Conforti A, Piasere V, Ortolani R (2005). "Immunology and homeopathy. 1. Historical background". Evidence-based complementary and alternative medicine : eCAM 2 (4): 441–52. doi:10.1093/ecam/neh141. PMID 16322800. 
  84. ^ Stehlin Isadora (December 1996). Homeopathy: Real medicine or empty promises?. US Food and Drug Administration. אוחזר ב־2014-03-04.
  85. ^ 85.0 85.1 Jonas WB, Kaptchuk TJ, Linde K (2003). "A critical overview of homeopathy". Ann. Intern. Med. 138 (5): 393–399. PMID 12614092. 
  86. ^ Jones, Kathryn. Materia medica: remedy information. אוחזר ב־2007-07-24.
  87. ^ Bellavite P, Conforti A, Piasere V, Ortolani R (2005). "Immunology and homeopathy. 1. Historical background". Evidence-based complementary and alternative medicine: eCAM 2 (4): 441–52. doi:10.1093/ecam/neh141. PMID 16322800. 
  88. ^ Norland Misha (1998). The homœopathic proving of positronium. אוחזר ב־2007-07-24.
  89. ^ Clarke John Henry. Materia medica. אוחזר ב־2007-07-24.
  90. ^ English, Mary. The homeopathic proving of 'Tempesta' the storm. אוחסן מהמקור ב־2003-04-11. אוחזר ב־2007-07-24.
  91. ^ Doheny, Kathleen. Homeopathy: natural approach or all a fake?. אוחזר ב־2007-07-24.
  92. ^ Shah, Rajesh. Call for introspection and awakening (PDF). Life Force Center. אוחזר ב־2014-03-04.
  93. ^ Barwell, Bruce. Homoeopathica: The wo-wo effect. New Zealand Homoeopathic Society. אוחזר ב־2014-03-04.
  94. ^ Isopathy - The Skeptic's Dictionary. אוחזר ב־2014-03-04.
  95. ^ van Haselen RA (1999). "The relationship between homeopathy and the Dr Bach system of flower remedies: a critical appraisal". The British homoeopathic journal 88 (3): 121–7. doi:10.1054/homp.1999.0308. PMID 10449052. 
  96. ^ Ernst E (2002). ""Flower remedies": a systematic review of the clinical evidence". Wien. Klin. Wochenschr. 114 (23–24): 963–6. PMID 12635462. 
  97. ^ Vockeroth, W G (1999). "The diversity of veterinary homeopathy.". Can Vet J. 40 (8): 592–594. 
  98. ^ The American Holistic Veterinary Medical Association. אוחזר ב־2014-03-08.
  99. ^ 99.0 99.1 Hektoen L (2005). "Review of the current involvement of homeopathy in veterinary practice and research". Vet. Rec. 157 (8): 224–9. PMID 16113167. 
  100. ^ 100.0 100.1 Teixeira J (2007). "Can water possibly have a memory? A sceptical view". Homeopathy : the journal of the Faculty of Homeopathy 96 (3): 158–162. doi:10.1016/j.homp.2007.05.001. 
  101. ^ 101.0 101.1 Milgrom LR (2007). "Conspicuous by its absence: the Memory of Water, macro-entanglement, and the possibility of homeopathy". Homeopathy : the journal of the Faculty of Homeopathy 96 (3): 209–19. doi:10.1016/j.homp.2007.05.002. PMID 17678819. 
  102. ^ 102.0 102.1 Levy G (1986). "Kinetics of drug action: an overview". J. Allergy Clin. Immunol. 78 (4 Pt 2): 754–61. doi:10.1016/0091-6749(86)90057-6. PMID 3534056. 
  103. ^ 103.0 103.1 Barrett, Stephen (2004-12-28). Homeopathy: The Ultimate Fake. Quackwatch. Quackwatch. אוחזר ב־2007-07-25.
  104. ^ Edzard Ernst (2007). "Placebo: new insights into an old enigma". Drug Discov. Today 12 (9–10): 413–8. doi:10.1016/j.drudis.2007.03.007. PMID 17467578. 
  105. ^ Teixeira1 J, Luzar A, Longeville S. (2006). "Dynamics of hydrogen bonds: how to probe their role in the unusual properties of liquid water". J. Phys.: Condens. Matter 18: S2353–S2362. doi:10.1088/0953-8984/18/36/S09. 
  106. ^ 106.0 106.1 Weissmann G (2006). "Homeopathy: Holmes, Hogwarts, and the Prince of Wales". FASEB J. 20 (11): 1755–8. doi:10.1096/fj.06-0901ufm. PMID 16940145. 
  107. ^ Horizon's Homeopathic Coup, Cuzco's Altitude, More Funny Sites, The Clangers, Overdue, Orbito Nabbed in Padua, Randi A Zombie?, Stellar Guests at Amazing Meeting, and Great New Shermer Books!. Swift, Online Newsletter of the JREF, November 29, 2002, James Randi Educational Foundation. אוחזר ב־2006-09-20.
  108. ^ Boyd WA, Williams PL (2003). "Comparison of the sensitivity of three nematode species to copper and their utility in aquatic and soil toxicity tests". Environ. Toxicol. Chem. 22 (11): 2768–74. PMID 14587920. 
  109. ^ Goldoni M, Vettori MV, Alinovi R, Caglieri A, Ceccatelli S, Mutti A (2003). "Models of neurotoxicity: extrapolation of benchmark doses in vitro". Risk Anal. 23 (3): 505–14. PMID 12836843. 
  110. ^ Yu HS, Liao WT, Chai CY (2006). "Arsenic carcinogenesis in the skin". J. Biomed. Sci. 13 (5): 657–66. doi:10.1007/s11373-006-9092-8. PMID 16807664. 
  111. ^ "Report on mustard gas experiments" (1943). British Homoeopathic Journal 33: 1–12. British Homoeopathic Society. 
  112. ^ Questions and Answers About Homeopathy (NCCAM Research Report). אוחזר ב־2008-02-08.
  113. ^ Reilly DT, Taylor MA, McSharry C, Aitchison T (October 1986). "Is homoeopathy a placebo response? Controlled trial of homoeopathic potency, with pollen in hayfever as model". Lancet 2 (8512): 881–6. doi:10.1016/S0140-6736(86)90410-1. PMID 2876326. 
  114. ^ Taylor MA, Reilly D, Llewellyn-Jones RH, McSharry C, Aitchison TC (2000). "Randomised controlled trial of homoeopathy versus placebo in perennial allergic rhinitis with overview of four trial series". BMJ 321 (7259): 471–6. doi:10.1136/bmj.321.7259.471. PMID 10948025. 
  115. ^ Brien S, Lewith G, Bryant T (November 2003). "Ultramolecular homeopathy has no observable clinical effects. A randomized, double-blind, placebo-controlled proving trial of Belladonna 30C". Br J Clin Pharmacol 56 (5): 562–8. doi:10.1046/j.1365-2125.2003.01900.x. PMID 14651731. 
  116. ^ Lewith GT, Watkins AD, Hyland ME, et al (March 2002). "Use of ultramolecular potencies of allergen to treat asthmatic people allergic to house dust mite: double blind randomised controlled clinical trial". BMJ 324 (7336): 520. doi:10.1136/bmj.324.7336.520. PMID 11872551. 
  117. ^ Kleijnen J, Knipschild P, ter Riet G (1991). "Clinical trials of homoeopathy". BMJ 302 (6772): 316–323. PMID 1825800. 
  118. ^ 118.0 118.1 Linde K, Jonas WB, Melchart D, Willich S (2001). "The methodological quality of randomized controlled trials of homeopathy, herbal medicines and acupuncture". International journal of epidemiology 30 (3): 526–531. doi:10.1093/ije/30.3.526. PMID 11416076. 
  119. ^ 119.0 119.1 Linde K, Clausius N, Ramirez G, et al (1997). "Are the clinical effects of homeopathy placebo effects? A meta-analysis of placebo-controlled trials". Lancet 350 (9081): 834–43. doi:10.1016/S0140-6736(97)02293-9. PMID 9310601. 
  120. ^ Linde et al, Impact of Study Quality on Outcome in Placebo-Controlled Trials of Homeopathy, J Clin Epidemiol Vol. 52, No. 7, pp. 631–636, 1999, doi:10.1016/S0895-4356(99)00048-7
  121. ^ 121.0 121.1 Caulfield, T.; Debow, S. (2005). "A systematic review of how homeopathy is represented in conventional and CAM peer reviewed journals". BMC Complementary and Alternative Medicine. 
  122. ^ Milazzo S, Russell N, Edzard Ernst (2006). "Efficacy of homeopathic therapy in cancer treatment". Eur. J. Cancer 42 (3): 282–289. doi:10.1016/j.ejca.2005.09.025. PMID 16376071. 
  123. ^ Altunc, U.; Pittler, M. H.; Ernst, E. (2007). "Homeopathy for Childhood and Adolescence Ailments: Systematic Review of Randomized Clinical Trials". Mayo Clinic Proceedings 82 (1): 69–75. doi:10.4065/82.1.69. PMID 17285788. “However, homeopathy is not totally devoid of risks… it may delay effective treatment or diagnosis” 
  124. ^ Smith CA (2003). "Homoeopathy for induction of labour". Cochrane database of systematic reviews (Online) (4): CD003399. doi:10.1002/14651858.CD003399. PMID 14583972. 
  125. ^ Long L, Edzard Ernst (2001). "Homeopathic remedies for the treatment of osteoarthritis: a systematic review". The British homoeopathic journal 90 (1): 37–43. doi:10.1054/homp.1999.0449. PMID 11212088. 
  126. ^ Homeopathic Prophylaxis of Headaches and Migraine? A Systematic Review (תירגום לעברית)
  127. ^ Homeopathy. National Health Service. אוחזר ב־2014-03-08.
  128. ^ Another point of view for the homeopathic trials and meta-analyses by George Vithoulkas
  129. ^ Homoeopathy's benefit questioned from BBC News web site
  130. ^ Randomized Controlled Trials of Individualized Homeopathy: A State-of-the-Art Review, Klaus Linde, Dieter Melchart. The Journal of Alternative and Complementary Medicine. December 1, 1998, 4(4): 371–388. doi:10.1089/acm.1998.4.371.
  131. ^ Kolisko, Lily, Physiologischer und physikalischer Nachweis der Wirksamkeit kleinster Entitäten, Stuttgart (1959), Junker, H. Biologisches Zentralblatt, 45. Nr. 1 (1925), p. 26 and Plügers Arhiv f. ges. Phys. 219B Nr. 5/6 (1928)
  132. ^ Wälchli C, Baumgartner S, Bastide M (2006). "Effect of low doses and high homeopathic potencies in normal and cancerous human lymphocytes: an in vitro isopathic study". Journal of alternative and complementary medicine 12 (5): 421–7. doi:10.1089/acm.2006.12.421. PMID 16813505. 
  133. ^ Walach H, Köster H, Hennig T, Haag G (2001). "The effects of homeopathic belladonna 30CH in healthy volunteers — a randomized, double-blind experiment". Journal of psychosomatic research 50 (3): 155–60. doi:10.1016/S0022-3999(00)00224-5. PMID 11316508. 
  134. ^ Hirst SJ, Hayes NA, Burridge J, Pearce FL, Foreman JC (1993). "Human basophil degranulation is not triggered by very dilute antiserum against human IgE". Nature 366 (6455): 525–7. doi:10.1038/366525a0. PMID 8255290. 
  135. ^ Ovelgönne JH, Bol AW, Hop WC, van Wijk R (1992). "Mechanical agitation of very dilute antiserum against IgE has no effect on basophil staining properties". Experientia 48 (5): 504–8. doi:10.1007/BF01928175. PMID 1376282. 
  136. ^ Witt CM, Bluth M, Hinderlich S, et al (2006). "Does potentized HgCl2 (Mercurius corrosivus) affect the activity of diastase and alpha-amylase?". Journal of alternative and complementary medicine 12 (4): 359–65. doi:10.1089/acm.2006.12.359. PMID 16722785. 
  137. ^ Guggisberg AG, Baumgartner SM, Tschopp CM, Heusser P (2005). "Replication study concerning the effects of homeopathic dilutions of histamine on human basophil degranulation in vitro". Complementary therapies in medicine 13 (2): 91–100. doi:10.1016/j.ctim.2005.04.003. PMID 16036166. 
  138. ^ John Maddox; James Randi and Walter W. Stewart (1988-07-28). "'High-dilution' experiments a delusion". Nature 334: 287–90. doi:10.1038/334287a0. 
  139. ^ 139.0 139.1 Sullivan, Walter (1988-07-27). "Water That Has a Memory? Skeptics Win Second Round", The New York Times, nytimes.com. אוחזר ב־ 2007-10-03. 
  140. ^ Zicam Marketers Sued. Homeowatch.org. אוחזר ב־2007-10-25.
  141. ^ Boodman, Sandra (31 January 31, 2006). Paying through the nose. Washington Post. אוחזר ב־2007-10-25.
  142. ^ Edzard Ernst (1997). "The attitude against immunisation within some branches of complementary medicine". Eur. J. Pediatr. 156 (7): 513–5. doi:10.1007/s004310050650. PMID 9243229. 
  143. ^ Edzard Ernst (2001). "Rise in popularity of complementary and alternative medicine: reasons and consequences for vaccination". Vaccine 20 Suppl 1: S90–3; discussion S89. doi:10.1016/S0264-410X(01)00290-0. PMID 11587822. 
  144. ^ Pray, W.S. (1992). "A challenge to the credibility of homeopathy". Am. J. Pain Mangmnt., (2): 63–71. 
  145. ^ English, John (October 1992). "The issue of immunization". British Homoeopathic journal 81 (4): 161–3. doi:10.1016/S0007-0785(05)80171-1. 
  146. ^ 146.0 146.1 Jha, Alok (2006-07-14). "Homeopaths 'endangering lives' by offering malaria remedies". אוחזר ב־ 2007-07-25. 
  147. ^ 147.0 147.1 Delaunay P, Cua E, Lucas P, Marty P (2000). "Homoeopathy may not be effective in preventing malaria". BMJ 321 (7271): 1288. PMID 11082104. 
  148. ^ Bunyan, Nigel (2007-03-22). Patient died after being told to stop heart medicine. Daily Telegraph. אוחזר ב־2007-10-15.
  149. ^ Dr. Marisa Viegas Struck from Medical Register. Casewatch. אוחזר ב־2014-03-10.
  150. ^ Pray WS (2006). "Ethical, scientific, and educational concerns with unproven medications". American journal of pharmaceutical education 70 (6): 141. PMID 17332867. 
  151. ^ "The end of homoeopathy" (2005). The Lancet 366 (9487). doi:10.1016/S0140-6736(05)67149-8. 
  152. ^ Anneville Orlane, Souissi Sami, Ibanez Frederic, Ginot Vincent, Druart Jean Claude, Angeli Nadine (Sep 2002). "Temporal mapping of phytoplankton assemblages in Lake Geneva: Annual and interannual changes in their patterns of succession". Limnology and Oceanography 47 (5): 1355–1366. )
  153. ^ Emery Kenneth Orris, Uchupi Elazar. The geology of the Atlantic Ocean. Springer, 1984. ISBN 0-38796032-5. 
  154. ^ Earth's water distribution. Water Science for Schools. United States Geological Survey (28 August 2006).
  155. ^ Gleick PH, Water resources, In Schneider SH (ed). Encyclopedia of climate and weather. New York: Oxford University Press, 1996, 817–823. ).